תהליכי שינוי

[אנונימי]

תהליכי שינוי הם תהליכים שבמודע או לא, אם נרצה או לא, מלווים אותנו לכל אורך חיינו.
הלידה היא אחד השינויים המשמעותיים ביותר שאנחנו עוברים
אבל גם מעבר לישיבה, זחילה, עמידה, הליכה
בטח ובטח הליכה לגן ולביה"ס, צבא, יציאה מהבית, נישואין, גירושין או הורות
ושלא נדע אובדנים למיניהם, מחלות ורעות אחרות
כולנו איכשהו מתמודדים.
אבל מה אם אנחנו רוצים להתמודד אחרת?
מה אם אנחנו רוצים להיות יותר נינוחים, לזרום ביתר קלות, להפסיק להלחם (או להתחיל...)
מה אם אנחנו רוצים אחרת ממה שהתרגלנו?
או.
כך אנחנו מגיעים ל... תהליכי שינוי שנובעים ממודעות עצמית

נאוה פרנס

[גילה*]

בתגובה לנאוה פרנס בדף זיכרון קדום

נאוה?
אני שוב איבדתי אותך. איך עושים את זה? זה נשמע כאילו היפנטת את עצמך. אני בכוון?
אם יש לך כח להסברים להדיוטה כמוני - את חופשיה לפתוח דף חדש בנושא (מה הנושא?)

[נאוה_פרנס*]

היי גילה,
זה לא היה בהיפנוזה, זה היה משהו ברצף של חיים עם המון המון המון התבוננות ועבודה פנימה. כל אחת יכולה, (וגם כל אחד) זה רק דורש אומץ רגשי ופתיחות. אני מאמינה שכל ההתנהגויות שלנו, כל הרגשות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את העולם, נקבעה מזמן, בעיקר בעוברות, בלידה ובשנת החיים הראשונה. אח"כ יש את שנת החיים השניה ואז את שאר השנים עד גיל 5 בערך.
ילד בן 5 - תתבוננו היטב - זהו זה!!
טוב, נו, בערך....
טראומות משפיעות, ו....
גיל הטיפש עשרה = גיל ההתבגרות הוא חלון שמאפשר לנו, ההורים, להשפיע על שינוי, על ידי התמודדות אחרת, "תיקון" טעויות שעשינו

למעשה, כל הישתנות אמיתית של "אדם בוגר" היא תוצאה של עבודה עמוקה של מודעות עצמית ותקשורת עם התת מודע

[בשמת_א*]

ו-אוי, כמה שזה קשה!
באתר אחד שביקרתי בו הרבה בהקשר של אחד הדברים שאני צריכה לעבוד עליו (וכל פעם שוב, רק ברמה עמוקה יותר), אחת העצות הכי חשובות שלה היו: stay with your feelings. לפחות לי זו היתה עצה חשובה. תפסתי, שבמצבים של קושי וכאב אני עושה לא-חשוב-מה כדי לא להרגיש את הרגשות שלי, כי הם פשוט יותר מדי (יותר נכון: כי הפחד של הילדה הקטנה שבתוכי צועק לי בגוף שאני אמות אם אני ארגיש אותם, ואני נבהלת ישר ובורחת בלי לנסות אפילו). וה"לא חשוב מה" הזה הוא תגובות אוטומטיות רעות מאוד, שלא עוזרות לי בכלום, אלא רק מכניסות אותי ללופ אינסופי (סליחה על שפת המחשבים) של אותו הדבר.

