סיפור שכתבתי

[אלמונית_באופן_זמני*]

אין לי נטייה לכתוב סיפורים. יצא לי מין סיפורון כזה ברצף - פשוט עמד מול עיני - אז החלטתי לכתוב אותו גם כאן. אשמח לביקורת. המרגיעון - אפשר להזמין הזדמנויות. מזמין אותי לכתוב ולהחשף. (אפילו בעילום שם).

[אלמונית_באופן_זמני*]

שכחתי את הילדים. שכחתי את הילדים. איך זה יכול להיות? איך קורה דבר כזה? להתלבש. מהר. נעליים. לא. לא. יותר מדי זמן. סנדלים. הכי מהר croocs. איך שכחתי? אני לא מאמינה. מה קורה לי?
הייתי בפגישה של באופן. זה אנטי טזה ללשכוח ילדים. לא הייתי חייבת. רציתי. היה שם בחור אחד. עצבן אותי. דיבר בפלצנות. אני לא זוכרת על מה. רק שהתפלצן לו. עניתי לו. אח"כ בא לשוחח, לרצות. לא הסכמתי איתו. היה לו ריח טוב, אבל הרעיונות שלא לא הריחו לי משהו. היה לי נעים בחברותא. שמחתי שהיה לי את הזמן.
היה לי את הזמן... איך חשבתי שהיה לי את הזמן? פגישה של באופן - איך לא היו שם ילדים להזכיר לי? אפילו לא תינוק יונק אחד לרפואה. כולן באו לבד - משוחררות.
מהר - לקחת את התיק - החוצה. להדליק את האזעקה. לנעול את הדלת - נו כבר, תינעלי. לצאת. השארתי אורות. לא נורא - הילדים.
מי איתם? מה הם עושים? הם בטח בסדר. לא נעים. לרדת במעלית. פוחדת מהמעלית הזו - עוצרת בבום. מקפיצה לי את הלב לתחתונים. המעלית למטה. עד שתגיע. מעלית אחרת. "סליחה, גברת - איפה יש כאן מעלית אחרת?" "לא. אני חדשה כאן". "לעבור את הסיבוב - ישר ימינה ושוב ימינה". מעלית מהירה. קרבי מתהפכים בקרבי.
"מפחדת?" - "כן. מאד. תודה על ההתעניינות." "אפשר בשלבים." "מה זאת אומרת?" "לגרום למעלית לעצור כל שתי קומות." "אני ממ.. הרת..." מאוחר מדי. הכפתורים דולקים לסירוגין. באמת פחות עוצרת בבום המעלית ככה. טריק טוב. אפשר לשנן אותו. צריך לשנן אותו.
מה עם הילדים? מי איתם? המטפלת בטח כבר כועסת. אולי עוד דואגת. שלב הדאגה יותר טוב. אחריו בא שלב הכעס.
המעלית לא זזה. עוצרת כל שתי קומות. אורות נדלקים. דלת נסגרת. "כן אני חדשה כאן." "לא, לא רווקה. יש לי ילדים. איפה הם? שאלה טובה." נו, שנגיע כבר. הדלת נפתחת. "הגענו". קומת כניסה. מרוב לחץ עופפתי. מעופפת החוצה מהמעלית. רחוב סואן - טקסי - מונית. לכי תמצאי. חייבת מונית." - "איפה הילדים?" שוב השאלה הזאת. "אני נוסעת להביא אותם." "בשעה כזאת?" "מונית, מונית" לא עוצרות. "לאן? לא. אני בכיוון אחר. "צריך לשבת במונית לפני שאת אומרת." המכרה עוד כאן. "תודה, כן. מונית, מונית." הנה. אני יושבת. הנהג רוטן. נוסע.
מה איתם? הם פוחדים? אכפת להם בכלל? והמטפלת הזו - מי זו? מה היא
"שלום. מה שלומך?" מכרה. כן יש כבר מכרה כאן במקום הזה. "בסדר. חייבת מונית." "איפה הילדים?" שוב השאלה הזו. "אני נוסעת להביא אותם". "בשעה כזאת?" "מונית. מונית." לא עוצרות. הנה אחת עוצרת. "לאן? לא. אני בכיוון אחר." "צריך לשבת במונית לפני שאת אומרת." המכרה עוד כאן. "כן, תודה". "מונית, מונית". הנה. אני יושבת. הנהג רוטן. נוסע.
