- 7.2012
לא ברור לי איך הגעתי למושג "לידת בית". אבל איכשהו, בין קריאה אובססיבית ב-באופן טבעי לבין ההבנה שזאת הולכת להיות לידה טובה, קלה כמה שלידה יכולה להיות קלה, אני מגבשת לעצמי דעה. לידת בית. זהו זה. אני מתכתבת עם יולדות בית, שואלת בעיקר על הלוגיסטיקה של ללדת בבית- כמה דם, כמה רעש, מה עם הילדים הגדולים?
אני קוראת כל פסיק באתר של אילנה שמש אפילו שחלק מהיולדות אמרו לי שפחות התחברו לגישה התכל'סית שלה, רצו יותר תמיכה (יותר דולה?). אבל לי התאים לדעת שאני לוקחת אשת מקצוע מהותיקות בארץ (כמו שאומרים באנגלית, היא כתבה את הספר), ולא רציתי דולה מלבד אסף, שהוכיח את עצמו כתומך ומתפקד מצויין בעת לחץ.
אסף, שבשלב הזה מתמודד עם צרות משפחתיות, מחליט לא להחליט בקשר ללידת בית, מבקש שאבדוק עד כמה זה מסוכן ומציע שנחליט לקראת אמצע ההריון.
אבל אני לא מצליחה להתנתק מסיפורי לידת בית וממחקרים שמוכיחים לי שוב ושוב שלא פחות בטוח ללדת בבית, אולי אפילו יותר בטוח מאשר בבית חולים.
כבר בונה לי בראש תמונה של לידה ללא התערבויות, ללא הצורך להפריע לבועה שלי, ללא ויכוחים על פיטוצין אחרי הלידה. ללא הצורך להפרד מהתינוק שלי במהלך מה שאני לומדת שהן השעתיים המאוד משמעותיות של ערנות מוגברת אחרי הלידה, שנועדו מטבען לחיבור בין התינוק להוריו, להנקה, קשר עין ותחשת ביטחון, ולא לשהייה תחת נאונים, לאמבטיות בשוקת של מחסן התינוקות, ולזריקות וטיפות אנטיביוטיות.
מתאים לי שאני לא צריכה לזרוק את גד מהבית או שיבוא לבקר את אמא בבית חולים.
מתלבטת איפה גד יהיה בלידה, מגבשת לי תסריטים בהם אמא של אסף באה לשמור עליו אצלנו ואנחנו נוסעים ללדת בצימר של אילנה, או לחלופין אחותו של אסף באה לאסוף את גד ואילנה מגיעה אלינו ליילד אותנו בבית.
מתלבטת על הצורך והפרקטיות של בריכה ללידת מים, אבל ברור לי שזאת תהיה לידה מהירה, וכמה שאסף טוב במצבי לחץ, אני עדיין רוצה אותו פנוי לטפל בגד ולעזור לי, ולא מתעסק בלנפח ולמלא בריכת ילדים ואחר כך בלרוקן אותה.
מתקשרת לרופאים שיכולים להגיע לבדוק את אוריה אחרי הלידה, בודקת סופסוף את טיפת החלב ביהוד (שנה אחרי שעברנו מהצפון).
עוברת לקופת חולים כללית, כי הם היחידים שנותנים החזר על מיילדת פרטית.
שבוע עשרים-ומשהו מתחילים מעקב אצל אילנה.
באופן מפליא, אין כל התנגדות מהמשפחה המורחבת- למעשה מלבד הרופאה שעושה לנו סקירות, שפחות או יותר קוראת לי טיפשה וחסרת אחראיות, כל מי ששומע על הכוונה ללדת בבית בולע את הרוק ואת ההפתעה למשמע המוזרות הזאת. לא מפקפקים בנו. בקול.
האמהות שלנו, כל אחת בנפרד ובלי לדבר על זה ביניהן, מקוות במקביל שנשנה את דעתינו, אבל הן מכירות את הילדים שלהן, ויש להן תחושה שאנחנו בכל מקרה נעשה מה שאנחנו רוצים. צודקות.
