סיפורי מעבר לחינוך ביתי

אני מתלבטת כאן כבר מספר ימים איך להציג את עמדתי בנושא - האם לאפשר לילד לבחור את המסגרת שבה הוא ילמד (להבדיל מהתחנך)? אין לי ספק, ענת, שאנחנו מגיעות לחינוך ביתי משני מקומות שונים לחלוטין (קצוות, אפילו?). אני מאוד "צעירה" בכל הקשור לחינוך ביתי (חודשיים) וכנראה גם זמנית (עוד חודשיים) ואם את ממש רוצה לקרוא את כל הסיפור שלנו, אז אפשר לעשות את זה כאן
http://www2.iol.co.il/communikit/script ... [po]forums single 25[/po].asp?rootId=5156639&msg id=5156639
בכל אופן, לא קראתי ספרות בנושא, לא עלה על דעתי שאופציה כזו קיימת בכלל עבורנו כמשפחה. ואני רק בתחילת דרכי בכל הקשור ל"גיבוש זהותי כמחנכת". השינוי חל כשהבת שלי התחילה לאותת לנו בכל דרך אפשרית שהיא לא רוצה ללכת יותר לגן. היא רוצה להשאר בבית.
אחרי שאני ובעלי החלטנו שהדבר אפשרי (וגם הכרחי לבריאות הנפשית של אורן), שאלנו לדעתה. למרות, שאין לי ספק שהיא לא ידעה מה זה אומר (על כל המשמעויות) - להשאר בבית (גם אני לא ידעתי, איך אפשר לדעת?), היא בחרה להשאר ולא ללכת לגן. כמובן, שבמקרה הזה זרמנו עם הרצון שלה.

אחת (30.06.2001): היה ממש מענג לקרוא את הקישור... (בא לי רק לצעוק : " ל מ ה א ת ם מ פ ס י ק י ם ???"), אבל אני מבינה שיש מגבלות שקשורות בעבודה ושהצעקות שלי לא יעזרו... נותר לי רק לאחל לך מכל לבי שאכן תמצאי עבודה מהבית או כל סידור אחר שיאפשר לכם להמשיך. (דרך אגב, היא יודעת שהיא חוזרת לגן? מה היא חושבת על זה?) שיהיה לכם המשך נעים בכל מקרה.

שליחה על ידי אחת* » 15 יולי 2001, 00:00

[ערכתי את הקטע הזה מתוך מספר דברים שענת כתבה באתר כי זה נראה לי סיפור מצויין של מעבר לחינוך ביתי. אני מקווה שלא עיוותתי את הדברים במהלך העריכה (ענת, תקני אותי אם כן). הוספתי את ההקשר בו נאמרו הדברים בכתב נטוי – רועי שרון]

בתי בת השלוש מאד מאד מוטרדת לאחרונה מכך שנדבי, החבר הטוב שלה, הולך לגן, והיא לא.
כשזה עלה בפעם הראשונה נבהלתי קצת, אבל הסברתי לה שאותם ילדים שהולכים לגן, פשוט לא יכולים להשאר בבית כי אמא ואבא שלהם הולכים לעבודה, ואין מי שיהיה איתם. זה נראה היה לה מאד עצוב בהתחלה וקצת הצטערתי על כל הדאגה שזה גרם לה בקשר לאושרו של נדבי, אבל די מהר היא חזרה לענין: "כשאני אהיה גדולה כמו נדב גם אני אלך לגן!!" או ברחוב, מול קבוצת ילדים: "אמא הם חושבים שאני תינוקת כי אני לא הולכת לגן." ועוד ועוד. אז נכון ,כשהיא רוצה ארטיק וגם שוקולד ועוד משהו במכולת אני מסכימה רק לדבר אחד ואז יש התמרמרות, אבל אין לי ספק בכוח שלי ובזכותי להחליט כמה ג'אנק היא תאכל. במילים אחרות- אני לא עצובה מכך שאני מונעת ממנה את הממתקים למרות הבכי. אז למה עם נושא הגן מעי מתהפכים? למה צר לי כל כך על שהיא מלאת סקרנות ותחושת מיסתורין לגבי הדבר הנכסף הזה..."גן"..? לא פעם אני משתעשעת במחשבה שאולי ארשום אותה בכל זאת, ונלך לשם, נגיד, רק יומיים בשבוע, להעשרה, לגיוון. אבל זה לא הולך. גננות נבהלות מדברים כאלה. ויום יום? רק לארבע שעות?

לבטים לבטים ומחשבות מתהפכות ותמיד בחזרה לידיעה שלבקרים האיטיים והמתוקים שלנו אין תחליף, גם לא בשם שום תכנית העשרה טובה ככל שתהיה. טוב לנו בבית. חוץ מזה רק לחשוב על הצורך לקום בשש וחצי או שבע, למהר להתלבש, להסתרק, לנעול, לשתות, צ'יק צ'ק בום טראח ילד ישנוני ומגוהץ נזרק לתוך כסא הבטיחות ויאללה להגיע בזמן... שלא לדבר על מה שנכון לו בהמשך.. מוציא את החשק לגמרי.) ובכל זאת המחשבה על השוני שכפיתי עליה לא מרפה. היא נכספת למשהו שלאחרים יש ונמנע ממנה, ואני לא מצליחה להסביר לה למה.

נעה גל שאלה (26.06.2001): למה לא לתת לה להתנסות ולהחליט? לא כל הרעיון הוא ש"זורמים" עם הילד והרצונות שלו? היא מסתקרנת לגבי הגן? למה שהיא לא תבדוק את האופציה הזו? אם היא תמצא שהיא מתאימה לה היא תמשיך ללכת ואם לא, הרי שפתרת לה את הסקרנות למסגרת שהיא לא מכירה. לדעתי להשאיר בבית מתוך עקרון ולא מתוך הקשבה לילד, זה בדיוק אותו דבר כמו לשלוח ילד שלא רוצה למסגרת.

לא, זה בכלל לא כל הענין, לזרום עם הילד ועם רצונותיו. הענין הוא מבחינתי לפחות אחר לגמרי. ה ענין, בהא הידיעה, הוא לחיות ביחד, וההתמודדות היא לעשות את הדבר הכל כך טבעי וברור הזה, כשכולם מסביב עושים אחרת. כמובן שחלק נכבד מאד מזה זה גם זרימה עם הילד, עם עצמינו, עם רצונותיו ורצונותינו, וכולי, אבל זה לא שאנחנו יושבים בבית ומצפים לראות לאן היא זורמת, מה היא רוצה עכשיו, ואיך ממהרים למלא את זה. כמו שכבר נכתב כאן, אפשר לחשוב על אינסוף דוגמאות למה לא ממלאים מיד את משאלותיו של ילד בשם ה"שליחות" לאפשר לו להתנסות בכל מה שיחפוץ.
אבל כאן הרי לא מדובר אפילו בסקרנות מהסוג הזה. טיפוס על חלון זו סקרנות "ממש". עבודה עם שדכן סיכות, ערבוב מרק רותח.. בכל אלה, ברור לי שהיא יודעת מה היא רוצה לעשות, ואני מפעילה שיקול דעת אם להניח לה או לא. אבל סקרנות לגבי גן??

_יונת שרון כתבה (27.06.2001): אני תוהה עד כמה הרצון ללכת לגן הוא ממשי. ממש להיות שם בלי אמא? מהבוקר עד הצהרים? כל יום? או אולי רק לבוא לשחק שם בחצר, או רק יחד עם אמא, או רק לביקור. אולי אפילו אפשר להגשים את זה בלי שהשמים יפלו... בנוסף, אולי כדאי לנסות חוגים? ועכשיו בקיץ, אפשר לפגוש ילדים גם בבריכה. בקיצור, נראה לי שמתוך הדיבורים על ללכת לגן אפשר "לדוג" את הדברים הממשיים שהילדים רוצים ולנסות לעזור להם להגשים אותם.
ולגבי החשש מזה שאת גורמת לה להיות שונה מכולם. לא הייתי דואגת בעניין הזה. בכל מקרה היא תהיה שונה מכולם. היא מיוחדת. מזל!_

קודם כל, לא, לבתי אין מושג מה קורה בגן. היא רק יודעת שנדבי הולך והיא לא. ודי בזה לשגע אותה. הייתי פעם בסיטואציה ממש מצחיקה בבית שכנים, כשאחד הילדים שמע מהצד דיווח על חברו של אחיו הגדול, שקיבל עונש. הוא נשאר בפינתו וכידרר לו את המילה בין ידיו ומחשבותיו, ולבסוף קרא אל החדר: "גם אני מקבל עונש?" "לא!! מה פתאום!" צחקו כל המבוגרים, וגם הילדים הגדולים. "אתה לא מקבל עונש!!"
עוד מספר שניות של שקט ופתאם יבבה קורעת לב: "למה אני לאאאא???"

סיפור קצת טיפשי אבל קרה באמת. השוני הוא קשה לעתים, אבל עצם הקושי לא יכול להוות סיבה "לתת לה לנסות." הרי לא בכך הענין כלל. זה לא חוסר האפשרות ל נ ס ו ת ו ל ה ח ל י ט בעצמה שמפריע לה, אלא פשוט המושג הנעלם הזה, שלחבר יש ולה אין. המילה יכולה להיות גן, עונש, פוקימון, כל דבר שיש בבתים של אחרים, ואנחנו שומעים עליהם אבל בבית שלנו אין אותם. הקושי שניסיתי לבטא פה הוא לא האם "לתת לה לנסות", אלא איך להסביר מה זה ולמה לא.

