שלי יותר גדול ילדים תחרותיים

[אמבט_ים*]

כליל ואלון מקרבים את מקלות הארטיקים ומשווים את הגודל.

• "אני ראשונה,טוב? לא אני. אז שתינו ראשונות, נכון? כן."
• "אמא, ניצחתי אותך"

בזמן האחרון כליל וחבריה מוסיפים ללקסיקון שלהם מוטיבים תחרותיים, מאוד חשוב לה להיות ראשונה, להיות בעלת הX הכי גדול, לנצח וכו'.
מאין המושג הזה הגיע אליה? מהחברים.
מאין זה הגיע לחברים?
בהתחלה מצאתי את עצמי אומרת לה, "זה לא חשוב\מה זה משנה, כל פעם מישהו אחר מנצח וכו"
אחר כך תהיתי ביני לבין עצמי: האם תחרותיות זה דבר שלילי?
האם צריך לעודד את הילד להצליח? (או לפחות לא לדכא אותו)
האם שימוש במשפטים כמו:"נראה מי מגיע ראשון? או נראה מי אוסף הכי מהר\הרבה למגרה" הם פסולים?
(סליחה אם כבר יש דף בנושא תחרותיות, אשמח אם תפנו אותי לשם)

[תבשיל_קדרה*]

אח של תחרותיות, שגר אצלינו בבית:
מי רוצה... (מטלה: למשל - לסגור את הדלת של המקרר)?
לחילופין - אני מבקשת מאחד, הוא מתעלם/דוחה/בוהה, בשניה שאני נשברת ומבקשת מהשני - הראשון קופץ: "לא! אני!!!", והמשימה מתבצעת במהירות, אבל יש סכנה של מריבה ביניהם.

לשאלתך, מאיה - לעודד להצליח - אין צורך. תחרותיות מסוג "בואו נראה מי ראשון?" אני לא אוהבת. "מי אוסף הכי הרבה?" נשמע לי פרקטי, אבל גם את זה אני לא אוהבת. אצלינו עובד טוב אם אני יושבת ליד המגירה, ומבקשת מהם להביא לי דברים "מי מביא את הכדור הכחול?" או "דולב - תביא את הכדור הכחול, הדס - את הירוק מתחת לכסא" (אבל דרושה מעורבות גדולה שלי בסידור).

[עדי_יותם*]

תחרות, כמו השוואה - או שאתה יוצא מתוסכל, או שאתה יוצא יהיר (מאיפה לקחתי את זה? בטח מ"אחים ללא יריבות" של פייבר ומייזליש). אני לא אוהבת תחרויות ומשחקים שבהם הניצחון הוא העיקר.
אתגרים שאדם מציב לעצמו - זה כן. אבל מה זה משנה בהשוואה לאחרים? מה נותן לי לדעת שהגעתי לפני או אחרי מישהו?
באחד הגנים למדנו משהו יפה:
"אבל היא התחילה!"

• לא משנה מי התחילה ומי עשתה את זה ראשונה. משנה מי תפסיק."

אולי זו נקודה רגישה אצלי בימים אלה, אבל אני לא אוהבת תחרויות והשוואות - כנראה בעיקר מאז שנולדו לי ילדים - אולי זה הצורך לגונן עליהם מ"הפסד"... בבריכה של הבכורה המדריכה עשתה תחרות לפני כמה זמן. שלושה הורים עמדו בקצה הבריכה ועודדו בהתלהבות רבה. הבכורה (שאגב, כבר "ניצחה" בכמה תחרויות כאלה) הגיעה אחרונה - איזה בכי הלך שם.

[אמבט_ים*]

מסעדה, מסכימה איתך, לי יש ממש אנטי מתחרותיות, השאלה אם למגר את זה או לתת לזה מקום?

[בשמת_א*]

למגר - אי אפשר.
לתת לזה מקום - תלוי למה הכוונה.
לדעתי, לא לעודד. לא להגיב כשהם עושים את זה, או להעיר הערה ממתנת אם נראה לך, ולא ליזום אף פעם משהו כזה.

[מייק*]

3 ילדים (אמריקאיים כמובן) מתפארים באבותיהם.
אומר הראשון:
You know the Empire State Building? My father built it
חושב השני איך להגזים כך שאי-אפשר יהיה לעבור אותו:
You know the Atlantic Ocean? My father filled it
ולשלישי היתה תשובה ניצחת:
You know the Dead Sea? My father killed it

[סוסת_פרא*]

דף מעניין מאוד. והייתי שמחה לשמוע יותר בנושא.

מעתיקה משהו שכתבתי פעם ב-חוכמות של ילדים -

שיחה בין שתי ילדות (שאחותי הייתה עדה לה):

ילדה א': מה את מציירת?
ילדה ב': אני מציירת יער.
ילדה א': גם אני מציירת יער. היער שלי יותר מפחיד משלך.
ילדה ב': אבל היער שלי הוא לא יער מפחיד. זה יער רגיל.
ילדה א': היער שלי יותר רגיל משלך.

