סיפור הלידה של שחר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[אמא_של_שחר*]

שחר כבר בן שנה, ועד עכשיו לא יצא לי לכתוב את סיפור הלידה. ובכל זאת יש צורך לשתף בסיפור הנפלא הזה.....
מדובר בלידת בית מתוכננת למחצה.
הרבה לפני שחשבתי בכלל על הריון (בעצם רק עכשיו אני חושבת בפעם הראשונה על להכנס להריון), בן זוגי היקר בנה הוט טאב - חבית עץ מלאה במים חמים - בחצר בין הבית של הורי לקראוון שלנו. כבר אז הודענו לטובה קרני, המיילדת המדהימה שלי (שגם ילדה עוד כמה חברות ושכנות), שהיא גם שכנה וחברה טובה, שהיא תיילד אותי שם.
היו לה המון תירוצים למה לא. באותה תקופה טובה עבדה בעין-כרם, והיה לה נוח לעבוד כמיילדת בבית חולים. כשנכנסתי להריון היא החליטה לקחת תקופה של פסק זמן, לקראת שינוי, ויצאה לחופשה מבית החולים. על ליילד אותי לא התכוותי לוותר לה. בפגישות אקראיות רבות ביננו, היא התחילה להכין אותי ללידה, הרבה סיפורים טובים יותר ופחות על לידות.
עם כל הכבוד להכנה שטובה העבירה אותי, נראה לי שהחוויה שעיצבה יותר מכל את הבחירות שלי לקראת הלידה היתה הנוכחות של אחותי ושלי בלידה של אחי הקטן, במשגב לדך, לפני 13 שנים.
התוכנית היתה שטובה תהיה איתי בבית עד לפתיחה של שמונה ס"מ ואז נעבור יחד לבית החולים, שם סביר להניח שלא יתערבו לנו בלידה (בלידות אחרות שטובה באה כדולה ההנחה הזאת הוכיחה את עצמה כנכונה).
בתחלית חמישי, טובה הזמינה אותי אליה לשיחה רצינית בנושא הלידה שלי, השיחה היתה איתה ועם בעלה, שהוא במקרה גם רופא המשפחה שלנו. יחד הם הציעו לי ללדת בבית, והסבירו למה לדעתם לידת בית הרבה יותר מתאימה לי (אהרון הוא מהרופאים החכמים מספיק בשביל לעודד לידת בית, כשהתנאים מתאימים). מאחר שלטובה לא היה ניסיון בלידות בית, ומאחר שהיא מאמינה שבלידת בית צריכות להיות שתי מיילדות, היא קראה לטיא פינסקי, שתבוא כמיילדת נוספת וחונכת. במפגש הראשון איתה מאוד התחברנו אליה, המפגש השני היה סמוך להודעה על ביטול ביטוח לממילדות הבית, והפוליסה שלה נגמרה יומיים אחרי תאריך היעד. טיא היתה קצת סקפטית לגבי האפשרויות, ונראתה נורא פסימית. מהמפגש הזה יצאה ההחלטה שנתכונן גם ללידת בית וגם לבית חולים. הרגשנו שלא מתאימה לנו התכווננות הכפולה, ושמחנו מאוד על טובה שגם בבית החולים, היא תדאג לכך שהלידה תעבור כמו שאנחנו רוצים, והחטנו לוותר רישמית על לידת הבית. בלב עוד היינו מלאים בתקוות איך הלידה ב"טעות" תיגמר בבית.
עד כאן השלב המדויק והמפורט, מכאן אילך, מדובר בפיסות זיכרון, ההורמונים הממסטלים בגוף שלי עבדו יפה מאוד בזמן הלידה.
לפנות בוקר, ביום הלידה, השינה נעשתה עוד פחות נוחה (סוף הריון שעליתי בו מעל עשרים קילו). אחרי זמן מה של התפטלויות במיטה הבנתי שיכול להיות שמה שמפריע לי זה צירים (שבועיים קודם היתה לי התראת שוא). יצאתי מהמיטה והתחלתי לעשות ספונג'ה בזחיל, כשבכל ציר, אני מתפטלת קדימה ואחורה. אחרי שעתתים כאלו, של צירים קלים, בהפרש של שתיים- שלוש דקות הבנתי שהפעם זה אמיתי. הערנו את טובה בטלפון (היא היתה בדיוק בראש פינה, ואנחנו גרים בנטף). עד שהיא הגיעה ניסיתי לטייל בבית ובהר, ולשבת בהוט טאב. בדיקה מהירה בדופלר שהקטן מרגיש טוב, אצבאות לפתיחה, וחזרתי להוט טאב.
