אני כלכך עייפה

שליחה על ידי אסנת* » 19 מאי 2002, 11:05

אני עייפה, אני עייפה, אני עייפה
הבת הקטנטנה שלי, היא רק בת שבעה חודשים, ואני מנסה לגדל אותה צמודה אלי. הולכת לטייל איתה במנשא, נושאת אותה על הידיים המון בבית, היא ישנה איתנו במיטה מאז שהיא בת שלושה חודשים (רק אז הגיעה ההארה!).
אני מניקה אותה לפי דרישה וכדי להרדים אותה.
אבל אני מרגישה שאין לי טיפת זמן להיות עם עצמי, וליצור (חלק מהמהות שלי), או לבהות סתם באויר.
הקטנטנה לא משחקת לבד אפילו כמה דקות, היא מייד מתחילה לקרוא לי שאהיה איתה, שאשחק איתה.
אני צריכה לשעשע אותה, לישון לידה (אחרת היא מתעוררת די מהר).
ואני עייפה מהויכוחים עם בעלי שטוען שאני היא זאת שהפכה אותה להיות כל כך בלתי עצמאית, ושאני קיצונית מדי בדרך שלי (לטייל רק במנשא, לקחת המון על הידיים, לרוץ אליה כשהיא מתעוררת ולתת לה ציצי כדי שתמשיך לישון)
יש למישהו רעיונות?

שליחה על ידי גילה* » 19 מאי 2002, 11:21

עייפה - תשני (-:
היא צריכה אותך לידה כשהיא ישנה? מצוין - תנוחי במהריים.
וחוץ מזה - אולי בעלך יכול לקחת אותה לטיול ערב במנשא, ולך תהיה שעה פנויה? אולי בייביסיטרית, אותו דבר, רק בצהריים?
בכל מקרה - זו תקופה. היא תגדל, ויהיה הרבה יותר קל.

עוד משהו שיכול לעשות את החיים קלים - מפגשים עם אמהות אחרות. נסי - מפגשי חינוך ביתי, למשל. פגישות של פעם בשבוע, באופן קבוע, יאפשר לך ולבתך להרגיש בנוח עם השותפים למפגשים, ותוכלי לגנוב לך קצת זמן לעצמך, כשהילדים משחקים יחד, ליד חצי עין פקוחה של מבוגר אחר.

עוד אפשרות - אני לא יודעת מה זה אצלך "ליצור", אבל אם זה יכול להיות בחוץ, צאו, תפרשי משהו בצל, זה עושה להם פלאים - העולם מאוד מענין, ואת יכולה לעסוק בשלך (למשל לקרוא, לכתוב, לדבר בטלפון).

היא רק בת שבעה חודשים. מי אמר שהיא צריכה להיות עצמאית בגיל הזה?

גילה - במהריים זה טוב, למרות שהתכוונת לצהריים. אפשר להגיד שתשני במהרה בצהריים...

רדי לריצפה/שטיח/דשא ותעשי דברים שם. במה את יוצרת? קחי את זה לריצפה, תוסיפי עוד הרבה חומרים עודפים, ותיצרו יחד זו לצד זו. לא נורא אם יהרס משהו - העיקר שנהניתם. כנ"ל לגבי כביסה (אבל עדיף במקום נקי כמו מיטה) - לוקח יותר זמן לקפל, אבל זה די נחמד.

עוד שני דברים שבטח שמעת, אבל יש טעם לחזור עליהם:

תשני כשהיא ישנה.
זה עובר כל-כך מהר שעוד תתגעגעי לזה, אז כדאי לנצל עכשיו כל רגע של "תלות" וקירבה.

מחזקת את כל ההצעות שרשמו לך כבר,
וחוזרת על דברי רועי:
בגיל שבעה חודשים לשחק לבד??? עצמאית???
אני אגב קוראת את ה"הורים וילדים" שאני שואלת מאחותי, ושם עונה ד"ר שלמה גור הפסיכולוג הסופר-קונבנציונאלי בדיוק על שאלות כאלה. הוא מסביר שוב ושוב להורים אפילו של בני שנתיים שלא הגיוני לצפות ליותר מכמה דקות משחק עצמאי.
בגיל 7 חודשים - אפילו זה לא
(אם כי, אם יש ילד שבמקרה ניחן בתכונת אישיות שבגיל 7 חודשים הוא מעסיק את עצמו דקות אחדות עם איזה צעצוע - זה בסדר, כמובן, אבל נדיר, וזה לא משהו שאפשר "לייצר" - או שהתינוק הוא כזה, או שהוא לא כזה).

