אגו מאולטר

באחד מלילות ניסן הבהירים והצלולים הלכתי בחופזה, עטוף במעילי, בסמטאות צפת ובמדרגותיה - עד בואי אל מקווה האר"י ז"ל. בעודי טובל וגופי מתכווץ מצריבת המים הקפואים, דמיינתי את אוויר הליל והוא מלא קולות ניגון של קבלת שבת בשדה התפוחים הקדושים. ובעודי טובל וגופי מתכווץ, התכווץ גם לבי אל מול הידיעה: כל חיי יהיו געגוע נוסטלגי. געגוע נוסטלגי אל עבר נסתר - שרובו קלישאה ששוברת את הנשמה שוב ושוב ושוב.
יצאתי מן המקווה והתנפצתי עירום אל הקברים העתיקים. שנתיים אחר כך כפרתי בעיקר.

ועכשיו מה?

(ראשית, למען ההגינות, אני רוצה לציין כי האגו פה הוא מאולטר - דהיינו: הסיפור בדוי למדי)

ועכשיו מה?
עכשיו חזרתי מניו יורק. ברחובות ההומים, נטולי התאומים - היכן שפער עצום חצוב בתוך ליבה השוקק של האנושות המתלהמת - הייתי נחבט בין חסידים פעורי עיניים לפורטוריקאנים דקי חיוך. הייתי מפלס את דרכי - ודרכי לא התפלסה.
חזרתי.

וגם את זה חפצתי לספר:
פעם, הייתי מדלג מעל ארונות מתים על מנת לפגוש את שאהבתי. שאם אזכה, אבחין בינו לבין הנערה שייעדו לי הוריי.

בסושי-בר בניו יורק ישבה לידי מישהי שבאה לעיר ללמוד מחול ועכשיו היא פנטומימאית.
אני אמרתי: כמו תמיד. שותקת וזזה.
היא אמרה: כמו אף פעם. מבדרת ובוכה.

אני שתקתי. היא זזה.

מאחורי קיר אבן של אחת מחורבות צפת, נצמדתי אליו. הוא הבטיח לי שאין בכך חטא. אני ייחלתי לגאולה דרך הביבים, דרכו. חרדתי מפני הבאות.

מישיבת ברסלב שבמדרון נשמעו ניגונים שמחים וקולות ריקוד.

בחדרה של הפנטומימאית מוסיקה של טורי איימוס.

אני אמרתי: באתי להתנצל.
היא אמרה: לא היה צורך.
אני שאלתי: להתנצל או לבוא?

הנערה שהוריי ייעדו לי הייתה יפה והייתה מציירת פרחים עדינים בעפרון על שולי דפים ומפיות נייר. אמי ראתה בזה אות לכך שאנו מתאימים. גם לה יש נשמה של אמן, אמרה.
פגשתי אותה שלוש פעמים. ביום שלאחר יום הכיפורים, במוצאי יום טוב ראשון של סוכות ובהושענא רבה.
בהושענא רבה אמרתי שהיום מתפללים על הגשם שיבוא להרוות את האדמה.
היא אמרה: השנה תהיה בצורת. אני יודעת את העתיד.
אני אמרתי: העתיד הוא שאני נוסע מכאן. לבד.
היא אמרה: אני יודעת.

הפנטומימאית הקריאה לי מכתב שכתב לה אביה לפני שעזב.

"ראיתי אותך ואת אמא שלך משחקות בדשא. נראיתן לי כל כך שמחות ואהבתי אתכן מאד. מאד. הרגשתי שלעולם לא אזכה לאושר כמו זה. וגם הרגשתי שאני מסתכל עליכן מרחוק, מבחוץ. כאילו מתתי ואני רואה אתכן ממשיכות את החיים. ואני לא שם. אז הבנתי שאני חייב להיפרד."

בפגישתנו השנייה אמרה הנערה שמציירת פרחים: הסוכה היא כמו רחם. נצטווינו להיות עם אמא שבעה ימים - ואז למול את עצמנו.
אני שאלתי: ומה עם אותם מוכי גורל שנולדו נימולים בעל כורחם?
היא שתקה ואני חשבתי מה הוא היה עונה, החצוף.

וודאי היה אומר: שיביטו בלולב ויקנאו.

