מתוך היבטי פרטיות, לא צוינו שמות השואלים והורדו פרטים מזהים.
יש בדברים התייחסות גם לקהילת "באופן טבעי".
אם יש מי מבין הקוראים, אם זה מי ששאל השאלה המקורית או כל אדם, שמבקש הרחבה או פרשנות לגבי פסקה מסוימת - ניתן להעלות שאלה בסוף הדף.
תודה רבה.
צפריר.
^פארק הירדן
- 09.06
לבן – קבוצה של "באופן טבעי"
באמצעות צפריר שפרוןברוכים הבאים, תהיו ערים אל הגרון. מדמים אור בחזית הגרון, שואפים אוויר מואר דרך הגרון מחזית הגוף, ממלאים את הריאות ונושפים דרך האף.
מרפים את הכתפיים, מרפים את השכמות. הגוף הפיזי מונח ברפיונו, שואפים אוויר מואר דרך העיניים אל מרכז הגולגולת, מרכז הראש, בלוטת האצטרובל.
זאת שממוקמת בין שתי האוזניים, ציר אחד, גשר האף ומפגש עמוד השדרה והגולגולת – ציר שני, מעל בית הבליעה.
שואפים דרך העיניים אל מרכז הגולגולת, ונושפים חזרה דרך העיניים. טוב להקפיד לנשימות דרך האישונים, שואפים דרך עין ימין אל מרכז אבר המוח. משם נושפים דרך אישון עין שמאל, אז שואפים מעין שמאל, מרכז האישון, אל מרכז אבר המוח ונושפים דרך עין ימין.
עצם הזנב מוארת.
אז שואפים דרך שתי העיניים אל מרכז אבר המוח, נותנים לאנרגיה הזו שבאה מימין וזו שבאה משמאל להתחלף, ובהצלבה נושפים דרך שתי העיניים שוב.
עצם הזנב מוארת במיוחד, מדמים שאיפה של אנרגיה ממרכז כדור הארץ דרך עצם הזנב. האנרגיה מטפסת בחוליות עמוד השדרה, עד מפגש עמוד השדרה והגולגולת ואז נושפים את האנרגיה הזו אל תוך כל חלל הגולגולת.
אז שואפים אוויר דרך הקודקוד אל הגרון ומשם אל הלב. הלב מואר במיוחד, מחזיקים את האנרגיה הזאת שם, ואז נושפים אותה דרך הרחם או עצם הזנב, אל מרכז כדור הארץ.
ערים אל המפרקים: ברכיים, קרסוליים, מרפקים, כתפיים, שואפים משם ונושפים משם, כל אחד ואחת ברמת דמיונו.
כאן, ברמה הזאת תיסוב שיחתנו בעיקר על אותו מתח שמתחולל בין החלק לבין שייכותו. במילים אחרות: בין הפרט אל הכלל.
שנמצאת נבדלות הנפש כלי עיקרי בידי הנפש, לשמירה על רצף חייה, תולדותיה וזיקותיה, באותה, בעודה, חלק מ... מובדל ובלתי נפרד. אם יש שאלות. כן.
האם יש מצב שאנחנו יכולים להתפתח בנפרד מחברה...
במובן הזה, טוב לראות את נקודת המבט שבכל מקרה אין אף אחד בעולם מלבדך. שכל החברה וכל היש מסביב, ניתן לומר, מומצא מתוך העולם הפנימי ומושלך למציאות כמציאות.
עם זאת, התפתחות ללא חברה, מוחזקת על ידי החברה עצמה שמאפשרת ליחידים להתבודד לאורך זמן. אז, בהתייחס לפתיח, נמצאים הפרטים האלה כביכול נפרדים מ... ועדיין נשענים על החברה שמורחקת מהם.
האם זה ברור?
כן.
מכאן שעולה כאן פרדוקס. מצד אחד, מי שספון וחי את חייו בתוך חברה, עדיין נובע מתוך עצמו כחלק מ.. ומי שמתבדל מהחברה, ומתאחד עם כל היש, כאידיאולוגיה או כדרך חיים, נמצא מבטא את ייחודו דווקא כך. כן.
האם יש חשיבות להתפתחות האישית והתרומה למען חברה? לכל אחד.
כאן, כל שתיל שצומח להיות עץ, בעצם ייחודו, צורתו, הדרך בה צומח, הוא היחידה הראשונית שמרכיבה את כל המטע.
ומתוך שכך בכל מקרה, נמצא כל פרט ופרט מבשיל, מתפתח, גם אם התפתחותו היא בלימה. האם יכול להיות מטע של עצים שאינם מתפתחים?
כן.
אני רוצה לשאול על הפחד, שאלה שעלתה היום במעגל, איך אנחנו יכולים להבחין בין פחד שבעצם נועד לשמור עלינו, להגן עלינו מפני משהו ובין פחד שעוצר אותנו מסיבות אחרות.
במובן הזה דחף זה של פחד, במובן הבסיסי, לא משאיר זמן למחשבות.
כאשר צועדת ועולה סכנת חיים בדמות נחש או עקרב, לא נותר זמן לחשוב כאשר קופצת בבעתה הצידה, או בבהלה.
כאשר מתבוננת על פחדים או על פחד, מפני העתיד, מפני מה יגידו, מפני איך נראה, כל אלה מתייצגים דרך אותו מקום, שבו הלך האדם מרחק גדול מדי לטעמו מהרוח. במובן הזה, מאלוהיו מפולחניו, מאמונותיו. מאותו גיבוי רוחני של החסד.
אז, תפקידו של הפחד לבלום, וללא בלימה, אין התפעמות במובן של פעימה.
שאם מסתכלת על איבר הלב הרי שמתכווץ ומתרחב, אילו רק התרחב לא היה ממלא את ייעודו.
בכל פעם שנמצא אדם מבקש לפרוץ את גבולותיו, ללכת אל מעבר לגבול, לעבור את הגבול, עולה הפחד הזה שתפקידו לשמור על רצף זמן מרחב.
שאילולא הרצף הזה נמצאת הנפש מאוימת אל כליונה, שתופסת את עצמה כחיה אך ורק בתוך זמן ומרחב.
האם זה ברור?
כן.
כן.
האם לחברה יש גם תפקידים שליליים, כמו לנדות, להוקיע, להעניש, או שהיא אמורה להיות רק משהו חיובי, טהור ובונה.
במובן הזה הבה וניקח את השאלה הזו ונפרק אותה לרמה הפרטית: האם בגוף האדם יש מקום להוקיע, לנדות ולשלול, אברים או תהליכים מסוימים? במובן הזה – בהחלט כן.
שאם לא ינקה הגוף את פסולת, לא ינדה זיהום – לא יתקיים. במובן הזה בדיוק כך בחברה. שנמצאת החברה מאוגדת תחת רעיונות מסוימים, תחת ערכים מסוימים, אמונות משותפות, וכאשר עולה אותו גורם שמאיים על שלמות החברה, מצווה זאת לסלק אותו או לטפל בו, ברמה זו של נמצא מרוסן.
כאשר עולה אדם מסוים ועובר על החוקים, מראש יודע שעובר על החוקים, מגדיר את עצמו את נבדלותו את ייחודו כמי שעובר על החוקים.
כל עוד החוקים האלה קיימים מחובתה של החברה לאכוף אותם. עם זאת, חוקים קיימים על מנת לעבור אותם. מכאן שהמנהג חזק מהחוק, ובעקבות המנהג עולה החוק, משתנה החוק. עדיין לשם שלמות החברה כמו לשם שלמות גוף האדם במקרה זה, יש בהחלט מצבים שבהם הכלל יוקיע מתוכו את הפרט, או יגדר אותו.
כן.
מה יעזור, לי באופן אישי, למצוא איזושהי דרך ממוקדת ו...
במובן הזה יכולה לפנות לשני אפיקים עיקריים: הראשון, יכולה בדמיונה ויכולה בפיזי, עומדת יחפה על האדמה ופניה צפונה. אז, מסתובבת לאט לאט עם כוון השעון, כשעיניה עצומות ומנסה לזהות את הכוון שלה. ברמה הזאת שכאשר פונה אל הכוון שלה, מתוך שמונה האפיונים של ארבע רוחות השמיים, מזהה את הכוון שנכון לה. מרגע שמצאה את הכוון מבחינת רוחות השמיים, מוזמנת לתרגול של השקטה עצמית כאשר יושבת אל הכוון הזה, עדיף בשעות בין הערביים.
