שורשים רגשיים לחינוך ביתי

[אנונימי]

_{דף מומלץ}

---

מיקומם ואופיים של הערוצים בהם אנו בוחרים להזרים את חיינו הוא תוצאה של כל מיני. כל מיני כוחות תת קרקעיים, בין היתר. כן, גם הקוגניציה מכתיבה את דברה, אבל התנודות המשמעותיות בליבה הן אמוציונליות.
כך אני מאמינה.
האם אתם מזהים מה הביא אתכם לגדל את ילדיכם כמות שבחרתם? האם אתם ניצולי מערכת פוגעת ונשבעתם ששנית מצדה לא תיפול, או אולי אתם ממשיכי מסורת נאמנים לאנרכיסטים, או שהדרייב הראשוני היה רגישות עד כאב לכפייה והיררכיה? בטח יש המון סיבות, גם אצל אותו אדם עצמו.
שתפו אותנו. זה מעניין, מאיר עיניים, מועיל.
[אביה נו]

[אביה_נו*]

מאז ומעולם גרתי בעיר. אמי היא במקור מכפר, עם משק, ועזבה לעיר בסביבות גיל 20 כשהתחילה ללמוד באוניברסיטה. אחותה נשארה בכפר ועברה אחרי כמה שנים ליישוב לא חקלאי.
את החופשים היינו מבלים אצל הדודה הזו. בחופשים הארוכים – חול המועד סוכות ופסח, ומספר שבועות בחופש הגדול – אחותי ואני היינו נשארות אצל הדודה, והורי היו חוזרים הביתה (צריך לעבוד...).
זכרונות הילדות מהבית הזה ממלאים אצלי חלק גדול לאין שעור מהחלק האוביקטיבי שהיוו (מתוך זמן ילדותי).
משפחתם של הדודים כללה שלושה בני דוד, אחד קטן ממני, השני גדול ממני וקטן מאחותי, השלישי גדול משתינו. היישוב הוא די ותיק, לפני שנים גם היו בו הרבה שטחים לא בנויים (שהיום בטח הולבשו "שלמת בטון ומלט" ושני רכבי שטח חונים בכל פתח...). הבית של דודתי נשאר תמיד "מיושן ומוזנח" כפי שנבנה. החצר שם היא של דונם או שניים, עם סלעים ומפלסים (אזור הררי במקצת). במבט של מבוגר אני יכולה לומר שמצבם הכלכלי לא היה מזהיר מעולם, מה שאומר בין היתר שלא היו שיפוצים ועיצוב-מחדש של הבית חדשות לבקרים. כך שמדרגות האבן הישנות, עם המעקה מצינור מתכת פשוט, המובילות אל הבית, מרצפות ישנות ששוליהן מכורסמים וחלקן שקעו עם הזמן, וילונות שהיו בחדר בו היינו ישנים, תקרת העץ שחיפתה על התקרה בסלון (שם היינו ישנים כשגם ההורים נשארו לישון, נאמר בראש השנה), הכסאות הישנים שעוד הובאו כנראה מרוסיה כשסבא /סבתא שלי הגיעו לארץ, תריסי העץ הכבדים, המתקלפים... כל אלה היו שם כל השנים, עמודים של קבע סביבם נטוו קורי הזכרונות ממרחק הזמן.

אז ממה מורכבת ילדותי? מה נופה ונשאר ממרחק השנים?