אז מה שצריך לעשות הוא לאזור אומץ
ולאזור עוד יותר אומץ
ועוד יותר אומץ,
ולנשום עמוק,
ו...
לקפוץ למים הקרים ולהישאר עם הרגשות! בום! כן, כן, לא לברוח! לא לזוז! להרגיש בדיוק את כל הרע והאיכסה והלא-רוצה-להרגיש והבלגן והאין-לי-יותר-שמות לזה שמסתובב בבטן ומאיים להציף בשטפון ענק את כל הגוף ולהיות יותר גדול ממני עד ש... (מזכיר לי כמה מצירי הלידה שהכאב שלהם היה פשוט גדול מדי על הגוף שלי, לא היה לי מקום בשבילם, לא ידעתי איפה לשים אותם, אבל לא ברחתי מהכאב הזה, ואפילו שהרגשתי כאילו "אנא אשא את הכאב" ו"מאין יבוא עזרי", ידעתי בשכל שתיכף זה יעבור)(טוב, לא לגמרי דומה לרגשות. איתם זה כאילו אני הולכת למות או ליפול לתהום עמוקה ושחורה בלי תחתית בכלל).

ופתאום, כשאני מעזה ולא בורחת ונשארת עם הרגשות ומרגישה אותם - מה קורה? הם הולכים וקטנים! מתברר שנכון שזה מרגיש נורא בבטן, אבל זה לא מציף את כולי כמו שפחדתי, מפני שאני נותנת להם את המקום שלהם, ומתרכזת בהם, ומקשיבה להם, והם אומרים לי מה קורה, ואני מקשיבה ושותקת בפנים במקום להקים חומה של מלים מיותרות בחוץ, ואז אני נעשית פתאום שלווה, וממורכזת, וחזקה, ולא מפחדת, וחכמה במקום טיפשה, ואומרת את הדבר הנכון אם צריך לומר משהו, ועושה את הדבר הנכון אם צריך לעשות משהו, וטוב לי עם עצמי, ולכל העולם טוב איתי, ואני בסדר, ולא רק שלא קרה הדבר המפחיד שחששתי ממנו, ולא רק שמפלצת הרגשות לא אכלה אותי - אלא שהיא התגלתה כיצור קטן שרק רוצה לעזור לי, ואני גדלתי וצמחתי והתעשרתי.

[נאוה_פרנס*]

בשמת, במשפט אחד, כאילו קל, קוראים לזה:
להסתכל לפחד בעיניים
ולעשות: ב ו ו ו ו ו ו ו

[גילה*]

אוי. אוי. אוי.
אבל כשאני מרגישה משהו גדול מדי, צריך לשים מסכה ולהגיד שהכל בסדר, לא?
ז"א - זה מה שאני מעדיפה לעשות בחברת רוב האנשים שאני מכירה.
ובחברת עצמי - לא היה לי זמן להיות מאז הלידה. כמעט.

נאווה - האם מה שבשמת תיארה זה מה שאת התכוונת אליו ב"עבודה עמוקה של מודעות עצמית ותקשורת עם התת מודע"?

[ורד*]

זה אולי מפתיע, אבל אפשר להוריד את המסכות ליד רוב האנשים והם לא נבהלים.
זה אנחנו שחוששים ומעצימים את החששות שלנו.
מנסים להחזיק "פאסון" ולהראות שהכל בסדר,
החיים יותר פשוטים, לדעתי, כשאנחנו נותנים לרגשות לצאת ולהכנס.

[נאוה_פרנס*]

גילה, בשמת תיארה חוויה מסויימת של העניין, כמו בכל דבר, זו לא הדרך היחידה

כמו הדרך לאלוהים, גם הדרך אל העצמי אישית לכל אדם, ולרוב האנשים שיש להם יותר מדרך אפשרית אחת.