שליחה על ידי חבצלת* » 19 מאי 2002, 20:07

זה עובר להם באיזהשהו גיל... די מהר בעצם. בני פתאום עשה סוויץ' מילד-ידיים לילד שבורח כל הזמן ואפילו לא מסתובב לראות איפה אני, אם הוא במקום מוכר כמו גן שעשועים שלנו. זה לקח איזה שבוע, וזהו...הוא היה אז בגיל 11 חודשים בערך. בדיוק בזמן כי התחילו להשבר לי הידיים...

חוץ מזה מה בדבר איזה אח או אחות? אז - הם משחקים ביחד המון!!!

שליחה על ידי אסנת* » 20 מאי 2002, 11:00

תודה על כל התגובות
העניין הוא שהקטנטנה נראית הרבה פעמים מאוד לא מרוצה, כאילו שהיא משתעממת מהר מכל דבר.
לפעמים אני מרגישה שאולי משעמם לה להיות רק איתי לבד בבית. (אין לי חברות שגרות קרוב כרגע ובסטטוס שלי).
אולי אני מקרינה לה שמשעמם לי בעצמי?
אני מרגישה שקשה לי להיות עליזה ופעלתנית במשך כל היום.
ולפעמים אין לי כלכך על מה לדבר איתה, ונוסף על כך רגשות האשמה על כך.
מישהו מרגיש כמוני?

שליחה על ידי גילה* » 20 מאי 2002, 13:44

אסנת - רגשות כאלה מחלחלים לפעמים, אבל -
את לא אמורה לשמש צוות הווי. תחיי את חייך. משעמם לך? תעסיקי את עצמך - היא כבר תהנה להסתכל עלייך.
יש עם זה בעיה - הפעילויות הסטטיות שלנו: לקרוא יכול מאוד לענין אותך, ופחות אותה.
לגבי חברות שגרות קרוב וכו' - בשביל זה המציאו את האינטרנט (טוב, לא רק בשביל זה). זה מקום למצוא בו אנשים בסטטוס שלך, וחלקם יהפכו לחברים.

אסנת, קראת את "עקרון הרצף"?
יכול להיות שזה יכול מאוד לעזור לך ולתת לך רעיונות, איך להצליח להיות מרוצה תוך כדי הטיפול בצרכים שלה.

רק רציתי להוסיף שמאז שיש לי ילדים אני ת מ י ד ישנה כשהם ישנים ומשתדלת לא לפספס.....
זה לא קל אבל אפשרי ואז ישנים!!!
וכשהם ישנים לזמן קצר אני עושה הרפייה או מדיטצייה וזה די עוזר ונותן כח להמשיך....
ועוד רעיון אני עושה משמרות עם בן זוגי בימי שישי- שבת : הוא ישן 3 שעות ואח"כ אני....שוב מתחלפים....

שליחה על ידי אסנת* » 20 מאי 2002, 23:23

אוי, המילה הזאת נשמעת לי נורא "סטטוס".
אני מתכוונת פשוט לאמהות לא עובדות, או שבבית.
השעמום הזה שאני מרגישה לפעמים הוא בגלל שכל כך הרבה פעילויות אני נמנעת מלעשות מאז שיש איתי תינוקת בבבית.
לצייר, למשל זה בלתי אפשרי. אני לא יכולה לתת לה לגעת בצבעי שמן או בטרפנטין.
ועכשיו גם נהיה קשה לטייל בחוץ, מאז שהחל הקיץ. השמש החזקה לא בריאה לה, וזו בעיה לצאת בשעות החמות עם המנשא, כי אין צל...

שליחה על ידי גילה* » 20 מאי 2002, 23:47

אסנת - נווווו? איפה את גרה? בטוח יש אמהות בסביבתך.
לגבי הטרפנטין - את יכולה לצייר בחוץ?
מה עם גינה מוצלת בשכונה?
אולי תציירי עם חומרים פחות רעילים? (אני יודעת שזה לא אותו דבר, אבל בינתיים, כדי לא להשתגע, זה עדיף אולי על כלום).

שליחה על ידי יעל_ג* » 21 מאי 2002, 10:53

ענת, מה שתיארת נשמע לי מאוד מוכר. גיליתי תרופה נהדרת למצבים האלה של עייפות נסחבת - אנחנו רוקדים!!! כשאני חוזרת מהעבודה אחרי 9 שעות, והילדים בשיא האנרגיה ואני מרגישה שאין שום סיכוי בעולם שאצליח להחזיק מעמד עד שעות הערב, אני שמה מוסיקה ואנחנו מתחילים לרקוד והאנרגיה פשוט באה מעצמה. זה מרומם ומחזק ואחר כך אני שוב אוהבת אותם...ומסוגלת לדמיין את השעות הבאות לא כתסריט אימה. מומלץ.

