תמיכה בהתפתחות דרך תנועה תקציר מיום עיון 2009

[אנונימי]

תמיכה בהתפתחות דרך תנועה
יעל אופיר וטל שרת

מנגנון הלמידה מובנה במוח האנושי. מימוש היכולת שקיימת במוח היא ההתפתחות.
כשממשים את דרך ההתפתחות שקיימת במוח הילד לומד איך ללמוד ולא מה ללימוד או מה צריך לדעת.
הורים שמגדלים את התינוק באופן טבעי יודעים שאין צורך ללמד את הילד. הצורך והרצון ללמוד כבר נמצאים אצל הילד. תפקיד ההורים הוא לתמוך בהתפתחות של הילד. באמצעות התבוננות בתנועה ובחושים שמאפשרים אותה הם מזהים את התגובה של הילד. העצמה של התגובה תהפוך אצל הילד להכרה ברצון שלו ובפעולה שהוא עושה. מכאן שהלמידה היא תקשורת. הילד מגיב לזולת ומגיב לסביבה וכך נוצרת התקשורת. על בסיס התקשורת הזו קורית ההתפתחות הנפשית.

המעגל יכלול הרצאה של עיקרי הדברים ולאחר מכן הפעלה של אמהות ותינוקות.

<פרטים נוספים על יום העיון בדף יום עיון באופן טבעי 2009)

---

תקציר המעגל (סיכום שנכתב תוך כדי המעגל, לא תמיד הדברים ברורים, שווה קריאה)-

ההתפתחות נעשית בתנועה. זו שפה המאחדת את כל בני האדם. התקשורת נראית כהתנהגות אבל היא כלולה בתוך התנועה. מבחינה מוחית אנו מתפתחים דרך התנועה.
יש שלבים להתפתחות- הרמת ראש, זחילת גחון, גלגול, ישיבה, הליכת 4, עמידה והליכה ולבסוף ריצה.
המעברים בין שלב לשלב מאוד חשובים.
כאשר השלבים מבשילים, זה נשאר צרוב במוח כמו תוכנת מחשב- זה תנאי ללמידה ותקשורת, ואז הכול נשכח, אבל נשאר במוח כמו תוכנה, ואז באה השפה שאיתה אנחנו מתקשרים שזה ביטוי לתקשורת שלנו.
בין אלה, הרגשות שנוצרות מהמניע שהוא החושים.
גם השפה שמתפתחת באופן אינסטינקטיבי- גם השלבים של התפתחות- הגדילה וגם השפה – זה לא דבר שמלמדים- זו הדרך שהמוח מבצע תהליכים ומגיע לבשלות ויודע איך לומדים.
ההתערבות יכולה להיות ללמד מה צריך, מה נכון, מה לא נכון. ויכולה להיות זיהוי ותמיכה בלמידה. ואז הוא יודע איך ללמוד ואז הוא לומד באותה דרך לא מה אני צריך לעשות אלא איך אני לומד.

התמקדות של 2 חושים לפחות זה התנאי למשמעות ולתקשורת.
2 חושים בוז צריכים לפעול יחד כדי שהתקשורת והמעשה יהיו משמעותיים.
לדוגמה כשעומדים ומנדנדים ילד, המגע והקצב הופכים לילד את הקיום שלו למשמעותי.
2 חושים לפחות על ידי העצמה או הפחתה. (דוגמא להעצמה- להוסיף שיר לנדנוד, דוגמא להפחתה- לעצור את הנדנוד באמצע).

הדבר החשוב ביותר להבין שאנחנו ההורים יכולים לפתח יכולת להסתכל כדי שנדע איך לתמוך בשבילו ב2 חושים בוז בלמידה שלו. זה דבר שנתון מראש לכל בני האדם.
יש מבנים מוחיים שרק הפתעות מביאה אותם לבשלות ומימוש כל הפוטנציאל כדי ללמוד הלאה.

אם יש דבר כמו הקצב שלו, אפשר להצטרף לקצב בלהגביר את הקצב, זה יהיה לו משמעותי מה הוא עושה כדי שהוא יותר ויהיה לו בהיר מה הוא רוצה לעשות עם זה. (נאמר בתגובה לשאלה של אישה- מה לעשות עם פעוט שמכה, יעל אמרה, להצטרף לקצב של המכות שלו, למשל במחיאת כף, לשנות את הקצב, ובכך להביא את המעשה שלו למודעות עמוקה יותר, בעלית רמת המודעות יש אפשרות חדשה לבחירה עבור הילד- למשל לבחור להפסיק להכות).