הפנטומימאית צוחקת: לולב. הפאלוס של אלוהים.
אני שואל: מה זה פאלוס?
היא עדיין צוחקת. קצת פחות. היא אומרת: אלוהים אדירים. אתה לא ממציא את כל זה.

מה דעתך על שיוני שם ל"אגן מאולתר" - נראה לי שאגן נשי לדוגמא היה לוקח אחרת לגמרי את עניין המקוה ...

מהאגן הנשי כבר היה לו מספיק...או אולי לא?
ומה בכלל אנחנו מתערבים לך, אגו מהורהר, מתוקשר, מטורטר. תתעלם לאלטר! (-:

(או.קיי. קצת התבלבלתי פה - אבל בואו נמשיך: )

לפגישתנו הראשונה איחרתי.
אמרתי לנערה שמציירת פרחים: התעכבתי בבניית הסוכה.
היא שאלה: הולך מחיל אל חיל?
אני עניתי: מדחי אל דחי.

היא חייכה והמשיכה לשרבט רקפת על המפית של בית הקפה.
אני חשבתי אולי בכל זאת דווקא ייצא מפה משהו.

לילה. אני עומד על שפת הכביש. המכוניות גועשות לקראתי בנחשול אורות שגואה מעליי.

מכתב אחד קיבלתי ממנו לניו-יורק: אני מסתכל על הילד שלי ומרגיש רחוק. הוא חמוד ברוך השם ואני עצוב.
לא השבתי. שבועיים אחר כך חזרתי.
לא ביקרתי אותו. לא יצרתי קשר.

שמרתי את המכתב.

בחמש לפנות בוקר יצאתי מביתה של הפנטומימאית והילכתי ברחובות לקראת זריחה.
חשבתי: הנה. שכבתי עם אשה. והעולם לא התהפך על פניי כשליית אמו של מישהו באיזו מימרה תלמודית שכבר שכחתי.

בתיבת הדואר כבר חיכה לי המכתב שלו.

שרבוט רקפות בצפת - את לא רואה עתיד יותר מסעיר מזה?
היא שתקה ואז אמרה: כן. אבל אתה גונב לי אותו.

ארבעה ימים אחרי שחזרתי העיר אותי הטלפון.
הוא אמר שלום.
אני אמרתי: פאק! שלוש וחצי לפנות בוקר עכשיו!

ה"פאק" שלי בלבל אותו. אותי בלבלה העובדה שכל מה שיש לי לומר לו אחרי שנתיים זה ששלוש וחצי לפנות בוקר עכשיו.

שליחה על ידי הסוף* » 25 מאי 2003, 14:27

כביש גלילי ארוך.
אף אחד לא יודע שאני שם.
צעדיי קלילים.
מסביב עצים. השמיים מעל בהירים מבדל ענן. נעים.
צעדיי קלילים.
אף אחד לא יודע שאני שם.
צעדיי קלילים מאד.
קלילים יותר ויותר.
עוד רגע ויינתקו רגליי מעל האספלט ואיעלם אל תוך המרחב הריק.
אף אחד לא יודע שאני כאן.

ואחרי שנתיים, בשדה התעופה שיוביל אותי למטוס שיוביל אותי לארץ הקודש - אני רואה איש ניגרי ובזרועותיו ילדה מולאטית. היא בת שנה וקצת. היא כמעט נרדמת. כף ידה הקטנטנה משחקת ומגששת בכף ידו הגדולה.
ואני בשדה התעופה שיוביל אותי למטוס שיוביל אותי לארץ הקודש כמעט בוכה. עוד מעט צעדיי הקטנטנים ישחקו ויגששו בצעדיו הגדולים של אבי שבשמיים.
והימים ימי אלול.
המלך בשדה, שרים החסידים בצפת.
וכבר אז חשבתי לעצמי: הוא בטח קולע לו שם כתר של קוצים.

וגם זה אמרה לי משרבטת הפרחים, רגע אחרי שהודעתי לה על נסיעתי:
במילה "אמת" יש את האות אל"ף לפני המילה "מת" כי האמת היא צעד אחד לפני המוות. פסיעה אחת אל פי התהום היא מובילה אותך.
אני שאלתי: והשקר מה?
היא חייכה ואמרה: הוא הקרש הצף שבו נאחזים הטובעים אולי?

בלילה חלמתי את מותה של הפנטומימאית.
היא הייתה לוליינית בקרקס ונפלה.
היישר אל תוך פיו הפעור של הגיהנום.
או אולי היה זה פיו הפעור של ליצן הקרקס?
אינני זוכר בבהירות.
זה היה חלום.