יונת צודקת, צריך לדוג את הדברים הממשיים. ואכן זיהינו אצלה למשל כמיהה לסמכות חיצונית. (שיכולה לבוא לידי ביטוי בחוג עם מדריכה, או באמא של חבר לאחר צהריים שלם...) אבל אל לנו להתבלבל (כמו שכמעט עשינו...) - הכמיהה לסמכות חיצונית לא קשורה שום קשר לסקרנות לגבי המושג גן... ואפשר באמת לספק את הכמיהה הזו על ידי חוגים שונים אחר הצהריים. (למי שהמילה סמכות עושה לו פריחה, הכוונה היא פשוט לאדם שמעשיר באיזה שהוא אופן, שלומדים ממנו, והוא לא אבא או אמא או בן משפחה. יש בכך משהו מפרה ומשמח, כשמדובר באדם חכם שאוהב את מה שהוא עושה.).

יונת שרון (30.06.2001): את רוצה להסביר לה מה זה גן ולמה לא? תעשי את זה מוחשי! אני מבינה שמשהו עוצר אותך מללכת ממש לגן ולתת לה לראות מה הולך שם, אבל אתן יכולות לשחק בגן, לסדר בובה גננת ובובות ילדים, או להחליט על ייסוד "גן ענת" (עם סדר יום והכל), או לדבר עם נדבי על דברים שקורים בגן, או את יכולה לספר לה על חוויות ילדות שלך בגן. אפשר גם לראות סרטים על גן. ברגע שזה יהיה מוחשי, נראה לי שיהיה קל יותר להתמודד עם זה.

יונת תודה. אני צריכה לחשוב על זה... האמת היא שרק בזכות הדיונים כאן הבנתי פתאום שמעולם לא ניהלתי איתה שיחה רצינית על הגן. ממש מה זה, מי הולך לשם, לכמה זמן, מה עושים שם וכו'. כמו כל דבר שמדחיקים את הצורך בהתעסקות בו, גם כאן, עצם ההדחקה הפך למפלצת האמיתית. אמנם היתה לנו פעם שיחה על כך שילדים ששני ההורים שלהם הולכים לעבודה בבוקר צריכים ללכת לגן כי בבית לא נשאר אף אחד... אבל יצאתי ממנה בתחושה שהייתי קצת מניפולטיבית, ולא ממש הרגשתי טוב עם זה. זו אמנם האמת, אבל לא בא לי להשתמש בדרך הזו, כמו שלא נראה לי נכון להעמיס עליה את חוויותי הלא נעימות מהגן, כדרך שכנוע... דרך אגב גם להשתמש במידע על כך שבגן חייבים להיות בלי אמא המון שעות לא נראה לי הוגן להשתמש. אין לי ענין להעמיד את האפשרות של להיות בלי אמא באור שלילי. זה הרי לא הענין. בקיצור...אני כאמור צריכה לחשוב עוד על דרך הטיפול שלי בזה. תודות לפורום ומשתתפיו הנושא מעסיק אותי בצורה פורייה ולא כמו איזה ניג'וס בירכתי המוח... תודה לנעה יונת אורית דיקלה ואורנה.

אחת (15.07.2001):
אני מסכימה עם צפריר שאי אפשר להסביר לילד מה זה גן, אבל הבת שלי מסבירה לי בבהירות ובבטחון כה גדולים מה הולך להיות שם, ואיך היא רואה את זה ועד כמה היא ממתינה לזה, עד שזה הביא אותי בכל זאת לשקול לתת לה להתנסות, לא במטרה להפיל את ההחלטה על כתפיה המתוקות, אלא במטרה להיות הוגנת איתה. אני מוצאת שזו אולי הדרך הכי הוגנת.
אני יודעת שאתה חושב אחרת, ודעתך שלך ושל אורנה ושאר מחנכים מהבית מפרה ומעוררת מחשבה, ואשמח להמשיך לשמוע אותה.
אני רוצה להתייחס לעוד נקודה - בתי ואני שונות מאד זו מזו. היא חזקה ודעתנית ונועזת. אני כילדה הייתי מנומסת וצייתנית ושתקנית. בלי משים אני מקרינה את הזכרונות כתלמידה בגן ובי"ס על בתי, וחוששת שמא היא תחווה מה שאני חוויתי, כשבעצם די ברור שלא נחווה חוויות דומות אפילו.
נכון, אני מאמינה שעדיף שהיא תהיה איתנו בבית. אבל אם זה באמת נכון לכולנו, גם לה, אז סביר שהיא תגיע למסקנה הזו בעצמה, במוקדם או בטיפה יותר מאוחר , לא?

חאן יא (20.07.2001): ענת, רציתי לדעת איך את מציגה לילדה שלך את הגן? חשבת אולי שהרצון שלה ללכת לגן הוא בעצם מן סוג של מרידה (חיובית)? סוג של עצמאות מאמא? אולי תנסי להסכים איתה. אולי תגידי לה שאת נוטה (קרובה) לתמוך בה בהליכה לגן, ושהיית רוצה שתבטיח לך שאם במקרה, היא פתאום תשנה את דעתה, שתודיע לך. יש כאן אפילו הזדמנות לחזק את הקשר ביניכן. אם תביני אותה, תאפשרי לה, אפילו לטעות. לעולם אל תאמרי לה "אמרתי לך!" רק תהיי שם בשבילה לא רק כשהיא נופלת, אלא, ובעיקר כשהיא פורשת כנפיים. תבטחי בה. היא יודעת מה טוב בשבילה.

אני בעצם בכלל לא היצגתי לבתי את הגן, בשום צורה. היינו מופתעים לגמרי כשהיא באה עם דיעות כל כך ברורות עליו. (אנחנו ממעיטים לא פעם ביכולתה ללמוד הרבה מעבר למה שלעסנו עבורה, כנראה גם במקרה הזה).
זה התחיל בזה שהיא תבעה לדעת למה נדבי לא בא לשחק איתה גם בבוקר, והמשיך משם. בן זוגי ממש ממש לא מתלהב מהרעיון של גן, או בית ספר, ושנינו עומדים קצת נבוכים מול פרץ הנחישות הזה.

מאד אהבתי לקרוא והתחזקתי מאד מדברייך הנבונים והכתובים כל כך יפה, והאמת היא שכך בדיוק אנחנו מרגישים וכפי הנראה גם נפעל. מאחר ואחד מאיתנו תמיד בבית, לא יקשה עלינו להישאר עם היד על הדופק, בעיקר משום שהגן הוא מרחק שתי דקות הליכה מהבית, בקצה הרחוב, והיא תוכל לבדוק את זה ועדיין להישאר כמעט בחצר האחורית שלנו, קרובה מאד הביתה ויכולה לחזור אליו.

כשאני חושבת על זה, האנטי הגדול שרובינו מרגישים למסגרת, מן הסתם נובע גם משום הכפייה, וחוסר האונים שלנו בתוכה כילדים. (האם למי מאיתנו כאן אמרו ההורים: "להתראות חמוד, אם בא לך תחזור, אני בבית." ?) זכרון של רבים מאיתנו, של היגררות לגן בניגוד לרצונינו, של שהיה רבת שעות ורבת שיעמום ובדידות בין כתלי בית ספר בלי יכולת להשפיע בעצמינו על מצבינו, (טוב נו ,עד שגדלנו מספיק להתחיל לברוח משם...) כל אלה די בהם לפעמים להחליט ש "אני לא אעשה זאת לילד שלי!!". הלוואי ונצליח להתגמש ולהתרכך, ולאפשר לה להתנסות למרות הפחדים שלנו, ובאמת כמו שאמרת, להצליח לשדר בעקביות עמדה ברורה של "מותר להתחרט". (תודות לפורום הזה ולדברים כמו אלה שכתבת אנחנו בהחלט בדרך לשם אז תודה!!! (-: ).

אני חייבת לכתוב שוב שריגשת אותי מאד, בכל מה שכתבת ובעיקר עם המשפט "להיות שם עבורם לא רק כשהם נופלים ,אלא גם ובעיקר כשהם פורשים כנפיים. " כמה נכון ויפה. ודרך אגב, אם היא תחליט שלא, (הלוואי...לא אכחיש שקצת מלחיץ אותי ה"מבחן" הזה), זה לא יתפס בעיניה ובטח לא בעינינו כ"טעות" שיש למחול עליה בטוב לב...היא לא עומדת ל"מבחן המחליטן המוצלח".
יש "לא אוהבת את הטושים האלה" ויש "לא אוהבת את הבילוי הזה". ואם החליטה שלא בא לה את זה , זה משום שהיא ניסתה וגילתה שלא, ולא כי טעתה מראש בחשק לנסות את אותם טושים, או מגלשה, או פשטידה...

אחת (19.08.2001):
עשרה ימים לפני תחילת "שנת הלימודים", (טוב, תודו שזה קצת מצחיק להשתמש בביטוי הזה פתאום), אנחנו מסתכלים אחד על השני בבית ומישהו מעיז, בערך אחת ליום, לשאול את השני איך בעצם אנחנו הולכים לעשות את זה. זה מסתיים באיזה התקף צחוק חצי עצבני, והשואל לא מקבל תשובה. בקיצור, נראה.

אחת (29.08.2001):
אנחנו טיילנו אתמול בלי גאיה ליד הגן אחר הצהריים (היא היתה בדיוק אצל אבא שלה), וראינו שהגן פתוח והגננות שם. נכנסנו להגיד שלום ולהפתעתנו...נעים שם. היו המון פינות שנראו כיפיות, וגם חצר גדולה. לא היה ריח של צבע חדש שעושה כאבי בטן בתחילת שנת הלימודים. אם לא היינו מפחדים לקלקל לגאיה את הקשרים היינו מתיישבים על אחד השטיחים ומתחילים לבנות בקוביות או משהו. אצלנו הפגישה עם כולם מחר אחר הצהריים. לנו כבר כואבת הבטן אבל היא קולית לגמרי.

