סיפוק ועניין בחינוך ביתי

[אנונימי]

ראו גם: מימוש עצמי בחינוך ביתי, הורים בחינוך ביתי, חינוך ביתי.

[הד_בר_ניסן*]

שאלה שמטרידה אותי היא שאלת הסיפוק והעניין של ההורה כאשר הוא נשאר בבית.
זהו כמובן נושא מאד אישי, אך בעיני נתפשת הקדשת חייך בצורה טוטאלית לחינוך הילדים כהקרבה לא קטנה.
ומה עם כל שאיפותי האישיות ?
אני אשמח לשמוע מנסיונם של אחרים.

[יונת_שרון*]

שלום הד,
העלית נקודה מאוד חשובה לדעתי, שמאוד מעסיקה אותי באופן אישי. הצרכים של הילדים הם כל כך בולטים וכל כך מידיים, שקל לשקוע בהם ולשכוח את הצרכים והרצונות שלנו. נראה לי שהדרך שבשביל להתקדם למימוש עצמי מתחילה בזיהוי דברים שאנחנו אוהבים לעשות, ואז מציאת דרכים לעשות אותם. זה לאו דווקא קשור לחנוך ביתי - יש הרבה אנשים שעובדים מחוץ לבית ולא עושים דברים שהם אוהבים. אבל חינוך ביתי בהחלט מחדד את השאלה הזאת.

אז איך עושים את זה? קודם כל צריך לנסות לחשוב על דברים שאת נהנית לעשות - לא דברים שאת עושה טוב, או שלמדת, אלא דברים שכיף לך לעשות אותם. את יכולה לנסות להזכר בדברים שעשית פעם ורצית לחזור אליהם, או דברים שתכננת להיכנס אליהם ולא יצא לך, או דברים שאת עדיין עושה ונהנית מהם.

עכשיו תבחרי דבר אחד או שניים כאלה, ותנסי לדמיין איך את עושה את זה עם הילדים. כאן סביר שתצטרכי להפעיל יצירתיות, לעשות נסיונות, לשנות דברים, להתאים. אולי זה יהיה פחות מספק מלעשות את אותם הדברים בלי חברה, ואולי תגלי שהחוויה דווקא משתפרת. אבל הכי חשוב: תזכי לעשות משהו שאת אוהבת, לפתח את עצמך.

השלב הבא: לחשוב על עוד משהו כזה ולעשות לגביו אותו הדבר...

כדי לעשות את הדברים קצת יותר מוחשיים, אתן כמה דוגמאות מעצמי:

אחד הדברים שאני נהנית מהם זה תרגול יוגה. זה עושה לי טוב. פעם הייתי עושה את זה אחרי שהייתי שמה את הבן הגדול בגן. כשהוא הפסיק ללכת לגן, הייתי בבעיה. יום אחד החלטתי פשוט להתחיל בתרגול, אפילו שהוא איתי. הוא הסתכל עלי ושאל מה אני עושה. אמרתי: "התעמלות". זה מצא חן בעיניו, והוא הצטרף. מהר מאוד הוא התחיל להמציא "התעמלויות" משל עצמו. כשרציתי לעשות הרפיה, הסברתי לו שעכשיו אני רוצה לנוח בשקט, ומצאנו דברים שהוא יכול לעשות בינתיים בלי להפריע לי. מדי פעם הוא בכל זאת ניגש אלי – ליטף, נישק – וחזר לעיסוקיו. במשך הזמן הוא כבר למד להכיר את הנושא וכבר לא תמיד מצטרף אלי. אבל הוא כבר יודע לא להפריע לי.
כשהבן הקטן נהיה יותר ערני, זו שוב התחילה להיות בעיה. ניסיתי כמה פעמים להתעמל כשהוא ער, אבל הוא פשוט טיפס עלי מכל הכיוונים ולא נתן לי להתרכז. ואז פעם אחת, בעודי מחזיקה בקושי את הרגליים למעלה באויר, הוא הסתתר מאחורי גבי, הציץ, ואמר בחיוך גדול "קוקו!" לא יכולתי להתאפק וצחקתי נורא. וכשהצחוק השתחרר, גם כל המתח השתחרר איתו וגיליתי שאפשר להרפות לא רק בנשימה סדירה וריכוז, אלא גם בצחוק.
היום הדבר העיקרי שמפריע לי להתעמל זה המשיכה הנוראה לבדוק מה חדש...