שליחה על ידי מור* » 23 מאי 2002, 15:44

אסנת, קודם כל אולי יעזור לך לדעת שאת לא לבד, שכ"כ הרבה אמהות-פעם-ראשונה (וגם לא פעם ראשונה...) מרגישות, הרגישו וירגישו כך כפי שתיארת...
אני יכולה אולי להציע דרך הסתכלות אחרת על כל העניין של "אין לי זמן לעצמי" וכו', וכתבתי את זה כבר באיזה דף פה: נסי לראות את כל העניין כריפוי!! סופסוף לא רק אני חשובה, לא אני במרכז והכל מתנקז ומתרכז בי ואליי, אני למען מישהו אחר, יצור קטן טהור תמים שזקוק לי כ"כ.... ההבנה הזאת עשתה לי נפלאות... וכמו שכבר כתבו פה התקופה הזאת של הצמידות הטוטלית היא לא כ"כ ארוכה, פשוט כשנמצאים בתוך זה זה נראה כמו נצח אבל בראיה יותר כוללת זה הרי לא הרבה זמן... נדמה לי גם שפשוט תוכנתנו (ע"י הסביבה, התרבות ואיך שאנו גדלנו) לצפות שצ'יק צ'ק הילד כבר "עצמאי" אבל באופן טבעי זה לוקח יותר זמן אם רוצים באמת להענות לצרכיו ולהיות קשובים לו.....
זהו, נסי את התרגיל המחשבתי הזה....
לגבי לצייר: מה דעתך לשים אותה במנשא גב ואז את יכולה לצייר על כן ציור או משהו כזה? אין לי שום נסיון בציור, פשוט זה הרעיון שעלה לי....
וגם תמיכה היא מאד חשובה, ולצאת החוצה באמת עושה פלאים.... והעיקר דעי שיש לך הרבה כוחות, נדמה לי שגיליתי כמה כוחות יש לי מאז שנולדו הילדים....
מצטערת על האורך, שיהיה לך בהצלחה ובכיף, את עושה עבודה נהדרת, חשובה ומעצימה....

אסנת, אולי אפשר לארגן בנוסף לבד או לנייר עליו את מציירת עוד בד נוסף, נמוך יותר על הכן, שעליו הילדה תוכל לצייר "כמו אמא"? אפשר גם להכין לה פלטה עם צבעים משלה -- אפשר צבעים לא-רעילים -- ולשים את הפלטה שלך במקום שאליו היא לא תוכל להגיע.

שליחה על ידי אסנת* » 24 מאי 2002, 13:28

תודה לכולכם על התגובות
אני מרגישה שבאמת לקבל את התמיכה כאן כבר מעודד אותי.
אני אנסה להשיג צבעים לא רעילים בשביל הקטנה ונראה אם היא אוהבת לצייר כמוני...

עוד סוגיית עייפות:

אני מאוד עייפה. בור ללא תחתית של שעות שינה. בקושי מצליחה להתעורר בלילה לילדים - בעלי מעיר אותי רק כשצריך ממש ציצי, ואחרת - אני מסתובבת לצד השני, ונרדמת. וקמה בבוקר עייפה.
אני משערת שזה בגלל ההריון (אולי זה הזמן להתחיל לקחת פרנטל? או להפגש עם המדקר? או להתחיל להסתכל על מה אני אוכלת או... או...).

מה שאני עושה בד"כ זה פשוט ישנה/מנמנמת/קוראת/בוהה, והילדים מסתדרים. למשל - הם מביאים את החיתול החדש כדי שאני אחליף, וזורקים את הישן לפח. למשל - הם מוציאים מהארון למטה את הכוס שלהם, ואני רק מוזגת. למשל - הם מביאים מלון, סכין, צלחת, קערית לקליפות, ואני רק חותכת. הם מרוקנים את הקערית ושמים הכל בכיור, אני מנגבת את הרצפה.

אבל - איזה מסר הם מקבלים מהאמא-בטטת-רצפה הזאת???

גילה, מה עם רמת ההמוגלובין שלך? בדקת?
אני ממליצה בחום על התמצית עידוד של צפריר. מחולל פלאים.

התזונה, או התזונה...
אני בהריון האחרון הרגשתי כל-כך רע שלא היה לי כוח לשום דיאטה. מעגל סגור.
תוך חודש-חודשיים מרגע שגמלה בלבי ההחלטה לאוכל בריא, אני באמת הפכתי לנמר, יחסית כמובן, כלומר אני עייפה אבל מסתדרת היטב עם 6-7 שעות שינה לא רצופה ביממה. משלימה קצת בשבתות.
זה לא פותר, אבל, את התשישות הנפשית, שכרגע אני ממש קורסת ממנה.