כפות רגליים יחפות באדמה מאובקת. ערמות ענק של מחטי אורן יבשות, דוקרות ברגליים היחפות, נהדפות במטאטא ענק שעושה יבלות בידיים. שרף דביק ואיצטרובלים. טבעות ממחטי אורן ירוקות, מפרחי כובע הנזיר. רקפות בר בחורף. תולים או מורידים כביסה מחוטי הברזל הישנים והעקומים המתוחים בחצר. רימונים שנקטפו מהשיח בגדר, פוצחו במכה על אבן ונאכלו ככה בידיים, תוך תחיבת הפנים לתוך הפרי, כמו שאוכלים תפוח, והעסיס החמוץ מריר הכהה נוטף מגרגרי האודם הכהים ומכתים לבלי תקנה את הפנים, הידיים, הבגדים. (אני זוכרת עצמי מסתכלת על אמי ודודתי שמגרגרות רימונים במטבח, לתוך קערה, כדי שאפשר יהיה לאכול "כמו בני אדם", ומשתאה איך הן יכולות להתאפק ככה. אורך הרוח של גדולים).
משחקי מים עם הצינור בחצר (שמתחילים תמיד בכוונה טובה של להשקות את הגינה או לשטוף רגליים, ונגמרים בשלוליות בוץ או הצפת קיני נמלים).
מחסן אפלולי עם גרוטאות מרתקות.
חרקים, ציפורים, כלבים. חתולים; הסבתא (סבא וסבתא שלי גרו יחד עם הדודה) היתה מאכילה חתולים בחצר. עד היום אני מכה על חטא, על זה שגזרתי את השפמות של "לבָנָה" (כי הן דגדגו לי ברגל כל פעם שהתחככה בי, והיה נראה לי שהן מניילון אז לא יהיה לה אכפת), והיא נעלמה לבלי שוב. בבית מעולם לא היו לנו חיות, למרות כל הפצרותי. לפעמים היינו מבקרים את הקרובים שנשארו בכפר (בו גדלו אמי ואחותה), שם היו גם רפתות ולולים.
טיפוס על עצים ישנים, עקומים, חלולים, שמכשפות גרות בתוכם.
טיולים בַוָאדי. הרחק. לבד, רק הילדים, בלי מודעות שצריך לפחד כי מי יודע את מי נפגוש שם.
שעות של התבוננות או בהיה בוילונות שבחדר הילדים, או בתקרת העץ בסלון, כשאני במיטה ומנסה ללא הצלחה להרדם לצהריים יחד עם אמא, או מתעוררת בבוקר. והיונים על גג הרעפים הומות ומרשרשות.
תאבון. הארוחות היו נהדרות. סלט ירקות וחביתה מקושקשת עם לחם אחיד וגבינת קוטג'. כל פעם שהיינו חוזרות משם הורי היו בתקווה גדולה קונים קוטג' (שככה מעולם לא אכלנו בבית), כי הדודה דווחה כמה "יפה" אכלנו אצלה, ושוב הקופסה היתה נזרקת לפח מלאה כי "זה לא טעים כמו אצל הדודה". מה לעשות, לה היה את תבלין הפלאים הסודי של חופש והתרוצצות בחוץ שעות על גבי שעות.
בגיל שכבר ידעתי לקרא – קריאה שוב ושוב של ספרי הילדים שהיו שם.
והיום אני גם יודעת לומר: הקריאה, או כל התעסקות אחרת שהיינו בתוכה, היתה תחת שמיים בהירים של חרות. לא היתה את ההשגחה המתמדת, העין הצופיה והשופטת, חובת הדיווח שתמיד ריחפה מעל בחיים ה"רגילים", בבית. (למה הורי היו כאלה? ענינים סבוכים של אופי ותולדות חיים, ואורח חיים, נעזוב זה עכשיו.) בהעדרה אפשר היה פשוט להיות ולעשות, במלוא ההוויה, בשלמות, לשקוע לגמרי, בלי להשאיר חלק ממני על המשמר כל הזמן. בלי הצורך במודעות מתמדת איך זה נראה מבחוץ, בלי להתענין במעבר הזמן.

לפני כמה שנים ניסיתי להסביר למישהי איך נראה "בית חלומותי", זה שבו הייתי גרה לולא כל האילוצים של חיי-מבוגרים. חברה שיפצה אז דירה, הכל אצלה היה לבן וצח וחדש ועם אלומיניום ונרוסטה ורצפת ציפחה שחורה וקרמיקה דמוית אבן באמבטיה. ישר ממגזין עיצוב. יפה נורא, ורחוק לגמרי ממה שניסיתי להסביר. אני חשבתי יותר על טיח מצהיב, צמרות ברוח. מה שדמיינתי כשקראתי, נאמר, את "רומן רוסי" של מאיר שלו, או את "השד מכתה ז'" של קורנל מקושינסקי (איך בעיני רוחי נראה בית החוה הישן בכפר). הסוף היה שהלכתי לספריה וצילמתי דף מאחד מספרי "קופיקו בכפר", שזכרתי מילדותי. קופיקו, בקדמת התמונה, נמצא למרגלות גבעה, ולמעלה, על הגבעה, בקצה שביל מתפתל, בית ישן, מחופה עצי ברוש.