עוד דבר שאני אוהבת לעשות זה לתכנת (לפתח תוכניות מחשב). אבל זה ממש לא הולך טוב עם ילדים – הם לא אוהבים שמתעלמים מהם לטובת המסך. ועוד יותר גרוע, כשיש ילדים מסביב, אי אפשר להתרכז במשך שעות בלי לטפל בהם, לדבר איתם, לשחק, לעזור. כל הפרעה כזאת מנתקת את חוטי המחשבה ואחר כך קשה למצוא אותם ולטוות אותם מחדש.
אז התחלתי לתכנת בדרך שונה לחלוטין, שמאפשרת לעשות את רוב העבודה בלי להצטרך להחזיק את כל חוטי המחשבה האלה בדיוק במקום. באופן כללי, מדובר על לשמור על האריג של התוכנית שלם בכל רגע. מקסימום לנתק קצה קטן של חוט ומיד לחבר אותו מחדש כך שהאריג כולו יהיה שוב שלם. מסתבר שזו שיטת עבודה מאוד יעילה, ושכתוצאת לוואי שלה איכות הקוד של התוכנית גבוהה. יותר מזה, ההפרעות תורמות לפעמים כי הן מאפשרות לעשות צעד אחורה ולהסתכל באריג כולו, מה שקשה לעשות בזמן שעסוקים בטוויה.

אני מקווה שזה קצת עוזר להבין שחינוך ביתי לא אומר שאת צריכה לוותר על התקדמות בנתיב האישי שלך. אולי רק תצטרכי ללמוד כמה צעדים חדשים.

[מיץ_פטל*]

אני ממש נרגשת: הילדים יושבים כבר כחצי שעה , מעיינים בחוברות הנישונל ג' אוגרפיק (ידעתי שיומם יגיע!!). ומספרים לעצמם סיפורים.
אני גולשת לי פה בכיף. קודם התלבטתי אם להכריז שכבר הגיע השעה לישון. אבל החלטי לא להפריע ללימוד והסקרנות המבורכת שבאה פתאום .(זה תמיד מגיע ברגעים לא צפויים, ובטח לא כבא לי ללמד אותם משהו - טוב, אני נגמלת מהדפוס הזה).


ועכשיו אני עייף אמא - הוא קורא לי.
ותיתני לי ציצי? - אמא.
טוב אני הולכת להרדמה.ביי.

[מיץ_פטל*]

טוב, לא ממש בהקשר השל הדף. אבל רגע כזה נותן כל כך הרבה סיפוק וכח להמשיך.
נותן לי תחושה של הגשמת האני האימהי שלי בחינוך הביתי. שגם הילדים שלי, שלפעמים נדמה לי שלא עושים "כלום" ,שומרים על הנטיות הסקרניות שלהם. או בעצם אני שמחה לגלות שלא חיבלתי להם בכך.
או בעצם יותר נכון לי להגיד שאני רואה ברכה בעמלי - שמירת הסקרנות והלמידה שלהם.

לפני השינה הגדול פרק מהפנס את הסולולת שלו , הצמיד אותן זו לזו ושאל האם ככה עובר החשמל. מובן שזה עבר לשורה ארוכה של שאלות והסברים ונסיונות. אני לא בטוחה מה הוא הבין מהכל וכמה הוא קלט, אבל עצם העניין היה מקסים עבורי.
ואני מחכה לשאלות הבאות שלו.המקום הזה, המצפה הזה - מרגש אותי. ממלא אותי.