אפיק נוסף, עד כמה שיכולה, מנסה להפריד אירועים אם ברמת הזמן ואם ברמת המרחב. נרחיב: יכולה להגדיר ארוע משעה עד שעה. ונאמר שבשעה אחת מתחיל הארוע, ובשעה שתיים נגמר. כל ארועי המשנה שהיו שם, נכללים תחת הארוע הזה. זה ברמת הזמן.
ברמת המרחב מפרידה ארועים שמוגדרים במרחב מסוים. למשל, כאשר נמצאת בחדר בבית, נאמר במטבח, ונמצאת עם ילדיה או עם אדם כלשהו, מגדירה את זה כארוע שמתרחש במטבח, והיה ויצאה לחדר אחר בבית, הסתיים הארוע ומתחיל ארוע חדש, והיה וחזרה אל המטבח, מתחיל ארוע מחדש שוב.
תרגול זה של הפרדת ארועים בזמן או במרחב, לא יכול להתבצע לאורך כל היום, גם המתורגלים ביותר לא יכולים לבצע לאורך כל היום, מכאן, שבוחרת לזכור פעם פעמיים ביום לעשות את ההפרדות האלה. ומציינת לעצמה בכל פעם שמתחיל ארוע – 'מתחיל ארוע', ובכל פעם שנגמר ארוע – 'נגמר ארוע'.
שני אפיקים אלה יכולים למקד את המבט אל האופק.
כן.
איך אפשר לטפל באלימות ברמה אישית וברמה חברתית?
במובן הזה, ראשית יש לקבל את האלימות הבלתי מתפשרת של המערכת החיסונית של הגוף.
בעוד את, תהי אשר תהי, חשה שלמה בגופך, מתחוללות מלחמות עקובות מדם בתוך גופך. קבלת האלימות כחלק מההתפתחות, מהמתח של החיים, היא המתבקשת בראש ובראשונה.
כאשר רוצה לטפל באלימות ברמה הספציפית אין טוב מהומור.
כן.
האם נפרדות חיונית לקיום?
בהחלט כן. יש להבין שמבנה הנפש מחייב הגדרה עצמית, זהות עצמית ונבדלות ברמה של ייחודיות. נראה הדבר לעתים תמוה מכיוון שהצורה הפיזית בכל מקרה מצביעה על ייחודיות. שאין עלה אחד דומה למשנהו, במובן הזה אין עלה אחד זהה למשנהו. מכאן, שהנבדלות, המייצגת את היחסיות, היא הביטוי הייחודי, הפרטני, של האחדות, להתבטא דרך חומר.
עדיין רב הדומה על השונה, מבחינה זו שיכולה לדמיין, או לקבל את הרעיון שבפועל יש רק אדם אחד.
כן.
איך אני באופן אישי יוצא מהנקודה שאני נמצא בה היום ומגיע למצב של עבודה בבית עם המשפחה שלי ולא יוצא מהבית?
במובן הזה שכבר הפנה את בקשתו לעולם ומסכים לקבל את כל האפשרויות שעומדות בפניו.
כאשר מגדיר עבודה מהבית טוב אם יפריד בין עבודה ופרנסה. שפרנסה בכל מקרה מגיעה, מתקיימת וניתנת בחסדי הבריאה, שלא חסר ולא מורחק מדבר, ברמה הזאת של התקיימות המובן מאליו, כמובן מאליו: אוויר לנשימה, מזון מחסה, כוח המשיכה, יכולת כללית של אברי הגוף לתפקד ובראשם אבר המוח.
כאשר מקבל את אלה ומפריד פרנסה מעבודה, יכול לפנות על פני אל המסגרת השונה, אל העניין.
מה בעבודתך יספק שמחה, יצירתיות. כאשר אלה מתבהרים, המסגרת נבנית מאליה.
האם זה ברור עד כאן?
כן.
מכאן שמתבונן אל אותו מקום שבילדותו הניב את ההתלהבות ואת השמחה כהרגשה.
וכאשר בוחן את תחום העיסוק, מחקה או מזהה, את הרגש הזה, את ההרגשה הזאת מהילדות, כלפי אותו נושא שמעורר או מגרה לשם. מכאן כבר תפתח הדרך.
כן.
אני רציתי לשאול שאלה כללית על הקשר בין מחלות כרוניות של ילדים ובין הקשרים בתוך המשפחה, בין ההורים ובין הילדים. ואיך... מה יכול לשפר לכוון של בריאות.
במובן הזה, הבה ונפרק את השאלה לשניים.
מחלות כרוניות נמצאות כאיזון המתבקש באותו זמן עבור הפרט המסוים הזה. כרוניקה מסוימת שמחייבת טיפול מסוים, אם זה תרופתי ואם זה אחר, מביאה לאיזון את אותו פרט.
הבראה של מחלה כרונית מחייבת אם ככה שינוי, בדפוסים שמחייבים את האיזון הזה להתקיים כמו שהוא.
כאשר מדברת על מחלות כרוניות אצל ילדים, לעולם אלה מאגדים, או מהווים מכנה משותף לכל המשפחה להתאגד סביבו, ברמה הזאת, בעיקר בין ההורים, ומכאן הפתרון הוא, בירור זוגי ואישי של כל אחד מבני הזוג.
ברמה שבה מבררים, איך אפשר להוריד מהילד, את המעמסה הזאת, של להיות חולה - על מנת להדביק את המשפחה, סביב מכנה משותף, ניתן לומר, דרמטי.
תהליך זה מתרחש מעצמו בכל מקרה.
זה לא שאין תפקיד למחלה גם בעבור הילד.
שוב - נבדלותו, ייחודו.
עדיין, ברמת המשפחה, בירור על התועלת שהמחלה הזאת מביאה אל המשפחה ברמה בעיקר של ההורים, והמוכנות לשנות ולהשתנות, עשויים להעלות שם הבראה מהירה יותר.
כן.
האם מחלה כרונית תלויה גם בגלגולים קודמים או שזה רק תולדה של הזמן הווה...
במובן הזה כל אדם נושא בתוכו את זכרונו השכוח, אותם מה שמכָנה גלגולים קודמים שמתקיימים בנבדלותו ובייחודו כשכוחים. לעתים באופן מודע או לא מודע, מעלה האדם זכרון אל תוך החיים הנוכחיים, על מנת או - להשתמש בכלים מוכרים שהיו אז, על מנת להתמודד עם העולם שחי בו, לדעתו, או - לשם תיקון ברמה הזו של "פותר בעיה שכבר נפתרה ממזמן".
כן.
האם כדאי לי ל... את ....?
במובן הזה טוב אם מתבונן מה טוב בעבורך, על פני מה טוב בעבורה. שנמצא הלב רחב כלפיה, ומתוך שם, מה שטוב בעבורך – טוב בעבורה.
האם זה ברור?
לא כל כך.
נאמר, שבמערכת השיקולים, כאשר בוחר במהלך כזה או אחר, לוקח בחשבון את מה שטוב אך ורק בעבורך. מה שמשרת אך ורק אותך מבלי להתחשב כלל וכלל במה שטוב בעבור האחר. זה מה שצריך לעשות.
שנמצא במובן הזה הלב של מי שאתה הוא, רחב ומכניס שיקולים של מה שטוב בעבורה. האם זה ברור עכשיו?
כן.
כן.
אני רוצה לחזור לשאלה על האלימות, על החברה כמוקיעה התנהגויות מסוימות. בעצם אלימות זה אחת ההתנהגויות שאנחנו נוהגים להוקיע, וכאן נאמר שהאלימות צריך לקבל אותה. אז יש כאן איזושהי סתירה בין שתי ה.. שני ההיבטים האלה.
על פני להוקיע להקיא.
במובן הזה, שוב, ברמה הגופנית כאשר האדם נתקל נאמר ונפצע, ועולה שם זיהום, כל המערכות הגופניות מתנהגות באלימות המקסימאלית על מנת לשמור על הגוף.