אחת (09.09.2001):
טוב, סליחה שאני עומדת להכניס לפה טונים קצת פחות אופטימיים... אני פשוט מנסה כבר שבוע (מאז האחד בספטמבר) להבין ולנסח לעצמי מה זה בדיוק צריך להיות, ההתנסות המוזרה הזו שלנו עם הגן. הייתם שותפים לתחילת הלבטים אז הנה מעין התחלה של סגירת מעגל, צולעת משהו אבל התחלה.
במקום להשתפך ארוכות אני רק אזרוק כאן קטעי שיחה לדוגמא:
"אז אם היא מבקשת תתקשרי אלי ותגידי לה שאני באה עוד עשר דקות. גם אם היא לא בוכה"
"אל תדאגי גם אם היא בוכה אני אגיד לה עשר דקות ואמשוך אותה שעה אפילו"
"לא, לא, מה פתאום, אל תגידי לה סתם...את יכולה לקרוא לי מיד, אין בעיה, אני גרה חמש דקות הליכה מפה"
"מה את חושבת שהיא מבינה? שיש לה מושג זמן בגיל כזה?"
"אולי מתחיל להיות לה... וחוץ מזה, אם אני אומרת לה עוד עשר דקות היא מאמינה לי, ויודעת שזה לא מיד אבל גם לא עוד המון זמן... אז תתקשרי מיד כשהיא מבקשת, טוב?"
"מה אני אגיד לך, אם תלמדי אותה הכל עכשיו היא תשתעמם בכתה א'. את סתם עושה לילדה נזק"
או שיחה אחרת:
בשעת הפרידה, ילדה הולכת להגיד שלום לגננת. היא עומדת לידה ואומרת "להתראות". היא לא נשמעת, וחוזרת על כך שמונה (זו לא טעות. שמונה.) פעמים. בסוף היא מרימה את קולה וצועקת "ביי- באאאאיי" בצעקה השניה, מסתובבת הגננת לראות מאיפה מגיע המטרד ונוזפת: "מי זה צועק? אני לא שומעת כשצועקים עלי!"
אני עוצרת את עצמי בשיניים מלהמשיך לכתוב לכם מהפנינים המדהימות שנחשפנו אליהן.
היום נשמע ברור ורם המשפט הבא בבית:
"אמא אפשר שלא נלך לגן?" ועוד לפני שהספקתי לענות, היתה תוספת, בלחש משהו:
"אבל אמא, גם אם הגננות יגידו שכן אז לא, בסדר?"

גילה הוסיפה (09.09.2001): את בחרת בכוונה גננת שתהרוס כל רצון להיות בגן דקה מיותרת? (-;_
עולה לי המחשבה - אולי היא כבר לא אחת מה- ילדים שרוצים ללכת לגן? זה הזמן לשאול אותה מה לדעתה קורה עם נדבי...

היא בטוח כבר לא, אבל באמת חשוב לי שהיא תהיה סגורה על זה. נאלצתי לומר לה בישירות בתום השבוע האומלל הזה שבגן להורים פשוט אסור להישאר הרבה, ושאם היא רוצה להיות שם היא צריכה להסכים שאני אלך בתחילת ה"מפגש" (ריכוז). אולי זה נשמע מגמתי, אבל זה נראה לי יותר הגון מהדרך המומלצת בגן בשעת הפרידה. בגן ממליצים לי מאד "לחתוך" כשהיא בוכה ופשוט ללכת, והיא כבר תתגבר. אני אומרת שזו לא הדרך שלנו, ושכך היא בטוח לא תרצה לבוא, והתשובה היא "מה זה משנה מה שהיא רוצה? את המחליטה!!" (המשפט נאמר בטון זועף כמובן, בו משתמשים כלפי מישהו באמת טמבל שלא מבין ענין ועולה על העצבים...) (אולי קראו שם קודם את "החלטות של ילדים"??? (סתם,בצחוק)).

הסחת דעת היא הדרך להתגבר על צער הפרידה מההורים, ילדים מקבלים מחמאות היסטריות כשהם"מתגברים" ו"בוגרים". וילד שבוכה, מקבל מסר ברור שבכי זה לא נעים ולא יפה ולא בוגר ומחר לא ירשו לאמא לשבת איתו אם הבכי לא יפסיק מיד. (וראו זה פלא, הוא מפסיק.)

גילה לא בחרתי בכוונה את הגננת, (למען האמת לא ידעו כאן מי תהיה הגננת עד יומיים לפני הפתיחה, לא מוזר?), למרות משאלתי הכמוסה שכל הענין ירד כלעומת שבא.. ואפילו לקראת פתיחת השנה הייתי פתאם אופטימית וחשבתי שזה יכול להיות נעים ומשעשע. ובכן, זה לא.

אחת (11.09.2001):
היום ואתמול בכלל לא הלכנו. (היתה התייעצות רשמית קודם בינינו לבינה, והבוקר כשהשאלה עלתה שוב באזניה היא אמרה "אבל אמא כבר אמרתי לך שלא!"
מממ...איזה כיף.

אחת (26.09.2001):
אנחנו קנינו עוגיות והלכנו להיפרד מהגן וגם להזמין אותם אלינו (אנחנו גרים קרוב). היתה פגישה מאד נעימה, נראה היה שהגננת התרגשה מהמחווה הזו מאד, ומרוב התרגשות ביקשה מגאיה להסביר לכל ילדי הגן למה היא לא תבוא יותר. "כי אני לא אוהבת להיות במקום שלאמא אסור להיות" היתה התשובה.
גם גאיה אהבה מאד ללכת לגן כשהיה לה ברור שאני נשארת, כי היא אהבה לשחק איתי במשחקים הרבים ששם. כשהייתי הולכת לחצי שעה או שעה הייתי מוצאת אותה ממתינה בלי דמעות אבל עם תיק וכובע ליד הדלת. כך יומיים ברציפות. הרשתה לי ללכת כי ידעה שעוד מעט אחזור, והמתינה.
אבל אבל אחרי כארבעה ימים התחלתי לשמוע יותר ויותר רמיזות מצד הגננות שאני מפריעה לילדה, מפריעה לשאר הילדים, ובכלל, קשיי הקליטה שלה הם בגללי ולא בגללה. אין לי ספק שהן צודקות ואם הייתי מסתלקת משם היא לא היתה בוכה יותר מרבע שעה, ואחר כך היתה מתרגלת.
אבל למה? מה פתאום?
גם בגן "שלנו" היו צעקות מעליבות, חוסר הקשבה ותשובות תמוהות שהשאירו את גאיה מסוקרנת ומשתוממת לא פעם. בטיול ירדה ילדה מהמדרכה והסייעת כעסה: "למה את לא על המדרכה??"
"כי אני אוהבת ללכת על הכביש"
"את לא אוהבת ללכת על הכביש!" היתה התשובה תוך שהילדה נגררה בתנופה חזרה למדרכה. אותי זה הצחיק והעציב ביחד. אבל גאיה רק התבוננה. החיישנים הבריאים שלה כבר ידעו אני מניחה שאין לה ענין להתרגל לחומר הזה.
בימים האחרונים בגן כשהופעל עלי לחץ ברור "להיפרד" (האופן בו משתמשים במילה הזו בגן -מתלווה לה צליל של פעילות מפעילויות היום. "...ועכשיו נ פ ר ד י ם...!!" ולקול סירנת היבבות מכל עבר מיד משתנה הטון המתוק לנימה תקיפה : "מה זה? אור? שכחת שאתה בוגר? זה לא יפה!! אמא עצובה בגללך עכשיו! תראה איך עדן נפרדה יפה!! אתה לא רוצה להיות בוגר כמו עדן??")
אז בימים האחרונים עם כל הרמיזות והפניות הישירות אלי, כבר באמת מתתי ללכת, מה גם שהיה שם משעמם טיכו ובכלל, מדכא לראות ילדים ככה. אז כשניסיתי בלב לגמרי לא שלם ותחת חיוכה הענק של הסייעת להסביר לגאיה שעכשיו אני אלך, ושאם היא תרצה יקראו לי וכולי, ראיתי שזה לא עסק לשחק את המשחק ופשוט הסברתי - אמהות לא יכולות להישאר פה. את יכולה להישאר אם את רוצה ויכולה לבוא איתי אם את רוצה. והיא בחרה לבוא.
כך בשלושת הימים האחרונים, ובסוף הסתפקנו בשאלה בבוקר - את רוצה ללכת לגן?
כשהתשובה לא היתה ברורה ועקבית, קנינו עוגיות וסגרנו ענין.

אנונימי

ראו גם: חינוך ביתי.

אצלנו היוזמה ל-חינוך ביתי באה מהצד של הילד. הוא תמיד הסתדר מצויין בגן וכל הגננות והילדים מאוד אהבו אותו, אבל היו סימנים עדינים יותר שהוא מעדיף להיות בבית: כל בוקר הוא היה בקושי קם והיה הולך לאט מאוד בדרך לגן. אבל בשאר הזמן הוא היה רץ! ובשבתות הוא היה מתעורר יותר מוקדם וקם ומתארגן בלי שום בעיה. הוא גם היה מתלונן שאין לו חברים בגן (למרות שהיו לו) או שהגננת צעקה עליו (כשראיתי במו עיני שהיא צעקה על מישהו אחר, אבל גם הוא נפגע מזה).