משחקיות- זה שם המשחק, זו הגדילה, בלי זה אין התפתחות נפשית. גם המשחק, כמו שלבי ההתפתחות האחרים שמגיעים לבשלות והופך לתוכנה. גם המשחק ערוך מראש במוח. זה לא שקורים משחקים. זה ערוך מראש כחלק מההתפתחות של הילד.
כל התהליך של משחק הקוקו, מוחא כפיים, רץ אל, מתרחק, מושיט ידיים, מעגל ריקוד, תופסת, מחבואים.
כל אלה משחקים ערוכים מראש מבחינה נוירולוגית והביצוע שלהם מפתח את נפש אדם בכל העולם, בשבטים שנקראים פרמיטביים ממשיכים את המשחקים האלו כל החיים.
משחקי המלחמה- להתחבא , לתקוף, כל הדגמים מקופלים במשחקים מגיל הליכה.
זה מבוסס על אינסטינקטים קדומים מאוד, כמו אצל הדבורים שיודעות לצריכות להביא אוכל, להמשיל מלכה. אצלן כל תהליך החיים בנוי כתהליך מראש.

(בתגובה לילד שנופל במעגל בצורה שהוא לא עוצר עצמו עם הידיים מדברת יעל על החשיבות הגדולה של ללמוד ליפול ולהתנסות בנפילה בתנאים בטוחים)

הילד עושה את זה – ללמוד ליפול אפשר על המיטה של ההורים- ונופלים.
תבנית החרדה- היכולת להתנתק מכדה"א להפיל עצמו וההתגברות על החרדה ללא התניה.
בלי שמפחדים ממשהו.
הנפילה בחלל, לתוך החלל- החרדה ללא התניה, זה לא ממשהו. זה קרה בלידה, זה פחד שמקורו בלידה. וכדי להתגבר על זה הילדים קופצים וכך הם יודעים איך ליפול.
חשוב להתנסות בתנאי שלא נפגעים.

החושים שמשתמשים בהם. רגילים לחמישה חושים- ריח, טעם שמיעה ראיה ומגע. יש עוד חושים- חוש שיווי משקל קינסטטי, וסטיבולרי שהם מאוד חשובים. ש"מ על מנת להתנגד לכוח הכובד ולאזן את הגוף לפנים לאחור ולצדדים, הוא כל הזמן פועל.
ילדים עם הקפיצה והנפילה עובדים על זה וממקדים, הולכים על משהו גבוה ולא יפלו וכך בודקים את הגוף שלהם מול החלל.
הילדים הולכים על השולחן, מגיעים לקצה ולא נופלים.
כל שלב צריך להגיע לבשלות, אם מדלגים אפשר לחזור. זה עושה את הלמידה ברורה וזמינה מיד.

(בתגובה לשאלה מה קורה אם מדלגים על שלב, כמה חשוב לטפל בזה, יעל עונה)
זה שאין לו את הזחילה ולא זחל מעולם הוא צריך למצוא דרך לעקוף את זה. יכול להפוך לגאוניות- זה לא רק רע .

לא פחות חשוב מהשלבים הם המעברים, איך הגוף עושה את המעברים.

(כאן בערך המעגל נגמר, מהר מדי, בלי שהבנו יותר מדי, ויעל עשתה הדגמה עם תינוקת).

[שני_צו*]

קודם כל רוצה להגיד תודה לטל וליעל על המעגל.
וחוץ מזה לספר קצת על מה שאני לומדת בהקשר להתפתחות דרך תנועה עם התינוק הפרטי שלי.

הפעוט שלי, שחגג לא מזמן שנה, נולד עם דפוס תנועה אקסטנסורי (או משהו בדומה), חוסר איזון בין הזוקפים לכופפים.
ובמילים אחרות-
התנגדות לערסול,
מתיחת פלג גוף עליון- ידיים לצדדים בתנוחת אווירון, עורף בקשת לאחור, גם בהחזקה וגם בשכיבה על הבטן.
כפות רגליים בפוינט.
לא תפס את כפות הרגליים עם הידיים, לא הביא ידיים לפה.
כשהוא גדל יותר זה התבטא בישיבת W בלעדית,
קושי בהפרדות תנועה, וכן הלאה.

מאחר והוא תינוק ראשון, לקח לי זמן להבין את זה, בעיקר דרך העיניים בעלות הנסיון של נשות המשפחה האחרות.

לשמחתי הגעתי לטל שרת, שהיא אמא באופן טבעי, פיזוטרפיסטית בהתפתחות הילד, מורה לפלדנקרייז, תלמידה של יעל אופיר ועוד כל מיני דברים.
היא תומכת בהתפתחות של מיכאל, ובהתפתחות שלי כאמא.

[שני_צו*]

אז מה למדתי בעצם?

קודם כל, כשעולה קושי כלשהו, עולה איתו השאלה- האם "להתערב" האם "לטפל" או לתת לילד פשוט למצוא את דרכו.
אנחנו כאן הרי באופן טבעי, אז בוא ניתן לטבע לעשות את שלו.

די הרבה התבחבשתי ביני לביני עם השאלה - האם צריך לעשות משהו.
כי אם כן, אז מה זה אומר, לגבי התינוק שלי. האם בכך שאני אומרת שצריך לטפל, אני אומרת שיש לילד בעיה?

מה שמדהים בגישה של יעל אופיר שהשאלות האלו- יש לילד בעיה, אין לו בעיה, הוא ככה, הוא אחרת, הן פשוט לא רלוונטיות.
בטיפול עם טל, היא פשוט מסתכלת על הילד, כמו שהוא, במצב הנתון ועוזרת לו לעשות את מה שהוא מנסה לעשות.