במילים אחרות: כחברה אנושית ניתנו הכלים האלה לשים אדם אלים מאחורי סורג ובריח על פני להוציא אותו להורג. האם זה ברור?
יש הבדל בין אלימות לתוקפנות. לא?
במובן הזה תוקפנות היא ביטוי אלים של תוקף.
כאשר אדם רוצה להנכיח את תוקפו, לעתים מוצא את הדרך האלימה הזאת ומבטא את תוקפנותו.
אלימות לעולם מתקיימת. תוקפנות לעולם מתקיימת. מתח החיים. גוף שלא יתנהג באלימות, יוכחד ברגע.
עם זאת, ברמה החברתית האנושית, להבדיל מהגוף, אין צורך לחסל את הזיהום את החיידק את גורם המחלה על מנת להתחסן ולהמשיך להתקיים. יש אפשרות לתחום לאותו גורם מפריע תחום מסוים כפי שנאמר סורג ובריח. שאם לא היתה קיימת האפשרות הזו על כל עבירה – מוות.
כן.
אז לפי מה שאתה אומר איפה המקום של פציפיזם בחברה.
במובן הזה, טוב אם כל מי שמכנה עצמו פציפיסט, יכיר בכך שהוא עצמו נוהג להכחיד, להביא שואה, במובן הזה על נמלים, או בעלי חיים אחרים.
מי שרודף שלום, צריך לרדוף אחר השלום.
כן.
אני רוצה לשאול איך עלי להתייחס באופן אישי לנטייה שלי לשמור על הטריטוריה שלי ועל מה ששייך לי.
להדגיש את זה יותר ויותר. כן.
כלומר אתה אומר שאין בנטייה הזו משהו הרסני עבורי?
במקום הזה, כאשר שומרת על הטריטוריה, שומרת על רצף זמן מרחב, נמצאת מתקיימת ומבדילה וחשה את קיומה. כאשר מזהה שאחרים נפגעים, או שהורסת, ומעוניינת להרחיב, או לוותר, או להגמיש את עמדותיה, יכולה לראות שכל העולם כולו שלה.
כן.
מה גורם לנו לקחת על עצמנו תפקיד חברתי מסוים..
שמחת היצירה.
כאן, נמצא כל אדם עובד את אלוהיו. במובן הזה, נמצא כביטוי ייחודי, של חומר חי, שמבטא בצורה יחסית, את המוחלט. כאן, עם הבשלת האדם בתוך החברה בה הוא חי, כל אדם קיבל ומקיים סגולות מסוימות.
עבודה דרך הסגולות האלה היא המתבקשת ממנו, וההוכחה לכך היא שמחתו.
כאשר אדם חש חובה, או רצון, לתפקד בחברה, בתפקיד זה או אחר, וחש מעבודתו סיפוק ושמחה, ורואה ברכה בעמלו, שנמצאת החברה משתפת פעולה עם התפקיד שלקח על עצמו, הרי הוא עובד את אלוהיו, עושה את מה שמתבקש ממנו, ברמת היצירה האישית, הבריאה.
מאידך, כאשר אדם פונה אל תפקיד חברתי לא מכורח או מתוך סגולותיו ורצונו הפנימי, אלא מתוך אמונות יד שנייה, רצונות יד שנייה, מה שמקובל... נמצא מאבד את זהותו והופך להיות הדמות שלקח על עצמו. את אלה אפשר לראות ביומיום למכביר.
ולגבי מקום חברתי, לא תפקיד אלא מעמד בתוך קונסטלציה חברתית.
יש להבין שהנהגה בראש ובראשונה היא ההנהגה הפנימית. וכאשר אדם מצליח לנהוג ולהנהיג את מצבי רוחו, הלכי הרוח שבו, ונמצא מתבגר ומבשיל, כמו שמים מוצאים את עצמם מתאזנים בכל מחיר ומוצאת כל טיפה את מקומה, כך, האדם ימצא את מקומו מבחינת ההכרה שמקבל, מבחינת ההכרה שנותן, ומבחינת כל היחסים שיש לו עם הסביבה.
בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום.
כן.
האם יש אפשרות שהנפש תחיה ברצפים שונים?
בהחלט.
כך קורה.
שנמצאת הנפש הערה זוכרת את הערות.
עם זאת, אם תתבונן על חייה תוכל לראות, שכל חלום מכיל רצפים שונים. ונמצאת לפחות חלק ניכר מחייה ברצפים שונים לחלוטין - שאיננה ערה.
מכאן, הולכת לישון, מתקיימת ברצפים אחרים לחלוטין שאם תתבונן בחלום, לא רצף זמן ולא רצף מרחב מתחייבים שמה.
ולאחר מכן מתעוררת ולהפתעתה ולשמחתה מגלה שהעולם ממשיך כרגיל.
האם זה ברור?
לא לגמרי, אפשר לפרט עוד פעם?
נאמר שמחזיקה את רצף חייה לפי זמן - שעון, ולפי מרחב - מה שרואה, איפה שמתקיימת, רוב שעות היממה.
עם זאת, כאשר הולכת לישון, מאמינה שהעולם ימשיך להתקיים ברצף שמכירה, לא בטוחה.
כאשר הולכת לישון עוברת למצב הכרה אחר, שבו, כאשר זוכרת את חלומותיה, יכולה לראות שאין שום קשר בין מצבי רצף זמן מרחב כפי שמכירה בערות - למה שקורה בחלום.
מכאן שאפשר לומר שלפחות שני רצפים מתקיימים, אחד של ערות ואחד של שינה. האם עכשיו זה יותר ברור?
כן.
מכאן, שאם תסכים לקבל את הרעיון, שכל חלום הוא ביטוי שונה של רצף זמן מרחב, או של רצף כלשהו, תוכל לראות שממילא, כבר עכשיו, מתקיימת ברצפים שונים.
כן.
זאת אומרת שאפשר לעשות שינוי קיצוני בחיים, ברמה כמו של ערות וחלום, או שזה בלתי אפשרי בשביל הנפש?
במובן הזה יכולה לתרגל וללמוד ערות בחלום. עם זאת, תהליכים אלה טוב אם ייעשו בהבשלה איטית, מכיוון שהנפש זקוקה לרצף זמן מרחב - לשם שפיותה.
כן. נעשה הפסקה.
ערים אל הלב. מרחיבים את הלב, כתפיים רפיות שכמות רפויות. פוערים את הגב. אז שואפים אוויר דרך חזית הגוף ונושפים דרך עמוד השדרה אחורה. לאחר מכן שואפים מהגב ונושפים, מגשימים דרך החזית, דרך חזית הגוף קדימה. נמצא החלק הקדמי של הגוף זוהר במיוחד, בעוד החלק האחורי נתון באפלה.
מדמיינים שנשענים אחורה עם הגב הפעור אל חסדי הבריאה.
אם יש שאלות.
כן.
מה המשמעות של משבר הנפט?
במובן הזה, נמצאת האנושות מכלה את הקיים בעוד יש לה פתרונות אחרים כבר היום. תנועה זו של מה שנקרא הכלכלה העולמית יכולה להיות מאופיינת בכלכלה של המובן מאליו, הטבע.
שאם מסתכלים ברמה הכלכלית האנושית נמצא הטבע לא יעיל, מבזבז.
כאן מתוך ההתפתחות הטכנולוגית של שימוש במשאבים מתכלים, נמצא האדם מזהם את ביתו ניתן לומר, אוכל את יסודותיו. עם זאת, תנועה זו הכלכלית באה אל שינוי. שנמצא העולם כולו, פלנטה הזו, משמשת את האנוש והופכת למשק בית אחד.
ומתוך כך שיש את הכלכלה המתקיימת ויש את הכלכלה הנסתרת, יש את אותם אלה ששוקדים על פתרונות אחרים לשימוש באנרגיה זמינה, קיימת, על פני שימוש באנרגיה מתכלה.
כל אלה הם רק ניתן לומר, תירוצים, להתנהלויות אחרות שבין אדם לחברו, בין משפחה לחברתה, בין קהילה לקהילה אחרת ובין הלאומים.
מקור כוח זה של אנרגיה ישתנה לרמה הזו, שיהיה זמין לכל אדם באשר הוא, ללא כל שעבוד לרעיונות או לשותפויות כלכליות.