מדי פעם הוא היה אומר לי בדרך לגן שהוא רוצה להישאר איתי, ואז הייתי מסבירה לו שהוא צריך ללכת לגן ולשחק עם כל הילדים שהוא אוהב, ואני צריכה לעבוד. זה היה משכנע אותו. עד שבני השני נולד. אז פתאום החלק השני של המשפט הזה (שאני צריכה לעבוד) כבר לא התקיים, והסתבר שהחלק הראשון אף פעם לא שכנע אותו.

אחרי דיונים וויכוחים הסכמתי שהוא ישאר איתי בבית יום בשבוע, ובשאר הימים ימשיך ללכת לגן כרגיל. הסידור הזה החזיק מעמד שבוע וחצי. אז נכנסנו לתקופה שבה כל בוקר אני מנסה לשכנע אותו ללכת לגן, לפעמים רבה איתו, והוא לפעמים הולך ולפעמים לא.

בינתיים נתקלתי במקרה במלה homeschooling באינטרנט, ומיד הכל נעשה לי ברור. זה לא שהחלטתי לעשות חינוך ביתי, או שקיבלתי את ההחלטה שלו, אלא שפשוט נהיה ברור לי מה הכיוון, בלי צורך בהחלטה. התחלתי לקרוא על הנושא ולחשוב עליו, ולשוחח, ולאט לאט הדרך הזו נעשתה יותר ברורה.

בינתיים הייתי צריכה להסתגל למציאות של להיות עם ילד כל היום (ותינוק), שזה משהו שמעולם לא דמיינתי שאעשה. במשך תקופה ארוכה (יותר משנה) המשכתי לפתות אותו ללכת לגן מדי פעם עד שהשלמתי לגמרי עם העניין. לקח לי הרבה זמן לכסות את הפער בין ההבנה לביצוע.

רק אז, אחרי שבעצם התמודדתי לבד עם כל הקשיים של ההתחלה, התקשרתי אל חדוה ורני והתחלתי לפגוש עוד משפחות של חינוך ביתי. אם יש מישהו שקורא את זה ונמצא במצב דומה, אני ממליצה מאוד ליצור קשר כבר בהתחלה, עוד לפני שאתם מרגישים בטוחים בעצמכם. הבעיות הן הרבה יותר גדולות כשאנחנו לבד במערכה.

אנחנו רוצים לעבור למושב בית יהושע, כי זה על הרכבת ורני יוכל להגיע לעבודה באופן סביר, גם לא דרך הפקקים. הוא לא מרוצה, כי כרגע אנחנו גרים במרחק הליכה משתי העבודות שלי, ובמרחק 7 דקות מהעבודה שלו.

אני לא רוצה לגור יותר בדירה בקומה שלישית. אני רוצה בית על קרקע. אני רוצה להיות על האדמה, אני רוצה לשתול לי גינה קטנה, אני רוצה שקט. אנחנו מתכוונים לשכור, כי אין לנו שום אפשרות לקנות, וגם איננו בטוחים שדווקא שם נרצה לגור.

[גם את הקטע הזה ערכתי מתוך מספר דברים שבשמת כתבה באתר לגבי המעבר של בתה לחינוך ביתי. אני מקווה שלא עיוותתי את הדברים במהלך העריכה (בשמת, תקני אותי אם כן). הוספתי את ההקשר בו נאמרו הדברים בכתב נטוי – רועי שרון]

נהניתי לקרוא את הדיון ואני רק רוצה לספר עלינו:
לטליה שלי (כמעט בת 4) יש בן-דודה בן גילה שהולך לגן מגיל 3.
כל הילדים בסביבה הולכים לגן. או לבית הספר (טליה מעדיפה מאז ומתמיד ילדים גדולים ממנה).
לי יש התנגדות עקרונית ומוחלטת לבית הספר היסודי. אבל לגן אין לי התנגדות נורא עקרונית. בכל זאת אין שם שיעורים, אין בחינות, אין "מנהל", וכו' וכו'. יש הרבה משחקים עם ילדים אחרים, מתקני שעשועים בחצר, כל מיני התנסויות, דברים מעניינים.
בכל זאת עד גיל שלוש וחצי לא נראה לי מתאים לטליה.

היא התעניינה בגן ורצתה לבקר, אז באמת היינו בגן ביום ההולדת של אביב, בן אחותי, והיא מאוד נהנתה, ורצתה שוב לבקר. הגננת שלו (בגן פרטי) הסכימה לביקור חד פעמי, אז פעם אחת כשהייתה בערך בת שלוש וחצי ביקרנו שם לשעתיים: כדי לא להקשות על ילדי הגן, אני הייתי בחוץ. וכשהילדים יצאו לשחק בחצר, הלכתי לשבת באוטו ברחוב. טליה נהנתה שם מאוד, יצרה קשר עם הילדים, לא התגעגעה אלי בכלל, ואמרה שבהחלט היתה שמחה ללכת לגן. אם כי, היא הוסיפה, "את, אמא, תשבי בחוץ ותחכי לי".
היה ברור מאוד שטליה נהנתה כל כך מפני שאני הייתי זמינה לחלוטין ובסביבה.

לאחר מכן טליה הביעה יותר ויותר רצון לבקר שוב בגן, וגם לשחק עם ילדים אחרים, ואין. לא כל יום אני יכולה לנסוע מרחקים בכבישי הארץ העמוסים כדי שטליה תוכל לשחק עם ילדים אחרים - שכן הולכים לגן או לבית הספר - בשעות אחרי הצהריים. עשיתי מאמצים גדולים לבקר חברות עם ילדים למען חיי החברה של בתי, אבל היו הרבה בעיות ובסופו של דבר לא הצלחתי לסדר מפגש חברתי יותר מפעם בשבוע (אני גם עובדת, בבית ובאוניברסיטאות, ולרוב הולכת לעבודה עם טליה).
הבנתי שהאפשרויות היחידות של בתי למפגשים החברתיים שהיא זקוקה להם הן:
א. לעבור למקום שבו חיים בשכנות הרבה ילדים נחמדים, ורצוי בקירבת מקום ובמיוחד ילדים שאינם הולכים לגן/בי"ס. פתרון זה לא ריאלי כרגע.
ב. לשלוח אותה לגן.

לכן הלכנו לבקר (טליה ואני) בשישה גנים בשכונתנו. בכל גן בילינו כמה שעות, והתרשמנו. ברור, שכל אחת מאיתנו שמה לב לדברים אחרים. אני, למשל, פסלתי 4 גנים בגלל גננת או סייעת צעקנית ואלימה (אלימה: מושכת בכוח יד של ילד וסוחבת אותו מהמתקן שהוא נמצא עליו ובאותו זמן גם צועקת ומאיימת עליו וקוראת לו "ילד רע")(וכל זאת לפני עיני! כלומר, זה לא נראה לה מביש או חריג!).
בסופו של דבר רשמתי אותה לגן שבו היו גם ילדים נחמדים (יחסים הרמוניים בין הילדים וקבלת פנים חמה מעידים, לדעתי, על יכולת של הגננת ליצור אווירה נעימה בגן), וגם גננת וסייעת אמהיות ונחמדות (לא שלא סימנתי חסרונות, אבל...).

הגן מסתיים באחת ועשרים, אין לי שום כוונה להשאיר אותה יותר.
הגן מתחיל בשבע וחצי, אבל נדמה לי שאפשר להביא גם ב-9 (אני אביא את טליה בשעה שהיא תבחר).
אין לי שום כוונה לקיים בקרים של "נו, קומי כבר, בואי, צריך ל.... כי צריך ללכת לגן".
בעיקרון אני תמיד מלבישה את טליה בבגדים של מחר כבר בלילה, ופעמים רבות (למשל, כשאנחנו נוסעות למפגש לה לצ'ה) אני פשוט שולפת אותה מהמיטה ישר למנשא, ואנו יורדות למכונית כשבידי האוכל, הבגדים, המים וכל הדברים שטליה תצטרך. כך נעשה גם בגן: או שהיא תתעורר, או שנלך לגן ישר מהמיטה, בלי כל מיני הכנות מעצבנות של בוקר. טליה בדרך כלל מתעוררת שלווה ושמחה במדרגות ובהליכה הקצרה אל האוטו.
כמו כן, טליה תדע שאם היא תחליט בבוקר שלא מתחשק לה ללכת היום לגן - לא נלך.
כמו כן, טליה תדע שאם היא לא רוצה יותר ללכת לגן בכלל - נוציא אותה.
כמו כן, טליה תדע שאם מתחשק לה ללכת לגן, אבל בשעה מוקדמת נמאס לה והיא כבר רוצה שאמא תיקח אותה - אז היא צריכה לבקש מהגננת לצלצל אלי ואני אבוא לקחת אותה (כמובן, אם אני בדיוק אצל הרופא או משהו, אבוא מייד אחרי).
נוסף על כל אלה, אנחנו מתכננים מעבר דירה בטווח של חודשים, ולכן אני עוד יותר רגועה, כי ברור לי שהרפתקת הגן נועדה מראש לכמה חודשים בלבד.
בדרך זו אני מקווה שבניתי מספיק גמישות לתוך "הליכה לגן כניסיון", כך שטליה תוכל ליהנות מיתרונות הגן (ילדים לשחק איתם, משחקים וצעצועים ופעילויות שאין בבית, חוויות מיוחדות) ולא לסבול מחסרונותיו (רחוק מאמא, שעות קבועות, חוקים של מסגרת וכו').

בשמת א (29.08.2001):
אתמול בערב באנו לגן לפגישה לפני תחילת השנה.