הילד כמעט לגמרי (במגבלות הזמן והמקום) מכתיב את הטיפול.

במקום אבחון של פתלוגיות ונסיון לפתור אותן, יש פשוט תנועה עם הילד.
והילד נע. וטל איתו.
וה"פתלוגיות" נעלמות כאילו מעצמן.

מאחר והטיפול הוא "לתמוך במה שצומח מבפנים",
וכלי העיקרי בו הוא ההתבוננות והתאמת העולם לילד.
אפשר להגיד ש"הטיפול" הזה הוא אמהות טובה.

[שני_צו*]

גם במהלך הטיפול וגם ביומיים העוקבים לו.
פתאום הילד עושה דברים שהוא לא עשה קודם.
כל טיפול הוא קפיצת דרך קטנה.

קשה לי לתאר מה בדיוק קורה. אבל יש דברים שאפשר לתאר.

למשל על חשיבותה של הסביבה.

מסתבר שלילד שלי מאוד חשובה סביבה רכה.
על משטח קשה הוא יעמד בפוינט מתוח, אבל על מזרן רך, כף הרגל שלו יכולה להרפות ולהתקפל.
שינויי גובה, מדרונים רכים, משטחים לא ישרים, גבהים שונים, מאפשרים לו תנועות מסוג חדש.
עוזרים לו לעבור בין מצבים.

ילד התעורר, אני אמשיך אח"כ

[שני_צו*]

הסביבה היא משמעותית מאוד בעיני,
מסתבר שהרצפות הקשות האלו שאנחנו מבלים עליהן את חיינו,
המשטחים האחידים, הקווים הישרים, יכולים ממש להקשות על ההתפתחות של ילדים מסויימים.

[שני_צו*]

טל לימדה אותי את זה.

אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שהילד ניסה להגיד את זה בעצמו.
מהר מאוד אחרי שהתחיל לזחול על שש, הוא התחיל לטפס על מדרגות.
איפה שהיו מדרגות הוא טיפס, כמה שיותר. ובמקומות שהוא מצא מישור משופע (לא הרבה כאלה), לשם הוא זחל.
בסה"כ לפני 3 חודשים, זו נראתה לי התנהגות משונה.

עכשיו אני יודעת טיפה יותר כמה חשוב להתבונן בילד. להקשיב לילד.
לנסות לספק לו גישה למה שהוא רוצה. (במקרה הזה, פשוט הרבה מזרונים וכריות).
להאמין שהוא יודע למה הוא זקוק.

[שני_צו*]

אז בטיפול יש עקרון של התאמת הסביבה לילד, כך שתאפשר לו ותזמין אותו לתנועה ולימוד (אמרתי על זה מעט מאוד, אולי מישהי אחרת תרחיב).

יש גם עקרון של העצמה, תוספת של עוד חושים לפעילות מסויימת.

למשל הילד שלי "זורק" את עצמו לפעמים לאחור תוך הקשתת הגב, פשיטת הידיים לצדדים ומתיחת הרגליים.
במקום להילחם בתנועה הזו, עקרון ההעצמה אומר לתמוך בה (למשל לתמוך בכל גופו בזמן שהוא עושה זאת כך שירגיש את הגוף בתנועה),
ולהוסיף לתנועה עוד חוש- למשל ללוות אותה בקול של פתיחה (מין אההההה).
ההעצמה הזו בתוספת עוד חושים, כשנעשית על ידי איש מקצוע, היא כלי מאוד חזק.
אבל גם אמא יכולה ללמוד את הרעיון ולהשתמש בו.

[שני_צו*]

אני על הקצה משמע אני קיים.

במעגל יעל דיברה על כך שתינוקות אוהבים לזחול, להגיע לקצה (של מדרגה/ספסל/מגלשה/שינוי גובה כלשהו) ולהעצר שם.
עד אז התייחסתי לנטיה של תינוקות להתיישב בקצה כמטרד, שמצריך לשמור עליהם או להזיז אותם.

עכשיו אני מבינה שהתינוק מקבל אישוש להיותו, ולהיותו בחלל- מתוך הישיבה בנקודת השינוי.

תחשבו-
תינוק יושב במרכז הרצפה- מיהו ומהו, איפה הוא? לפניו רצפה, מאחוריו רצפה מצידיו רצפה. הרצפה ישנה, אבל, האם יש משהו על הרצפה?
תינוק יושב בקצה המדרגה- מלפני הרצפה, מאחורי תהום. אם אתקדם, אני על הריצפה, אם אלך אחורה- אפול. בקצה הרצפה, לפני התהום- ישנו אני. מכאן נובע- אני ישנו.

[שני_צו*]

בפעם הבאה שיגידו לכם- תזיזו אותו, הוא על הקצה.
תענו- אני לא רוצה להפריע לו. הוא באמצע לימודים חשובים.

