אמא צועקת

אני צועקת על ילדי ואחר כך שונאת את עצמי.
עוד מישהי צועקת פה לפעמים?
יהיה לי קל לקרוא שאני לא היחידה.
ואלו שלא-איך?
יש פטנט?
תודה

אני צועקת ולא שונאת את עצמי.
אני פשוט אני.
יש לי חברה קרובה מאוד שלא צועקת לעולם. אני והיא עדיין לא החלטנו מה עדיף. יש תוצאות לכאן ולכאן.
ובכלל - אני דוגלת בלהיות כפי שאני ולנסות להשתפר, ובעיקר בלהתמודד עם זה.
אז כשאני מגיעה למצב שאני צועקת - אני מקפידה לבדוק עם עצמי למה - ז"א על איזה כפתור בדיוק לחצו לי ומה אני יכולה ללמוד על עצמי ואיפה לתקן.
וגם מנהלת אח"כ שיחה עם הבנות , מיישרת קו, מסבירה ומזכירה שאני גם בן אדם ולא רק אמא ומותר לי לכעוס ולצעוק בדיוק כמו להן.
והכי חשוב לי - שאני אוהבת גם כשאני צועקת.
אנשים שנתקלים ביומיום בגדולה מספרים לי שהיא סיפרה להם שמותר לכעוס ושזה לא אומר שלא אוהבים. גם לחברות שלה כשהן "צעוקות" היא מסבירה את זה ומעודדת אותן...
אז זה לא שאני כל היום רק עסוקה בלצעוק, אבל אני מרשה לעצמי לצעוק בלי רגשות אשמה אח"כ.
אגב, הגדולה איך שאני מרימה את הקול : "טוב אבל מה את צועקת???" או שעושה לי שששש..... עם האצבע.
או מזכירה לי שזה שאני יצעק לא יגרום לדברים להיות אחרת. - אלו דברים שאני אומרת לה....
אל תשנאי את עצמך - פשוט תחיי.

גם אני צועקת אבל גיליתי שככל שאנ צועקת יותר ככה פחות מתייחסים אליי. משהו בסגנון כלב נובח לא נושך.

איזה דף מקסים! בא לי בדיוק בזמן. עד לפני כמה חודשים הייתי מאלו שלא צעקו. כשהייתי לפני הצעקה, הייתי מזהירה שלא להפעיל לי את הכעס עכשיו. וזה עבד. לא הגעתי לצעקות ולהתפוצצויות. בזמן האחרון עברתי "משברון" וצעקתי כמה פעמים. האשמה אצלי גאתה בעקבות כל צעקה.
תמיד הרשתי לעצמי לבטא רגשות ליד הילדים - בכי, עצב, שמחה, כעס... אבל לצעוק עליהם? זה תמיד נראה לי כמו רגע לפני המכה. (שאז אני מפוטרת).

אמא לביאה - מאמצת מדברייך. כן, אנחנו בני אדם. האחריות כלפי הילדים לפעמים משכיחה לי...
תודה לפלונית על הדף. @}

כשאני מגיעה למצב שאני צועקת - אני מקפידה לבדוק עם עצמי למה - ז"א על איזה כפתור בדיוק לחצו לי ומה אני יכולה ללמוד על עצמי ואיפה לתקן

פתאם לעשות את הבדיקה בדיעבד ולא להיות מוכנה מראש עם התכוננות למצבים שבאים. מוזר. כנראה שהיום זו דרך שאני יכולה לבחון. ברור לי כל כך למה באות צעקות. קשה לי שהילדים בתווך של הקשיים שלי. ובאמת עושה עבודה על המקומות שלי שמהם מגיעים חוסר הסבלנות והמתח.

ויש גם אני אמא צעקנית, במקום לצעוק, לוותר על הכעס,

גיליתי שככל שאנ צועקת יותר ככה פחות מתייחסים אליי. משהו בסגנון כלב נובח לא נושך. מהחיים. לגמרי.

גם אני בצועקות.
אני גיליתי שכאשר אני צועקת כדי שיקשיבו לי, זה בעצם בגלל שבשלב מוקדם יותר, אני הפסקתי להקשיב לי.
לפעמים אני צועקת כדי לשחרר מתח, או מהתרגשות, אבל אז אני לא צועקת על אף אחד, אלא סתם לחלל האוויר, לפעמים אפילו ללא מילים.
<בעלי טוען שמתישהו יזמינו לנו משטרה בחשד לאשה מוכה בבית>

אני עדיין לא אימא אבל אני בהוראה וחינוך כבר הרבה שנים.