בבוקר מהרתי לארגן את הבית כדי להגיע לחברים שלנו. כשהקטנה בקשה לצייר בגואש, אפילו לא עפעפתי. הסברתי לה מה עליה להכין . היא הכינה, הבאתי לה את הצבעים והמכחולים , והיא ציירה לה שעה ארוכה.
מבחינתי זה היה השיא של עצמי.כי לא קטרתי לה או לעצמי, לא ניסיתי להניא אותה מכך או להציע לה תעסוקה אחרת, כי אנו ממהרות. לא התעצבנתי מהרעיון הזה דוקא עכשיו. אלא הייתי במקום מאוד מאפשר.
ואפילו שמחתי ש"הספקנו" לעשות עוד משהו בזמן הלחוץ הזה ( כן, לא מתפטרים מהר כל כך מהכל..).
לא יודעת איך זה קרה לי פתאום. כי זה כלל לא פתאום. זה פרי של עבודה פנימית מאוד עמוקה שלי. על דפוסים שכאלו.
וזה - סיפוק. גאוה.הגשמה עצמית עבורי.

אתמול בקרו אותי קרובי משפחה. אחת מהם אמרה כי היא מלאת התפעלות מהסבלנות שלי, מהשקט שלי , מהדרך שבה אני נוהגת איתם.כמה מקום אני מאפשרת להם. שאני מאוד מקשיבה להם ומתיחסת מאוד ברצינות לדבריהם. היא אהבה את הכבוד שאני רוחשת להם ונוהגת בהם עד כי זה מעמיד אותה גם במקום כזה מולם.
ואללה???? אני???? ישששששששששששששששששששששש!!! אני מצליחה בדרכי. וגם אחרים רואים זאת.

יש לי נטיה טבעית לראות כמה אני לא מצליחה וכמה אני נכשלת ונופלת. ופתאום כל כך הרבה הצלחות.
ובעיני אלו הן ההצלחות האמתיות של חיי.!!

[רונית_סלע*]

וואו! איזה יופי! כיף לקרוא, מכירה את התחושות של לראות פתאום את הדרך שעברתי ואת הכיף הגדול כשגם מישהו מהצד רואה (וזה קורה כמובן דווקא כשבכלל לא התכוונתי להרשים...) @ .

[ריח_מנטה*]

מאוד מעניין אותי כיצד הילדים בחינוך הביתי מעבירים את הזמן במשך שעות היום? כי אצלי למרות החוגים והגינה ובית הספר בבוקר, אני עדיין שומעת את המילה משעמם לי. קראתי כאן כמה דפים על החינוך הביתי זה מעניין אותי אבל בכל זאת לא כל כך מצאתי מה עושים רוב שעות היום ויום אחר יום.

[יונת_שרון*]

למרות החוגים והגינה ובית הספר בבוקר, אני עדיין שומעת את המילה משעמם לי.
אני לא חושבת שזה למרות אלא בגלל.

[ב_דחילו*]

ריח מנטה, ממה שלמדתי מהורים בחנוך-ביתי באתר הם פחות מתרגשים ונבהלים מאמירות כאלו, או לפחות מקשיבים להן בצורה אחרת. אני יכולה להקשוב לאמירה כמו 'משעמם לי' כאל משוב שאמור להפעיל אותי, או להטיל ספק באורח חיי ואילו מהורים פה למדתי ש משעמם לי יכול להיות הרבה דברים.

אני מנסה להבין מה בעצם אומרים לי. גיליתי עם הילדים שלי שברגעים כאלו שיתוף במה שאני עושה מתקבל בשמחה. הרבה פעמים הם פורשים מהעסוק המשותף באמצע לעיסוק שלהם. הם גם מאוד אוהבים להכין דברים אמיתיים, כמו לוח פעילות או קופסה להודעות, שלט לדלת או מתנה למשהו, מכתב לחברים.

[ריח_מנטה*]

המילה משעמם לי לא מרגיזה אותי או מרגשת אותי, פשוט התכוונתי לאמר שיש לילדה שלי(7) סדר יום קבוע: בבוקר עד 1 לימודים(היא הולכת בכיף)בצהריים:ארוחה,שיעורים,מנוחה ופעמיים בשבוע חוג התעמלות אומנותית. מדי פעם חברה באה אליה או שהיא הולכת אל חברות או צופה בטלויזיה. אבל אם אין יום אחד משהו לעשות אז משעמם לה.וייתכן שהיא אוהבת ליהיות כל הזמן עסוקה הם גם מאוד אוהבים להכין דברים אמיתיים בעצם במשפט הזה אני קצת מבינה שהילדים יודעים להעסיק את עצמם וזה ממש נפלא בעיניי.

