נסיעה עם פעוט בתחבורה ציבורית

[אנונימי]

_{ראו גם: תחבורה ציבורית בכיף / בלי מכונית עם ילדים}

[קלמנ_טינה*]

אולי זה קורה גם לכן?
אתן עם פעוט שמתרוצץ לכל עבר בביטחון מלא שהכל בסדר. היא רצה לבדוק את זה, ולקפוץ משם, ולעשות עיניים לכל העוברים ושבים.
מדובר בתינוקת בת שנה וחודשיים, פעלתנית ביותר וסקרנית כמו תינוק, שלא מוכנה לרוב להישאר במנשא ומעדיפה לרוץ וללכת ולטפס.

ואם לא די בזה, המדיניות שלי היא לא לאסור עליה בשרירותיות כלום, כך שבעצם במצב הרגיל הכל מותר, אם זה לא מסוכן (לקפוץ לכביש) או ממש לא מתאים לאמא (למשל, כשאני ממהרת לאנשהו וכל זמן האקסטרה שלקחנו כבר אזל).

עם רקע כזה, נסיעה ברכבת או באוטובוס היא מלחמת התשה.
היא מנסה לקפוץ וללכת באוטובוס (אסור), לבדוק היכן נמצאים פסי הרכבת (אסור), לרוץ למדרגות הנעות (אסור - בטח לא לבד), לרוץ לבד למדרגות (עדיין לא יציבה מספיק כדי לרדת בבטחה, והן גבוהווווות), וכמובן לטפס על כל השולחנות והחלונות וכן הלאה וכן הלאה.

אני מוצאת את עצמי עוברת מסביבה בטוחה-יחסית שבה מותר כמעט הכל ויש זמן, לסביבה מסוכנת שבה כמעט הכל אסור וצריך להזדרז (כי הרכבת יוצאת, למשל).

אז אני מתחילה לתהות אם תינוקות שרגילים להיות בעגלה מתנהגים אחרת.
אני תוהה איך מתמודדים עם הפער הזה בין המצב הרגיל למצבים המיוחדים.
הנשמות הטובות אומרות: "הרגלת אותה לחיים בלי גבולות ועכשיו את משלמת את המחיר".
בינתיים יש לי תיק מלא הפתעות: ספרים, קלמר עם שטויות, אוכל, ואני מנסה לשלוף אותם ולהעסיק אותה בנסיעה. זה די מתיש.

וכואב לי הלב כשהיא כל הזמן בוכה ומתאוננת, אבל אני לא מתכוונת להיתקע בתל אביב לנצח בגלל זה, ואין לי רישיון (גם באוטו זה סיוט, אפילו יותר).
מה אתן אומרות?

[ר_ו_ב_י_נ_א*]

אני נסעתי תקופה ארוכה באופן קבוע ברכבות ואוטובוסים עם פעוט (מגיל שנה עד גיל שלוש בערך) ומאז לעיתים פחות תכופות עם שניים. ודווקא גיליתי שאם מתארגנים נכון זה דווקא הרבה יותר כיף מבאוטו.
בהתחלה, בגיל שנה וקצת ועוד לא ידע לגמרי להזהר מפסי הרכבת או מהמדרגות הנעות, בחרתי מקום או שניים קבועים שכיף לנו להיות בהם והעברנו שם את רוב הזמן - בתחנת השלום יש מדרגות שמובילות לקניון עזריאלי ואת הגשר מעל לכביש, בארלוזורוב את הלובי שלפני הרציפים וגם גשר מעל לכביש, בהגנה יש את הלובי ובזמנו בנו שם אז היו מלא דברים מרשימים להסתכל עליהם, או לעבור מדלת לדלת (קצת משגע את הבודקים הבטחוניים אבל בדרך כלל הם לקחו את זה בקלות). בקיצור, לבוא מספיק זמן לפני כדי לנצל את כל האטרקציות שהתחנה מציעה ואז דקה לפני הזמן שהרכבת אמורה להגיע, להעמיס על המנשא ולעלות ישר על הרכבת בלי להתמעמע על הרציף. בגיל גדול יותר מצאנו גם אטרקציות על הרציף והוא יודע לא לעבור את הקו הצהוב.
תמיד הקרון הקיצוני הוא קרון נכים בלי כיסאות קבועים (יש שם שורה של כיסאות מתקפלים כמו בקולנוע) ובלי מדרגות - שם הוא תמיד זחל - הלך - טיפס באין מפריע... (טוב, כמעט... אבל להערות של זרים על זה שהילד בסכנה כבר התרגלנו).
גם, תמיד יש לי בתיק משהו לכרסם ואיזה משחק, או צבעים.
באוטובוסים יותר מבאס - השעשוע היחיד זה לעמוד על הכיסא ולעשות פרצופים למי שיושב מאחורי...