אני לא צועקת על ילדים. גם לא אם הם 35 ילדים בכיתה.

איך? אני החלטתי שאני לא צועקת לא משנה מה. שזה עיקרון ברזל לא לצעוק. למה? כי צעקה היא סוג של אלימות, כי בצעקות לא משיגים יותר מאשר בנועם, כי בצעקות הורסים את מיתרי הקול (בעיקר אם את מורה וכל הזמן צועקת לגבי אימהות זה פחות קריטי), כי ילד שצועקים עליו ניבהל, נעלב, מרגיש מותקף ואני מאמינה ש90% מהמעשים של ילדים לא באמת מצריכים צעקות.

כי צעקה היא שיחרור זעם שלנו או העברת לחץ ולא פעולה חינוכית.

מיצטערת אם זה נישמע כמו הטפה אבל זה מנסיון של שנים מעצמי ומהיתבוננות על מורות- אני מציעה לכן להחליט שלא משנה מה- לא צועקים.

אני מקווה שבזכות הנסיון שלי בחינוך אני אדע לינהוג באותו אופן עם ילדיי שלי.
אני מאחלת לי ולכן הצלחה

_אני מקווה שבזכות הנסיון שלי בחינוך אני אדע לינהוג באותו אופן עם ילדיי שלי.
אני מאחלת לי ולכן הצלחה_
אני מתחברת לדברייך ומעריכה אותך על יכולתך להשאר "קול" מול כיתה שלמה של ילדים.דברייך לא נשמעים לי כהטפה אלא כרעיון חשוב ונכון.

אני מתחברת לדברייך ומעריכה אותך על יכולתך להשאר "קול" מול כיתה שלמה של ילדים.דברייך לא נשמעים לי כהטפה אלא כרעיון חשוב ונכון. @}

כי ילד שצועקים עליו ניבהל, נעלב, מרגיש מותקף ואני מאמינה ש90% מהמעשים של ילדים לא באמת מצריכים צעקות. אנחנו בוחרים את הדרך להגיב והיא לא באה ממה שהילד עושה, אלא ממה שהמעשה עושה לנו.

אנחנו בוחרים את הדרך להגיב והיא לא באה ממה שהילד עושה, אלא ממה שהמעשה עושה לנו.

בדיוק!

אני שמה לב שלאחרונה הטונים בבית עולים ועולים.
המשפט הנורא שהיו אומרים לי"אתה לא מבין עברית?!!" "תעשה את זה עכשיו!!!" והכל בטונים גבוהים, וזה קורה כל יום, הרבה מדי , חזק מדי.
מצד שני, הוא לא רוצה להתקלח, הוא עושה לי דווקא במקומות שהכי קשים לי(אני שונאת שנכנסים מלאי בוץ הביתה)
מה עושים בלי צרחות? האם יש דרך?

זה עניין של סדר עדיפיות מה יותר חשוב לך בית ללא צרחות או בית ללא בוץ?
הוא לא עושה לך דווקא פשוט מה שחשוב לך לא חשוב לו.
ובזה שאת צורחת את לא הופכת אתזה לחשוב לו .
לגבי המקלחת זה הגוף שלו והוא לא רוצה לרחוץ אותו ושוב נשאלת השאלה מה יותר חשוב לך ילד רחוץ או ילד שמבין עיברית?
ברגע שתגדירי כמה חשוב לך כל דבר ותבררי איפה ברשימה ממוקם בית בלי צרחות ועל מה את מוכנה לותר בתמורה דברים יתבהרו כשמש באמצע אוגוסט 12 בצהריים מדבר .

היה דף שיתוף נחמד על אמהות שצועקות, לא זוכרת איך קוראים לו.