עם זאת, הדפוס המתקיים היום, אילו יישבר באחת, בהמשך לתשובה שניתנה קודם, יגרום לאנושות לאבד את שפיותה.
שינויים אלה טוב אם יעשו לאט, בדיוק כפי המהפכה הטכנולוגית או המהפכה התעשייתית, שנראית שהתרחשה או מתרחשת מהר, ועדיין מתרחשת לאט. שאם לא יהיו פעימות, אם לא יהיו בלימות, לא יתקיים דבר.
כן.
מה הדרך הכי טובה עבורי ועבור המשפחה שלי לצאת מחובות כלכליים שאנחנו שרויים בהם?
במובן הזה טוב אם זוכרת שכבר יצאו מחובות כלכליים, ונכנסו שוב לחובות כלכליים.
כאן, נמצא העולם כולו מוכן לתת וטוב אם יהיו מוכנים לקבל, בהסכמה מלאה, מה שמגיע.
שלא חסרים דבר ולא מורחקים מדבר.
התמקדות ברעיון הזה של קבלה. קבלת העובדות כפי שהן, פרישת העובדות ברמה הזאת של בהירות וידיעה כל חוב וחוב כלפי מי הוא, ופרישת התשלומים כלפי כל בעל חוב, יניחו שקט.
זה אחר מה שמחפשים.
כאן טוב דווקא להיצמד להרגלי הנפש, ואם רגילה הנפש ראשית להוציא ואז להכניס. כך תמשיך.
עם זאת, השקטת הנפש ברמה הזאת של ידיעת העובדות והאפשרות לפרוש את החוב הכספי, תסלק את החוב הנפשי המתלווה.
האם זה ברור?
מספיק ברור.
כן.
- אני רוצה התייחסות לתופעה שמטרידה אותי, אני מדברת על קהילת 'באופן טבעי', שלצערי נתפשת כמייצגת כל מיני דברים מסוימים, ואז אנשים שלא נכללים בתוך הדבר הזה, מרגישים שהם מחוץ לקהילה. בעוד שלמיטב הבנתי אין איזה דבר אחד שיכול להצביע על שייכות, או אי שייכות לקהילה.
במובן הזה קהילה זאת מציעה – אין חוקים.
הצעה זו נמצאת 'גדולה' על חלק מהאוכלוסייה. מכאן, שכאשר נמצא הקו הזה שלא מגדיר דבר, חלק יתחברו וחלק לא.
קהילה זו שמתפרשת, ונבלמת מבקשת אחר חוקים. במובן הזה אידיאולוגיה.
כאשר האידיאולוגיה היא של אין אידיאולוגיה, ועיקר הקשר או הזיקה בין חברי הקהילה היא האחווה האנושית, כל אדם מטיל על האחווה הזו את האידיאולוגיה שלו. וכאשר ההטלה הזאת, או ההנכחה הזאת של הרעיונות של הפרט לא עולה בקנה אחד עם אין אידיאולוגיה, מרגיש מרוחק.
על מנת שהקהילה הזאת תתרחב ותתפרש הלאה, מעבר למתקיים כיום, אם יש רצון בכך, מתבקשת ההנהגה של הקהילה לקבוע אידיאולוגיה. אז, כאשר תהיה אידיאולוגיה ברורה לקהילה, יוכלו להצטרף אליה רבים מאשר יכולים להצטרף לאין אידיאולוגיה.
כאן, יש להבין שהרעיונות של אין אידיאולוגיה, או הרעיונות של אידיאולוגיה שכוללת חופש, חירות - אינם חדשים.
קהילה זו אינה דבר חדש.
עם זאת, מתקיימת בתקופה הזאת, בתרבות הזאת, ומחוללת את השינוי בחברה כולה באופן בל ישוער לחברי הקהילה עצמם, ברבדים שאינם אלא נסתרים וטוב שכך.
שנמצא דרך החינוך, דרך החיים של משפחה באשר היא משפחה, מונכחת כאבן יסוד של הקהילה הזו ומטלטלת ניתן לומר את התפישה החברתית לגבי משפחה, מעצם קיום הקהילה. גם אם קטנה.
האם זה ברור עד כאן?
כן.
כאשר על פני אידיאולוגיה עשה ואל תעשה - עולה עיקרון, מהווה העיקרון הזה את העיקר ולאו דווקא גודל הקהילה או התפרשותה.
שנמצאת זאת, הקהילה הזאת בעיקר משפיעה דרך התנגדות. מעוררת התנגדות, מקבלת התנגדות ומתחזקת על ידי התנגדות.
בהתרחבותה, מטבע הדברים, במיוחד כאשר ואם תקבע לעצמה אידיאולוגיות, רעיונות חדשים, מאוימת הקהילה מהתנים והצבועים שיבואו לזנב בה. ונרחיב: במובן הזה, כל אותם שמחפשים אחר אידיאולוגיה, אחר הנהגה, אחר עריצות ועריצים, מכרסמים באופי הקהילה מלכתחילה.
כן.
לאור מה שאמרת עכשיו רציתי לשאול אם נכון יהיה שהקהילה בתור בית.. בתור גם בית לפחות לחינוך ביתי, תוביל מהלך לשינוי חקיקה במדינה לטובת חינוך ביתי? או שזה יהיה יותר מדי כניסה למסדרונות הממסד מבחינתנו?
במובן הזה אלה כבר נעשים.
שכבר מקדמת הקהילה בעצם מעשיה את הצורך בשינוי של חקיקה. עם זאת, זה ייקח זמן. ונמצאים הפרטים האלה מתוך הקהילה שפועלים ללא חת לעניין זה, ונמצאת התקופה הזאת, עם אנשי הממסד האלה במובן של משרד החינוך כתקופה מצוינת להעלות את הנושא. עם זאת ייקח עוד זמן.
כאן, במקום של כניסה לממסד או אל המוסדות, נמצאת הקהילה הזאת כמוסד בפני עצמו. ניתן לומר שכל אדם הוא מוסד בפני עצמו.
חובתו של אזרח במדינה דמוקרטית, להתקומם בעד הממסד. וכאשר נמצא האדם שהוא הוא הממסד-המוסד, שאין מוסדות יש אנשים, אותו אדם שעובד בממסד מייצג את הממסד ומחובתו לטהר את הממסד, כך שאותו מוסד ימלא את תפקידו כמי שנותן שירות אל הפרט.
בדיוק באותה מדה, אנשי מה שנקרא החינוך הביתי, בעצם עשייתם, מתקוממים בעד משרד החינוך.
האם זה ברור?
כן.
כן.
רציתי לחזור לשאלה על רדיפת השלום.
בהחלט כן.
מה האמצעים שעומדים לרשותנו? זה חייב להיות רובים או כלי כתיבה או שיש דברים אחרים?
במקום הזה הבה ונתבונן במלה שלום. שנמצא השלום משלים בין ניגודים. לעולם בין שני הפכים, בין שני ניגודים - יש שלם. אם רוצה להתבונן על המכנה המשותף הרחב ביותר, נמצא השלם או המשלים לכל דבר חי שנמצא בעולם החומרי היחסי – באין.
מכך שיכולה להגיד יש כסא – אין כסא. יש אדם – אין אדם. האין הוא המשלים בין הכסא לאדם. האם זה ברור?
לא.
כאשר מחפשת שלום יכולה למצוא את השלם כמה שמשלים מה שהופך את הניגודים, את הקונפליקט, המאבק - לשלם.
במובן הזה יכולה להסתכל נאמר על אור וחושך. מה השלם בין אור וחושך? האין. אין אור, אין חושך. מכאן שנמצא האין משלים, מהווה את נקודת השלום בין האור והחושך.
כאשר מבקשת אחר שלום, טוב אם תמצא את השלם בין ניגודיה הפנימיים: אותם קונפליקטים שמלווים את הנפש האנושית, תהיה אשר תהיה, לעולם מאפשרים דרך שלישית של שלם.
כאשר תשכיל לעשות שלום בתוך עצמה, בתוך עולמה הפנימי, תמצא את הדרך לעשות שלום עם העולם היחסי שבחוץ.