רשמתי את כל הטלפונים שלנו והפלאפונים, אמרתי גם לגננת וגם לסייעת, שאם טליה רוצה פתאום באמצע היום שיתקשרו לאמא שלה ויבקשו שאבוא לקחת אותה - אין לי שום בעייה. הסייעת אמרה שהן בדרך כלל מנסות להסיח את דעת הילד. אמרתי שאפשר להתקשר אלי מייד.

אחר כך אמרתי אותו הדבר לגננת, אחרי שנתתי לה לראות את הדף שמילאתי, ובו רשמתי מי עדיפות ראשונה (אני) ומי שנייה (רק במקרה שאני לא זמינה), וכתבתי "לא להסס להתקשר". הגננת לא הגיבה כמו הסייעת. היא אמרה משהו כמו "איזה יופי" או "כל הכבוד" על זה שאני מוכנה לבוא ברגע שטליה רוצה.

אני לא מצפה שהן יזכרו את זה מפגישה אחת ורק מפני שזה כתוב בדף.

בכוונתי להבהיר את זה במשך השבוע הראשון. ביום הראשון נבוא שנינו עם טליה (ועם מצלמות, מה אתם חושבים). זה רק לשעתיים. ביום השני אבוא אני, ונראה אם טליה תגרש אותי או תרצה אותי. וכן הלאה. בכל הפעמים הראשונות שנגיד "שלום" ונשאיר את טליה לשחק, אזכיר לגננת שטליה יודעת, שאבוא לקחת אותה ברגע שהיא רוצה.

בכל אופן כבר ראיתי שהגישה שלהן אוהדת לעניין. הן מאוד אוהבות את הילדים ומאוד "אימהיות" (שתיהן נראות לטליה כמו סבתות, והן גם לא צעירות). לכן בחרתי בגן הזה. הן פשוט לא רגילות לאמהות כמוני - הן רגילות לאמהות עובדות שמביאות את הילד מוקדם ולוקחות אותו אחרי המועדונית, ודורשות מהגננות לעשות כל מאמץ לא לקרוא להן.

אגב, עוד סיבה למה בחרתי בגן הזה:
לגננות לא היתה ש-ו-ם בעייה שאשב שם עם טליה מהרגע שבאנו עד סוף הגן (יותר משעתיים) בביקור שלנו, בניגוד גמור לגננות אחרות, שסילקו אותנו מהר. הן לא נראו חוששות מביקורת. וזה אף על פי שבדיוק באותו יום קרה משהו חריג בגן: המזגן נשרף פתאום והתהפכו להן כל הסדרים (צריך היה מהר להוציא את הילדים לחצר ולאוורר וכו').

טליה מאוד מתרגשת ומתלהבת ללכת לגן.

בשמת א (02.09.2001):
היום היה היום הראשון בגן.
הערתי את טליה בכמה דקות לשמונה, והיא מייד פתחה את פיה ואמרה:
"אמא, כבר הגיע הזמן ללכת לגן?" (מישהי קראה פה את "פינוקי הולך לגן"...)

טליה ורני ואני הגענו קצת אחרי שמונה, צילמנו אותה נכנסת לגן בוידאו ובתמונות

ונכנסנו לגן.
היו רק מעט ילדים, טליה נצמדה אלי, כהרגלה במקום חדש עם אנשים חדשים או שלא ראתה מזמן.

רני (אבא שלה) הלך איתה לפינת המטבח והבובות והם שיחקו שם (אני צילמתי אותם...).
אח"כ טליה ראתה ילדים מציירים ועושים פאזלים, ורצתה גם. לא מצאנו את הפאזלים אז היא התיישבה לצייר. אח"כ אמרו לנו שיש המון פאזלים, אז שלחתי אותה לסייעת: "תבקשי מאביבה שתתן לך פאזל, כי היא יודעת איפה נמצאים כל הפאזלים". טליה מייד הלכה וביקשה וקיבלה. ישבנו ועשינו פאזל. רני נאלץ ללכת לעבודה (הוא לא רצה ללכת אבל מה לעשות...).
היה "מפגש", וטליה קצת התקשתה לשבת על הכסא בשקט כשהיה רעש והגננת דיברה, אבל היתה שקטה וקשובה כשהגננת עברה להקריא סיפור.

אחרי ה"מפגש" כבר היה 10 והיינו אמורות ללכת (החדשים מסיימים ב-10 ביום הראשון), אבל היתה ארוחת עשר וטליה רצתה בכ"ז להשתתף. ואז הלכנו, כשהיא לוקחת איתה את הכריך וממשיכה לאכול.

בדרך הביתה עצרנו בנדנדות בגן המשחקים הסמוך. היא אמרה שהיה כיף בגן.

בשמת א (12.09.2001):
היום טליה אמרה שכשהיא תהיה גדולה היא תשלח גם את הילדים שלה לגן רבקה'לה, כי זה הגן הכי טוב.
לפני כמה ימים היא אמרה לגננת שלה, שכשהיא תגדל היא רוצה להיות גננת.
היא מאוד אוהבת את הגן, אבל התחילה אצלה תופעה שהייתי רוצה לשמוע עליה מכם:

היא לא מסוגלת לשמוע ילדים אחרים בוכים. זה גורם לה מצוקה, ומייד גם היא מתחילה לבכות, אם היא בלעדינו בגן.
אם אבא שלה ו/או אני בגן, אז היא מתקרבת אלינו, אפילו מתחבקת. אז אף על פי שהיא אוהבת את הגן, בימים האחרונים היא לא רוצה ללכת לגן לבד, כי היא מפחדת ממה שיהיה אם מישהו יבכה.

אגב, התופעה התחילה בכלל לפני כמה שבועות בביקור אצל בת דוד שלה בת שנתיים, שבכתה כשעמדנו ללכת כי לא רצתה להיפרד מטליה. טליה נבהלה מזה כל כך, שאח"כ אמרה לנו אין ספור פעמים בהמון הזדמנויות, שלא נלך יותר לבקר את הדודים שלה! (זה אח של רני, אין שום סיכוי שנפסיק להיפגש איתם) כל הזמן אנחנו מנסים להסביר לה שמותר לבת הדוד שלה להצטער על הפרידה ממנה, אבל זה לא אומר שטליה לא יכולה להיפרד ממנה. הילדה מאוכזבת, אבל היא תירגע, אל תדאגי. טליה לא נרגעת: היא כבר כל כך מפחדת שהילדה תבכה או תנסה לעצור את הליכתה, שהיא בעצמה נכנסת לבכי היסטרי ואומרת שלא נחזור לשם עד שבת דודה תהיה כבר ממש גדולה...

אני צריכה להסביר, שהילדים בגן כמעט לא בוכים שם בפרידה. מדובר על ילדה רוסייה אחת שבוכה כי היא לא מבינה עברית ומאוד קשה לה. כל יום היא לומדת עוד כמה מלים והגננות והילדים נותנים לה יחס חם, אז כל יום היא בוכה פחות ומשתתפת יותר. או, לפעמים ילד נופל ונחבל או משהו כזה ובוכה.

טליה מפחדת מן הבכי של הילדים, וכל יום מסרבת יותר ללכת לגן בגלל זה. בכל זאת היא מתעוררת בעצמה מוקדם בבוקר וישר קופצת להתלבש לגן, וכל הזמן רק מכינה דברים להביא לגן ולחלק בגן וכו'. אם אני אומרת שאני באה איתה, אז היא כבר שמחה ומקפצת וסוחבת אותי ביד לבוא לגן.

הבעייה שביומיים האחרונים היו לי התחייבויות קודמות, ולא יכולתי להיות כל הזמן בגן, אז הבטחתי שאחזור ברגע שאסיים. היא באמת חיכתה לי (השתתפה בגן לגמרי, לא ישבה וחיכתה בצד). ואני באמת רצתי והגעתי מספיק זמן לפני סוף הגן.

אגב, היא מאוד חברותית ומאוד משתתפת: היא מתנדבת מייד לערוך את השולחנות, לחלק לילדים משהו (כמו פלחי התפוח) במפגש, מרימה יד לדבר (אוהו! יש לה הרבה מה לומר!) וכן הלאה.

בקיצור, אף על פי שהיא נהנית מהגן (והוא באמת נחמד, אפילו הכרתי כבר את כל הילדים מרוב השעות שישבתי בגן) ומשתתפת שם בשימחה ובבטחון, היא בכ"ז מפחדת מבכי של ילדים אחרים, ובגלל זה לא רוצה להיות "לבד" בגן "עד שתתרגל" (מלים שלה).

אילו לא היתה נהנית בגן ושמחה כל כך ללכת (ואילו הגן לא היה עם גננות וילדים כל כך נחמדים), הייתי חושבת להוציא אותה מהגן.
אבל לדעתי זה יעשה לה עוול: היא רוצה את הגן, רק לא לבד.
אז בכוונתי לבלות בגן כמה שיותר שעות יחד איתה, עד שהיא בעצמה תודיע לי שהיא כבר לא צריכה אותי יותר.

אגב, בענייני גננות: לא זו בלבד שלא אמרו לי ולא רמזו לי בשום צורה שאני לא יכולה להישאר בגן, אלא שהגננת מקבלת אותי כדבר טבעי ומשלבת אותי בתור "סייעת": למשל, כשהילדים בחצר הן לפעמים נכנסות שתיהן לתוך הגן לטפל בילד שצריך לעזור לו בשירותים וכדומה, בזכות העובדה שהן יכולות לבקש ממני לפקוח עין על הילדים בחצר. או שאני עזרתי לילדים בשירותים וכדומה. נראה שנעים להן שיש עוד מבוגר בגן ויש להן עוד טיפטיפה עזרה.