בשליש האחרון אני מוצאת את עצמי תוהה אם אני מתעסקת כל כך הרבה בלוגיסטיקה כי אני מפחדת מהלידה. כנראה שכן. קונטרול פריק, הלו?! אז אני ממשיכה לקרוא סיפורי לידת בית, אבל קצת פחות באינטנסיביות, נמנעת לחלוטין מסיפורי זוועות, קוראת כל יום ומקשקשת לא מעט בפורום של תפוז ללידה פעילה וביתית. קוראת מאמרים ב"אומנות הלידה", ומגלה ששכחתי הרבה על הפיזיולוגיה של לידה, אז מתחנכת מחדש, בקטנה במאמרים כמו זה, על שלבי הלידה, או זה, על איך ללדת בלי ללחוץ, של המיילדת שרה'לה שפס, שעושה לי ממש מהפכה בהבנה רטרואקטיבית של השלב האחרון בלידה של גד ועוזר לי להתמקד גם תוך כדי הלידה של אוריה. וגם זה, באנגלית. עוד חיזוקים אני מקבלת ממאמרים של רותי קרני-הורוביץ.
איך זה שאף אחד לא סיפר לי לפני זה שלא צריך ללחוץ?! אז מסתבר שהלידה קורית פחות או יותר מעצמה, ואנחנו יכולים להטות את הכף לכאן או לכאן, אפילו בצורה מאוד משמעותית, אבל אין לנו באמת שום שליטה על לידה. ונסיונות לקחת שליטה על משהו שלא לנו רק מעכבים את כל התהליך.
בחזרה לסיפור שלנו...
חודש אחרון של ההריון עובר עלי בתרגולי אפי-נו, בחום של יולי, הרחבה מתמדת של האגן, עד כדי כאבי גב מזוויעים. למה לא מציעים לאף אחת אפידורל במהלך ההריון? אחרי שתי לידות אני יכולה להגיד בפירוש שהריון הרבה יותר כואב מלידה. אמא אחת סיפרה שהיא "סוגרת את הבסטה", כי לא איכפת לה ללדת אבל היא לא מוכנה להיות שוב בהריון. מזדהה בהחלט.
- 7.12 יומולדת שנתיים לגד הגדול. יום ארוווווך: מתחיל בירושלים בכנס של אסף, אחר כך נוסעים לאמא שלי לחיפה, עוגת שוקולד עם סוכריות וטיול לגן חיות (אמא שלי, הבטן הענקית שלי ואני נשארות בבית, למה אין מצב שאני זזה חצי מטר יותר רחוק מהשירותים). אמא שלי אומרת שאני נראית כאילו יש לי עוד שבועוווות עד הלידה ( wishful thinking תמיד היה הצד החזק שלה) ואני חוזרת ואומרת שאין מצב שאני מגיעה לתל"מ, ועכשיו שהוא חיכה עד שיעבור יום ההולדת של גד, הוא מוזמן לבוא מתי שהוא מוכן, אולי אפילו לפני ארוחת השבת אצלנו אליה מוזמנות כל המשפחות.
- 7.12 יום ד',5:30 בבוקר גד מעיר אותנו ואני רואה שברחה לו שלולית במיטה. מעבירה אותו למיטה שלנו ובעודי נשכבת גם בסגנון סרדינים אני מרגישה משהו. ואחר כך עוד משהו קטן כעבור כמה דקות. אני אומרת לאסף שכנראה שהיום זה היום. הוא מבסוט וחוזר לישון. אני מחייכת לי וחוזרת לישון. לשתי דקות. לא נוח לי, אני קמה, עוברת לסלון, לשבת על כדור הפיזיו שהחליף את הכסא מול המחשב, כי כאמור האגן שלי הפך לאגן הים התיכון.