אני בדרך שלי המון שנים וליוויתי אנשים רבים בחלקים של הדרך שלהם.
יש המון כלים למודעות. והתת מודע שופך מידע כל הזמן, בצורות שונות

כשדברים עולים למודעות, אותו חלק שבך, ששם את המסיכה, ממציא לו פטנט חדש, כדי להישאר מוגן
אז פעמים רבות עדיף שלא להוריד את המסיכה אלא להתבונן בה, להכיר אותה, ללמוד להשתמש בה לפי בחירה
ולפעמים אנחנו מגלים, כמו שורד אמרה, שיש אנשים שאנחנו יכולים להוריד את המסיכה איתם

ובדרך, איכשהו מתגלים כוחות שלא הכרנו וצדדים פנימיים שלא ידענו
ו... הופ!!! יש לנו תהליך... אנחנו משתנים

[בשמת_א*]

ורד - זה אחד הדברים. ונכון, הפחד מהפחד יותר גדול ממה שקורה באמת.

גילה, לשאלתך, אני מצטרפת לנאוה:
מה שתיארתי הוא דוגמא יחידה לעבודה אחת שאני מתאמנת בה במשך החודשים האחרונים, ומדי פעם גם מצליחה, וככל שזוכרים יותר לעשות את זה אז גם הרווחים בין ההצלחות קטנים, וההצלחות גדלות. זה תהליך לימודי, שלוקח זמן.

אבל זו עבודת גוף ומודעות יחידה - רק במצב לא-נעים-רגשית לא לעשות כלום ולהרגיש את הרגשות שעולים בגוף (נשמע קל אבל זה מה זה קשה...).
יש עוד המון המון המון דברים לעבוד עליהם. כל אחד והמשימות שלו. יש אנשים שהמשימה שלהם הפוכה: הם מוצפים ברגשות ומשותקים, והם צריכים ללמוד לתפוס מהם מרחק, לא יודעת.
ויש עוד המון משימות.

[נועה_בר*]

מה אם אנחנו רוצים אחרת ממה שהתרגלנו?
כך אנחנו מגיעים ל... תהליכי שינוי שנובעים ממודעות עצמית


כמו הדרך לאלוהים, גם הדרך אל העצמי אישית לכל אדם, ולרוב האנשים שיש להם יותר מדרך אפשרית אחת


אני בטוחה שיש פה הרבה אנשים עם חכמה, יצירתיות וניסיון שהצליחו לעשות שינוי משמעותי, ולמרות שהדרך היא אישית, האם לא כדאי לשתף את אלו המעונינים בשינוי ומתקשים בו?
מה הייתם מציעים למי שרוצה לצאת מהרגל ישן ומעצבן ולא מצליח.

[חוה_ש*]

מה הייתם מציעים למי שרוצה לצאת מהרגל ישן ומעצבן ולא מצליח.
הרגל משרת משהו. הוא פונקציונלי. למשל ההרגל לפחד, מונע מאיתנו לכאוב. כדי לוותר על ההרגל צריך לבדוק את מה הוא משרת והאם אפשר להגיע לאותה מטרה בדרך אחרת. אם יש לי הרגל לאכול כשאני עצבנית. אולי אני יכולה להרגיל את עצמי לשים לב שזה מה שאני עושה בשלב ראשון ובשלב שני לחשוב כל פעם שאני עצבנית למה בדיוק, האם מה שמעצבן אותי הוא באמת כל כך נורא או שיש דרכים אחרות להסתכל עליו, בזמן שאני עסוקה בלחפש דרכים אחרות, אני לא אוכלת ולאט לאט מתרגלת לפרק את מצבי הלחץ לגורמים ולהבין אותם.
לא במקרה אני נותנת דוגמאות של כעס ופחד, אלה שתי הדרכים הכי שכיחות להמנעות ובריחה מכאב רגשי שרובנו חושבים שלא נוכל לעמוד בו כמו שבשמת תיארה על עצמה למעלה אבל למעשה לרובנו היכולת לשרוד אותו ואם בדרך ויתרנו על הכעס והפחד, הרווחנו איכות חיים.