[גם_אמא_של_אורי*]

_בפעם הבאה שיגידו לכם- תזיזו אותו, הוא על הקצה.
תענו- אני לא רוצה להפריע לו. הוא באמצע לימודים חשובים._

נשמע מרתק. חבל חבל שלא הייתי...אשמח שתמשיכי לכתוב מחוויותיכם

[אורנה_שפרון*]

רוצה להמשיך כאן את הדיון....

קודם כל, כשעולה קושי כלשהו, עולה איתו השאלה- האם "להתערב" האם "לטפל" או לתת לילד פשוט למצוא את דרכו.

אחד הדברים המעניינים שיעל מדברת עליהם הוא תפישה שונה לגמרי של טיפול.
במילים שלה, היא קוראת לזה - התערבות ניטרלית. זאת אומרת שלמטפל אין מטרה משלו בטיפול. אם לילד יש בעיה בדיבור למשל (אני מתארת את זה באופן מאד סכמטי) למטפל אין מטרה שהילד ילמד לדבר. מה שהמטפל עושה בזמן המשותף שלו ושל המטופל הוא השתתפות . הוא משתתף עם הילד במה שהילד עושה. הדרך שבה המטפל עושה את זה היא משמעותית - בכל מיני דרכים הוא מביא למודעות של הילד אלמנטים שונים ממה שקורה בתוך הסיטואציה. כאשר דברים מגיעים למודעות - אצל כולנו, לא רק אצל ילדים, נהיית האפשרות לבחור - וזו, שמורה אך ורק למטופל, כי אי אפשר שלאדם אחד יהיו מטרות בעבור אדם אחר .

חשוב לציין שהתהליך הזה בעצם קורה באופן ספונטני בין הורים לילדים. ההחלטה לטפל היא למעשה החלטה לזמן אדם נוסף עם ידע מקיף יותר שיוכל לעשות את התהליך הזה באופן יותר מושכל ולא רק אינטואיטיבי, אבל בכל מקרה מי שמוביל את התהליך זהו הילד עצמו ולא המטפל.

אני חושבת שאם מדובר ב"טיפול" כזה השאלה מאבדת חלק מהתוקף שלה, כי הרי בכל מקרה הבחירה נשארת בידי הילד.
ובאופן פרקטי - זמן הטיפול הוא זמן של משחק והנאה ולא של מאבק וכפיה - אז מה רע?

[לימור*]

כאשר דברים מגיעים למודעות - אצל כולנו, לא רק אצל ילדים, נהיית האפשרות לבחור
אני לא בטוחה שילד יכול לבחור במקום שיש לו קושי בו. אם קשה לו להגות רק הבשלות תוביל לשינוי.
ובאופן פרקטי - זמן הטיפול הוא זמן של משחק והנאה ולא של מאבק וכפיה - אז מה רע?
אני חושבת שיכול להיות רע. הילד עלול להרגיש תחת זכוכית מגדלת. הילד עלול להרגיש במבחן.

[שני_צו*]

בכל מקרה מי שמוביל את התהליך זהו הילד עצמו ולא המטפל

כתבתי את זה בעצמי, אורנה כתבה במילותיה שלה, ואני רוצה להדגיש.
כי זו נקודה טריקית וקריטית, ולי לקח זמן להבין אותה.

ההבנה שלי את המושג "טיפול" היתה שהמטפל מאתר קושי (למשל הילד לא מגיע לעמידת שש). ומנסה לעזור למטופל להתגבר על הקושי (למשל- מטרת הטיפול שהילד יעמוד בעמידת שש).
אורנה וטל אומרות לי - לא. אין לנו מטרה כזו בשביל הילד.
ואני הגעתי לטונים גבוהים, ואמרתי- אתן אולי עוטפות את זה במונחים אחרים, אבל בעצם, גם אתן, רוצות שהילד יעמוד עמידת שש.
הן "התעקשו",
ואני סרבתי והמשכתי לא להבין.

אני חושבת שאחת הסיבות שלא הבנתי היא בדיוק מה שלימור כותבת.
אני לא בטוחה שילד יכול לבחור במקום שיש לו קושי בו

ופה, מעבר לקטע של הבנה, זה גם עניין של אמונה ועמדה- לגבי טיפול ולמידה במקרה של יעל אופיר, ולגבי הורות ולמידה במקרה של חינוך חופשי.

האמונה, התפישה, העמדה, הבלתי מתפשרת ש- בכל מקרה הבחירה נשארת בידי הילד

[שני_צו*]

זה בסיס בשיטה של יעל אופיר.
זה בסיס בחינוך חופשי.

זה חתרני לחלוטין ומאתגר את התפישות הכי בסיסיות שלנו.

וזה עובד כמו קסם.

[יונת_שרון*]

מרתק!
חבל לי שהפסדתי את המעגל הזה.
בבקשה תמשיכו לכתוב.

[עדינה_ניפו*]

_מרתק!
חבל לי שהפסדתי את המעגל הזה.
בבקשה תמשיכו לכתוב._

[אורנה_שפרון*]

הילד עלול להרגיש במבחן.