זה מה שמתבקשת על מנת להביא יותר שלום לעולם כולו מצד אחד. מצד שני, לעולם יהיו גם מלחמות. האם זה ברור?
האם צריך להלחם בזה שיש מלחמות?
במובן הזה כך מנציחה את המלחמה.
על מנת לחיות בשלום זונחת את כלי המלחמה.
כן.
איפה נכון שאמא שלי תחיה (השאלה משוחזרת, הקלטה לא ברורה)
במובן הזה, במקום שבו הומים החיים. טוב קרבה של ילדים, שמחה, פעילות.
כן.
דיברת על מחלות כרוניות, אמרת משפט שהתהליך בכל מקרה קורה, במילא. התכוונת לתהליך ההבראה? או לאיזה תהליך?
במובן הזה התהליך של הברור בתוך המשפחה. זה קשור גם בהבראה. עם זאת, כאשר נמצא מי מבני המשפחה - ילד או מבוגר, חולה במחלה כרונית המחייבת טיפול, מאפשרת שגרה, מאפשרת מסגרת, בעצם התקיימות כל אלה, התהליך של הברור מתקיים.
כן.
האם יש מצב שבן זוג אחד מתקדם לעבר מודעות יותר ויותר גדולה לעומת בן זוג שני שלא עושה את זה, שזה יכול לקרות שהוא יישאר במקום מסוים, ואחד יתקדם קדימה, או שבהכרח אחד מקדם את השני.
במובן הזה נשען המתקדם על זה העומד. כאשר מדברת על התקדמות, גם אם נדמה למתקדם או לזה שנשאר מאחור שאכן יש התקדמות של אחד בעוד השני נשאר מאחור, טוב אם תדמה שאחד מבני הזוג יתקדם חמישה צעדים קדימה, מיד באותו רגע שהתקדם חמישה צעדים קדימה, נפרש ציר חדש בינו ובין זה שנשאר מאחור.
הציר הזה מתחיל להיות כנקודת אפס – אף אחד לא התקדם. נמצאים באותו מקום.
לאחר מכן, זה שנשאר מאחור נאמר מתקדם שלושה צעדים קדימה, אז נוצר ציר חדש, שוב, נמצאים על האפס, אף אחד לא התקדם. עם זאת אם תסתכל מלמעלה, תוכל לראות, התחלה של תנועה של מחול.
כן.
אני רציתי לשאול שאלה אישית בקשר לתזונה, אני נמצאת בתקופה שהתזונה שלי משתנה, רציתי לשאול איזה כלי אני אוכל לסגל לעצמי כדי להבחין בצורה מדויקת, מה נכון ולא נכון לאכול.
במובן הזה מקפידה על שתיית מים, אך ורק מים, לאורך לפחות שלושה חודשים. כאשר מקפידה על שתייה של מים, שותה הרבה מים, שמה לב איך חוש הטעם מיטהר.
אז יכולה לסמוך על חוש הטעם, שהוא זה שיקבע מה תאכל ומה לא תאכל. באם תצליח להנחיל או להפנים את הרעיון הזה של שתיית מים בלבד, לאורך יותר משלושה חודשים – טוב יותר.
כן.
יש לי שאלה אישית, אני מרגישה שכאילו יש לי גיבנת על הגב, שכל הצרות והמועקות מתמקדות שם בצד ימין באזור של החוליות 12 עד 1 אם אתה מכיר, אם יש לך איזה רעיון איך ממיסים את הגיבנת הזאת.
בהחלט כן. נעשה הפסקה ואחר כך. תודה.
ערים אל הגרון נושמים דרך הגרון.
במובן הזה פוערת את הגב, מדמיינת כאילו עמוד השדרה נפתח.
שואפת מהחזית, נושפת אחורה, שואפת מהחלק החשוך, האחורי, ונושפת קדימה.
אז מתמקדת באותו אזור ונושמת אליו וממנו.
כאן, טוב להרבות בשתייה, טוב להרבות בירוקים, שנראות הכליות מוארות במיוחד.
כאשר שואפת ונושמת דרך הגב הפעור ומטפלת בכל נקודה שעולה בה מתח בצורה של נשימה, מוסיפה שמה את ההודיה על עצם הקיום.
מודה על עצם הקיום, מודה על התקיימה בגוף הזה - בזמן הזה, מאפשרת ללב את הודייתו כרטט שעולה מהלב אל כל הכוונים.
מכילה ב כ' את החיים, מקבלת את העובדות כפי שהן, מניחה את כלי המלחמה בצד, ומשתמשת בחרבות שמשתמשת בהם ברגיל על מנת לדקור אחרים - כמשוטים לשוט על פני המים.
כן.
איך מאחים קרעים במשפחה? איך מחדשים את הקשר אחרי שנוצר איזשהו נתק?
במובן הזה טוב לזכור שיחסים, במובן הזה של קשרי דם, וגם במובנים אחרים, מתקיימים גם כאשר לא מתקיימים.
שנמצאים דיאלוגים שלמים מתנהלים בין אלה שנראים כנפרדים, כל אחד בתוך ראשו, וברמה הטלפתית גם בינם לבין עצמם.
כאן, יוזמה מתבקשת על ידי מי שמתכוון באמת לדאוג לאיחוי הקרעים.
כאשר הגורם לאותו קרע הוא אדם מסוים, ויש רצון מצד אחרים לאחות את הקרע, טוב אם מי שמותר לו להיכנס בטריטוריה של הקורע ניתן לומר, וייגש שם ויעשה את המהלכים המתבקשים.
והיה לא בשלה השעה ולא הגיע הזמן, ממצוקתו של זה שנפרד או התנתק, אלה לא יתרחשו ממילא.
כאן טוב לשים לב לאופי המשפחה ולקבל את העובדות כפי שהן, שיש משפחות, מפורדות, ויש משפחות המתקיימות כגרעין של שיתוף פעולה חי ותוסס.
כאשר מקבלים את העובדות כפי שהן, שלא השכילו ההורים לאחד את המשפחה, או שהשכילו ההורים לא לאחד את המשפחה, ומקבלים את אלה כמובנים מאליהם, עולה השלמה עם המצב ניתן לומר. משם אפשר לאחות את הקרעים.
כן. שאנחנו עומדים לסיים אם יש עוד שאלות?
האם יש משמעות לעובדה שאני רואה הרבה כוכבים נופלים?
במובן הזה, אותות ניתנים כל הזמן וכאשר מבקש לפרש את האותות, טוב אם פשוט יתבונן, ויכיר בסגולה הזאת של פתיחת הראיה לאלה. שכן בפועל ניתן לומר שכל הזמן נופלים כוכבים. ובפועל ניתן לומר שרוב בני האדם לא רואים את הכוכבים שנופלים, מכאן שמתת זה לראות את האותות האלה שניתן לך, מבקש אחר ניתן לומר פרשנות אישית שלא יכולה לבוא מכאן אלא אך ורק מלבך.
כן.
אני מבקשת שוב לשאול שאלה אישית, לגבי הבת שלי ששאלתי עליה כבר עדיין מטריד אותי יש לי תחושה של כבדות לגביה, ואני תוהה אם זה נובע או כרוך, קשור, בבעיה פיזית מסוימת שיש לה או במשהו שקשור בי, או משהו שקורה במשפחה, או שזה משהו שלגמרי שלה ואין לי מה לעשות בנושא, ואם יש אני אשמח לשמוע על זה.
במובן הזה מאפשרת לפרי להבשיל בדרכו. שנמצאת הצעירה הזו מייחדת את עצמה, נבדלת ומיוחדת באינספור דרכים.
זה שאת, תהי אשר תהי, מתבוננת או מעלה את הקושי שלך עם ייחודה, זאת ניתן לומר - בעיה שלך.
באשר אליה, לא נראה כל צורך בהתערבות. נהפוך הוא, להניח לפרי הזה הצעיר להבשיל בדרכו וימצא את דרכו הייחודית לחיות את חייו בשמחה ובאושר.
כן.
האם יש השפעה פיזית עלינו בתקשור שלך בזמן שאתה עושה את זה.
במובן הזה, כל אחד כפי כוח דמיונו. כן.
מודים על עצם הקיום, מאפשרים ללב את ההודיה, אמירת תודה פשוטה שעולה מהלב.