צריך לומר, שבגן 23 ילדים בלבד, בני 3-4, גננת אחת וסייעת אחת. לגננת וותק של 26 שנה, והסייעת שלה עובדת איתה איזה 10 שנים. הגננת אהובה מאוד, יש לה הרבה ילדים שאחיהם הגדולים כבר היו אצלה, וניכר שאין לה שמץ של חשש מפני ביקורת. כבר כתבתי קודם שאחת הסיבות שבחרתי בגן הזה היתה, שזה היה הגן היחידי שבו קיבלו אותנו לביקור במשך שעות ללא כל בעייה, קידמו אותנו בברכה ולא ניסו כלל לגרש אותנו - בניגוד לגנים אחרים, שנראה כאילו יש להם מה להסתיר. כמו כן, כל גישתן אימהית, תומכת, שמחה ומקבלת. מעולם לא שמעתי מהן אפילו מלה אחת של כעס כלפי ילד, ובוודאי שלא מחווה אלימה.

_גילה (12.09.2001):
רעיון: להציע לטליה לנחם את הילד שבוכה. או - לגשת לנחם אותו - היא כבר תבוא אתך (נכון?). אם את עושה את זה אתה, תתני לה לאט לאט די דרכים ולהרגיע, והיא תראה שבכי מתחיל ונגמר, ושלבכי יכולות להיות סיבות (לגיטימיות) רבות.
מחשבה: האם יש קשר ליחס של טליה לבכי שלה? שלך? (אל תעני.)_

לא כל כך הבנתי למה התכוונת ביחס של טליה לבכי שלה או שלי.

אני גם מרגישה שזה לא שהיא "נבוכה" (כמוני, למשל) אלא מפחדת.
בהחלט הלכתי איתה להביא טישו לילדה שבכתה (זאת שלא ידעה עברית). היום טליה העירה שהיא לא בכתה בכלל כל היום (נכון). כלומר, טליה שמה לב וניהלה מעקב בעניין הזה...
טליה גם הפנתה לא פעם את תשומת לב הגננות לילד שבוכה (אמרה להן שהוא צריך חיבוק או משהו כזה...).
לנחם את הילד הבוכה זה פתרון למי שנבוך, אבל כיוון שהיא מפחדת מזה אז זה רק מוסיף לה פחד.

בכל אופן, יכול להיות שעלית על משהו נכון, גילה:

לי יש בעיה ענקית עם בכי.

ראשית, אני לא בוכה לפני אף אחד.

שנית, ככל שאני משתפרת (אני הרי עובדת על עצמי...

) אני מתחילה לזהות איך אני "מועכת" באופן אוטומטי תגובת בכי, בלי שאני מודעת למה שגופי עושה, ולא מתוך בחירה (זה הטייס האוטומטי

), ובמקומן מגיבה בכעס או ברציונליות או בפנים קפואות (הזיהוי שלי מתחיל הרבה פעמים כשאני פתאום שמה לב שאני מחזיקה חזק את כל שרירי הפנים. אז אני עושה תרגיל הרפייה מכוון, ומסתבר לי שמה שהגוף מעלה הוא בכי).

שלישית, אני כמובן נבוכה מאוד כשמישהו אחר בוכה, כי א. אני לא ממש יודעת מה לעשות, וקשה לי להתקרב פיזית למישהו אחר (שאיננו בעלי או בתי), וב. כי אני כל כך מזדהה עם הכאב של מי שבוכה, וזה כל כך מתחבר לכאב שלי (לא משהו ספציפי, סתם אוסף היסטורי

), שאני בעצמי עלולה לבכות, ואז - ראו ראשית ושנית...

במחשבה לאחור, הרגשתי ככה בגן כשילדים בכו בזמן שנפרדו מהוריהם.

עכשיו, נחבר את זה עם העובדה שיש לי ילדה סופר-רגישה, סופר-קשובה, שקוראת את התחושות והמחשבות של אמא שלה כמו ספר פתוח, שיש לה חיבור ישיר עם מה שבתוכי באופן שאפילו לי בעצמי אין (לעתים קרובות אני מרגישה כאילו במקום ילדה בת 4 יש לי פה נשמה עתיקה וחכמה שרואה הכל ובאה הנה ללמד אותי, כי היא יודעת הכל, וזאת רק אני שצריכה לגדול).

התוצאה?

ילדה שלא יכולה לסבול להיות ליד ילדים בוכים בלי אמא שתחבק אותה תיכף ומייד!

וזה רק מוכיח איך באמת אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כל מיני דברים (זה לא מה שאתה אומר/עושה, זה מה שאתה, נקודה.)

בשמת א (25.09.2001):
יש לי דיווח ובקשת עצה:

שורה תחתונה: טליה לא רוצה ללכת לגן
טליה (בת 4, גן עירוני טרום חובה) אוהבת ללכת לגן, אבל רק אם אמא או אבא באים איתה.
אחרי הימים הראשונים שבהם קמה בבוקר בשמחה ללכת לגן, ואפילו נתנה לרני יום אחד ללכת לעבודה (כל הימים האחרים הייתי איתה בגן כל היום. באותו יום ידעתי מראש שאצטרך להיעדר והודעתי לרני שישריין את היום הזה לגן, אבל הוא פישל ולא דאג להודיע מראש בעבודה, קבעו לו ישיבה לשעות האלה והוא לא דאג להודיע שזה לא מתאים לו, ואח"כ גם לא דאג לסדר לעצמו מחליף שיישב עם טליה בגן), אבל אחרי זה היתה טראומה.

טליה טענה שילדים אחרים בוכים, ושהיא לא יכולה להיות בגן לבד עם ילדים שבוכים. זה קרה אחרי שהיתה שם לבד, וכשילדה אחת התחילה לבכות, גם טליה בכתה, וכבר נעשה לה קשה בגן (הגננת שאלה אותה למה היא בוכה. טליה ענתה "בגלל שקשה לי").

כשהלכתי איתה, היא הלכה בשמחה, לא רצתה להפסיד אפילו רגע, רצה כל הדרך לגן, שרה בבית את השירים מהגן, סיפרה סיפורים על הגן, התחברה עם ילדים, חיבקה את הגננות שלה - אם כי הרבה פעמים לא רצתה להשתתף בפעילויות, לא רצתה לשחק בחצר, רק לעמוד לידי ולהתבונן, לא רצתה לשבת במפגש וכדומה. ככה כל הימים בגן.

בסוף השבוע השני הגננות (הגננת והמחליפה שלה) נעשו לחוצות מכל תוכנית החגים והתחילו לצעוק המון. "שב בשקט ואל תפריע למפגש!", "אני לא שומעת אותך כי אתה מדבר בלי לבקש רשות", "אף אחד לא אוכל לפני שאמרתי בתיאבון! עכשיו תצטרכו לחכות עוד בגלל שהפרעתם!" "אם תמשיך להפריע לי אתה יוצא מכאן", "הגב שלך לא מעניין אותי, תסתובב קדימה", וכן הלאה.

טליה מאוד נבהלה מזה שהגננות צועקות על ילדים אחרים. עליה לא צועקים, אבל היא סיפרה לי מה שקרה פעם כשלא היינו בגן: הגננת עזרה לה ללכת לשירותים. כשהיא ישבה על האסלה, הגננת היתה עסוקה במשהו אחר מחוץ לתא שלה, וילדים פתחו לטליה את הדלת. הגננת לא שאלה את טליה אם זה מוצא חן בעיניה (טליה דווקא מאוד אוהבת שמבקרים אותה כשהיא יושבת בשירותים) אלא מייד צעקה עליהם נורא "מה אתם פותחים את הדלת! אני לא מרשה פה לפתוח דלתות כשמישהו בבית השימוש!" וטרקה בחוזקה את הדלת של טליה. טליה סיפרה כך את הסיפור, ואמרה שהיא לא אוהבת שאומרים לילדים לא לפתוח לה את הדלת.

מובן, שלטליה זה היה נורא. גם חוסר כבוד כלפיה, גם תוקפנות כלפי הילדים התמימים, וגם תוקפנות מבהילה כלפיה - שהרי היא ילדה קטנה שיושבת בבית שימוש זר וגבוה, וטורקים לה את הדלת במרחק סנטימטרים מהפרצוף שלה.

בקיצור, אחרי זה (בראש השנה) היא כבר אמרה שהיא לא רוצה ללכת לגן גם בגלל ש"ילדים בוכים שם ואני לא רוצה להיות שם לבד כשילדים בוכים", וגם בגלל "שהגננות שלי צועקות".
ביום ראשון האחרון היא התעוררה ואמרה שהיא "קצת חולה" אבל התעקשה ללכת לגן. היא אמרה שנלך לגן "רק לקצת זמן", אבל כשהיינו כבר בגן, לא רצתה בשום אופן ללכת הביתה מוקדם אף על פי שהיה כבר ברור שהיא חולה.
אתמול לא הלכנו לגן בגלל שהיתה מנוזלת, והיום לא הלכנו כי אני כבר הייתי חולה.

בגן יחגגו לה יומולדת מייד אחרי סוכות, כך שנשארו לה יום ראשון שלפני סוכות, יום חמישי שאחרי סוכות, ויום שישי - חגיגת יום ההולדת בגן. לחגיגה הזאת היא מצפה המון זמן, ואני לא רוצה שתפסיד אותה.

אמרתי לה שאני לא יכולה להיות איתה כל הזמן בגן, ושהיא צריכה להחליט: או שהיא אוהבת את הגן מספיק בשביל ללכת לבד בלי אמא, או שנעזוב את הגן. היא אמרה שנעזוב את הגן.