[כינור_לשירייך*]

הנשמות הטובות לא צודקות. בין גיל שנה לגיל שנתיים זו תקופה קשה נורא לנסיעה בתחבורה ציבורית - לכל ילד סביר, בכל סוגי החינוך.
אני משערת שיש הרבה הבדלים בין התפיסה החינוכית שלך לשלי. הילדים שלי בהחלט שומעים בבית "לא" ו"אסור". ולפחות מגיל חצי שנה הם מבלים בעגלה לא פחות מבמנשא (זה כבר פחות עניין של תפיסה חינוכית ויותר עניין של המרחקים שצריך לגמוא אִתם) - וההתנהגות שלהם באוטובוס בגיל הזה הייתה דומה מאוד לזו שאת מתארת. הכי טבעי שבעולם - לילד בגיל הזה הרעיון לשבת פרק זמן ארוך בכיסא ולא לקום הוא מופרך לגמרי. וזה קשה - קשה לילד וקשה להורים.
וזה גם עובר - מגיע הגיל שבו הם מתחילים ליהנות מהנסיעות.
תחזיקי מעמד!

[ילדת_טבע*]

לגבי התהיה שלך אם זה קשה לך יותר כי היא רגילה אחרת, אני חייבת להגיד שהמון פעמים נסעתי ברכבת וראיתי ילדים זרים ואיך הם מתנהגים (בעיקר שמעתי...) והילדה שלי היתה מדהימה הנסיעות חרף העובדה ש"אין לה גבולות" בכלל אני מוצאת שנסיעה בתחבורה ציבורית הרבה יותר קלה לי מאשר התמודדות עם הפעוט ברכב פרטי.
לאחרונה נסעתי עם שני ילדי (בת שלוש וחצי ובן שנה ושלושה פעיל, הולך וממש לא יושב בעגלה) מחדרה עד לדימונה. היה מתיש אבל ככה זה גם בלי ילדים בכלל. הילדים מצידם היו ילדים לדוגמה. ישבנו בקרונות נכים כשהיו (לא בכל הרכבות יש כאלו) וצעדנו המון מצד אחד של הרכבת לצד השני. לפעמים הבת העדיפה לשבת ולחכות ולפעמים צעדה איתי. בכלל השרותים ברכבת היו אטרקציה לבלי החיתולים שלי ונסעה שלמה עברה ללא פספוס אחד כי כל הזמן הוא לקח אותי לשם.
טכנית, כדאי לתכנן לשעות היותר ריקות של הרכבות לקחת מקום שמור אם צפוי עומס כלשהו. להמנע מימי ראשון בבוקר וחמישי אחר הצהריים ברכבות.
בעניין הצידה לדרך, ביתי התרגלה שברכבת תמיד יש פיקניק, ירקות, כריכים, פירות, עד כדי כך זה הרשים אותה שכבר שנה וחצי שהיא משחקת ב"כאילו אנחנו ברכבת" ומיד מתחילה להביא כלים מהמטבח שלה ולהאכיל אותי.

[פלוני_אלמונית*]

הנשמות הטובות לא צודקות. בין גיל שנה לגיל שנתיים זו תקופה קשה נורא לנסיעה בתחבורה ציבורית
לקראת גיל שנתיים זה בהחלט נהיה יותר קל, למעשה היום נסיעה בתחבורה ציבורית היא אחת החוויות ההרמוניות ביותר שלנו, בייחוד ברכבת. (וזה בהחלט לא היה כך פעם).
תחזיקי מעמד!

קרן קיימת

[כינור_לשירייך*]

ישבנו בקרונות נכים כשהיו (לא בכל הרכבות יש כאלו) וצעדנו המון מצד אחד של הרכבת לצד השני
וואו, ברכבת זה נשמע הרבה יותר כיף מבאוטובוס.

[אלה_לי_לה*]

באוטובוסים יותר מבאס - השעשוע היחיד זה לעמוד על הכיסא ולעשות פרצופים למי שיושב מאחורי...
זה בסדר, יש אנשים שאוהבים לשבת ולעשות פרצופים חזרה

[קלמנ_טינה*]

כן, הרכבת היא האופציה הטובה ביותר. גם מותר לקום וגם יש שירותים!!!
תודה, אתן מרגיעות אותי.
(אגב, גם הבת שלי שומעת "לא" ו"אסור". מה לעשות, יש דברים שאסור)

[כינור_לשירייך*]

אגב, גם הבת שלי שומעת "לא" ו"אסור". מה לעשות, יש דברים שאסור
כן, קשה להאמין שיש ילד שגדל בלי המילים האלה. בכל-זאת, תסמכי עליי, הגישות החינוכיות שלנו שונות.
וכל זה רק כדי להדגיש שלדעתי הנשמות הטובות (שגם הן, מן הסתם, לא חושבות כמוך על חינוך ילדים) לא צודקות. גם ילד שמקבל חינוך הרבה יותר גבולות לא סביר שיקבל בהשלמה את הרעיון המוזר של ישיבה ממושכת באוטובוס.