סוגרים את הגב הפעור.
מרפים את הגוף הפיזי.
תודה רבה.
^פארק הירדן
- 09.06
לבן – קבוצה של "באופן טבעי"
באמצעות צפריר שפרוןברוכים הבאים, תהיו ערים אל המצח, מדמים אור זוהר במצח, שואפים אוויר מואר דרך המצח אל מרכז איבר המוח, זה הממוקם ציר ראשון בין האוזניים, ציר שני בין גשר האף למפגש עמוד השדרה והגולגולת, ציר שלישי מעל בית הבליעה.
שואפים אוויר מואר מהמצח אל מרכז איבר המוח ונושפים אותו דרך המצח חזרה.
אז שואפים אוויר מואר, מהקודקוד, מהזניט, אל מרכז איבר המוח, משם אל בית הבליעה, דרך הלב, ונושפים את האוויר הזה דרך - נשים הרחם, גברים עצם הזנב, אל מרכז כדור הארץ.
אז שואפים אנרגיה מוארת ממרכז איבר כדור הארץ, דרך עצם הזנב או הרחם בהתאמה, אל הלב, בית הבליעה ונושפים דרך מרכז איבר המוח, הקודקוד אל הזניט.
כאן שואפים אוויר מואר הן מהקודקוד והן ממרכז כדור הארץ, שתי אנרגיות מקבילות זאת שעולה וזאת שיורדת, נפגשות האנרגיות לאורך הציר המוזכר – בלב – ומתחלפות זאת שבאה מלמעלה יורדת למטה וזו שבאה מלמטה ננשפת כלפי מעלה.
עמוד השדרה מואר, מפרקים מוארים, כמו צובעים את כל השלד בזהב, מפרק אחר מפרק, מהקרסול, ברכיים, אגן הירכיים מואר במיוחד, עמוד השדרה מואר, כתפיים, מרפקים.
מונחים במרכז איבר המוח, כך שהדמות הקטנה, שמונחת במרכז איבר המוח, אם תפרוש את ידיה לא תיגע בגולגולת.
יושבים כך שהמבט מופנה כלפי המצח, ואז מדמים שהדמות הקטנה מסתובבת בתוך מרכז איבר המוח כאשר המצח מהווה את הצפון, מסתובבת עם כוון השעון ימינה. צפון מזרח, מזרח, דרום מזרח דרום וכן הלאה עד שחוזרים אל המבט צפונה.
נעשה הפסקה. (נביחות כלבים קרובות)
ערים אל המצח ערים אל מרכז איבר המוח ונמצאת הדמות הקטנה הזו מסיימת את הסיבוב כפי שנאמר, ומאפשרת לעצמה להישכב כך, שהמבט מופנה אל בית הבליעה.
מעמיקים את המבט דרך בית הבליעה אל הלב, ומדמים שם כמו נמצא כדור הארץ בוהק, מאיר. אז מעמיקים את המבט הלאה לאורך הציר הזה אל מרכז כדור הארץ.
מודים. עולה ההודיה הזאת מהלב, זה שמדומיין כמרכז, ככדור הארץ, מאפשרים להודיה הזאת לעלות על עצם הקיום בתקופה הזו, בגוף הזה, באפשרות הזאת לחיות כחומר.
אם יש שאלות.
כן.
דובר בפגישה שעברה על ההשפעה שיש לקהילת 'באופן טבעי' אפשר לשמוע הרחבה?
במובן הזה, כפי שנאמר קהילה זו מתקיימת תדיר לאורך כל ההסטוריה האנושית, כקהילות דומות.
כאשר מתקבצים אנשים תחת רעיון, נמצאים משפיעים את הרעיון הזה סביבם גם אם מעלה התנגדות.
כאן, ייחוד, או ייחודיות הקהילה הזו, שלא משפיעים רעיון אלא מדגישים עקרון.
לעולם, אותם שיתאחדו סביב הגרעין, סביב התא, אשר מרכיב ניתן לומר את החברה האנושית, ותא זה מתחלף, או משתנה בהתאם לתקופה, לתרבות, להתרבות - מעמידים את העיקר הזה לדיון ולבירור בעיקר דרך התנגדות לו.
האם זה ברור עד כאן?
כן.
מכאן, שהרעיון שמייצגת הקהילה הזו, בדבר עיקר המשפחה בחיי הפרט, ועיקר חיי הפרט כחלק מהמשפחה, נמצא עיקר מודגש זה כרעיון מופשט, ובהגשמתו ניתן לומר, מזעזע את החברה כולה מבלי שמזעזע דבר.
שאז, אלה שאינם מודעים לעוצמת התא המשפחתי כמרכיב של החברה האנושית, ניצבים בפני הברירה, ויכולים לבחור מחדש במשפחה כעיקר.
ועולה האיום בפני הפרט שאם ישים את המשפחה כעיקר התא האנושי, יאלץ לשים את עצמו כעיקר במשפחה.
מעשה של פרט, כוחו לא ישוער. לכך יש דוגמאות רבות. מעשה של פרטים שאינם מאוגדים, או מאורגנים, או מצביעים על כוחם, אלא מתאגדים סביב אחווה אנושית פשוטה, מכפיל או מדגיש, את כוחו של הפרט עשרות מונים מכפי דמיונו.
כן.
אני אשמח לקבל מידע עלי ועל הבית החדש שלי, מה קורה בינינו?
במובן הזה, ברשותך, הבה ונסתכל על הבית החדש, שנמצאת בו מרגע לרגע, במובן הזה של גוף.
שכל רגע ורגע משתנה או נולד מחדש אותו בית בו נמצאת נשמתך. כאדם חי.
כאן, כפי איברי הגוף, ניתן לומר, חדרי הבית, או אותם שמרכיבים את המשפחה.
וכאשר נמצאת מתחבטת, או מתבוננת, ומבקשת לברר, כיצד זה הגוף, ישרת את מי שאת היא, תהי אשר תהי, בצורה הטובה ביותר, נמצאת ניתן לומר, מערימה קשיים על הגוף עצמו, לשרת את מי שאת היא בצורה הטובה ביותר.
מכאן, שיחסים בין המושג בית, או בין המושג משפחה, משולים ליחסים בין איברי הגוף, שאלה מתקיימים תמיד בתואם מושלם, ונמצא כל איבר ואיבר מוגדר ותחום ו'יודע' את תפקידו, ומודע בהחלט להיותו חלק מ..
מכאן, שדווקא הפרדה זאת בין מי שאת היא, ובין הבית מתבקשת להשלמתה.
שזה מגיח ומתממש מרגע לרגע בתואם מושלם, על פי רצונותיה, מגמותיה, וכאשר לא נמצא מתאים מבחינת הזמן ומבחינת המרחב, טוב אם תשים את לבה לזה, שהמונע והמניע, הוא הפחד מטוב.
כן.
איך אני יכולה לעזור לאותה אשה, האם יש לי תפקיד בספור הזה.
במובן הזה, ברגע שמכניסה את הספור הזה אל תוך מחשבותיה, לוקחת שם תפקיד.
עם זאת, כפי שיודעת, מניחה לארועים לזרום, וכאשר מתבקשת בצורה פעילה לקחת שם תפקיד, לוקחת תפקיד. והיות ולא יכולה לדעת מראש, האם הנהר יגעש - יעלה על גדותיו, או שיזרום בשקט קצפיו, והיות ולא יכולה לדעת מראש, מה גשר יתבקש שם על מנת לעבור את הנהר הזה, באה בתמימותה ומנכיחה את עזרתה כשזאת מתבקשת. כאן מתבקשת, לא להציע עזרה אם איננה מתבקשת.
האם זה ברור?
כן.
מכאן, שמניחה, ניתן לומר, לכדור הארץ להסתובב מתחת לרגליה, וכאשר תגיע לנהר הזה, אפשר שתמצא שהוא אגם, ואפשר שתמצא שהוא חורבה, ואם תתבקש תניח שם את עזרתה, ויודעת בלבה בדיוק איך.
כן.
אני רוצה לעזוב את הבית שאני גרה בו, ואני מרגישה שזה צריך לקרות עכשיו ואני מחפשת כוון.