אני לא מסכימה איתך אילה
לי יש ילד בן 4 ,
ואני מבטיחה לך שהוא עושה לי דוקא!
וזה בסדר!
הוא בודק את הכוח שלו מולי.
מולי ומול עוד מקומות מפגש ,
שהם חיוניים וחשובים לו.
סדר העדיפויות שלי מאוד ברור לי. אני רוצה בית שקט ורגוע בלי צרחות!!!!!!!!!
אבל...
לעיתים הוא בודק את הגבול עד שאני שמה אותו בצורה שברורה גם לי.
ואני מאמינה שהוא ובכלל ילדים זקוקים לגבולות ברורים יציבים ועיקביים,
כדי להכיר את עצמם, את העולם, וכדי לפתח ביטחון.
בעצמם, בנו ובעולם.
כדי לדעת למה לצפות מאיתנו, ההורים,
ומהעולם, הם זקוקים לגבולות.
הם לומדים איך אנחנו ההורים תופסים את העולם דרך ההתנהגות שלנו .זה גבול.
אמא לבן 4-
אני משתדלת לא לצרוח,אבל, לפעמים הוא זקוק לזה,
אבל אני לא מזדהה ובטח ובטח לא מלקה את עצמי על כך.
בנים הם ציידים במהות שלהם,
דמייני את טקסי החניכה שהם עוברים בשבטים,
בגיל 4-5, כשהם נפרדים מאמא, והתינוקות שבאוהל,
בגיל 10-13 , כשהם מתחילים לצאת עם הגברים לצוד.
עכשיו הם עוברים את החניכה הראשונה של להיפרד מאמא,
לעמוד על שלהם,והם זקוקים למיפגש מולם, לא לוואקום.
בכל אופן זו היא תפיסתי, ועל פיה אני מגדלת את בניי.

להגיד שזה קל זה מאד קל למישהי מהצד וזה גם מאד פשטני. האמנם זה תמיד כזה קל? האמנם לא "מתפלקת" לך אף פעם יציאה מפגרת שאת לא מאמינה שיוצאת לך מהפה, ועוד בטונים האלה?
אני בעיקרון מסכימה שחשוב לבחור מאבקים, שצרחות מנוגדות למתן כבוד לילד אבל לבוא ולהגיד למישהי:
אה זה קל, נשמע לי מתנשא.

שלא ישמע שאני בעד צרחות!!!!!!!!!!
אני לא! ממש לא!
אבל כשבוחרים, כמו ששחר חדש כתבה ,
במאבק מסוים, ושאף אחת לא תגיד שהיא לא בוחרת בשום מאבק אף פעם,
אז זה גם לפעמים מעורב בהעלאת ווליום הקול, זה הכל. יצא לי חרוז...
קל, זה בטוח לא!

הוא בודק את הכוח שלו מולי.
נכון ילדים בודקים את הכוח שלהם מול המבוגרים אבל לא הייתי מגדירה אתזה כלעשות דווקא
אלא כלבדוק למי יש יותר כוח .
וכאן כמו שאמרתי מתחילה ההחלטה האם את שוברת את הילד בצרחות או שאת נותנת לו להבין שהוא חשוב ולא מתוך ויתור .
וגבולות לטעמי לא משיגים על ידי צרחת כמה פעמים אמרתי לך אלא על ידי אמירה בטון רציני של מה מותר ומה אסור .
למשל אצלנו לא נכנסים הבייתה עם נעליים. יש כאן רלוונטיות בין האמירה למעשה המצופה מין הילד בצרחה אתה לא מבין עיברית אין קשר.
או כמו שילד אחד ענה לאמא שלו אני מבין עיברית אבל לא באלי .
אתן צודקות זה לא קל אני אמחק את זה .

אני משתדלת לא לצרוח,אבל, לפעמים הוא זקוק לזה,
ילדים לא זקוקים לזה שיצעקו עליהם ויצרחו עליהם - אמהות זקוקות לזה.
ואם את לא משוכנעת אז ההוכחה טמונה בזה שיש אנשים שמשוכנעים שילדים זקוקים למכות - פה האמת ברורה לך נכון ? אותו דבר לגבי צרחות