אגו,
תמשיך...
בעיני זה טוב.

אורנה,

הלכתוב או הנמנום?

הוא ישב מולי בבית הקפה ואמר: הרי כל זה היה כל כך נלעג אז.
השתכרויות הפורים הנואשות.
היצר העז לחטט בתהומות.
והמצאת התהומות עצמן - כשנבוכנו לגלות שאין ממש.
שנפשנו מתונה מדי, רדודה מדי, מישורית מדי.

אני ישבתי מולו בבית הקפה ולא אמרתי: אז למה קראת לי כל השנים הללו אחר כך?

ובדרך הביתה חשבתי יש לי כבר את הכשלונות האישיים שלי להרהר בהם ולהדהד בהם אל תרדוף אותי עכשיו כבר יש לי את הכשלונות האישיים שלי.

אגו,
"הלכתוב", "הלכתוב"

טוב לקרוא אותך שוב.

אני נוסע באוטובוס.
אתמול פיטרו אותי מהעבודה.
הגוף שלי עוד ספוג במרמור ובעלבון.
אבל באיטיות אני מבין שהעיניים שלי חוות דבר אחר.
הן פקוחות מאד וסוף ניסן היום.
האוויר מואר.
ההרים בהירים וחדים.

אתמול פיטרו אותי מהעבודה, והפכתי אדם גבוה.
נסוגתי קרוב יותר לאלוהים.

ברוך שובך.
(איזה כיף. הוא חזר הוא חזר הוא חזר)

אני הולך ברחובה של עיר
והיא נדמית לי כנקיקי סלעים.
הלוואי הייתה נקיקי סלעים.
אני פונה בצומת ומצפה לראות מולי את העולם
כמו שהיה פעם
כשיכולתי לשמוע את הפסקול של הנוף
ולהבין את מרקם העננים כדימוי
ופסע היה ביני לבין הנבואה, חשבתי ביוהרתי.

אני הולך בין החנויות המאובקות שנסגרות ערב יום הזיכרון
ובין בתי האבן של מי שהייתה לי ירושלים ועכשיו היא עיר.
שיט, הדמעות המפגרות האלה

האם יש דבר כזה: "אני לא מבין אף משפט, אבל נסחף אחריך"?
כנראה שכן.
משוב, שלא נראה שאתה זקוק לו.

ככה אני מדמיין את הסוף שלי:

אני נוסע פינתי ברכבת הלוקחת מסופיה לפרנקפורט.
צנוף על הרצפה, ליד התיק הגדול.
בחלונות מהבהבים יערות, נחלים, עמודי חשמל, מפעלי עשן.
המבט שלי ממוקד בריפוד הכסאות שמעליי.
הרחק ממול בקרון בחור צהוב שיער מטאלי מתכרבל על כתיפו של אחר, מחייך.
גם אני מתכרבל על התיק הגדול.
המוסיקה עולה, החלונות מהבהבים, התמונה דוהה.

(ותודה, מייק. דווקא זקוק מאד.)

האם יש דבר כזה

הדברים הכי טובים.

אגו - אנא המשך.

(תודה.)

באומץ צריך לחיות קולך מהדהד לי שאמרת צריך לחיות באומץ בלי פחדנות והשקיות מהסופר כמעט מתפקעות ולא מצחוק אני מניח אותן לנוח בחדר המדרגות החשוך.

והירח לוקה עכשיו, קולך מהדהד לי שאמרת. למה הוא לוקה.

ואני זוכר איך
מתי זה היה שרצנו?
ואני זוכר איך רצנו
בליל הושענא רבה אם אני זוכר נכון מחזיקים ערבות בידינו לחפש צלה של לבנה
שכן מנהג רבותינו בידינו אני זוכר שבליל הושענא רבה מי שלא רואה את ראשו בצלו של הירח לא יגמור את שנתו
אני לא בטוח שאני זוכר
כך הוא המנהג?

אבל רצנו לראות משהו
ומשהו לא ראינו שם.
איך זלזלנו בכל זה ועכשיו

בחדרה של הפנטומימאית דיסק אוסף של ירדנה ארזי עשן גראס קליל וכל זה.