מה אים? הם פוחדים? אכפת להם בכלל? והמטפלת הזו- מיזו? מה היא חושבת? מה היא אומרת להם? הם אכלו? הם שתו? אולי הקטנה נרדמה. לא חיבקתי את הגדולה בבוקר. עכשיו בטח זוכרת. איך שוכחים ילדים? בטח כבר עברה לשלב הכעס. תמיד צריך להגיע בשלב הדאגה. תמיד? ממתי את שוכחת ילדים?
ריחמתי על הבחורה השחומה שאמרה שאין לה ילדים. רוצה. היא באה לפגישה של באופן, כי כאן מקבלים אותה, מבינים אותה. אם היו לה ילדים הייתה יותר שלמה. כך היא מרגישה. חיבקתי אותה. דיברנו על הילדים. הראתי לה תמונות. הראתי לה תמונות ולא זכרתי. הייתי משוכנעת שאני חופשיה. שעוד לא הגיע הזמן. בכלל לא חשבתי אם הגיע הזמן. היא בטח בכתה. הילדה היפה שלי, שקשה לה להיפרד ומחכה לי בפתח שאבוא לקחת אותה. היא בכתה והמטפלת הרגיעה - עוד מעט, אמא מגיעה. אולי אבא.
סגרתי את הפלאפון. כדי לא להפריע בפגישה. אנשים מדברים וזה לא נעים ברקע. אח"כ פשוט לא הדלקתי. שכחתי. הייתי בטוחה שאני מחוברת לעולם. אם יהיה משהו - יתקשרו.
עשיתי אמבטיה. ארוכה. עם קצף. התענגתי. והיא בכתה. כל הזמן הזה היא בכתה. אני שוכבת לי בקצף. נהנית. והיא בוכה. איך לא הרגשתי? היקום לא משדר אלי? אני עד כדי כך אטומה?
הנסיעה הזו - הדקות נראות כמו נצח.
"מהר בבקשה". "גברת את רוצה שנגיע? תני לי לנהוג. אני יודע". הילדים שלי. הילדים. לא, לא אמרתי לו. "תנהג, אתה צודק, אתה הנהג" (תנהג כבר, לעזעאזל, תנהג).
בטח עשתה הצגות. המטפלת נהנתה בהתחלה. אח"כ אולי נגמרה לה הסבלנות והיא נעלבה. אוהבת להציג. רוצה קהל. יפה שלי.
הנה. מאחרי הסיבוב. הגענו. לשלם - "תודה".
השער סגור. צלצול. "כן - זו אני. סליחה."
השער נפתח. "לא. הם כבר לא כאן. בעלך - לפני כמה דקות. דואג לך. חושב שקרה משהו." "סליחה. סליחה. לא מאמינה שזה קורה לי."
מונית. אין כאן ברחוב. טלפון - מונית. שתבוא. הם בסדר. ההכרה חודרת אליי לאט לאט - הם איתו. הם בסדר. המונית מגיעה. מתיישבת. הדמעות. זולגות לאיטן. הם בסדר. "כן, היא בכתה קצת. אח"כ אחותה הרגיעה אותה. הן שיחקו יפה. התינוקת בכתה. אח"כ ישנה. רצתה לינוק. שתתה מים. הציגו הצגות. שרו שירים. רבו קצת. ילדים טובים. מה קרה לך?" "לא יודעת." "לא חשוב. העיקר שהכל בסדר."
הדמעות. מתפרץ הלחץ. הנה. כאן הבניין שלנו. לשלם. המעלית. נזכרת בטריק שלמדתי. לא. לא. עכשיו במעלית המהירה. רוצה למעלה. אליהם. המעלית נוסקת. הבטן מקרקרת. ובום - הלב לתחתונים. הגענו. הדלת נעולה. מבחוץ שומעת אותם. המולה. מחייכת לי. הם כאן. הם כאן ! פותחת את הדלת.
"אמא." חיבוק. בכי. סליחה, סליחה. אני בוכה. הם מספרים. מתלהבים. מתיישבת מניקה. החיים ממשיכים. ... חלק אחד נשאר מאחור ותמיד ילך איתי - החלק בו שכחתי את הילדים....