אולי זה הזמן להתחיל לקחת פרנטל? או להפגש עם המדקר? או להתחיל להסתכל על מה אני אוכלת או... או...
כן. לכל השאלות.

כל הכבוד לילדים שלך!!! זה בשנתיים וחצי פלוס?
>ורד מקווה שגם אצלה זה יהיה ככה<
מצטרפת ל כן של קודמותיי

ורד - את יכולה לבנות על זה: זה לא החינוך שלי, אני בסה"כ רוכבת על הגל של "אני לבד! לא אמא!".

גם אני ע י פ ה!!! עד שהקטנה נירדמה סוף סוף בבוקר, החליטה הגדולה - בת 6 - שזה הזמן לקום ולהיות פעילה וגם לשתף את אמא. אוי, כמה שהתרגזתי, אבל בסוף קמתי ועשתה קצת תרגילים עם מספרים לפני הגן. אבא לקח אותה לגן ואני - לא חזרתי לישון - יש כלים, יש באופן טבעי, יש טלפונים.
אני יודעת שאני אהיה מה זה עצבנית אם אני לא אשן וזה לא יהיה טוב לאף אחד. אז אולי עוד מעט. עוד קצת באופן טבעי.

אז עכשיו, אחרי שהקטן כבר שתי לילות משגע את השכל, אני מבינה מה זה העייפות של הורים לתינוק קטן. שנינו סחוטים כמו לימון. בדרך כלל הוא ישן לילה (יונק באמצע, אבל מי מתעורר?) אבל כנראה שעובר עליו משהו...

גם אני עייפה!! עשיתי כאת כל הבדיקות האפשריות להבין מה זו העייפות. למה כל הזמן העיניים שלי דבוקות זו לזו. שאלתי את הרופאה שלי והיא אמרה שאולי זה מההנקה (שנה וחצי) מה דעתכם?

בזמנו אחרי שילדתי את השניה שלי סבלתי מעייפות נוראית, חוסר אנרגיה, וזה לא עבר ולא עבר
מה שעזר לי היה תרופה הומיאופטית שנתן לי ד"ר אלבז
פשוט החזירה אותי לחיים
ומה שמעניין: ד"ר אלבז אמר שבעיקר אחרי לידת בנות יש נשים שסובלות מערעור אנרגטי שלפעמים מאובחן בטעות כמו דכאון
כי האשה עייפה וחסרת מוטיבציה מרוב עייפות לעשות משהו

אני שוב פה.
לא ברור לי מה ולמה.
התחלתי עם זה בשבת - היינו אצל הוריו, כך שהיה די כח אדם לטיפול בילדים. ישנתי במשך היום פעמיים ארוכות. נפלתי כמו מת, ובקושי-בקושי התעוררתי.
אתמול והיום אני עייפה עוד מלפני שקמתי בבוקר. מכאן נובע חוסר בסבלנות ותשומת לב לילדים, וכתוצאה ישירה - הם נדבקים ומנגנים על העצבים בכל דרך אפשרית. בנוסף, אני מנסה לישון בצהריים, והם לא - עוד מתכון בדוק לאמא עצבנית (כמובן שהם קופצים דווקא על המיטה שעליה אני ישנה, וזה לא מאפשר לקטנה להזדחלל עלי בנחת כשאני ישנה).
עכשיו אני אחרי שינה - נפלתי כשהאיש חזר הביתה, לא באמת התכונתי לישון (שינה בכאלה שעות סתם עושה בלגן, כי אני אלך לישון מאוחר ואקום מחר עייפה), אבל צללתי.
ימים בלתי נסבלים.
איפה לחפש (סיבות/פתרונות)?

B12? המוגלובין?

גם אני חזרתי מותשת, מותשת מפארק הירדן.
העייפות עוד לא עברה לי.
בשבת נרדמתי במשך היום תוך כדי הנקה (נדיר).

אולי זה הסתו, חילופי העונות?

פשוט לישון!!!!!
את מוזמנת אלי מחר, כי אני לא אהיה ניידת. לזרוק אותם בחצר, ולישון.

אולי את מדגירה איזה וירוס?