[אמא_של_יונת*]

ריח מנטה ,

לילדה שלי(7) סדר יום קבוע:_ _אבל אם אין יום אחד משהו לעשות אז משעמם לה.
אני חושבת שהדברים קשורים זה בזה.
אנחנו רגילים לסדר-יום קבוע (אני אומרת "אנחנו" כי אני כוללת בזה גם את עצמי), והסדר המובנה הזה והקביעות הזאת מנטרלים את יכולתנו ליצור לעצמנו פעילות עצמאית, או לא לעשות כלום ולהרגיש טוב עם זה. יותר מזה: הם יוצרים אצלנו צורך פנימי לעשות משהו "מועיל וקונסטרוקטיבי"
אם תקראי קצת מה שכותבים הורים שהוציאו את ילדיהם מחינוך ממסדי לחינוך ביתי, תראי שזו נקודה מרכזית בתקופת המעבר.
יתכן שבדף סדר יום תמצאי כמה תשובות לתהיות שלך.

[ריח_מנטה*]

קראתי ב סדר יום אני מתחילה לקנא, נשמע כיף.

[נילי_לי*]

אני מנסה להשתחרר מהצורך להעסיק את הילד , מתוך כונה טובה להשקיע זמן איכות , אשר בד"כ מסתיים בעצבים שלי או שלו .
חסרה לי מאד חברה של אנשים אך אני בטוחה שגם זה יגיע בבוא העת .

אני מנסה לעסוק בענייני ולהניח לו לשקוע בעיסוקיו .
רגעים רבים משעמם לי , יותר מאשר לו .
כאשר הוא משחק הוא אומר לי : " תקראי ספר " , או " תלכי לישון ".
כאשר הוא זקוק לי , לחם , למגע , לתשומת לב הוא פונה ודורש חד משמעית .

לאחרונה אני מרבה בבישולים , בקריאה .
ממעטה ב "פרוייקטים " הקשורים בלמידה .
הוא בוחר את הספרים שברצונו שאקריא לו . איני פוצה מילה גם כאשר הוא נצמד לספר מגיל שנה .
בעבר התעקשתי לקרוא לו רק בעברית , הרפיתי לחלוטין מאחר ומובן בהחלט רצונו להיחשף לשפה האנגלית הסובבת אותו מכל עבר .

הסיפוק קיים מעצם היותו ילד שלי , החשש קיים האם אני בדרך הנכונה , האם אין חסכים וכו .
אך ממילא זהו סיפור חיי בכל תחום , בכל שלב .

קיימים ימים מאתגרים בהם הכעס מציף אותי , השחיקה , העייפות , התחושה שאני " המשרתת " של כולם , ימים בהם התובענות מצד הילד היא אינסופית .
לא נראה לי שזה היה שונה אם הוא היה בגן .
גם אז היו מופיעים ימים אלו במלוא עוצמתם .

[יעל_אבמ*]

גיליתי שתחושת סיפוק קשורה ישירות לציפיות שלי. אני יכולה להיות מסופקת מאוד מאיך שעבר עלי יומי או מאוד לא מסופקת, וזה תלוי מאוד במה רציתי "להשיג" ביום הזה. אני מבדילה בין תחושת הסיפוק הנובעת מעשייה ומזו של הוויה. לפעמים, אני לא מספיקה לעשות הרבה מהדברים שאני מתכננת, ואז לפעמים, עולה תחושה של תיסכול, של לא הספקתי.ולפעמים, באותו המצב אני שמה את הדגש על ההויה, על איך זה היה בכל אחת ואחת מהשניות שבהן עשיתי את מה שכן הספקתי לעשות, האם הייתי שם או שמא בתוכי במקום אחר, ואם הצלחתי בחלק זה או אחר של הזמן, להיות ממש שם, זה מאוד משמח אותי. גם לחשוב על זה ככה וגם ברגע עצמו. למשל, אם בבוקר אני יוצאת לתלות כביסה אני יכולה להיות מאוד לחוצה בזמן התלייה מכל מיני גורמים, כמו שאר הדברים ברשימה שעלי להספיק וכו'. אבל, אני גם יכולה ממש להיות שם, לשים לב לרוח שנושבת, אם יש כזה דבר באמצע אוגוסט, זה נס גדול. ולהתעטף לרגע בבגד לח, לפני תלייתו, ולהנות מהקרירות שעל עורי. אני יכולה גם לשחק עם עצמי משחקים, כמו מקסימום פריטים מינימום אטבים. או להנות מהשקט, או מהניחוח של ההדסים שבקרבה.
והעניין בחינוך הבייתי, טוב הוא משתנה כל הזמן, גם בעוצמתו וגם בתכנים שלו. לפעמים מאוד מעניין להתבונן. ממש להביט מסביב, על הטבע או על הילדות. ולפעמים, זה נורא עמוס וצריך להתעסק במשהו אחר. אני מאוד אוהבת לעסוק באומנות, וגם לרקוד ולעשות יוגה, לקרוא, שיחה טובה עם חברה, ושאר ירקות. אני חושבת שעניין בחיים קשור למצב ההוויה. אותי כמעט כל דבר מעניין, שכחתי להגיד שאני אוהבת ללמוד.