וכשבני הגיע לגיל זחילה ואילך, וראיתי איך הוא רומשׂ בעפר בגינה, חוקר ענפים ועלים, והתמלאתי תחושת וודאות שילדים צריכים לחיות על קרקע, ידעתי לומר לעצמי שהוודאות הזו ודאי מבוססת על הזכרונות האלה שלי.

ועד לאחרונה חשבתי תמיד שהרעיון של חינוך ביתי מדבר אלי פשוט בגלל החוויה השלילית שאני עברתי בחינוך הסטנדרטי, כלומר – אימצתי אותו בתור ניגוד למשהו אחר. שאת הדבר השלילי (חינוך "רגיל") אני מכירה, ואת החינוך הביתי- אני יכולה רק לדמיין. לפני כמה ימים, ראיתי באתר של יונת שרון את השיוך של הספרים של ג'ראלד דארל, שאהובים עלי מאד, תחת הכותרת של הומסקולינג – הֵקשר שמעולם לפני כן לא עשיתי; ברגע שנעשה החיבור הזה גם עשיתי את החיבור השני, פתאום חשבתי שהתאורים שלו כנראה התחברו אצלי לתקופות החופש בבית הדודים; ואולי זה בעצם המקום ממנו אני מתחברת לחינוך ביתי. מקום שכבר קיים בתוכי ולא קורָא לו שֵם עד היום.

[איילת_השחר*]

אביה, נסחת כל כך יפה את רגשותייך ממש מרגש אותי לקרוא אותם.
בסוף כתבת שאולי משם מהחופש אצל הדודים את מתחברת לחינוך ביתי.
זה העלה אצלי מחשבות, אני גדלתי בעיר ואח"כ בכפר.
מול הבית היה עץ פיקוס ע נ ק, שטיפסנו עליו והתחבאנו ושיחקנו,מסביב היו פרדסים,ושדות של עשבים שאני בתור תולעת ספרים לא קטנה שבולעת ספרי מתח ובלשות תמיד הייתי מוצאת לי כל מיני מחבואים אם החבורה התורנית שלי, מצאנו בית ישן ומוזנח
שלא גרו בו שנים והפכנו אותו למפקדה שלנו כשאני המפקדת כמובן עד שגירשו אותנו משם, ואמרו לנו שזהו שטח פרטי.לא הבנתי למה מפריעים לנו להנות.
בתור אדם מבוגר נעלמו השדות ונעקר הפיקוס הגדול והכל התמלא בבתים פרטיים וגדולים כמעט נטולי גינה כי ככל שהבית גדול יותר אז אנחנו עשירים יותר לא? וזה עוד דבר שאני לא מבינה עד היום, לבנות בית פרטי בלי חצר ענקית סביבו אז מה הטעם, וכששואלים אותי מדוע אני לא חוזרת לגור שם, אני לא מסוגלת להסתכל על מה שנהיה מהמקום הקסום הזה.
אני זוכרת שהייתי רוכבת על אופניים לכל מקום וכשהתעצלתי וביקשתי הסעה מאבי הוא אמר לי להסיע את עצמי ולא היה מוכן, כשאחיותיי היו בגילאים האלה הן לא ידעו מה זה אופניים והוסעו לכל מקום, הפחד כבר היה קיים.
אצלי הכמיהה למשהו האחר קשורה למשהו פנימי שהיה שם כל הזמן, הנהר הזורם בפנים
שקט ורוגע, שכלפי חוץ הכל היה גועש ושוצף .
כשאדם חי לא על פי השקפתו אף על פי שלא תמיד יודע מדוע זו לא השקפתו ומהי השקפתו, חי בסבל מתמיד. כשחיפשתי את הדבר הזה שחסר לי והגעתי לחינוך הביתי פתאום התברר לי מה אני מחפשת והדרך להגיע לשם, הדברים אצלי קשורים זה לזה.
מנוחה ונחלה?מה פתאום עכשו זו העבודה האמיתית, אבל זה שווה כל טיפת דם, יזע ודמעות
שזה עולה.
לכל דבר יש מחיר לא?

[אביב_חדש*]

וואו.
ככה אני גדלתי. מדהים, הזכרת לי תוך כדי קריאה כל מיני דברים שאפילו הספקתי לשכוח. עצי הגויאבות של השכנה שנהגנו לאכול מהם בתקופת ראש השנה, לקרב אוכל לפרות של אבא, ועוד ועוד...
תודה אביה.