(אגב, גם אני עייפה עוד מהפארק)

ואולי את בהריון?
אבל ברצינות...עונת המעבר היא מאד מתעתעת. נדמה שחם אבל כבר לא באמת. בלילה צריכים להתלבש חם ולא לישון עם קצר. ואולי כדאי גם להחליף שמיכות.
וכדאי להתחיל לקחת ויטמין סי או לשתות יותר תה סרפד. לחזק את הגוף.
ואולי גם סתם עייפות מצטברת שמבקשת כרגע פורקן.
לילה טוב.

אמהות חייבות ללמד את עצמן להגיד ולעשות "פוּס משחק"- כלומר "רגע סביבתי היקרה, עכשיו תורי!"
אם הן לא לוקחות את הזמן הזה מידי פעם, אז הוא מגיע מעצמו בשרותי "באג בנלאומי" בצורת שפעת/מחלה אחרת.
תמיד יפה שעה אחת קודם, לפני ההתמוטטות.

איפה לחפש (סיבות/פתרונות)? לא יודעת אם פתרון ממש, אבל אולי בידיעה שהמצב הזה הוא זמני ובר חלוף תוכלי למצוא נחמה?@} אולי במקומות בהם את מצליחה לפרגן לעצמך מכל הלב הפסקה/מנוחה כזו תוכלי להתחזק?@}

גמני פה,
ואפילו לא הייתי בפארק הירדן.
מרגישה עמוסה וכמעט טובעת וזה מתיש.
ל הזמן רודף אחרי הר של כביסה. רודף במחשבה וגדל במרפסת. הרים של מלוכלכים והרים של נקיים והרים של מקופלים... והפתרון לכאורה פשוט. לקחת למכבסה. אבלני לא נותנת, לא משחררת. כאילו נאחזת בדבר הזה שאני די אוהבת ותמיד משתלטת.

גם אני עיפה- מהמשפחה שלי. מאמא שלי, מאחים שלי,מהאחות הלא שפויה שלי, מהאחיין המתוסבך שלי.
לעזעזל עם החגים הללו שמביאים איתם את פנטזיות המשפחתיות, שמתנפצות להם בשיחה הראשונה של ה"שנה הטובה".
והכי כואב זה לראות שלא משנה באיזה צד של קו המשווה נשב ונגור, הם תמיד ירדפו אחרנו.

אני עייפה מאורחים. נמאס לי נמאס נמאס לי לארח, כל מכר שאי פעם החליף איתי מילה מוצא לנכון לבוא להתארח לאיזה שבועיים כשהוא ומשפחתו באים ללונדון, אני לא יכולה יותר לקום בבוקר ולמצוא אנשים בסלון. עוד פעם אחת אני צריכה לעשות בייביסיטר ואישית לוחצת לביקורים, או ללמד מישהו את המפה של הטיוב ואני משתגעת.
מתי אנשים ילמדו לקבל "נראה, אולי" מנומס, כפוי ומגומגם כלא! לא! לא!

מתי אנשים ילמדו לקבל "נראה, אולי" מנומס, כפוי ומגומגם כלא! לא! לא!

מתי תלמדי להגיד: "לא, אני מצטערת, היו לנו המון אורחים בזמן האחרון, וכבר אין לי כוח לזה. אני רוצה שקט/פרטיות/את הבית לעצמי".

מתי אנשים ילמדו לקבל "נראה, אולי" מנומס, כפוי ומגומגם כלא! לא! לא!

לעולם לא...
כי כשאת מגמגמת את משדרת שיש מקום למיקוח.
כשאת מסבירה בחיוך ש"הפעם זה לא מתאים" ולא משדרת אנרגיות מתנצלות-זה עובר.

תודה, אני עובדת על זה... (או על חיסון אנטי-מחוייבות ונימוס. הנוגדנים כבר מתפתחים)

גם אני מאד עייפה.
שלשום זה היה חילוף מזג האויר.
היום זה בגלל שלקטנה היה חום וכל הלילה מרחתי אותה ברטוב והרבה היא צווחה והעירה את כולם ואכלה שישי ועשתה 4 פעמים פיפי במיטה - רק אחרי הפעם הראשונה ניזכרתי שכשהיא חולה היא גם עושה פיפי במיטה וכבר המזרן נירטב ופרשתי על זה חיתולים ושעוונית ועוד סדינונים ואז זוגי החליט שכדאי גם לשים מגבונים מתחת לערימה ושוב סידר בכל, אבל גם קמתי איתה הרבה לקפוץ על הכדור, כי שם כנראה היה לה יותר קריר מאשר עם שעוונית מתחת. אח"כ כבר עברנו למחשב, שתישן בבאופן.
ש נ ה ט ו ב ה @}

כל מכר שאי פעם החליף איתי מילה מוצא לנכון לבוא להתארח לאיזה שבועיים כשהוא ומשפחתו באים ללונדון