הצירים כבר ממש מציקים, באים בקצב שנים סבירים- אחד חזק ממש. אני מתחילה לבקר בשירותים, עדיין אין זכר לפקק. המחשב ממשיך לספור את משך הציר כי אני עסוקה לרוץ לשירותים, אבל בסביבות 6:15 כבר לא איכפת לי מהתזמון, כי אני עסוקה מדי בלכעוס על הצירים האלה- מה זה צירים כואבים כל כך על ההתחלה? איך אני אחזיק מעמד ככה כל הלידה?!
אני מתקשרת לאילנה, אומרת לה שיש לי צירים סדירים, לא מציינת שהם כבר מציקים, אומרת לה שתחכה לנו, שנבוא אליה ללדת. היא מבולבלת, בדיעבד מסתבר שהיא בדיוק קיבלה אליה כגיבוי הריונית שאמורה ללדת בקרוב, והיא לא מצליחה להבין אם היא התחילה את הלידה שלה או אני (נראה לי שקצת הערתי אותה, אילנה היא לא בדיוק טיפוס של בוקר וחוץ מזה, מי יולד בבוקר?!) אני מעצבנת גם על אילנה. ואז מגיע התור של אסף לחטוף את העצבים שלי.
הוא בינתיים מנסה לארגן את אמא שלו שתבוא, היא בכלל תכננה לנסוע לאחותו, כי התינוקת שלה חולה, אסף אומר לה שתבוא אלינו במקום. אני מחליטה שאני רוצה לנסוע לצימר של אילנה ללדת ושמישהו יבוא לשמור על גד. מנסים את בעל הדירה שלנו, שיבוא להיות עם גד עד שאמא של אסף תגיע (נסיעה של כעשרים דקות במונית, אבל יש עוד זמן עד שהיא מארגנת תיק ויוצאת ועוד זמן עד שהיא תופסת מונית). בעל הדירה הנחמד אומר שהוא יכול להיות אצלנו, אבל ב-11 הוא צריך לצאת. אסף אומר לו שיבוא.
אני מרגישה ממש זוועה. מה זה הבחילה הזאת? בספר של אילנה קראתי סיפורי לידה שמסופר בהם על בחילה, ושזה ממש לקראת סוף הלידה. אבל מה סוף לידה? רק התחלנו! הולכת להקיא ומהדרך צועקת לאסף שיגיד לאילנה שתבוא אלינו, כי לא נספיק להגיע אליה. בדרך אני עוד מספיקה גם לתהות מה נעשה עם גד, שיושב לו כהרגלו בבוקר על הספה, רואה טלוויזיה ואוכל דני.
אני יוצאת מהשירותים, מנסה למצוא תנוחה בסלון, שום דבר לא עובד, לא כדור, לא כריעה, אסף עסוק בטלפונים ואני אומרת (צועקת) לו שיבוא לעזור לי, כי ממש כואב לי ואני לא יודעת מה לעשות. איפה הבועה שלי, איפה הזרימה? איפה החמצן? אני נושמת ולא צועקת יותר מדי, כבר כאב לי הרבה יותר בלידה של גד, אבל זה יותר חזק מההתחלה של 5 שעות ההליכה שלי בחדר הלידה מלפני שנתיים.
פתאם לחץ אדיר- מה עוד פעם שירותים, הרגע הייתי- אני רצה-מדדה לשם ומתחילה להבין שזהו זה, אני יולדת. הפעם יש לי שלב לחץ אמיתי. והנה הוא, על האסלה, פתאם ציר אדיר שלוחץ את עצמו, אני מזכירה לעצמי לא ללחוץ ומצליחה להרפות חלקית. עוד ציר, לא כואב במיוחד, רק אדיר מימדים ואני מרגישה עם קצות האצבעות את הראש של אוריה. אני צועקת לאסף את הממצא המרגש.