אם בוחנים אותו ונותנים ערך כלשהו למעשיו או התנהגותו - הוא יחוש בזאת. ברור.
נראה לי שקצת קשה להבין את העמדה הזאת של חוסר שיפוט כי אנחנו כולנו כל כך "נגועים" בה שקשה לנו אפילו לדמיין אפשרות כזאת - מצידנו - המבוגרים.

זאת עמדה שצריך "להתאמן" בה ולשכלל אותה. היא נוגדת כל כך הרבה עקרונות עליהם מושתתים חיינו כך שהדפוס שמוטבע בנו מיום הוולדינו הוא כזה שבוחן ונותן ערך - זה טוב, זה לא טוב, זה קורה בזמן, כך לא נכון וכו....

אבל אפשר להתבונן בתשומת לב (בילדינו או בכל דבר אחר) בלי ביקורת ומתן ערך אלא מתוך עניין והתפעלות מפלא ההתפתחות - כי זה באמת פלאי. ואפשר להשתתף במשחקיו של הילד מתוך שמחה והנאה בלי לרצות בעבורו שום דבר מעבר למשחק עצמו.

זאת אפשרות שלצערי הרב גם כהורים הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לחיות אותה עם ילדינו - "נשחק איתו שש-בש כדי שילמד חשבון" וכיוצא באלה.

עצם העלאת ההיבט הזה - המודעות לכך - כבר מייצרת אצלינו ההורים את אפשרות הבחירה.

[אורנה_שפרון*]

ועוד משהו....

זה גם עניין של אמונה ועמדה-

זאת באמת נקודת המוצא שבעצם זו הכרעה מוסרית על האופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. וזה אומר שאנחנו לא רוצים בשביל הילד, לא רוצים שהוא יהיה כזה או אחר, לא מציבים לו מטרות ובדרכי נועם או לא מנסים לגרום לו להגשים אותן, שיהיו מטרות אלה נעלות ככל שיהיו.

אני חושבת שבדיוק כאן - באתר הזה זה המקום לבחון את העמדה הזאת, כי היא לחלוטין לא רווחת.

האמונה, התפישה, העמדה, הבלתי מתפשרת ש- בכל מקרה הבחירה נשארת בידי הילד
זו אכן עמדה בלתי מתפשרת, אבל היא לא באה מחוסר אכפתיות או חלילה מובילה להזנחה, כפי שאפשר לטעות.
לא. היא מובילה להתעניינות אמיתית בילד ומתן ערך לכל מה שקורה לו בחייו מתוך כבוד ליחודיות שלו ואמונה מלאה שהוא ישכיל לבחור את הטוב ביותר בעבורו, כשאנחנו נייצר בעבורו את התנאים המתאימים לו ביותר.

[שני_צו*]

אמונה מלאה שהוא ישכיל לבחור את הטוב ביותר בעבורו, כשאנחנו נייצר בעבורו את התנאים המתאימים לו ביותר.

אני אנסה להתייחס למשפט הזה בדוגמא ספציפית.

התנגדות לערסול.
אמרתי שלילד שלי יש דפוס תנועה של נטיה להתמתחות מקודקוד ועד לבהונות, שבא לידי ביטוי בין היתר בהתנגדות לערסול.
מה זה אומר בפועל-
כשהילד שלי היה תינוק צעיר- החל מכמה שבועות ועד לשלושה חודשים בערך, והכנסתי אותו למנשא צד בערסול- הוא הרבה פעמים בכה והתלונן בהתחלה. היה נרגע כשהעברתי אותו לתנוחת בטן לבטן כשגופו ישר יחסית.
לפעמים הרגעתי אותו פשוט עם ציצי.
הוא ישן טוב מאוד דווקא כשהשכבתי אותו על מזרן על הבטן פרוש ופחות טוב במנשא. (תינוקות צעירים רבים כשמשכיבים אותם על הבטן יישארו בתנוחה עוברית- רגליים מקופלות אל הבטן, הבן שלי שכב פרוש מההתחלה).

אז פה- אמונה שהילד ישכיל לבחור את הטוב ביותר עבורו עלולה להוביל למסקנה- הילד שלי לא אוהב מנשא, אני אקנה לו עגלה, כי הילד שלי מעדיף עגלה.

אני לא קניתי עגלה, כי אני חשבתי והאמנתי (ואני עדיין) שעגלה זה לא דבר חיובי, בטח לא לתינוק צעיר כל כך. לי זה מרגיש מאוד בודד ומנותק. ועבורי תינוק ישן בשקט בעגלה לא מוביל למסקנה שבהכרח כל כך טוב לו. אבל כן השכבתי אותו לישון על מזרן בסלון במהלך היום מגיל צעיר , יותר מכפי שהייתי עושה היום. ואני מצרה על כך.

פה בא לידי ביטוי עניין התנאים המתאימים ביותר- להלן הסביבה (כשכמובן שהמטפל הוא חלק מהסביבה).

התינוק שלי התקשה להתקפל ולהתערסל בסביבה שאני סיפקתי לו ובצורת הטיפול שנתתי לו. אז ציצי במנשא עזר לו, ותנועה עזרה לו, והמהום עזר לו.
ואם הייתי מבינה אז, את מה שאני מבינה היום, אז אולי יכולתי לעזור לו יותר.