[רועי_שרון*]

אביה, נהניתי מאד לקרוא!

[יעל_אבמ*]

אני מתענגת על זכרונות ילדותך, אביה.
בדיוק מהצד השני אני מגיעה אל השורשים באדמה. אותם שורשים שכ"כ רחוקים ממקומות בהם גדלתי בילדותי ובבכרותי.

מזה עשר שנים שאנחנו גרים באופן זמני בדירה בקומה שלישית בעיר.
לאט הדברים מתבהרים לי. המון הודות האנשים שכותבים כאן באתר. אני מוצאת את המילים שמתאימים לרגשות שלי ומרגישה שאני מתחזקת.
אני שואלת את עצמי אם עשר שנים נראה לי פרק זמן זמני? ולמה הנסיבות מביאות אותנו לחוסר יכולת לבצע שינוי.
יש את עקרון הנוחיות שעליו נשענתי עד לא מזמן, הקירבה להורים. אבל מאז שהוצאתי את בכורתנו מהגן הפכה הקירבה לשולית מבחינת המשמעות שלה עבורי.
היום כשאנחנו מטיילות בבקרים ברחובות והיא מבקשת בלי כביש, איכשהוא אני חושבת שאני מבינה שאנחנו צריכים למצוא את הפינה שלנו בארץ.

המשך דבריה של יעל אבמ הועבר לדף קהילה לא וירטואלית (אם למישהו יש רעיון לשם מוצלח יותר - בבקשה!)

[חגית_ל*]

אביה, זה ממש כמו לקרוא ספר על הילדות שלי. את מתארת את הדברים כאילו את עדיין אותה ילדה שחווה אותם ממש עכשיו והזכרת לי את התחושות שקבורות עמוק בזיכרון, קשורות לכל אותם חפצים שסובבים אותנו, שהיום הם לגמרי אחרים.תודה.

[מיכל_דנקנר*]

אני זוכרת יום שבו אימי החליטה לעשות איתנו יצירה.
אמא שלי גידלה את ארבעתינו כמעט ללא עזרה אף לא מאבי, ומעטים מאד היו הרגעים בהם נחה או קראה.
היא פשוט היתה רוב היום עסוקה בין עבודתה שלה, לבין הכלים לכביסה לקניות לבישולים...
והנה הגיע היום בו ניסתה את מה שאנחנו קוראים "להשקיע בילדים"
היא הביאה צדפים ולימדה אותנו לעשות בובות.
הסתכלתי עליה כאילו נפלה מהירח.
אמא? יצירה? צדפים? מה שה קשור?
לא קשור לכלום, חיכינו שזה ייגמר והמשכנו בשלנו.
לימוד לא רלוונטי, ללא כוונה של הלימוד לשאוב מהידע של המלמד אינו שווה.
רוב הזמן פשוט הניחו לנו לנפשינו לעיסוקינו לאהבותינו
למעט כשהיה להם משעמם.
אני זוכרת שאבא היה מובטל איזו תקופה. הוא פשוט נכנס לנו לוורידים ושנאנו את זה.
מה גם ששום דבר ממה שהוא אמר לא התבצע.
אז אולי פשוט נניח להם ודי.

>יש תקופות שלמיכל ממש קשה להניח לילדים להיות מה שהם<

[טרה_רוסה*]

אביה, איזה יופי כתבת! מקסים.

[יעל_צ*]

אביה נו,

ככה, ברגע של שיטוט, הגעתי אל מה שכתבת כאן בראש הדף. איזה יופי!
אני גדלתי בכפר, עם חצר של שני דונם, ועדיין ההורים שלי גרים שם. והרבה שנים אני כבר גרה בערים,
בהתחלה בתל אביב ואחר כך בירושלים. ומאז שיש לי ילדים, כבר לא יכולה לחכות לגור בבית עם גינה וחצר,
בדיוק מסוג הבתים האלה שתיארת.