[פרפר_לבן*]

לצערי אני מבינה דברים די לאט. עד לא מזמן חשבתי שהדבר הכי חשוב בחיי יהיה להתבסס מקצועית. שנים נלחמתי כמו בתחנות רוח. חשבתי שאני צריכה לעשות את כל ההחלטות הנכונות, ולהיות הכי נחושה שבעולם, ולהשקיע רק בזה כל הזמן... כדי שיהיה לי ביטחון מקצועי. אמנם מקצוע רכשתי, אבל די רחוק מביטחון. למדתי לאט אבל בטוח שעבודה זה לא תמיד דבר בטוח. שיש בחיים דברים אחרים לבטוח בהם. משפחה, אהבה, חברים טובים, רוגע שבלב, תקווה ואמונה, הלב שלנו שיציב ובריא. אלו דברים לבטוח בהם.
פעם לא ידעתי/הבנתי את זה. לא ידעתי כוחה של חברות אמת, חשיבותה של זוגיות. ערכה של משפחה.
פעם נראה לי כל כך רחוק, שאפילו לא שאפתי לבן זוג אוהב, קרוב, בעל, בן, בית. היום אני מאמינה בכח של הטוב לבוא אליי. קצת חבל לי שלוקח לי זמן להבין דברים. שזה לאט אצלי. שרוב חברותי נשואות, אמהות ורגועות בביתן. שלי עוד לקח זמן להבין שקריירה זה לא העיקר, שאני לא נמדדת על פי זה. שמגיע לי שיהיה לי גבר קרוב ואוהב. משפחה.
חשבתי שהכל דיכוטומי או-או. או קריירה או זוגיות. או להצליח ולהיות לבד, או להיות כלום וביחד. לא ידעתי/הבנתי שאפשר לשלב. שאני יכולה לחלק את עצמי לכמה תפקידים. שאני יכולה להתנהל בכמה מישורים בו זמנית. שיש בי הרבה בפנים, לתת, להעניק, לעשות, לבנות.

[מתגברת_שמתבגרת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוהבת לקרוא ספרים לשיפור עצמי ובאמת שאני מנסה לקחת את זה במובן הכי חיובי שיש ולשפר את עצמי במקומות בהם נכשלתי בחיים.
אני מקנאה ממש באנשים שיכולים לקום בבוקר בהחלטיות ולהגיד לעצמם זהו היום אני מפסיק עם ההרגל הזה..
זה רק פוגע בי ובסובבים אותי..
אז בכל יום אני אומרת את זה ובכל סוף יום אני מגלה שההרגל נשאר שהפחד חזק יותר..
אני רוצה להשתנות להציב גבולות ברורים לאנשים. להיות יותר ברורה והחלטתית לא לשבת על הגדר ולתת לאנשים לקבוע עבורי..
אך מכיוון שכל חיי (ואני בת 33 ) הייתי הנגררת פתאום לקום ולהגיד את מה שאני חושבת פשוט נשמע לי מזוייף... ולא אמיתי.. כמו ילדה קטנה שמנסה להראות שהיא התבגרה.. אני מרגישה שלבד זה מאוד קשה עבורי..
אנשים חושבים שאין לי דיעות ושאני משעממת כי אני לא מוסיפה שום צבע או אנרגיה לשיחה איתם...
אז מאיפה מתחילים?
מהיכן מגיע הכוח הזה לעשות שינוי..? אני מרגישה מוכנה לשינוי אני מרגישה שיהיה לי ממש טוב אם אעשה זאת..
החיים שלי יהיו עשירים יותר אני אתפתח לכיוונים שונים ותפיסת העולם שלי לא תהיה רק סביבי כמו שהיא היום
ככה אני רואה את עצמי לאחר השינוי זאת העוצמה שאני רוצה שיהיה לשינוי זה עליי..
אני רוצה לקום בכל בוקר להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה.. לכבד את מי שאני ולקבל את עצמי באהבה..
יש בתוכי דיאלוג פנימי שהולך בערך ככה"
"מה? שוב ביקורת? פוגע נכון?" אומר הקול השפוי.."אולי במקום לברוח לפינה חשוכה תקומי ותשני את זה לשם שינוי?"
"לשנות? את מה? איך? כולם מכירים אותי זה יראה לא אמין אם פתאום אשנה את עורי" אומרת הילדה הקטנה שבוכה בפינה כי פגעו בה..
"אולי בדיוק את זה את צריכה לשנות.. מה זה משנה איך זה יראה?" הקול הופך לאסרטיבי.."מה זה משנה מה יגידו.. כל עוד יכבדו אותך וההתנהגות הזאת כלפייך תשתנה?, אז כמה חודשים יסתכלו עלייך כאילו נחתת מהירח.. אבל יאללה מה את צריכה אותם? אם הם פוגעים ומזלזלים בך הם כנראה שלא טובים לך.. אז למה זה משנה מה הם אומרים? או חושבים?.."
"אבל איך עושים את זה?" יבבה קלה..
"תקשיבי תבחני ואם משהו לא מוצא חן בעינייך או שיש לך אלטרנטיבה שאת יותר רוצה תגיד.., הכל עדיף על לשתוק.. למה את שותקת? אני נותן לך בדיוק 5 דקות לבכות לשחרר הכל.. ולהתחיל לבנות באופן אסטרטגי את הקווים האדומים שלך..אין ממחר יותר.. יש לך בדיוק 5 דקות.."
"אבל איך אני אמשוך את תשומת ליבם איך הם יתחברו אליי? על מה אני יכולה לדבר איתם שיכול לעניין אותם?".
"למה את צריכה לעניין אותם? את צריכה לעניין את עצמך.. מה מעניין אותך? מהם תחומי העניין שלך? מה את אוהבת לעשות? למה את מתחברת? למה לא? ומשם הם יגלו בך עניין"
החזה מתנפח בקצת אוויר והביטחון תופס מקום.. בעיני רוחי אני קמה ומתחילה לחשוב... מה הצעד הבא שלי? מה מעניין אותי? ואיך אני מרחיבה את המעגל החברתי שלי? מאפס חברים ללפחות חבר אחד טוב...