אז לא מדובר פה על- הילד בוחר לא להתערסל- נקנה לו עגלה.
או הילד בוחר לא לזחול- נקנה לו הליכון.
או הילד אוהב עם הפנים קדימה- נשים אותו בבייבי ביורן.

יש פה אלמנט משמעותי של לספק את הסביבה המתאימה והטיפול המתאים.

[שני_צו*]

רציתי לסייג שלמיטב ידיעתי יעל לא מתייחסת לחשיבות של מנשאים.
כך שזו דוגמה שלי. ושל דעתי הפרטית.

[אורנה_שפרון*]

התינוק שלי התקשה להתקפל ולהתערסל בסביבה שאני סיפקתי לו ובצורת הטיפול שנתתי לו.

רוצה לחדד את הנקודה הזאת:
העניין הוא להתייחס למרכיב דומיננטי בסיטואציה. כך, מתוך התכוונות כזאת נעלם הצורך להגדיר את הצרכים של הילד ומה נכון, כי לא תמיד אנחנו יודעים - (ולפעמים כן, נכון) - ואז בעצם הילד והתנועה שלו או ההתנהגות שלו מספקים לנו את הרמז במה אנחנו צריכים לעסוק.
אם אחזור לדוגמא של שני - ההתנגדות לערסול היתה תנועה דומיננטית. מה זה דומיננטית - לצורך העניין זה מה שאנחנו שמים אליו לב. אופן התגובה שלנו לסיטואציה - בניית סביבה מתאימה והעצמה בשני חושים - הרי לא קובעת מה תהיה התוצאה של ההתערבות, אלא רק מביאה למודעות. כך אנחנו מתייחסים אל הילד ואת התנהגותו מחד ומאידך מאפשרים לו את המרחב לבחור את הבחירות שלו.

היכולת להבחין במרכיב דומיננטי בסיטואציה הוא נרכש. התבוננות ותרגול ועוד התבוננות ועוד תרגול.
צריך לזכור שמכיוון שאין כאן "פרוטוקול" - זאת אומרת תעשו ככה כדי שיצא ככה... לא תמיד מה שנבחר לעשות ייצור שינוי, ובוודאי שלא את השינוי שאנחנו מייחלים לו (למרות שאנחנו כבר יודעים שאנחנו לא יכולים לרצות בעבור הילד....) ויש כאן עניין של למידה בלתי פוסקת של כל מי שמעורב בפעילות הזאת - הורה וילד או מטפל ומטופל.

[שני_צו*]

העצמה

העצמה של התגובה תהפוך אצל הילד להכרה ברצון שלו ובפעולה שהוא עושה

הכרה חדשה ברצון ובפעולה פותחת לילד אפשרות חדשה לבחור.
האם להמשיך בפעולה או לשנות אותה.
לפעמים ההעצמה היא ממש הדלת שאתה פותח לילד שמנסה לשנות התנהגות או להרחיב את מגוון ההתנהגויות ולא מצליח.

לפעמים הילד חוזר שוב ושוב על אותה ההתנהגות.
חוזר שוב ושוב לאותו מקום.
כמו בודק את המקום הזה ומחפש בו דלת חדשה.
מחפש תגובה מסויימת מהסביבה.
וברגע ההעצמה הילד מיד יוצא.

ואז זה נראה באמת כמו קסם.

דוגמא קטנה לכך היא אצל התינוק שלי.
שנעמד ברגל שמאל על קצות האצבעות.
טיפס וטיפס ותמיד עמד ברגל שמאל על קצות האצבעות.
הנחת כף יד כריצפה שהולכת איתו ונוגעת בכל כף הרגל- בלי לכוון לו את התנועה, בלי לחץ, פשוט ליווי תחושתי של כל כף הרגל-
איפשרה לו להניח את הרגל כולה על הריצפה.
ריצפה רכה ששוקעים בה איפשרה לו גם כן להרפות את הרגל.
אחר כך הוא כבר יכל להניח את הרגל גם על ריצפה קשה.

יעל מתארת תוצאות מדהימות עם ילדים פגועים מאוד.

[אמא_של_בוטן*]

זאת באמת נקודת המוצא שבעצם זו הכרעה מוסרית על האופן שבו אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. וזה אומר שאנחנו לא רוצים בשביל הילד, לא רוצים שהוא יהיה כזה או אחר, לא מציבים לו מטרות ובדרכי נועם או לא מנסים לגרום לו להגשים אותן, שיהיו מטרות אלה נעלות ככל שיהיו.

אני הולכת עם המשפט הזה כבר כמה ימים, ותוהה-
האם יש מצב כלשהו שבו כן היית בוחרת לילד שלך? מציבה לו מטרות?
ומה אם הילד לא ילך בלי טיפול, למשל? או לא ידבר? לא יתפקד?
אני לא מדברת על ילד "רגיל" (במרכאות כמובן!), אלא על ילד עם קשיים, שאם לא יטופלו- הילד לא יוכל לתפקד.
האם יש גבול כלשהו למידת אי התערבותנו?