[מיץ_פטל*]

קטע של החיים. בעודי יושבת במיון החומר שצברתי מלימודי באוניברסיטה (משימת בוגי של הפליי-ליידי) ,נתקלתי בקלסר הקורס של ד"ר רוני אבירם, איי שם ב 1993שנה א' חינוך : "מחשבת החינוך"
ושם בדיוק שם רוני אבירם הפך את כל עולמי לראשונה כשהוא העז לערער על קיומו של בית בספר. (שמעתי את ההתרסקות..)
שם לראשונה גיליתי שאני יכולה לחשוב בעצמי, לערער על מה שמובן מאליו, שאני לא צריכה שרק ילעסו בשבילי את החומר, את המחשבות. שאני יכולה להיות בת חורין אמיתית.
ושם בקורס הזה קראתי את כתבי אפלטון, דיואי, איוון איליץ' ועוד.
ובאחת העבודות שהתבקשתי להגיש היתה , תחזיקו חזק, על השוואה בין בית ספר א' שהינו בעל דגש כלכלי יצרני, לבין בית ספר ב'
שקראו לו "מיתר- לקראת בית ספר סביבתי !!!!!.
שם מפורטים המטרות, הרציונל, והדגם לבית ספר מבחינת המסגרת התכנים והמבוגר.
כמובן שבעבודה שעשיתי גילתי האהדה ותמיכה בבית הספר הזה. ופיללתי שהוא באמת יקום במציאות.

ואני זוכרת את עצמי מגיעה לקורס של רוני בעיניים כמהות וברצון לשמוע להתווכח, לשאול, לתהות, לצאת מבולבלת, כועסת, נבוכה.

ציטוט מאחת העבודות על "ביטול בית הספר" של איליץ':

"נכון, אני תוצר של בית הספר " ומתולמדת " מאוד מאוד. לאחר הקריאה ב "ביטול בית הספר", חשתי דחף עצום לקום נגד המערכת הזו, ונגד החברה המניפולטיבית שלנו, שכן איליץ' צודק בביקורתו על בית הספר והחברה פעמים רבות מאוד. בשל טענתו של איליץ', כי את הביקורת נותנים לאנשים אשר אינם יכולים להזיק למערכת,חשתי אכזבה שציננה את דחפי במעט.
אבל הרצון לשנות קיים בי ולעיתים אני מנסה לבנות אלטרנטיבה משלי למערכת הזו, (עשיתי זאת בשיעורים פרטיים שנתתי שהיו מאוד לא שגרתיים...וזכיתי להצלחה גדולה בזמנו ). האלטרנטיבה של אילץ' נראת לי תמימה מידי.
אולי באחד הימים אהיה מאותם הורסי בית הספר וממקימי מערכת "החינוך והלימוד האמיתים". " (ורוני כתב לי "מי יתן " )

מדהים, נכון?

אם אוכל לצרף לפה קבצים אשמח להציג את העבודות הללו שאני מגלה כמה הן בעלות פנינים יקרות עבורי. (יונת , יש אפשרות כזו?)


איך שהחיים מתנהלים להם.
הגעתי לימודי חינוך כי רציתי להיות גננת. אבל אחרי רוני אבירם הבנתי שאני ממש לא רוצה להיות במעכרת הזו (מערכת, אבל זו שגיאה נחמדה).
ואז עברתי למחלקה לעבודה סוציאלית.ותמיד אמרתי ואני תמיד מאמינה ששום דבר בחיים לא קורה סתם. ושלהכל יש תכלית וכנראה שהייתי צריכה להגיע לחינוך שנה א' ולפגוש את רוני כדי להגיע לאן שאני היום.והדרך עוד לפני...

אז תודה תודה לך רוני על כל התובנות הנפלאות הללו. והשינוי שעשית בחיי!!

[עודד_המחפש*]

אביה, איזה יופי של תיאור. ממש כמו לקוח מספר, אבל יותר טוב כי זה אמיתי...

כשאני חושב על חינוך ביתי (שאנחנו לא לגמרי עושים כרגע, רק חלקית, אם יש דבר כזה) השורשים הרגשיים שלי הם אחרים. הם הרצון שלי להיות עם הילדים ולחוות איתם את ילדותם כמה שיותר. התקופה הזו עוברת כל-כך מהר, ואם לא נחווה אותה עכשיו, היא לא תחזור. הילדים גדלים ותוך שניה הם יהיו גדולים ויהיו להם חיים משלהם שאנחנו לא חלק מהם, ואני לא רוצה להפסיד את ההזדמנות להיות קרוב אליהם, להנות איתם, ללמוד איתם ומהם, ופשוט לחיות יחד.

בינתיים זה עוד לא ממש קורה, אני עובד יותר ממה שהייתי רוצה, והבן הגדול 4 ימים בשבוע בגן. אבל עוד לא נאמרה המילה האחרונה...