[אותה_אלמונית_בנתיים*]

וואלה, אין אף תגובה. כי אף אחד לא קורא, או כי זה מאד סתמי.
המרגיעון הנוכחי - הכל חוזר אלייך.
החשש הזה מלשכוח את הילדים מלווה אותי כל הזמן - במיוחד ככל שנוספים - שמא אשכח מישהו - בגן, בבית ספר, בחוג.... עוד לא קרה ששכחתי, אבל הפחד הזה מנכר בי. מעניין אותי אם הוא מלווה גם אחרים.
אולי אם אשנה את שם הדף ל"שכחתי את הילדים" יותר ימשוך להיכנס ולקרוא.
אני אשאיר את זה כך. אם נכנסתם ואין לכם או לא רוצים לכתוב משהו משמעותי - תשאירו סימן שקראתם. תודה.

[א_ל_א_ן*]

רגע, רק עכשיו ראיתי את הדף. עדיין לא הספקתי לקרא.

[ציפ_ציף*]

האמת שקראתי כבר אתמול,אז הנה מה שלי יש להוסיף,
הסיפור הזה הוא סיוט שחוזר אלי בוריאציות שונות,
אני מכירה אותו מהחרדות שלי...אולי גם מהאשמה הסמויה שאנחנו לפעמים מרשות לעצמינו לשקוע בדברים אחרים ולשכוח את הילדים -אפילו לזמן מה.
מעניין שיש חיבור של תחושות לאמהות.

[שפע_טל*]

הפחדים שלי כנראה יותר גדולים -
מעבר ללשכוח לשים אותם באוטו/ להוציא אותם מהאוטו (פחד קבוע כשאני יוצאת מהבית) יש לי גם שאלה קבועה שמחרפנת את אהובי "תגיד , אם תהייה מלחמה ונברח ביער, נזכור לקחת את הבנות ?". אני לא יודעת מאיפה השאלה הזו צצה (כי גם אין כאן יער) אבל היא חוזרת אצליכל הזמן, גם בחלומות...

[מיכל_צמות*]

אם תהייה מלחמה ונברח ביער, נזכור לקחת את הבנות ?". יש לי חלום על זה, שמחבלים פורצים לנו הבייתה ואני צריכה להספיק לקחת את כל הילדים מהמיטות ולברוח איתם. בבית הקודם היה לי בראש ממש דרך מילוט ברורה ואיך אני לוקחת כל ילד - כל פעם זה השתכלל - בהתחלה שכחתי את הנעליים, אחר כך כבר היה לי ברור שאני לוקחת את הנעליים ואת הסנדלים של שני הגדולים ואת הקטנטנות על הידיים ואיפה אנחנו מתחבאים שלא ימצאו אותנו ואיך אני מחברת את הקטנטנה לשד שלא תבכה וישמעו... זה היה סיוט שחוזר ומשתכלל. וכל פעם היו דברים אחרים שהיה צריך לפתור כדי לצאת מזה בשלום. איכשהו כשעברנו בית - זה נגמר. טפו, טפו, טפו שלא יחזור.

[ריחות_של_יסמין*]

סיפור מקסים! כלומר ממש מסוייט, הצלחת להכניס אותי לתוך הסיוט שלך, אין ספק שיש לך את זה!

[א_ל_א_ן*]

לא רציתי להיכנס לתוך הסיוט שלך. מזכיר לי כתיבה של צרויה שלו.