שוב, כפי שנאמר, ברשותך.
האם מעוניינת לעזוב את גופה?
במובן הזה נמשל הבית הפיזי לגוף הפיזי, וכאשר מבקשת לעזוב את הבית המסוים הזה, בעוד אין לה שום בית אחר או כוון ללכת אצלו, טוב אם תתבונן היטב פנימה, אל תוך הגלקסיה הפנימית האישית, ויכולה לדמיין את זו בתוך איבר המוח, ותתבונן, פשוטו כמשמעו: איך רוצה לחיות, בגוף הזה, בחומר, שזה המיקוד המתבקש.
על פני מה הכוון? איך מתכוונת. על פני איזה בית? איך הבית.
האם זה ברור?
אוקי
מכאן שכאשר פונה פנימה ומבררת, מורידה כל ערך או זיקה לבירור הזה, בבחינת מבררת או בוררת, בין כמה אפשרויות, שאין האחת טובה או רעה מהאחרת.
מורידה כל משמעות מכל ברירה, כאשר מפרידה כך את הכוונים, את האיך, את המה, מתחילה עבודה פנימית שאיננה קשורה, במה שקורה בחוץ, או ניתן לומר שאיננה קשורה, כאשר מבררת בפנים ומגלה את האיך, ומגלה את המה, מול עצמה, מול מקורה, בגובה העיניים, מבלי לתת לנסיבות החיצוניות אלא את האפשרות להניח שם גירוי - מיקוד זה של הפרדה, שלעולם מיקוד מפריד, יפתח כוונים חדשים, מבלי כל הכרח של החלפת הבית.
אז, ניתן לומר במקום מתבוננת מהבית החוצה, נמצאת מתבוננת מחוץ לבית פנימה. שם האוצר אחריו מחפשת.
כן.
אנחנו שוקלים לעשות ......... אנחנו לא יודעים אם זה נכון לנו עכשיו אם בכוון הזה.
מכאן שנמצא כל אחד ואחת מכם מרפה את הגוף הפיזי מתמקד בנשימות, ומעלה נינוחות אל כל איברי הגוף. אז כאשר נמצא הגוף רפוי, נינוח, שקט, מעלים את הסוגיה הזאת כמחשבה.
מה קורה אז? האם עולה כווץ? האם עולה מתח? או שנשאר הגוף בנינוחות שלו.
כך מבררים עד כמה הגוף מסכים להחלטה, תהיה אשר תהיה.
כאשר נמצא הגוף מגיב במתח או בכווץ, נמצאים מותחים את המתח ונושמים אל הכווץ. עד שנמצא הגוף שוב נינוח. אז שוב מעלים את האפשרות לבצע או לא לבצע. תרגול זה, תהליך זה יניח את הסכמת הגוף או את אי הסכמת הגוף. והגוף, לעולם אינו מזייף.
כן.
פרי בטנה של אשתי הוא בן זכר. והורי הם דתיים. וגם אני חלוק בדעותיי, האם שיבוא בברית, או לא יבוא בברית, והמחיר, יכול להיות שהמחיר גדול. אני לא יודע מה לעשות?
ברשותו נחלק את השאלה לשניים. ונתחיל במחיר. כל מחר ומחירו. שאין יום שלא משלם מחיר על תמול.
כאן בסוגיה הזו שבין אב לבנו, נמצא מתמקד אך ורק ביחסים, שבין הדמות שלו עצמו כאב, ובין היחסים שלו עצמו כבן, במובן הזה מול מקורו.
מברר, האם תוקף הברית הזו, שקיימת כמנהג, של העם אליו משתייך, עדיין נדרש לו עצמו ביחסיו עם מקורו.
האם היה מוותר על הברית שעשו בו. אביו.
האם מוכן לחתוך את המורשת, האם מעוניין להתקומם כנגד המורשת. כל אלה לגיטימיים, והיה והמעשה הזה יניב, או יציב, חיץ, בין מי שאתה הוא, תהיה אשר תהיה, ובין המורשת ממנה באת, בשל מעשה כזה או אחר. כך יהיה.
זו ההחלטה.
החלטה זו היא פנימית, מתייחסת ליחסים שבינך ובין מקורך, וליחסים שבינך ובין בנך. ואין מי שיוכל להיכנס שם, לא בעצה ולא בהדרכה, במובן הזה כוחו של הפרט ניתן לו בחסד מושלם.
כן. בהמשך, ובמילים אחרות, כאשר מקיים את הברית הזו, נמצא חותך בבשר החי, כאשר לא מקיים את הברית הזו, נמצא חותך במורשת.
כן.
אני רוצה לשאול למה ..... מתבייש כשרואים את הגוף שלו.
מקום זה של אינטימיות, נבדלות, ורצון במחסה נמצא כחלק מתהליך ההתבגרות וההבשלה. במובן הזה הדמות הזו הצעירה, נמצאת מגיבה אל מנהגי הסביבה, בחן, ונמצא התהליך הזה מבשיל, אל יחסיות צניעותו בבגרותו.
כן.
שאלה שמאוד מציקה לי. האם ההורים שלי הולכים לוותר עלינו במידה שלא נעשה ברית כדרך מורשת ישראל?
במובן הזה, לוקח בחשבון שבהחלט כן. שנמצא המרד הזה ניתן לומר, או נתפש כמרד - גדול מהכלה. ונמצא מזעזע לא רק את היחסים בינך ובין הוריך, אלא את היחסים בין הוריך ובין הבריאה.
כאן, כל החלטה שתתקבל תניב תוצאה לא רצויה. כך נראה מכאן, עם זאת, כפי שנאמר, כבד את אביך ואת אמך לא מחייב לאהוב אותם.
במובן הזה, שאם נמצא שלם עם הפניית העורף למורשת, או בחירה של כוון חדש. כך נוהג. והזמן ירפא כל פצע. בעוד, גם כאשר מפנה את העורף, נמצאת המורשת שם, ומתקיימים היחסים - בגריעתם. שאי אפשר באמת לנתק קשרי דם.
כן.
- אבא שלי מודאג, לגבי הקיום שלי ושל האחים שלי על משפחותינו פה בישראל, הוא רוצה שנמכור את הבתים שלנו ונעבור למדינה שאין בה כל כך הרבה מלחמות ולא הולכים לצבא.
ברשותך הבה ונדון במושג דאגה. שזו מתקיימת בכל מקרה אצל כל אדם ואדם. עם זאת נטייתה של הדאגה, ניתן לומר להציף את כל השדות.
כאן מה שמתבקשת, הוא להפוך את ההצפה הזו, אל המידה האפשרית לה לדאגה כחית-מחמד.
מכאן שמנתבת את הדאגה הזו לזמן נתון מראש, ויכולה עם הקימה בבוקר ויכולה לעת ערב לפני השינה, או באמצע היום, ככל אשר בוחרת, להקדיש זמן מסוים, פרק זמן מסוים שבוחרת לדאגה.
כך שכאשר נגמר פרק הזמן הזה, ונאמר ועולה התזכורת, הגירוי, מצד בני המשפחה שדואגים, מאפשרת לדאגה לדלג אל היום הבא.
כאן, יש להפריד בין שני סוגי דאגה, דאגה ניתן לומר מניפולטיבית, שנמצאת מי שאת היא, תהי אשר תהי, מתמרנת את עצמך בעזרת הדאגה, ומכאן מתמרנת גם את הסביבה. מצד שני מתקיימת לה הדאגה המעשית. שכאשר נמצא מי מילדיה, מבקש לאכול ניגשת ונותנת לו אוכל.
חלוקה זו בין שני סוגי הדאגה הזאת, עם הנחת קנה מידה סביר, לתכונה הזאת של הדאגה, מן הסתם תניח גם רגיעה לסביבה.
כן.
אדם בשם .... יש לו תפקיד בחיים שלי?
במובן הזה בהחלט כן. האם שואלת מה התפקיד?
גם.
כאן מונחת האפשרות ללמידה של מידותייך, ברמה הזאת של התקרבות. אינטימיות. האם זה ברור?
כן.
כאשר מתבוננת באלה יכולה לראות כיצד לעתים קרובות נמצאת למדה התקרבות על ידי התרחקות. האם זה ברור?
כן.