אבל למה לגור ביעד כל כך פופולרי, ועוד במרחק טיסה אחת לא מאוד ארוכה מישראל? (-; (אין לכם דירה בריטית מיניאטורית? זה לא ה-תירוץ להמנע מאורחים?)
אנחנו בצפון אמריקה, בעיר שצריך להתאמץ קצת כדי להגיע אליה כך שזרם המבקרים מתון מאד. היה חג עם המשפחה, למזלי לא המשפחה שלי (-; כל כך נחמד לאמץ משפחות של אחרים. איזה רוגע, בלי האמוציות הגועשות כשאנחנו מתארחים אצל המשפחה שלי, בלי פמיליאריות-היתר, כולם קצת יותר נחמדים, יותר משתדלים, מחוייכים ומנומסים.

יש מקום על ספסל העייפות? היה שבוע מלא פעילות, מסיבות, חגיגות וארוחות, בתוספת הצטננות שלי ושל הבנות. היום אנחנו בבית. רוצה לצאת איתן לגינה להוציא אנרגיה אבל זה מחייב אותי ללבוש חזיה ולהלביש אותן. דילמה.

אבל זה מחייב אותי ללבוש חזיה ולהלביש אותן. דילמה
זו בדיוק הסיבה לגור בבית צמוד קרקע.
הדילמה הזאת, מהכרותי אתי, היתה משאירה אותנו בבית הרבה יותר מדי.

אבל למה לגור ביעד כל כך פופולרי, ועוד במרחק טיסה אחת לא מאוד ארוכה מישראל?
שאלה שאני שואלת את עצמי בערך שלוש פעמים ביום לאחרונה... אם כי חובה לציין שהחברים מניו יורק עוברים תקופות ביקורים לא פחות עמוסות בחגי ישראל. איזה מזל יש לך, אמא אינקובטור, שאת לא במסלול נדידת העמים. גודל הדירה (הזעירה), אגב, לא מרתיע את עמישראל באשר הוא. אחרי הכל, הרודס הוא מקום גדול והם כבר יתרווחו להם שם...

ולגבי החזיה: את בצפון אמריקה! כבר התחילה עונת הסוודרים, לא? אז אין בעיה. בואי תצטרפי לספסל שלנו. תזהי אותנו בקלות: אלו עם השיער הפרוע, מבט אבוד/רצחני בעיניים (תלוי באופי שהבאנו מהבית) ובלי חזיה בכלל.

את בצפון אמריקה! כבר התחילה עונת הסוודרים, לא? אז אין בעיה. בואי תצטרפי לספסל שלנו.
לא יכולה. באמת. כבד ומקפץ ולא נוח בעליל, לפחות היו נותנים חלב אבל גם זה הם עשו בעירבון מוגבל מאוד. כגיל 16 בערך אמא שלי העירה לי שאני כבר לא יכולה ללכת בלי, ומאז - אני באמת לא יכולה.

זו בדיוק הסיבה לגור בבית צמוד קרקע.
הגינה שלנו קטנה מאוד, כשהן הולכות לרעות באחו (מגרש בייסבול ענקי מול הבית שלו) הן חוזרות עייפות ומרוצות מאוד.

יום חמישי סוף השבוע, אחרי העבודה הלכנו למכולת ,הגענו עד פתח הבית ולא היה לי כוח לעלות לקומה השלישית עם ילדה, עגלה, קניות ותיק. ישבנו ברחוב וחיכינו אחרי חצי שעה עבר מישהו שאנחנו מכירות ועזר לי לעלות למעלה. אני רוצה לישון ואין לי מתי וכשאני כבר ישנה קטיני משתעלת

לא קראתי את התגובות, ואולי נאמר לך קודם, אך המלצתי הינה לישון יחד עם התינוקת, שינת צהריים, שינת לילה, הירדמי יחד איתה.
עזבי נקיונות ובישולים, זה יחכה, זה יסתדר - הרי לא תיגוועו ברעב.
שני איתה, יש משהו מאד מרגיע להיסחף לקצב הנשימות הקצובות של תינוק ישן.

כמו כן, בדקי אפשרות של נטילת תוספות ויטמינים.

ובדקי היכן נמצאת את בתוך האמהות, ההיסחפות האבסולוטית לתוך עולם האמהות בעיקר בגילאים רכים אלו עלולה להביא למאגר האנרגיות להתכלות כליל.
בדקי היכן את יכולה להרפות, לשחרר ולקבל עזרה.

אויש חוה, זה נשמע נורא.

.