אתן צודקות זה לא קל אני אמחק את זה

אילה
אני באמת מאמינה במה שאת אומרת.
אבל ילד שזקוק לגבול לפעמים ימתך את הגבול עד שבאמת תתעצבני,
קוראים לזה דוקא.וזה לא בשבילי, זה בשבילו.
הוא יודע איפה ללחוץ כדי להיפגש.
ולפעמים ילדים כן צריכים שיעמידו אותם במקום, וגם מבוגרים צריכים את זה.
לגבי מכות- אני שהייתי ילדה מוכה ושהתעללו בי בילדות,
יודעת שאין מקום למכות במציאות שלי ושל ילדי.
ובכל זאת אני מאמינה שיש מקום לכעס.
הוא חלק בלתי נפרד ממערכת הרגשות שלנו .
איך הילד שלי ילמד לתעל את הכעס שלו,
אם אני לא אהיה דוגמה מודעת לכעס שלי?!
אני לא צורחת על ילדי בגלל שלא הגעתי לאורגזמה אתמול בלילה ואני מתוסכלת,
אני צועקת בנוגע למקרה .
ופה אני רוצה להוסיף:
אני צועקת על הילדים שלי מעט מאוד,
כל העניין שיש לי בדף הזה הוא לגביי רגשות בכלל.
יש מקום לרגשות הפחות נעימים שלנו.
גם לקנאה, לעצב,לכעס.
איך נלמד את ילדנו מה עושים עם הרגשות הללו בתוכם?
אנחנו ואיך אנחנו חיים עם עצמינו היא הדוגמה שמלמדת אותם הכי הרבה.
ולא משנה מה נגיד להם בקשר לרגשותיהם, הדוגמה שניתן היא שתופנם.
אני מכירה מישהי שכל הזמן הטיפה לילדים שלה לא לצעוק, ולהיות נחמדים,
אבל לא הפסיקה לצרוח ולהשפיל את בעלה.
הילדים למדו ממנה, לא ממה שהיא אמרה.

ילדים כן צריכים שיעמידו אותם במקום
נכון
ואת חושבת שבלצרוח" מה אתה לא מבין עיברית" " כמה פעמים אמרתי לך " "אתה סתום או מה" "מה אני מדברת אל הקיר "
זה מעמיד אותם במקום ?< כי אם על זה את עונה בכן אז דעותינו חלוקות ברמת מחלוקת גבוהה . אם את כן מבינה שהדרך להעמיד ילד במקום היא לא על ידי צרחה ואמירה לא רלוונטית אז מעולה וכאן המקום לפתוח את הדיון איך לעשות זאת בלי להרים את הקול .

היה דף שיתוף נחמד על אמהות שצועקות
אני אמא צעקנית
במקום לצעוק

אילה אני לא צורחת:
ואת חושבת שבלצרוח" מה אתה לא מבין עיברית" " כמה פעמים אמרתי לך " "אתה סתום או מה" "מה אני מדברת אל הקיר
ונראה לי שהדיון מבחינתי הגיע לסיום.
הילדים שלי זכו לאמא מודעת,
גם אם לפעמים אני מרימה את הקול!

אומה לי , אני לא חושבת שמישהו מתכוון שבנוכחות ילדים אסור לצעוק, או שלא קורה אף פעם שצועקים במשפחה, או כל דבר דומה.
הבעיה מתחילה כשצעקות הופכות לדרך התקשורת העיקרית (אפקטיבית או לא אפקטיבית, בד"כ לא) בהתנהלות מול הילדים. כשיטה זה גרוע מאוד בעיני.
בנוסף, פותחת הדף מרגישה לא בנוח עם הצעקות ומבקשת טיפים ועצות כיצד לנהוג אחרת.

תודה שעניתן
אילה, א אם הילדים שלך לא מוציאים אותך מהכלים לפעמים כנראה שאת מושלמת או לא קיימת. העניין כאן זה לא הבוץ כן או לא, אלא נקודות המפגש שבני עושה בכוונה כדי לבדוק גבולות או כי סתם בא לו לראות את אמא יוצאת משליטה.
וזה טבעי.
לא שאני כל היום מבלה את הימים בצווחות, תודה לאל. אבל יש נקודות קונפליקט קשות לי(יש נקודות שקשות לאחרות:לי למשל לא אכפת אם לא יאכל, לא ילבש סוודר ולא יהיה נחמד לדודות. כן אכפת לי:בוץ)
הוא יודע שאכפת לי בוץ ולרב הוא מתחשב אבל יש פעמים שבא לו למתוח את זה. ואני רוצה להתמודד עם זה בלי לאבד שליטה ובלי בוץ

ותודה על הדפים אני הולכת לקרוא

וגם יש הבדל עצום בין להרים את הקול לבין לצרוח .
אני יודעת שלפעמים צריך להיות תקיפים .
ואני באמת מאמינה שצרחות לא מעידות על חוזק .
יצא לך לראות את השטן לובשת פראדה ? איך היא לוחשת שם את הפקודות וכולם מפחדים ממנה?