מכאן שמסתכלת היטב על התנועה הזאת של התקרבות והתרחקות מול האדם הזה.
כן.
האם אני צריכה לעשות משהו בקשר ל... צריכה, או יכולה לעשות משהו, בקשר לקשר שלא קיים בין הבת שלי, לאבא שלה שחי פה בארץ ולא רואה אותה?
במובן הזה כפי שנאמר בתשובה קודמת, יחסים מתקיימים גם בגריעתם. מכאן שכל שיכולה לעשות, זה לקבל שזהו האבא של הילדה. ולא יכולה לשנות מבחינה זאת דבר וחצי דבר. ונמצא הוא מקיים את יחסיו עם בתו, באין יחסים. ונמצאת היא מקיימת את יחסיה איתו באין יחסים. אלה לא באחריותך.
כן.
נעשה הפסקה.
ערים אל הגרון, שואפים אוויר דרך החזית של הגרון, דרך הצוואר אל הגרון ונושפים אחורה דרך העורף מפגש עמוד השדרה והגולגולת. מרפים את הכתפיים, מרפים את השכמות, נמצא הגוף נשען על עמוד השדרה.
כן.
יכול להיות שנפילה במצח יש לה תפקיד של (לא ברור)
אם אפשר לקבל את השאלה שנית?
פצע במצח שנותר כצלקת, יש לה תפקיד לפתוח עין שלישית?
כלל וכלל לא. במובן הזה צלקת מעידה על גבורה, מסמנת רגע או ארוע של גבורה. שנמצאת העין השלישית, כמו מרכזי אנרגיה אחרים, מה שנקרא צ'קרות, לא ספונים בגוף הפיזי כלל וכלל. אלא מהדהדים בקרבתו.
כן.
ברית מילה, האם יש לו תפקיד לקרב למקור?
במובן הזה, נמצאת כל ברית מחייבת כריתה.
שכאשר קובעים שניים בינם לבין עצמם ברית, נמצא כל אחד מהם כורת מעצמו משהו לשם קיום הברית.
כאן, ברית המילה, נמצאת כסמל, של עם שלם, המתקיים ניתן לומר, מאז ומתמיד, של סימן היכר, בין האדם החי, כחומר, לבין אלוהיו, שבכל מקרה מבטא האל, או הבריאה, או המוחלט, או האין, את ייחודו, כמי שהאדם הוא.
אפשור זה של נבדלות נמצא כחסד מושלם לכל בריה חיה, לכל צמח שצומח, ולכל חומר כדומם.
התקדשות בכריתת ברית, כפי שנקראת ברית המילה, כמו מצלקת את הקשר הזה, כאמונה של לאום.
גם אם, אדם שאיננו יהודי, מקיים את ברית המילה, עדיין איננו יהודי. שכן קשר בין אדם למקורו, כאשר מפריד בין קודש לחול, ומאפשר את החיים באשר הם להתקיימותם, בבחינת - חיה ותן לחיות. אלה מאפשרים לכל אדם להגדיר עצמו כיהודי. הפולחן, של ברית המילה, היווה, ובמובנים רבים עדיין מהווה, עוגן של דת גמישה להפליא, בעבור העם שמחזיק את הדת הזו לאורך שנות גלותו. עוגן זה קיים. נקודה.
עדיין, יש ומאז ומעולם היו אלה שמשתייכים אל העם ואינם מקיימים את הפולחן הזה, וזו זכותם. שאז מוצא האדם את הסמלים הפנימיים שלו בקשר שלו עם מקורו.
כך כל אדם וייחודו, כל אדם ובחירותיו גם אם בחירה זו קובעת למי שרק הגיח אל העולם, האם יינתן בו הסמן הזה או לא.
כן.
כש... בא לעולם הוא בכה בכי מאוד מסוים. האם הבכי הזה קשור לסיפור חיים קודם שלו?
במובן הזה שמנוע לענות על השאלה הזאת דרך הכלי הזה.
כן.
אני רוצה לשאול לגבי .... האם אני יכולה לעזור לה האם יכול מישהו אחר לעזור לה?
במובן הזה, נמצאת עזרה ניתנת כאשר מתבקשת. כאן, מעצם המחשבה שאפשרי שעזרה תתקבל ניתנת כבר עזרה, אם כי לא בצורה מודעת.
לגבי הדמות הזו, עדינותה, מסמנת את הגבול הדק שבין קבלת עזרה מתוך רצונה, לבין קבלת עזרה בנדיבותה.
וטוב להדגיש שָמָה חסד ולהנכיח את האפשרות לקבלת עזרה מבלי לדחוק בה לקבל עזרה.
האם זה ברור?
אם אתה יכול לפרט יותר. לא לגמרי ברור.
כאן נמצאת הדמות הזו ניתן לומר מהבהבת או מרפרפת, בין רצפי חייה. וכאשר מתבקשת לקבל עזרה, בנדיבותה מקבלת את העזרה. עם זאת, עזרה זו שמקבלת, לא, ניתן לומר עוזרת. מכיוון שהתקבלה לא מתוך בקשתה שלה, אלא מתוך בקשת המניח עזרה. האם זה יותר ברור עכשיו?
אין לה בקשת עזרה מבפנים? משל עצמה?
במובן הזה יש. עם זאת יש להקשיב רוב קשב ולא להציע עזרה על מנת שזו תעלה. וכאשר זאת תעלה מבפנים, ותתקבל אחרי שעלתה מבפנים, תניב עזרה בל תשוער.
כן.
האם אני יכולה לעזור? האם מישהו אחר?
בהחלט כן. אם תתבקש יכולה לעזור.
כן.
אני רוצה שוב לשאול את השאלה האם אחרי שהזמן ירפא את הפצעים האם תישאר צלקת, אחרי ש"הזמן יעשה את שלו" בין הורי לביני?
שוב, בכל מקרה נמצא חותך, בכל מקרה תהיה צלקת, בכל מקרה יקרה כל מיני שלא מעוניין בהם. כאשר מדובר על זמן, על ריפוי הפצעים, על הגלדת הפצע,לא מדובר על תקופה קצרה. כאשר מדובר על איחוי הפצעים אלה יכולים להתרחש גם כאשר מי מהצדדים איננו בחיים. האם זה ברור?
לא כל כך.
גם אם, ימָצאו הוריך מנדים אותך ממשפחתם, בשל מעשה או אי מעשה, ניתן לומר, ברגע מותם, או לאחר מותם ימצאו סולחים, או מקבלים, או מכבדים.
גם אם, נמצא אתה עצמך, חותך את המורשת, ומנתק כל קשר, תימצא אתה עצמך, סולח ומקבל ומכבד, את הוריך, כאשר אלה כבר לא יהיו בין החיים. האם זה ברור עכשיו?
האם כאשר יהיו בחיים יש פה גשר שיגשר?
במובן הזה אם לא נמצא הגשר – נמצא ממציא את הגשר. אם מעוניין בכך.
השאלה אם הם יהיו מעוניינים.
לעולם הורים מעוניינים בקשר עם ילדיהם. עם זאת, לא נמצא חייב להוריו דבר. אף חובה לא מוטלת עליו בקשר להוריו. כבוד אב ואם משמעו נתינת מקום של כבוד למורשת גם אם לא הולכים לאורה.
שוב, כפי שנאמר, שאלה זו איננה קשורה בברית המילה או באי ברית המילה. שאלה זו קשורה בקשר שלך אל מקורך, בכבוד שמניח לאלה שמקיימים פולחנים דתיים, שנמצא אתה עצמך מקיים פולחנים דתיים אם מודע לכך או לאו. כן. שאנחנו עומדים לסיים אם יש עוד שאלה.
האם הקהילה הרפורמית יכולה להתרומם ולהצליח להביא עוד אנשים וקהל שיוכל לתמוך בה.
במובן הזה, אחד מעיקרי הדת היהודית, הוא קנה המידה הפנימי. כאשר מדברת על הגדלת קהילה, טוב אם הקהילה תבחן את עצמה, בקנה המידה הפנימי שלה.
כאשר נמצאת הקהילה שלמה - או ששמחה בגודלה, או שמאפשרת לאחרים להצטרף שמה.
תודה רבה.
משתמשת