אני תוהה, לא תוקפת.(מקווה שזה מובן..)
ובכל זאת- רק על עצמי לספר ידעתי.. בוטן מקבלת טיפולים. והרבה. וההתקדמות הנפלאה שלה היא פרי בשלות ופרי הטיפולים, ואני כן חושבת שאני מציבה לה מטרות, בניגוד לילדי ה"רגילים". כי אם אני לא אציב לה מטרות ולא נטפל בה- יש סיכוי גבוה שהיא לא תלך/ תדבר/ תתפקד.
אז לפי הדעה שהוצגה כאן- נכון לטפל או לא? ואיפה הגבול?

אשמח לתובנות @}

[נהר*]

"בטיפול שפיתחתי אני מעוררת את הספונטניות הטבועה בילד.
אינני יוצרת את הספונטניות וגם אינני מתווה לה את הדרך,כי אילו ניסיתי לעשות כן, שוב לא היה מדובר בספונטניות.
במקום זאת, בטיפול אני מאפשרת לספונטניות לפלס לעצמה את הדרך בתוך סביבה המובנית במיוחד למטרה זו. וכאשר היא נוצרת, אני מחזקת אותה בדרכים שונות ומאפשרת לה להמשיך ולהתפתח."
יעל אופיר\ קרא לי אמא- המסע אל מחוץ לאוטיזם

[שני_צו*]

_מאחר והטיפול הוא "לתמוך במה שצומח מבפנים",
וכלי העיקרי בו הוא ההתבוננות והתאמת העולם לילד.
אפשר להגיד ש"הטיפול" הזה הוא אמהות טובה._

אמא של בוטן.
תסלחי לי שאני מצטטת את עצמי מתחילת הדף

כמו שאני רואה את זה אין באמת דבר כזה אי התערבות של ההורה.
הסביבה שהתינוק גדל בה, הטיפול שהוא מקבל מעצם היותו תינוק הוא באחריות ההורה.
אצל ילדים עם צרכים מיוחדים האחריות של ההורה לספק לתינוק סביבה וטיפול המתאימים לו באופן אישי מאתגרת עוד יותר.

לא מדובר פה על אי טיפול. אלא על "טיפול חופשי" (סתם משהו שהמצאתי עכשיו).
על מהות הטיפול, הפילוסופיה שמאחוריו והדרכים להביא אותו לפועל אצל ילד מסויים ואצל ילדים באופן כללי.
על כל אלה נסוב הדיון בדף הזה.

[אמונה_בה'*]

הדיון כולו שייך לדעתי לנושא שנחקר ויושם על ידי פרופסור פויירשטיין.
הדרך שלו מדברת על תיווך ברמות שונות.
כסטודנטית מתעניינת ראיתי איך השיטה עובדת ומיושמת.
מדהים!
כמובן שמדובר על למידה על גווניה השונים. וכל שלב התפתחות הוא למידה

[אורנה_שפרון*]

ומה אם הילד לא ילך בלי טיפול, למשל? או לא ידבר? לא יתפקד?

זה באמת מאד מאתגר לראות את הילד שלנו ולא "לשים לו מטרות". זה גם קשה אצל ילדים "רגילים". מי כאן לא רצה אף פעם משהו בשביל הילד שלו?
כולנו רוצים בעבור ילדינו.

אני חושבת שבלי קשר לדיון הזה יש כאן שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית.
כי מצד אחד חלק ממה שמאפשר לילד שלנו לתפקד בעולם ובחברת אנשים אחרים זה כן הציפיות שלנו ממנו שהוא יכול לעשות את זה. וכך אנחנו מלווים אותו בשנות ילדותו עד לתיפקודו בעולם, כשמה שמדריך אותנו מתחת לכל מה שאנחנו עושים בעבורו זה האמונה שהוא יכול.

ותוך כדי התשובה אני מבינה שאולי זה המפתח - האמונה שהוא יכול . יש כאן מצד אחד את המבט שלנו ההורים שמכוון לנקודה מסויימת, ומצד שני את חופש הבחירה של הילד. אנחנו מאמינים שהוא יכול אבל הוא זה שצריך להחליט שהוא רוצה.

לגבי החלטה על טיפול - זו שמורה כמובן לכל הורה והורה וברור שאין כאן שום דבר שהוא יותר "נכון" או "צריך" מדבר אחר.
אבל משהוחלט על "טיפול", אפשר לבחור בטיפול שמציב מטרות בעבור הילד או בטיפול אחר.
וגם אפשר ללמוד את נקדות המבט הזו שמבוררת בדף הזה ולהתחיל לחיות אותה גם כאשר בוחרים לילד טיפולים מסוג אחר - שהרי זה כל העניין - כל אמא יכולה ללמוד לעשות את זה וממילא היא עושה את זה, אבל כשזה הופך להיות תהליך מודע אנחנו יכולים להשתמש בו בצורה יותר יעילה.