הילדים של השכנים (אז בני 7-8), שראו אותי במים שאלו כהרגלם אם הם יכולים להצטרף, כשאמא שלי הסבירה להם שהיום לא כי אני יולדת הם רק ביקשו שנשמור להם את השיליה, כי הם עוד לו ראו אף - פעם.
אני נעשית יותר ויותר מסטולה, ומדי פעם עוברת מההוט טאב לחדר השינה. הלידה מתקדמת נהדר. אני מפחדת מהנסיעה עצמה לבית החולים, מחוסר היכולת להתנועע באוטו. טובה מפחדת שהמעבר מהסביבה הנפלאה של הבית אל בית החולים יפריע ללידה. התיעצות עם בן זוגי, ותוך חצי שעה גם טיא מגיעה. טובה שואלת אותנו אם גם אהרון יכול להצטרף. כשתיכננו ללדת בבית, הוא היה חלק מהתוכנית. בשלב הזה אני בהוט טאב, טובה שוחה ורקדת בין הרגליים שלי, אחותי גם במים, בן זוגי מחבק אות מבחוץ, אמא מלטפת יד אחת, אבא יד שניה, ואהרון טיא עושים תורנות בלתת קונטרה לרגיים כשאני צריכה לבעוט בזמן הצירים. בן זוגי שלח מישהו להתקשר לקרוא להוריו, שגרים קרוב, כך שבאחד הצירים פתאום ראיתי גם את חמותי מציצה. גם הכלב שלנו הקפיד להישאר קרוב. אחי הקטן עשה הלוך וחזור על הואפניים בין הבית לשכן. כל פעם שנגמרה הצעקה של הציר, הוא התקרב לשאול אם הוא כבר יצא, וברח שוב לקראת הצעקה הבאה. אני ישנתי עמוק בין הלחיצות. אחרי כל לחיצה שאלתי את טובה כמה עוד נשאר לי. באחד הצירים היא אמרה שאם אעשה מה שהיא אומרת, הילד בחוץ, וכך היה.
נשארנו כמה רגעים במים, שבמהלכם הספקתי לראות כמה ראשים שבאו לחזות בפלא, ואז עברנו יחד למיטה, שם ניפרדתי גם מהשיליה (הילדים אמנם לא זכו לראות אותה, אבל נטענו מעליה שזיף).
ההוט טאב נמצא בחצר. היה יום שישי יפיפה ושטוף שמש, בסוף ינואר, ולא מעט אנשים שלא ידעו מה קורה קפצו כהרגלם להגיד שלום. רובם הגדול קלט מהר מאוד מה קורה, וחזר כלעומת שבא. בואותו הזמן, הנוער של היישוב היה עסוק בניקיון הרחובות, ככה שקשה לספור את העדים ללידה הזאת. עדיין קורה שכל מיני ילדים קטנים מספרים לי את חוויותיה ם מהלידה שלי ושואלים למה צעקתי.
גם כשתיכננו ללדת בבית לא חשבנו על לידה כזאת, עם כל כך הרבה אנשים מסביב. כנראה שההינו כל-כך מרוכזים בתהליך עצמו, שזרם כל-כך יפה ובטבעיות, שלא טרחנו (פה מדובר בבן-זוגי, אני כאמור הייתי מסטולה מדי) להרחיק חלק מהנוכחים. הנוכחות של כולם סביבי הרגישה לי כמו סחר חליפין של מתנות אנרגטיות. ללא ספק שלידה מתוכננת לגמרי היתה נראית אחרת.
אני מאוד מקווה שגם הלידה הבאה תיהיה בבית, אבל נראה לי שהפעם היא תיהיה קצת אחרת, בעיקר בהקשר של כמות האנשים סביבי. כל הקרובים אלי קיבלו (וגם נתנו) מתנה ענקית בלידה הזאת. מי שויתר, ואולי אפילו הקריב הוא בן- זוגי, שמקומו לא היה שונה משל האחרים. לכן נארה לי שהוא יהיה האדם המרכזי סביבי בפעם הבאה.

[דנה_ה*]

ואאוו. סיפור מקסים ומיוחד
מזל טוב!

[אורני*]

לידת בית מקסימה!
המון אושר לכל המשפחה...