7:13, אילנה שומעת אותי בטלפון ומבינה שאני יולדת עכשיו, היא לא תספיק להגיע. היא מתחילה לתדרך את אסף- אומרת לו בדחיפות להוציא אותי מהשירותים. תוך כדי שאני אומרת "אני לא מסוגלת לזוז" אני אכן זזה, קמה מהשירותים ומדדה החוצה- לאמבטיה, אחד מתסריטי הלידה שתכננתי בראש, אבל פתאם לא בא לי על המקלחון בתור שטיח אדום לילד שלי. אז עוברים לסלון, אסף עם אילנה ברמקול בטלפון, שוטף ידיים בקנקן המים שעל שולחן העבודה שלי בדרך, אני מדדה בפיסוק, כי הראש כבר מבצבץ, ומנהלת עם עצמי דיאלוג הזוי "אני מחזיקה את הראש שלו בידיים, זה מדהים, הנה זה בה, מה עושים עם גד, מה אני אלד פה על המזרן לידו". כל זה בשבריר שניה ואנחנו כבר על המזרן ליד הספה, אסף זורק מתחתי משטחי ספיגה חד"פ שאילנה הכינה לנו מראש, אחד מקופל לחצי, השני בכלל הפוך, אבל אין לי זמן להתווכח אתו, אני על 6 וציר נחשולי סוחט אותי. לא כואב, אני רק דואגת לאוריה, חצי מחשבה לגד, מה אנחנו עושים לו? מרגיש לי כאילו אסף דוחף את אוריה בחזרה, אחרי שאני צועקת לו לא לדחוף והוא אומר שהוא בקושי נוגע בו, אני מבינה שהוא מסתובב. הראש בחוץ, אסף מכניס אצבע ומתיר אותו מפיתול של חבל הטבור. עוד ציר, אני על 6, עוזרת לו להלחץ החוצה כמו שקראתי במאמרים, אני בפוקוס ומודעת, אין בועה כמו בפעם הקודמת, אבל אני כל כולי בתוך הלידה הזאת. עוד ציר והוא מחליק החוצה. אסף מחזיק את אוריה, אני מסתובבת, חבל הטבור הפעם מספיק ארוך ואני מחזיקה אותו צמוד אלי, אילנה בטלפון אומרת לאסף לכסות אותנו מהר, אוריה לבן כולו מורניקס, קצת מפחיד אותנו שהוא לא מחזיק את עצמו, אבל אחרי כמה שניות אנחנו מצליחים להשתכנע שהוא נושם, אני מחבקת אותו, לא מאמינה, איזה אושר, הוא מתחיל לינוק כאילו עשה את זה כל חייו (מה שנכון בשלב זה).
השעה 7:30. שעתיים מציר ראשון. מי היה מאמין?
מתקשרים לאמהות- אמא שלי בשוק הצפוי, הולכת לארגן כל מני דברים, כל ההריון הזה ניסתה להשלים עם זה ועכשיו אין לה ברירה. אסף מתקשר לאמא שלו, שכבר נמצאת במונית בדרך ואומר לה לקחת את הזמן, התינוק כבר בחוץ. "בסדר", היא עונה, "אני עוד מעט מגיעה". אסף מחייך ומנתק. כעבור שניה, טלפון מאמא שלו: "מה??!!?!? התינוק בחוץ?!"
כעבור פחות מחצי שעה הרגשתי שהשליה רוצה לצאת. העברתי את אוריה לאסף, כרעתי מעל קערת פלסטיק שמראש החלטתי שתהיה חד פעמית מספיק כדי לקבל את השליה, והשליה יצאה תוך לחיצה קלה. מכיון שאוריה עוד היה מחובר בשלב הזה לצד השני של השליה הנחתי אותה לידם על המזרן וקמתי ללכת להתקלח. בדיוק בשלב הזה אמא של אסף הגיעה. מכיוון שהייתי היחידה שיכלה לקום ולפתוח לה את הדלת, המסכנה, שבסך הכל ביקשה לא לראות דם, כתנאי היחידי שלה לעזור מסביב ללידת הבית, זכתה לקבלת פנים של אסף יושב על הספה עם אוריה מחובר לקערה מלאה במשהו שמזכיר מאוד במראה כבד לא מבושל, ואני כולי מלאה ג'יפה בדרכי למקלחת.