כמה הייתי רוצה רק 4-5 שעות לישון ל ב ד על המיטה הגדולה, בלי אף אחד, בלי הנקה ובלי רעשים מבחוץ. פשוט לישון, פשוט לבד. והפוך, הפוך הזה, איך אפשר להתעורר כשהפוך הזה מושך עוד ועוד פנימה, למיטה, לשינה...

אוייש, הפחד הכי גדול שלי מלהיות אמא, זה חוסר השינה.
והדף הזה אכן מפחיד

.

מצד שני, אין אושר גדול יותר מלהתעורר על ידי יד קטנטנה שמלטפת לך את הפרצוף, וכשאת פוקחת עינים טרוטות, למצוא שם את החיוך הכי מקסים שאת מכירה, בלי שיניים ועם המון לחיים

אוייש, הפחד הכי גדול שלי מלהיות אמא, זה חוסר השינה.
פחד מוצדק

אני דווקא הגעתי לתובנות אחרות. גם אני סבלתי מאד מעייפות ואז הבנתי:
לכל אדם יש כמות אנרגיה מוגבלת
כשאנחנו עושים דברים שגורמים לנו סבל הם מוצצים לנו אנרגיה.
צריך להיות מודע אילו דברים לוקחים מאיתנו הרבה אנרגיה
ואז או לשנות אותם כך שיקחו מעט אנרגיה
או להיפטר מהם
<מנו לא רוצה להיות יותר בהריון אבל אם מישהו רוצה לתרום לה תינוק אז בשמחה>

_לכל אדם יש כמות אנרגיה מוגבלת
כשאנחנו עושים דברים שגורמים לנו סבל הם מוצצים לנו אנרגיה.
צריך להיות מודע אילו דברים לוקחים מאיתנו הרבה אנרגיה
ואז או לשנות אותם כך שיקחו מעט אנרגיה
או להיפטר מהם_

מונו, זה כל כך נכון!

שליחה על ידי מיכל* » 12 יולי 2006, 21:49

קראתי רק חלק מהשרשור ואת האמת אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה עיפות.
אני נמצאת במין מעגל מסחרר של תשישות ואפטיות, אני חודש אחרי לידה ואמא לבן 1.5, בעלי עובד עובד ועובד והבדידות מתסכלת. לא היה לי רגע של מנוחה עדין ואני לא צופה אותו מתקרב באופק.
אני אוהבת אותם באמת בכל ליבי אבל לפעמים אני מוצאת את עצמי שניה לפני התמוטטות (במיוחד כשאחד באמבטיה והשני בדגיוק אז זקוק לי, או כשאחד סוף סוף נרדם ואז השני בוכה).
עייפתי, כיף לי איתם, הם ממלאים אותי אושר, אך אני חשה כי הם הפכו לכל עולמי ואני לא מצליחה לשנות את זה.
אני רוצה לצאת לשעה להתאורר אבל אז רגשות האשם שאני עוזבת אותם בלי סיבה אוכלים אותי. הקטן כמובן מחובר לציצ ככה שאותו אי אפשר לעזוב והגדול, לא נעים לי לעזוב אותו כי זה לא הוגן שזה שהוא כבר לא יונק...
ושוב אציין עייפתי

מיכל יקרה, מחזיר אותי אחורה ללפני שנתיים וחצי כאשר הבן השני שלי נולד והגדול היה בן 1.5 גם כן!
היום כבר יש לי שלישי אבל זה סיפור אחר לגמרי...
אני זוכרת איך הרגשתי כאילו היה זה רק אתמול
ההסתגלות, העייפות ורגשי האשמה... אני מזדהה לחלוטין
אני יכולה כן לאשר לך בוודאות שעם כל חדש שעובר זה נהיה קל יותר
(אני זוכרת את עצמי אומרת את המילים האילו בדיוק לכל מי ששאל אותי מה שלומי.)
ההפרש הזה בגילאים בינהם, אני מוצאת שהוא הכי טוב. ממש אוטוטו לפני שתספיקי לשים לב הם כבר יתחילו לשחק ביחד.
אצלי זה קרה כבר מגיל חצי שנה כשהקטן התחיל לזחול ואז לא רק שהמצב השתפר אלא מצאתי שפתאום אפילו נהיה יותר קל לי עם שניים מאשר שהיה לי עם אחד!