[נבט_חיטה*]

אוי איזו כתיבה מדהימה. ותיאורים ציוריים וכה אמיתיים הלקוחים כמו מזכרונות ילדותי בקיבוץ אשר בעמק. איזה יופי וכמה מענגת הקריאה, אביה.
לזה אני מתגעגעת. לתיאורי הנוף. לריח של הילדות. לחורף. איך הלכנו לחפש חלזונות שיצאו לטייל לאחר הגשם על אדמה רטובה. לריח עלי הזית הרטובים. ולמחטי האורן. לחיפוש הפטריות במטעי הזיתים. לטעמם של הרימונים... לאסוף פקאנים, לשבת על איזו אבן ולאכול אותם. ועוד ועוד ועוד.
וכשבני הגיע לגיל זחילה ואילך, וראיתי איך הוא רומשׂ בעפר בגינה, חוקר ענפים ועלים, והתמלאתי תחושת וודאות שילדים צריכים לחיות על קרקע, ידעתי לומר לעצמי שהוודאות הזו ודאי מבוססת על הזכרונות האלה שלי.
ממש כך. ואיזו תחושה נפלאה כשאני רואה את בני הפעוט ממולל עלים. טועם מזה וחוקר מזה. חוקר לעומק נמלה וטועם טעמה של אדמה.
הוא מגרגר בהנאה ומאושר מהשהייה שלו בטבע.
מאושרת לדעת שאני מעניקה לו ילדות בסביבה מאוד דומה לסביבה בה אני ואביו גדלנו. עם טבע סובב אותנו.
ותודה לך.

[מירי_ר*]

אני חוזרת לשאלה שבראש הדף כי היא באמת מעניינת מאוד, ויוצא לי הרבה לחשוב עליה. לא מזמן יצא לי לדבר עם שתי בנות מהישוב שלי שהן כרגע בכיתה ד'. שאלתי אותן אם טוב להן והן התחילו לספר סיפורי זוועה על המורים ועל השיעורים...
בסוף אחת מהן אומרת: "אני בחיים לא אכריח את הילדים שלי ללכת לבית ספר"
ואז חשבתי: האמנם?
הרי כמעט כולנו דיברנו ככה כשהיינו בבית ספר והבטחנו לעצמנו שאנחנו נהיה הורים אחרים,
ופתאום גדלים
ושום דבר לא משתנה
זה פשוט מדהים -ההתכחשות הזו לילדות!
שאלתי את הילדה הזו אם נראה לה שאמא שלה גם אמרה את זה כשהיתה ילדה
ואם יש סיכוי שגם היא לא תזכור את זה כשתהיה מבוגרת...
דיברנו על זה קצת והן שתיהן הגיעו למסקנה שהמבוגרים לא מבינים כלום.
אני חושבת שנתתי לה קצת חומר למחשבה ואולי זרעתי את זרעי החינוך הביתי...
מי יודע?
בכל אופן אצלי אני מרגישה שאותה החלטה שהגעתי אליה אי שם בנבכי ילדותי למנוע מהילדים שלי את הסבל שאני עוברת,נשארה איתנה וקשיחה כמו אז והיא זו שגורמת לי לראות את מערכת החינוך בעינים פקוחות לחלוטין

[פלוני_אלמונית*]

על ההקבלה בין שורשי הצמח למח האדם ותת ההכרה: חשיפת השורשים אינה תורמת לצמח. השורשים עמוק באדמה נועדו לשאוב את המים ולייצב את הצמח שלא יפול. זה בערך כמו להרגיש חיבה עזה ליסודות של הבניין ולנסות לנסר מהם חלק. כלומר, אנחנו מי שאנחנו היום. הבחירות שלנו צריכות להיות מהמקום הזה של מה הכי נכון היום.

[אלמוניה*]

מירי ר על איזה סבל את מדברת, חברתי או מסגרתי? גם וגם? מה בעיקר, זה מעניין שאחרי שנים את עוד זוכרת לרעה.

[פלוני*]

הרי כמעט כולנו דיברנו ככה כשהיינו בבית ספר והבטחנו לעצמנו שאנחנו נהיה הורים אחרים, מירי - אמרנו ועשינו אנחנו הורים אחרים.

[פלוני*]

שהמבוגרים לא מבינים כלום.
מי כן מבין.