היום שמעה את זה מישהי שעוסקת בפרחי באך וגם היתה גננת הרבה שנים. טליה פתחה איתה בשיחה וסיפרה לה על הגן שלה. היא אמרה לי, שנשמע לה שטליה אוהבת את הגן, ושיש לה פשוט חסימה שקשורה במעברים. היא הציעה לתת לה תמצית WALNUT של פרחי באך, ואמרה: אם זו הבעיה, זה יעזור, החסימה תיפתח, וטליה תלך לגן בלי בעיות. אם זו לא הבעיה, זה לא יעשה כלום.

הגננת חושבת שלנו יש בעיה, ושאם נוכל אנחנו "לשחרר" אותה, היא תישאר בגן. כמו כן, הגננת חושבת שזה לא נורא שטליה תבכה פעם אחת, אחר כך תירגע, וזהו.

אני חושבת אחרת.
אני חושבת שילד שרוצה ללכת לגן, הולך ברצון ואומר לאמא "ביי, תבואי לקחת אותי בצהריים" זה מצב טוב, שמתאים לילד.
אבל ילד שלא רוצה ללכת לגן לבד ומסביר מה מפריע לו, פשוט צריך לכבד אותו ולקבל את הקושי שלו.
אני לא מבינה למה היא צריכה "לסבול" עד ש"תתגבר" על הקושי. רק האדם עצמו הוא זה שצריך ויכול להחליט אם הוא מוכן "לסבול" כדי להתגבר על משהו או לא.

למשל, לפני כמה ימים הייתי מוכרחה לצאת מהגן לעשות כמה דברים. טליה העדיפה לבוא איתי, אף על פי שהבהרתי לה שאם כך אז היא תצטרך לשבת בשקט ולא להפריע לי כל זמן שאני בטלפון. היא באמת ישבה בשקט ולא הפריעה לי אפילו טיפה, והתנהגה למופת כדי שנוכל גם לחזור לגן מהר. זה היה קשה לה, אבל היא בעצמה החליטה ש"תסבול" ו"תתגבר" בשביל מה שהיא רצתה. זה לא דומה ללהכריח את הילד לסבול בגלל שהוריו או הגננת או המדינה חושבים שהוא צריך להתגבר על קשייו בגן.

אני רוצה להתייעץ איתכם:
האם כדאי בכלל לנסות את תמצית פרחי באך הזאת? האם נראה שיש לטליה "חסימה" שאפשר וצריך "לשחרר" לה אותה?
או שזה לא מוסרי, וצריך פשוט לקבל את מה שטליה אומרת, בייחוד שהיא לא ממציאה כלום, וכל מה שהיא קולטת בגן ומטריד אותה הוא אכן מטריד אובייקטיבית. נכון שהיא רצתה ללכת לגן, אבל עכשיו שהיא ראתה מה זה באמת גן ילדים, זה לא מתאים לה.

אז בינתיים המסקנה שלי היא, שאם לא יחול שום שינוי עד יום שישי שאחרי סוכות, אוציא אותה מהגן ואתחיל לחפש בייביסיטר קבועה לכמה שעות בשבוע (לשיעור שלי ביום ראשון בבוקר וכדומה).
מה דעתכם?
אופס, שכחתי להדגיש שאני בכלל מתלבטת, כי היא באמת מאוד אוהבת את הגן ואת הפעילויות שם.
אבל אני ממש לא יכולה לשבת כל הימים בגן. וגם על הגננות זה מתחיל להימאס.

היי בשמת,
קודם כל, אני הייתי מעדיפה גן שלא צועקים בו. יש גם כאלה. או לפחות, שהצעקות הן במינון מינימלי, בטח לא יומיומי.
מהניסיון שלי עם צמחי באך, זה כנראה נחמד ועובד לפחות ברמה מסוימת, אבל זה לוקח זמן.
אני חושבת שהבהרת לטליה יפה מאוד את העניין - זה גן ילדים ולא גן הורים; נתת לה את הבחירה להישאר בלעדייך או לעזוב את הגן. האפשרות השלישית היחידה שאני רואה היא גן אחר (אולי שווה לך לבדוק שוב את הגן הכאילו-אנתרופוסופי ברמה"ש?)
אם היא תבחר אחרי סוכות ללכת לגן בלעדייך, הייתי ממליצה שלמשך שבוע לפחות רני ייקח אותה בבקרים. זה ייתן לכם פרספקטיבה טובה.
בהצלחה רבה.

בשמת, עושה רושם שהיא נהנית מהילדים והמשחקים, אבל לא מדרך ההתנהלות שם. את הפעילויות שהיא אוהבת אולי אפשר לעשות גם בבית, ואת הילדים שהיא אוהבת אולי אפשר להזמין (או ליצור קשר עם ילדים נוספים).

יונת, אני מסכימה חלקית, כי היא גם אוהבת את ה"אקשן": שיש הרבה ילדים מסביב, עושים כל מיני דברים. היא אוהבת מאוד את שיעורי המוסיקה, שם היא פשוט פורחת. היא אוהבת את החברותא. אני לא יכולה לשחזר את זה בבית, מה גם שבעוונותי אני לא נורא חברתית ואותי ה"אקשן" מעייף ממש.

ועכשיו מרוב שערכת לנו הכל אני לא יודעת איפה לשים את זה, אבל הנה ההתפתחויות הבאות:
(זה נשאר להחלטה של טליה אז אולי זה באמת מתאים פה, מצד שני אולי זה צריך להיות עם הסיפור בהמשכים באחד הדפים האחרים, שכחתי כבר מה. זו בדיוק הסיבה שמפריע לי הפירוק לגורמים... כמו לאביה. אני אוהבת את כל החוטים במקום אחד, שאפשר לראות אותם מסתעפים...)

היום טליה הלכה לגן עם רני ונהנתה מאוד. בהשראת הגן היא עסוקה כרגע בבניית סוכה מקופסא עם רני, ובקישוטה בשרשראות כמו שעשתה בגן.

נראה אם טליה תשנה את דעתה ותחליט שהיא מוכנה ללכת לבד לגן שלה.

בחול המועד סוכות, שבו הגן העירוני שלה בחופש, טליה מוזמנת לבקר בגן הפרטי שאליו הולך בן-דודה האהוב אביב (בן גילה. הסבר: אחותי גרה ברחוב המקביל לנו, וגם הגן של אביב לא רחוק מהגן של טליה). היא כבר ביקרה בגן ההוא וסילקה אותי בלי בעיות, והיא שמחה כשסיפרתי לה שהיא תבקר שם כמה ימים. היא לא גילתה שום בעיה עם התזכורת, שבגן הזה לא מרשים להורים להישאר בתוך הגן.

נחכה ונראה מה טליה תגיד: האם היא תרצה ללכת לגן שלה או לעזוב? האם היא תביע רצון לעבור לגן של אביב? האם היא תגיד שכל הגנים נחמדים מאוד אבל היא לא רוצה ללכת לגן בכלל?

אז אנחנו ננסה עוד אופציה לפני שנחזור ל- חינוך חופשי
בכל מקרה מדובר בהרפתקאה קצרה, לפי התיכנון שלי, כי גן חובה והלאה לא משתלב ברעיונות שלי, וכאמור, אנחנו רוצים לעבור למושב.

שכחתי להסביר, שקודם לא היה מקום בגן של אביב, וכרגע פשוט ילד אחד "הבריז" שם אז יש מקום.

מיכל, בדיוק קראתי ב פחות או יותר שגם את הוצאת את בנך מהגן. נפלא, ברכותיי.
אם יבוא לך לספר על זה יותר, יהיה כיף לקרוא.(התכוונתי יותר על איך בבית, ולא בהכרח על למה הוצאת...לנו כשחזרנו הביתה כעבור שבוע אומלל בגן, היתה תקופה קצרה של שמחה גדולה ואז טראח, נחתו עלי מחדש כל החששות שקדמו להרשמה לגן.בקרים משועממים של גאיה פשוט הרסו אותי מיסורי מצפון,ופתאם גם קלטתי שבסתר לבי חיכיתי לשעות הפנויות בהן היא תהיה בגן ויהיה לי לראשונה מזה שלוש וחצי שנים זמן לעצמי.ההכרה בכך שה"הזדמנות לחופש" חמקה ממני הביאה לא מעט כעס ותיסכול,ואני מודה שהרגשתי מחנק .עכשיו זה שוב התאזן איכשהוא.בקיצור זה לא רק ורוד, לחזור הביתה בשמחה רבה,כמילות שיר הגן הידוע...)
שוב תודה על השורות הנעימות שכתבת,והמשך טוב ומוצלח בהכל.

הי ענת
נכון שהיה כיף להיות קצת בשקט בבית...
אבל,כל יום שהייתי משאירה אותו בגן,היה נוצר לי חנק בגרון,כי ידעתי שזה לא נכון לי,ובדיעבד מסתבר שגם לו.
כשאנחנו כולנו בבית אני מאושרת.
כולנו=אמא ושלושה ילדים (אחד מתוכם הוא זה שהתחתנתי איתו:-)).
כמעט מלאה שנה להוצאתו של הגדול שלי מהגן, להולדתו של קטנצ'יק ולשהייתו של בן זוגי איתנו בבקרים.
ראשי סחרחר מלחשוב על כל הדברים שעשינו בשנה הזאת,היא היתה גדושה מאוד,אבל זה שייך לסיפור אחר
(וגם לדף אחר-ילדים מיוחדים).
בינתיים אני נהנית מאוד לקרוא את מה שנכתב כאן,נעים לפגוש אנשים נחמדים.
פתחתי בעבר דף סתם יום של חול ושם קצת כתבתי על מה אנחנו עושים כשיש לנו ימים פנויים.
ובהזדמנות זו,תודה על הרעיונות לפעילויות שכתבת שם, ניסינו ונהנינו.