רק גד שומר על הקוּל: "גד, מתוק, מה קרה פה?" שואלת הסבתא. "אמא עשתה פיפי" הוא עונה בנונשלאנטיות.
תוך כדי שאני במקלחת מגיעה גם אילנה (נתקעה בפקקים, כאמור- מי יולד בבוקר ?!) והיא באה מהר מהר לבדוק מה שלומי במקלחת. אני מחייכת, בהיי פוסט-פארטומי כזה ואומרת לה שתדאג לאוריה. היא בודקת אותו, חותכים את חבל הטבור (משום מה, זאת היתה השאלה הראשונה של רוב האנשים שסיפרנו להם על הלידה: "ומה עשיתם עם חבל הטבור?", כאילו זה קריטי לחתוך אותו כמה שיותר מהר.) שוקלים (3.425) ומודדים אותו, מצלמים קצת, ובינתיים אני יוצאת מהמקלחת.
אין מילים לתאר את הטבעיות ואת הזרימה בכל התהליך. שעה וחצי אחרי הלידה אני יושבת בסלון שלי, מקולחת, לבושה בבגדי הבית הנוחים שלי, אילנה מאכילה אותי גלידה ביתית ואני מניקה את התינוק החדש שלי, בזמן שגד ממשיך את שגרת היום שלו ואסף דואג למנהלות.
הבירוקרטיה המבאסת מגיעה יומיים אחר כך,ביום ו', כשהולכים לטיפת חלב להבדק והרופאה בשוק שאין לו מספר תעודת זהות. מנסים להסביר לה שתינוק לא נולד עם ברקוד אבל היא נלחצת מזה שהוא צהוב, לא שמה לב אפילו שהוא קצת ג'ינג'י וזה גורם לו להיראות יותר כתום ממה שהוא באמת. היא כותבת סיכום ביקור בכתב יד ונותנת לנו את מספר הנייד שלה, שנעדכן אותה אחרי ביקור בבית חולים. אבל אנחנו לא רוצים להכניס תינוק בן יומיים בריא לבית חולים, אז הולכים לאילנה והיא אומרת שהוא באמת צהוב, מנחה אותי שוב לחשוף אותו כמה שיותר לאור השמש ומנסה לארגן לנו שירות בדיקת בילירובין שבא הביתה. מכיוון שהמכונה שלהם לא תקינה, היא רצה אתנו מהר מהר לתחנה לבריאות הילד ברמלה, שכבר עומדת להסגר (יום ו' בצהריים, כאמור), שם בודקים אותו עם מכשיר ביליצ'ק, ללא דקירה (פחות מהימן אבל נותן הערכה כללית) ואנחנו בסדר. מתלבטים אם ללכת בכל זאת לבית חולים ומחליטים שלא.
ביום א' לאחר מכן מנסים להרשם במשרד הפנים, כדי להמנע מסרטים נוספים עם קופת חולים. מסתבר שחייבים להרשם בסניף משרד הפנים לפי מה שרשום בתעודת הזהות, אז נוסעים לרמת גן ושם איזו פקידה חמודה ממציאה לנו מסמכים חדשים ונוספים שצריך להביא. 'צטערת. יומיים לאחר מכן, כשחוזרים לשם שוב עם המסמכים, ניגשים בכוונה לפקידה אחרת שלא מבקשת ולכן גם לא מקבלת את המסמכים הנוספים. זהו, אוריה רשום. יש לו ברקוד.