אני יודעת שזה לא קל אבל בכל זאת אציע לך ש תוותרי על רגשי האשם .
זה אפשרי. זה רק עניין של בחירה. תאמיני לי שכולכם תסתדרו יותר טוב בלעדיהם!
אם יש לך את האפשרות לצאת מהבית לשעה ולהשאיר לפחות אחד מאחור ולהתאוורר, תהני מזה!
תני לעצמך לקחת פנימה אוויר חדש, להתרענן ולהתמלא באנרגיה מחודשת למענך ולמען הילדים!
כולם ירוויחו מזה בסופו של דבר.
וכשממש קשה ושניהם זקוקים לך בו זמנית, בוכים או צורחים... מה שזה לא יהיה- קחי נשימה עמוקה, תתבונני רגע אחד בסיטואציה, בשקט (בשקט הפנימי שלך כמובן!) מבלי לשפוט אותה (יכול להיות שאולי אפילו תמצאי שם איזה חיוך אחד קטן מתחבא מתחת לקושי), תזכרי שזה רק זמני ועוד כמה דקות הכל יירגע שוב...
זאת עצה שקיבלתי מאשה חכמה (חגית נובק) כשצילצלתי אליה בוכה בחוסר אונים אחרי הלידה השניה!!
לי זה מאד הועיל ברגעי המשבר.
מאחלת לכם הרבה הצלחה בהמשך

עדין מותשת, אבל מודה אני קצת יותר נושמת. עדינה ניפו תודה.

עשית בדיקת דם לראות מה עם הברזל ובכלל האם את לוקחת משהוא לחזק את עצמך?
את אמא של שנים ועכשיו זה קשה .
עוד מעט יהיה כזה תענוג. רק שהזמן זז שונה כשהילדים קטנים.
וצריך על אותו הזמן לעשות הכל בכפולות.
תאמיני לי שנהיה יותר קל בשלישי.... אל יאוש.
תהיי גם אמא קצת של עצמך - את גם שם בין כל אלו שרוצים טיפול.
שנה נפלאה

אני מותשת!
מגלה אפטיה לילדים
אני חשה רוויה
ומצד שני, לא רוצה לשנות את צורת החיים: הילדים איתי בבית.
אני לא מאמינה שזה קרה בבום
פתאום הפכתי מסבלנית אין-קץ לחסרת סבלנות בהפגנה

לא רוצה לשנות את צורת החיים: הילדים איתי בבית
לא חייבים לשנות הכל . לפעמים מספיק לשנות משהו אחד קטן - התנהלות של יום אחד בשבוע, עזרה לאחה"צ אחד, שינוי בשגרת הבוקר...

הי עייפה רוצה לספר יותר על העייפות של ומה הכי מעייף אותך? ובמקביל מה הכי נותן לך כוחות ושמחה?
בתקופה שהייתי ממש על הקרשים פניתי לטיפול בדיקור ובצמחים סינים שהפכו אותי לסופר וומן!
האמת שרק בעקבות הטיפול הזה, ובעיקר הצמחים התחלתי להבין למה אנחנו צריכים את העייפות הזו.

למה?
ואיך מוצאים מדקר או מטפל כשאין כסף?
כי גם אני נורא עייפה ובטח אני יכולה לשפר תזונה וכאלה אבל לא יודעת איך ושאין לי עם מי להתייעץ
אז אני לא מצליחה לעשות כלום כי אני רק מסתובבת בתוך עצמי...
איך אפשר גם לעבוד וגם להיות בבית?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחפשת הורים שאינם ישנים לתינוק/ת מגיל 6 חודשים ועד שנתיים לצורך סטז' ביעוץ שינה בעלות סימלית.
ליצירת קשר נעמה 0525319693

גם אני עייפה. אני מרגישה שיותר מחברותיי. אני כנראה יותר חלשה או יותר קשה לי להתמודד עם מעט שינה. אתמול דיברתי עם חברה שלא דיברתי איתה כמה חודשים. היא שאלה מה שלומי ואמרתי עייפה. היא אמרה: עדיין? (הילד השני שלי בן 6 חודשים) או שחברה באה אלי השבוע עם תינוק באותו גיל כמו שלי. היא נסעה בשני אוטובוסים והלכה כקילומטר אליי ברגל ועוד התבלבלה בדרך וכל זה רק עם מנשא ובאה בפול ווליום ומרץ. אני הייתי צריכה להתאושש ממאמץ כזה איזה שבוע.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היא נסעה בשני אוטובוסים והלכה כקילומטר אליי ברגל ועוד התבלבלה בדרך וכל זה רק עם מנשא ובאה בפול ווליום ומרץ. אני הייתי צריכה להתאושש ממאמץ כזה איזה שבוע.
אולי חסר לך ברזל? והצהוב- כולנו זקוקים לחיבוק אולי זה מה שחסר לך?

גמאני הייתי מאוד עייפה עד שהפסקתי להניק כשהבייבי היה בן 8 חודשים