הבעיה היחידה שאני רואה בהומסקולינג היא הבדידות,ניסינו קצת להתחבר עם משפחות באזור, אבל זה לא היה מוצלח.
אז מה שאנחנו עושים עכשיו הוא "להתעלק"על ילדיה של אחותי ולבלות יחדיו את אחר הצהריים וזה בהחלט נחמד.
אני אוהבת את המשפחה שלי איזה מזל שהם מקסימים.
ביי בינתיים.
מיכל

ניסינו קצת להתחבר עם משפחות באזור, אבל זה לא היה מוצלח.
אני לא יודעת מה היה לא מוצלח, אבל רק כדאי לזכור שלהתחבר זה משהו שיכול לקחת הרבה זמן. חברות ממפגש ראשון היא נדירה לא פחות מאשר אהבה ממבט ראשון.

אוי נכון מיכל ! לא קישרתי עם מיכל מסתם יום של חול (ועם מתכון העוגיות שאני עדיין חייבת בדף ההוא (-: )
ד"א יונת צודקת, גם לנו היה קשה בהתחלה בקבוצה של חינוך ביתי שיש כאן.גאיה למעלה מחצי שנה לא היתה יורדת ממני כל שעות המפגש (ממש יושבת עלי,לא מדברת, לא מבקשת כלום,היא היתה אז בת שנה וחצי ואני הייתי בטוחה שכבר דפקתי לה את כושר החיברות לתמיד.מן הסתם גם אני הייתי די לחוצה כי הכרתי את הקבוצה אחרי שנה וחצי של בידוד,בעצם די מוחלט.תינוקת ואמא בבית לבד.אבל אם יש לכם בני דודים לידכם...גם אם זה רק אחר הצהריים זה אחלה.(זה מצחיק איך גם אני חייתי בהרגשה שאנחנו "מתעלקים" על הבן של השכנים וממש מחכים שהוא יחזור מהגן,כשבעצם,הכיף בין הילדים הוא הדדי לגמרי עם עליות וירידות וגם בכי ועלבונות ,ולא צריך להרגיש כאילו "נוטים עימנו,הנזקקים כה נואשות לחברה,חסד..." (אני הייתי נהרסת מזה שהיא היתה פורצת בבכי כשבן השכנים היה מודיע שהוא רוצה ללכת.נעלבתי בשבילה כל כך,אבל זה עבר לי.).דרך אגב נדמה לי שיש משפחה שעברה לא מזמן לאיזור שאת מתארת,שגם עושים חינוך ביתי.

יכול להיות שהכי כיף לי ונוח ונעים עם המשפחה המורחבת שלי ואז אני לא מתאמצת מספיק בכיוונים אחרים.
אחרי הצהריים האלה הם קסומים בשבילי,מתאספים בבית של ההורים שלי,הילדים משחקים ביחד,מכינים ארוחת ערב,לילדים קשה להיפרד....קצת חיבוקים והבטחות שניפגש מחר ונוסעים הביתה.
כ"כ הרבה זמן הייתי מרוחקת מהם (פיזית\גאוגרפית) ועכשיו אני ממש מכורה למשפחתיות הזאת.

בינתיים מצאתי כבר מתכון לעוגיות וגם למרציפן והיה כיף (בעיני העוגיות היו כמו קרש ,זה בעצם טוב לדיאטה אז עדיף שכך)

אם יש לך עוד הצעות לפעילויות אשמח לשמוע (לקרוא).

מיכל, נשמע שאת "ממלאת מצברים" בצורך של הילדה הפנימית שלך באבא ואימא, תהני!!
כשהבור שנוצר מהחסך כשהיית רחוקה, יתמלא,
תמצאי את עצמך, כמעט בלי להרגיש, הולכת פחות לשם ויותר למקומות אחרים
ואז... יום אחד... תגלי שעברו כמה ימים "בלי אימא" ותדעי ש"התבגרת"

איזה יופי של תהליך. איזה אושר, איזה שמחה, איזה תגליות , איזו הרפתקה נפלאה, ולחשוב שבעצם זה עוד לא התהליך אלא רק החיפוש אחריו? או שאולי לא, אולי סעצם זה כל הענין- החיפוש המתמיד.
אנחנו בחינוך הביתי החופשי מתחילת שנת הלימודים הנוכחית , כשאמא שלי עדיין שואלת כל יום: מה למדתם היום?, והילדים כבר הפסיקו לענות, וכבר יודעים שזה בסדר להשתעמם.
שנה ראשונה בחינוך הביתי ואני נהנית כל פעם מחדש לספר למקשיב המזדמן שהם לא הולכים לבית ספר ואני לא מלמדת אותם וכמה הם מאושרים.
רק התחלנו עם החוסר חינוך הביתי , וכבר אני כל כך מרוצה, כל כך שלמה , וכל כך סקרנית לראות מה ילד יום ומה ילד ילד ( איזה הברקה...)
אז זהו, שאני לא יושבת על זרי הדפנה, אלא מתמודדת עם אתגרים כל הזמן, וגם מחפשת חדשים, וגם לפעמים לא עושה כלום. זה החיים, לא?

היי

אני שמחה להיחשף כמו תמיד באתר הזה, לחשיבה שונה מהמקובל חשיבה שנשמעת יותר נכונה אינטואטיבית ממה שקורה ברוב הבתים בארץ.

אני סטודנטית היום, ובעברי שנים ארוכות של התחמקות מלימודים, הברזות, הסתבכויות וכו'. גם כיום כשאני בת 27 וסטודנטית באוני' אני מוצאת עצמי מתחמקת כל הזמן מלימודים ובכלל לא מסוגלת ללכת למקום הזה שנקרא אוני'/ בי" ס. אני לא יודעת ממה זה, ומנסה לברר לעצמי בדרכים שונות (כולל ייעוץ פסיכולוגי). הבעיה העיקרית שלי היא עם תחושת העדר...

מצד אחד מעולם לא היה משטר קפדני בבית שלי, של ללכת כי חייבים לבי"ס או גן. מצד שני גם האופציה להישאר בבית לא עלתה על הפרק. אני זוכרת המון חוסר אונים בשנות הילדות המוקדמות. אני זוכרת שהייתי מצביעה המון זמן בשביל ללכת לשירותים בכיתות נמוכות והמורה לא שמה לב... אני זוכרת תמיד הרבה רעש וילדים, ואלימות.... כשאני כל הזמן מנסה "לא להיפגע" מכל זה. אני זוכרת תחרותיות, בין ילדים שמעודדת על ידי מורים. אני זוכרת חרדה של ממש שהמורה לא תקרא בשמי ותבקש שאגש ללוח או אענה על שאלה שאני לא יודעת מה התשובה.

לי נראה שיש קשר בין כל הזיכרונות הללו לתפקוד שלי היום. אני סטודנט6ית עם ציונים טובים וגם בעברי היו לי תעודות לא רעות בכלל- אבל כמעט ולא שהיתי בכיתה, מנסה בקדחתנות להמציא עוד תרוצים והמצאות איך להתחמק.

אני כרגע רווקה ועדיין לא אמא, אך מה שאתן עושות בו הוא מדהים! הרגישות של הורה לילדו, הורה קשוב, אין להשוותה לתחושה של הללכת לאיבוד בתוך כל ההמון שם בחוץ בגיל כל כך צעיר.
ועדיין, קראתי פה כמה הורים שמזדעזעים מהצעות הילדים ללכת לגן. אז אני באמת חושבת שיש גנים מקסימים עם קבוצות קטנות, שהדגש הוא על האינדבדואל ויחסיו בקבוצה ולא על הקבוצה כמיקשה אחת (שמעתי על הגן/בי"ס הסייניטולוגי בחולון, לא צועקים, אין אלימות, יש קשב לכל אחד ואחד מהילדים, לימודים בקצב אישי ושטחים עצומים של ירוק, פינת חי וכו', האחייניות שלי גדלות שם וממשיכות עם אותה קבוצה מגיל 4 ועד היום בגיל 10 ועד לתיכון, יש הסעות לשם והם מרגישים כאילו הם נוסעים לטיול שנתי כל בוקר, ובכלל ההורים מהווים חלק מהמורים שם, ומחליטים על התכנים ועל הסדרים במקום ) .

לכן, באמת אם ילד נורא רוצה ללכת לגן, קשה להיפטר מהרגל כל כך עמוק- שתמיד אמא שם, אז לפי דעתי ילד כזה שרגיל לנוכחות של אמא עד גיל מאוחר, ייקח לו יותר זמן ללמוד להיות בלעדיה, וניסיון של שבוע שבועיים לא מספיק, אבל חבל לשלול ממנו את החוויה הברוכה של תחושה של חלק מקבוצה של שווים -ילדים אחרים ולא רק חלק מקבוצה של בית. כמובן שמהסיפורים ששמעתי כאן על הגנים שהתנסו חלק מהנוכחים בהם, זה פשוט מזעזע, ולחשוב שכולנו ורבים מהילדים היום גדלים בתוך המפעל לבייביסיטר הזה... נורא! לכן, אני אישית חושבת שכדאי לטרוח לחפש גן שיתאים בדיוק לילד הפרטי שלנו, ולאו דווקא גן קונבנציונאלי. כמובן רק במידה והילד רוצה.

באופן טבעי

באופן טבעי