[סוסת_פרא*]

אחרי שחשבתי עוד על הנושא, עלה לי רעיון.

מצד אחד, איני אוהבת לעודד לתחרותיות. מצד שני, כשמשחקים עם ילד ב'בוא נראה מי רץ יותר מהר' - יש את הכיף הזה של משחק וריצה והתלהבות, וכמובן אתגר.
אבל אם רוצים את כל הכיף והאתגר האלה בלי ההשוואה התחרותית ובלי מנצחים ומנוצחים?

הרעיון הוא שאולי במקום להגיד 'בוא נראה מי רץ יותר מהר', אפשר להגיד 'בוא נראה כמה מהר אנחנו יכולים לרוץ' ! (- אם זה אני והילד. או 'כמה מהר אתם יכולים לרוץ?' כשההזמנה היא לקבוצת ילדים למשל).

ואז האתגר הוא בעצם של כל אחד לעצמו, ולא בהשוואה. ואז זה גם לא אחד נגד השני, אלא מתוך איזושהי אחווה.

ובסוף הריצה אפשר להגיד בהתפעלות 'כמה מהר רצנו, נכון?' או 'כמה מהר רצתם', מבלי להתייחס בכלל לסוגיה 'מי רץ יותר מהר'. כך שגם ההתייחסות המתפעלת היא כלפי כל המשתתפים ולא כלפי אחד מהם על חשבון האחר.
(אם רוצים בכלל להתפעל, כי יש את הגישה שלא צריך לשבח. אך לדעתי אם מציבים אתגר, אז כן הגיוני שנותנים עליו פידבק.).

כמובן, יש אפשרות שגישה כזו תהיה יעילה רק אם הילד לא נחשף עדיין למסרים תחרותיים רבים. כי אם הוא כן מכיר כבר את הלך הרוח התחרותי, יש חשש שגם את המשפט הזה הוא יפרש כתחרותי.
אבל אם הוא עדיין לא ספג מסרים כאלו, נראה לי שהכיוון הזה יכול לעבוד יופי.

[ילדת_טבע*]

אני ממש לא אוהבת תמריצים כאלו שמעודדים תחרותיות. אבא לעומת זאת, כיאה לגבר (זה אופייני להם, לא?) יוזם. "מי יתן קודם נשיקה לאמא?" כדי לזרז אותה להגיע מנקודה א' לב'. והכי גרוע, הקטנה ממש נענית לאתגר. הסברתי את עמדתי אבל נראה שהעובדה שזה "עובד" לטובת המבוגרים שבחבורה מנצחת... מודה, לפעמים זה נוח גם לי אבל אני ממש לא נהנת לעודד תחרותיות, בתור ילדה מאוד שנאתי תחרותיות ומראש הייתי בוחרת בלהפסיד, יודעת שזה בא מסוג של מקום תבוסתני, העדפתי להפסיד מרצון מאפשר לפתח אמביציה, להתאמץ לקוות להתחרות ובסוף להפסיד.
אני יודעת מאיפה תחרותיות מתפרשת כדבר שלילי אצלי אבל מעניין אותי לדעת מאיפה זה מתפרש כך לנשים אחרות שכתבו כאן בדף (בשמת? תבשיל?)?

[טליה_אלמתן*]

אצלנו באוטו גילינו שתחרות "מי חוגר ראשון" משחררת אותנו מהצורך לחגור את כולם. הבעיה - זה גורם לאווירה נאחס. הפתרון: מתחרים נגדנו: "מי חוגר לפני אמא?"

[לוטם_מרווני*]

הפתרון: מתחרים נגדנו: "מי חוגר לפני אמא?"
רעיון מעולה!

[קלמנ_טינה*]

בזמן האחרון הבת שלי (בת 5) נעשתה נורא תחרותית.
היא שואפת להיות ראשונה בהכל, המצטיינת ביותר, גם בעניינים שנראים לי שוליים (מי מתלבש ראשון, מי חוגר ראשון את חגורת הבטיחות באוטו...).
באחרונה זה החריף במידה כזאת שהיא ממש לחוצה מהמחשבה שהיא לא הכי, ואפילו צפייה בסרטון יו-טיוב של ילדה מתעמלת יכול לגרום לה לקנא.
מה עושים?

[א_ל_א_ן*]

הבן השלישי שלי נהג די דומה, תמיד היה לו חשוב לנצח, עד כדי שרימה (בהיותו בן ארבע) במשחקים, ואז שיחקתי איתו הפוך, מי שמגיע אחרון הוא המנצח, מי שיש לו הכי פחות קלפים. זה עזר, והוציא קצת את העוקץ.