לבית החולים לא הלכנו בסוף, גם לא חזרנו לרופאה הנחמדה, כנראה בגלל ששלושה שבועות אחרי הלידה זכינו לנסיון לביקור בית פתע של עובדת סוציאלית שהוזעקה ע"י הרופאה. למיותר לציין שאם היינו מתעללים באוריה, שלושה שבועות זה קצת יותר מדי זמן לחכות להציל אותו. שיחת טלפון עם העו"ס הספיקה כדי לשכנע אותה שהכל בסדר, אבל שמרנו את הפתק שהשאירה לנו על הדלת, ביחד עם הברכות והאיחולים של אורחי הברית.
אפילו הבאסה של הבוצה הבירוקרטית לא הצליחה לשנות את דעתי בקשר ללידות בית, ואני יודעת שאעשה כמיטב יכולתי כדי לוודא שגם את הילדים הבאים נלד בבית.
לא יכולה לדמיין לעצמי תסריט שבו אני נפרדת מגד ומאוריה לכמה שצריך בשביל ללדת בבית חולים, או שמביאים אותם לפגוש את אמא ואת אחותם התינוקת בפעם הראשונה בסביבה כל כך לא מזמינה כמו חדר (או מסדרון) במחלקת יולדות.
לא יכולה לדמיין שלוקחים לי את התינוקת לאיזה שרשרת חיול איזוטרית או שאני צריכה להיות "אסרטיבית" ולמנוע כל מני אמבטיות (הורניקס של אוריה נספג בעור שלו תוך שעה בערך- כמו שרואים בתמונה, והוא נשאר נקי לגמרי מלבד כמה חתיכות קטנות של מקוניום שניגבנו), זריקות (נתנו לו ויטמין K בטיפות וזריקות הצהבת חיכו בסבלונות עד שהגענו אתו לטיפת חלב בגיל חודש) ועוד כל מני תהליכים שמקומם ומקורם במכונה בירוקרטית כמו בית חולים, אבל בעיניי ומנסיוני עד כה, לא ממש שייכים לתהליך של הכנסת איש חדש למשפחה.
אני מודעת ומודה על המזל הגדול שזכיתי לו. יותר מזל משכל ללא ספק. אבל גם אם לא היינו מתכננים לידת בית, אוריה בכל מקרה היה נולד בבית, כי זה מה שהוא רצה, ואף אחד לא היה משכנע אותי לצפות ללידה של שעתיים.
אני מודה על המיילדות שהיו אתי בלידה של גד, הן היו מקצועיות ואיכפתיות, אבל בכל מקרה כפופות למערכת האילוצים של בית חולים. וכנראה שלא סיפרו להן אף פעם את הקטע של לא ללחוץ. וגם לא את הקטע שתינוק אמור להכנס ולצאת כמה פעמים, כתוצאה מהרפיה ומתיחה של הרחם. לא באמת סיבה טובה לחתוך. או להילחץ. או ללחוץ.
אני יודעת שאילנה היתה הבחירה המושלמת עבורנו, גם אם הייתה מספיקה להגיע ללידה לא הייתי רוצה או מצפה ממנה שתהיה יותר מעורבת, כי בשבילנו לידה הוא תהליך לזוג. והדול והזוג שלי הוא אסף.
אני מאמינה שככל שהלידה הזאת היתה מדהימה, לא אזכה לעוד לידות מהירות כאלה, להפך, נראה לי שאת בתי אלד בלידה ארוכה, בסוף הריון אינסופי, והלידה עצמה תדרוש את כל תעצומות הנפש שנוכל לגלות. ועוד קצת מעבר להן.
אני מאמינה הרבה יותר בגוף שלי וביכולות המדהימות שלו להפתח ללידה (אפילו חודש מראש) ואני מלאת יראה כלפי המעמד של אישה יולדת.
- 7.2010 ו-25.7.2012 הם ללא ספק הימים המשמעותיים ביותר בחיי עד כה ואני מצפה בכליון עיניים לפגוש את שאר הילדים שלנו, לכשיחליטו להגיע ובצורה הכי טבעית והכי זורמת שאוכל לאפשר להם.
משתמשת