[לוטם_מרווני*]

יעל, האם את מתכננת הרבה דברים למשך היום או שפשוט זורמת?
אני מוצאת את עצמי מתכננת משימה אחת גדולה יחסית (לנקות את הבית/ קניות/ החלפת מצעים) עבורי, וכאשר אני מצליחה אותה יש סיפוק ותחושה של "זמן פנוי" לאומנות.
מאז שינוקא זוחל, הזמן הפנוי שלי מצטמצם לשינה שלו, ואז אני מגיעה לסוף היום עם לשון בחוץ וחשק לעשות משהו אחר. ימים כאלו מתישים אותי, כנראה בגלל הציפיות. וכמו שכתבת, פשוט לחיות את הרגע במינימום תכנונים וציפיות- אלו הימים עם השלווה, השקט.
למדתי במלחמה הזו למצוא את השקט והשלווה בבית, בלי להאלץ לצאת ולחפש חברה (מחוסר ברירה כמובן), זה נותן לי הרבה כוח, הרבה סיפוק, שאני יכולה לבד.

[חגית_נובק*]

כנראה בגלל הציפיות. וכמו שכתבת, פשוט לחיות את הרגע במינימום תכנונים וציפיות- אלו הימים עם השלווה, השקט.

גם אני מוצאת מתאם גבוה בין תחושת סיפוק לצמצום הציפיות. לצפות שיקרה דבר אחר ממה שקורה בפועל, זה מתכון כמעט בטוח לתחושת תסכול. זה לא אומר שאני לא יכולה להרשות לעצמי לרצות ולעשות את מה שאני רוצה. החכמה בעיניי היא להצליח להיות מסופקת ומרוצה גם אם לא הצלחתי לעשות את מה שתכננתי. איך? פשוט להתבונן על מה שקרה במקום (עדיף בזמן אמת), ולהצליח להגיד לעצמי משהו בנוסח: נכון שרציתי עכשיו לשבת וקרוא את הספר שלי, אבל אני שמחה שדווקא בגלל שהילד שלי לא מאפשר לי לעשות את זה עכשיו, יש לי הזדמנות לשבת ולבנות איתו ארמון מלגו....

קראתי את מה שכתבתי ונראה לי שבקונסטלציה מסויימת זה עשוי להשמע לא אמין או פלצני. משום-כך אני מרגישה צורך להדגיש שאני מתכוונת לזה במלוא הרצינות. באמת, כל-אחד מוזמן לנסות את זה ברגע הבא שתרגישו שעולה בכם תסכול על זה שברגע זה אתם לא עושים מה שאתם רוצים. התרגיל הוא מאוד פשוט: מתבוננים על מה שכן עושים באותו רגע (אפילו אם זה דבר לכאורה טריוויאלי ומשמים כמו לארגן את המטבח אחרי ארוחת צהריים), ומוצאים מה מספק ומהנה ונעים בעשייה הזאת. (לי למשל עשייה אוטומטית כזאת מאפשרת להגות, לחלום, לשחק במים...וגם לקבל בסוף מטבח נקי). בהצלחה.