היא שוטפת כלים ואומרת לי: משהו משתנה בי אני מרגישה. משהו משתנה בי היא אומרת.
אתמול אם היו שואלים אותי, אם היו שואלים אותי מה ההישג הגדול ביותר שהישגתי
הייתי אומרת: שהצלחתי לבנות את החיים שלי כמו הערה אירונית גדולה על עצמי.
הייית גאה בזה.

והיום, אני שואל.

והיום משהו משתנה בי. פתאום אני מבינה.
מה גאה, מה. רק הישרדות. זה מה שזה.
רק בשביל לעמוד בגו זקוף ולא להיות לחלוטין מושפלת מול העולם הזה שכל מה שהוא עושה לך.

על אם הדרך
שתיים נשים זקנות במטפחות רקומות
רקומות דרכיהן לפניי,
כמה נחמה בידיהן הפרושות לקראתי:

כל שהיה נלעג - נסלח.
כל שהיה סתמי - נסלח.
לא היית מסוג האנשים ההם.
לא היו בך את התעצומות.
וזה נסלח.
נסלח.

להפתעתה, נתקלתי במשרבטת הפרחים בפינת מסדרון.
להפתעתי, היא זכרה אותי.

החיים שלי הם כמו שיר אמצע הדרך נחות במיוחד, היא אמרה.
במלים אני מתקדמת בעלילה, מעמיקה בנפש, מטפסת בעוצמות.
אבל המנגינה, המנגינה, היא חוזרת מבית לבית מבית לבית אותה התבנית תמיד.
ואולי אתה חושב שאלה שני מסלולים מקבילים? מעגלים ויושר?

כבר שכחתי את הדימויים האלה, אמרתי.
עצם זה שאתה קורא להם דימויים מראה לי ששכחת, אמרה.
אבל הדימוי שלך דווקא נחמד, אמרתי.
לא, הוא לא, אמרה. הוא מיומן של נערה מתבגרת. אבל אתה נחמד להגיד שהוא נחמד, אמרה.

וציירה רקפת על המפית שהעיזה לזקוף פניה אל השמיים ולהגיד: רקפת רקפת, אבל זה לא אומר שאין לי ביצים.

יפה.

תודה.

בפלוניות, כדי לא להתערב פה, רק להיאנח במתיקות.

עוד...

מעיזה להציע, אולי נפתח דף תגובות לאגו מאולטר ?
גמני קוראת פה כבר המון זמן ולא מעיזה להגיב.

<נאנחת גם>
<במתיקות, אלא מה?>

אני שמח בתגובותיכם, גם בדף זה.
תודה.

אח, אגו, אגו,
טוב שחזרת,

וגם - מציירת המפיות, כיף שחזרת. אה, והפנטומימאית, כמובן,
ברוך שובכן!

<אורנה נקשרת לדמויות ספרותיות>

אולי הלילה תימצא פה התשובה.
אולי הלילה. פה.

במרחב השקוף הזה, האינסופי.
בו שער מוביל לשער.
חדר לפנים מחדר.
בכי לפנים מבכי.
היכל לפנים מהיכל.

רגע לפני שטרקתי את הטלפון אמרתי תביני את כל החלומות שלי נטשתי בשביל לעשות את מה שאני רוצה באמת.

אוהבת להפליא

נכון הוא עוד יחזור?

מקווים.

אוי, כמה יפה
איך הדף הזה מתאים לאלול, איך את המחנק האטום של השרב מפלח חוט דקיק וקריר של עצב, ערמות החציר נמסות באנחת אבק, הכל מת ואפשר להתחיל מחדש.

תחזור

תחזור

עכשיו מתנגנת בפסקול הרחובות טניטה טיקראם ואני נזכר באותה ילדה מונגולית רצה בשדות מצולמת בשחור ומיני צהבהב. הכל היה נוגה אז.

מצחיק איך אמרתי לעצמי די מספיק עם כל ההילה תמשיך במסלול האפור היציב והנה בסוף גם אותו אני פשוט לא עושה טוב.
איך הולך המשל על אותן שתי נשים שהיו מתלשות בשיערות הבעל המשותף.

אין, אין. הפוליגמיה מה זה תרמה לאלגוריה.
היו זמנים.

הכל היה נוגה אז.

<בלילה קריר וסגרירי שכזה, לחזור ולקרוא אותך - פשוט תענוג צרוף.>

_היו זמנים.

הכל היה נוגה אז._
NOT!!
דוקא הייה יפה כאן.