פותחת הדף מרגישה לא בנוח עם הצעקות ומבקשת טיפים ועצות כיצד לנהוג אחרת.
היא תיקון היא מרגישה לא נוח עם הצרחות .
ואת הציטוטים אומה לי לא הבאתי ממך הבאתי ממנה ומאוד מישהי שאני מכירה .

איך היא לוחשת?
תאמיני לי שבעבודה הייתי אחראית על הרבה מאד אנשים ומעולם לא הרמתי את הקול.
יש משהו בילדים שלך שלוחצים על הנקודות הכי הכי קשות לך
אם הייתי חושבת שצעקות עובדות הייתי ממשיכה להשתמש בהן ולא פותחת את הדף, נכון?
האמת שגישתך אילה לא מובנת לי .את מבקרת אותי במקום שביקשתי עזרה.

לא התכוונתי לבקר התכוונתי להאיר

אני שומעת צעקות נוראיות מהשכנה שהיא צועקת ומקללת את בנה בן ה4
היא צועקת עליו- חרא קטן, נבלה, זבל )-:
אני מצומררת ולא יודעת מה לעשות

אולי תפני למחלקת הרווחה בעיריה, תשאלי שם מה אפשר לעשות.
גם לי היתה פעם שכנה כזאת ולא עשיתי כלום ועד היום מדי פעם אני נזכרת ומצטערת שלא עשיתי כלום
וכשתראי אותה ברחוב, פשוט תחטיפי לה סטירה

אולי תפני למחלקת הרווחה בעיריה, תשאלי שם מה אפשר לעשות
כן, מחלקת רווחה זה בדיוק הפתרון.
שיקחו את הילדים שלה ממנה! איך נותנים לאנשים כאלה להיות הורים?! צריך לעקר אותם בזמן!
לפחות שירגלו אחריה.

שיקחו את הילדים שלה ממנה! איך נותנים לאנשים כאלה להיות הורים?! צריך לעקר אותם בזמן!
היא חד הורית לילד אחד, מאוד קשה לה, אני לא מעיזה לעשות כלום . וכשאנחנו מתראות אנחנו מחייכות אחת לשניה,

היא שכנה בבנין שלך?
יש מצב להגיד לה "אני שומעת אותך"?

היא גרה צמוד אלי ,היא יודעת שאני שומעת אותה, היא אומרת לי לפעמים כמה שהמצב שלה קשה, וממש קשה לה לגדל אותו ואין לה כסף , וחושבת מה יכולה לעזור פה, חוץ מלהתפלל בשבילם

היא בגילי,(אני לא אמא)

אולי לשמור עליו מדי פעם, אם את מתחברת אליו
(לא יודעת אם בא לך להתערבב איתה כל כך)
זה ברור שהיא צריכה תמיכה, טיפול לעצמה.
ואולי אם אתן מגיעות לשיחה כנה, להגיד לה כמה זה חשוב לדבר אל הילד בכבוד.
באמת סיטואציה לא פשוטה.

להפנות לעמותה באזור שיכולה לעזור בהיבט הכלכלי - אולי מזון.
יש גם מועדונים לחד-הוריות וקבוצות תמיכה.
מהיכן אתם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני יודעת שעבר הרבה זמן אבל... סיריוסלי??? מחלקת הרווחה? משאירים ילדים אצל הורים מכים? אז קללות יעניינו אותם?

זה לא שמישהו יבוא ויחטוף את הילד.
יציעו לה עזרה וטיפול ובגדול יסייעו לה להתנהל.
אי אפשר להפיל הכל על הרווחה. היא צריכה להבין שזו דרך שתהרוס את הילד ולכן היא חייבת לקחת אחריות על הטיפול והמאמצים לשנות ולהשתנות בעצמה.

יסייעו לה להתנהל? הרווחה גרמה כל כך הרבה נזק שמבחינתי היא חשודה עד שלא תוכיח חפותה. לקרוא לרווחה זה לא לעזור למישהי לדעתי. זה ההפך מזה ברוב המקרים.