<אוהבת את הביטוי של שני "טיפול חופשי">

[ניצן_אמ*]

תודה על הדיון.
@}

[אמא_של_בוטן*]

תודה על הדיון גם ממני @}

מאחר והטיפול הוא "לתמוך במה שצומח מבפנים",
נגעתן פה בכל כך הרבה נקודות שאני מתחבטת בהן עם בוטן..
מצד אחד- "לתמוך במה שצומח מבפנים"- אני ממש רואה את זה קורה אצל בוטן, היא סקרנית ויש לה כוח רצון מדהים, ולפעמים נדמה לי שההבדל בין הבשלות הפנימית שלה לבין התועלת שבטיפולים האינטנסיביים הוא כמעט בלתי נתפס, חמקמק ומעורפל, ולא ברור לי מה קורה כי היא פתאום בשלה ומה קורה בזכות הטיפול, ואולי דווקא הטיפול גרם לבשלות..

מצד שני- האמונה שהוא יכול.
אני מאמינה בבוטן, אבל..
זאת אמונה מפוקחת, אמונה שמודעת לזה שאולי אמונה זה לא הכל. ויש אפשרות שעם כל האמונה שלי, היא פשוט לא יכולה.
הרי (לדוגמא) ילד עם תסמונת דאון- יכול להיות שהוא יגיע לשיא שלו, ויהיה בקצה העליון של הספקטרום. אבל עדיין- יהיה לו פיגור שכלי בתור עובדה, וזה לא משהו שאמונה יכולה לשנות.

אז אולי ההגדרה של "טיפול חופשי" היא שהטיפול יביא את הילד למקסימום שלו, וזה לאו דווקא המקסימום שאליו אנחנו שואפים..
מעניין.

דיון מרתק. תודה @}

[אורנה_שפרון*]

יביא את הילד למקסימום שלו, וזה לאו דווקא המקסימום שאליו אנחנו שואפים..

אני חושבת שזו עמדה טובה לחיים בכלל, גם לחיים שלנו. שהשאיפות יהיו בהתאמה למי שאנחנו ולא לאיזה תמונה שמצטיירת בטלוויזיה או בקולנוע, או מרוחה על דף השער של מוסף השבת של ידיעות אחרונות.

[שני_צו*]

התבוננות נקייה.

עוד עקרון חשוב, גם של חינוך חופשי וגם של יעל אופיר.

כדי להבין למה הילד זקוק- להתבונן בילד. ולתאר בצורה נקייה ככל האפשר את מה שהילד עושה, את התנועה.
נשמע קל- בפועל מסובך ביותר.

במיוחד במקומות שהילד מתנהג התנהגויות שפחות מוערכות בחברה שלנו.
מאוד קל ליפול להגדרת הילד על פי הקשיים שאתה רואה אצל עצמך או אצל בן-זוגך.

למשל- כשניסיתי להושיב את הילד שלי לראשונה על חול ים- הוא בכה.
כשהוא ישב על הדשא ונגע עם קצות אצבעות הידיים בקצת חול שהיה בדשא- עבר בו רעד ממש חזק- מעין גל שעבר מהראש עד קצות האצבעות.
מחזה מצחיק/מדאיג ובכל מקרה משונה.
נגע שוב- אותו רעד. ושוב ושוב. והוא המשיך לגעת הרבה פעמים.

אני מיד איבחנתי אותו כבעל רגישות יתר, קושי במצבים חדשים. השלכתי עליו כל מיני דברים שקשורים באבא שלו ובאיך שהוא מתנהג ומתארגן.
צפיתי בשבילו כל מיני דברים לגבי העתיד.
(יש לציין שלא רק חול ים אלא כל מיני מרקמים חדשים מביאים אצלו לתגובה הגופנית הנ"ל).

בתהליך שעברתי הבנתי שמה שקרה זה -הילד נגע בחול וחווה חוויה גופנית חושית חזקה שניכרה בהתנהגות שלו- ברעד.
שלא בהכרח קשה לו עם מרקמים חדשים- זו פרשנות. מה שקורה בפועל זה שהוא חווה אותם בצורה חזקה.
שלא בהכרח קשה לו עם שינויים- אלא שהוא מבחין בשינויים, ושעובר פרק זמן שבו כל הקשב שלו נתון לשינוי.

[שני_צו*]

מתוך ההתבוננות הנקייה (ככל שהתאפשרה לי).
אני יכולה להחליט איך לנהוג.

הוא חווה חוויה עצבית-חושית חזקה במפגש עם חול למשל.
אז אני צריכה- לאפשר לו ולהציע לו את החוויה הזו (לדאוג שחול יהיה נוכח בסביבה שלנו),
לדאוג שהתנאים הם כאלה שבאפשרותו לווסת את החוויה (הוא יכול לגשת לחול באופן עצמאי והדרגתי).
לתמוך בו כשהוא בוחר להתנסות בחוויה הזו.

ולא למשל מחשבות שהיו לי קודם- שאני צריכה להעביר אותו תהליך של דה סנטיזציה- לשפשף אותו בבדים מחוספסים ומברשות ומיני רעיונות שכאלה.

[אחת*]

דיון מעניין שנתקלתי בו במקרה, אשמח לשמוע עוד.