[מתגברת_שמתבגרת*]

טוב.. 5 דקות הרחמים שלי עברו ...
וניגשים לאסטרטגיה...
אני אכתוב את מה שעולה לי לראש ואסתכל על זה כדרך פעולה:

1. עליי לבחון את הקשרים שיש לי כיום עם אנשים, איזה קשר תורם ומפתח אותי, כיצד אני באה לידי ביטוי בקשר הזה? והאם הקשר הזה מאוזן? האם חשוב לי לשמור על הקשר עם הבן אדם ומדוע? ואם כן מה יש ביכולתי לעשות כדי לשפר את טיב היחסים ביננו ? לאן אני רואה את הקשר הזה מוביל ומה אני מרגישה כלפי אותו בן אדם.. (אלו רק חלק מהשאלות שעולות כרגע בראשי תרגישו חופשי להוסיף אם יש )

1. ניתוק קשרים שאינם טובים לי.. אין טעם לשמור על קשר עם בן אדם שלא טוב עבורי.. ומתנהג באופן מזלזל ופוגעני.. אך לפני זה.. למה הוא מתנהג כלפיי ככה? מה אני יכולה ללמוד ממנו ומההתנהגות הזאת על מנת שלא אחזור לאותה סיטואציה שוב..

1. שיפור יכולות התקשורת שלי עם בני אדם שחשובים לי.. להתעניין יותר באנשים סביבי להתקשר ולהראות להם שהם חשובים לי. אך לשים לב שזה לא מעיק מדיי...ומוגזם.

1. בכל יום לעשות דבר אחד עבור עצמי .. ולפנות לפחות שעה ביום לחשוב על היום שעבר ולבחון את מעשיי.. מה אני לוקחת איתי הלאה..ולכתוב על זה.. נראה שהדברים יוצאים לי טוב יותר בכתיבה..