נמרוד בא לעולם

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה במים, דף סיפור לידת בית, דף סיפור אחים בלידה}

[ב_דרך*]

דף סיפור לידה בהמשכים.

קישורים:
לידות בית
לידת מים
בדרך להיות הורים
הורים בתחילת הדרך

---

סיפור הולדתו של נמרוד מתחיל אצלי הרבה לפני שהוא ממש יצא לאויר העולם. כפי שההריון התחיל אצלי הרבה זמן לפני שממש התעברתי. הלידה התחילה אצלי ברגע שכבר ממש רציתי ללדת. אין לי נקודת זמן מדוייקת, אבל כמה ימים לפני ה-21.3 כבר הרגשתי מוכנה, אפילו ש"האף שלי לא הבשיל" (בדיעבד – אין דבר כזה! זה כנראה לא האף שצריך להבשיל...) ואמרתי לאיש שלי – אני מוכנה. וכשדיברנו על תאריכים אפשריים ללידה, עלה ה-21.3, יום השוויון. טיילנו לנו בגן ליד קולנוע "סינמה קפה מוריה" לפני תחילת הסרט ("21 גרם" – יופי של סרט) ודיברנו על התאריכים. אני זוכרת שהוא סיפר לי על המדריך במקסיקו שכל ילדיו נולדו בתאריכים חשובים לתרבות המאיה, וחשבתי שזה יהיה מצויין ללדת ביום השוויון – היום בו שעות האור הן כשעות החושך. ביום שבת, ה-20.3, נסענו לחברים בפרדס חנה, ל"יום פתוח". הסתובבנו ברחבי הישוב, הולכים לאט-לאט בין בית לבית, מתגלגלים... אני כבר הייתי ממש כבדה, הכל לוחץ. מחפשת שירותים...

רגע – נזכרתי (ידעתי שזה יקרה לי – הכל נמצא אצלי בראש בתור פלאש-בקים, לא ממש מסודר כרונולוגית) – בלילה שלפני לא הצלחתי להרדם. שתיים בלילה ואני מתהפכת פעם לצד ימין ופעם לצד שמאל. לא נוח לי בשום צורה. בסוף ניסיתי על הפוף (כמה פעמים הצלחתי להרדם עליו) אבל גם זה לא הלך. קמתי, התיישבתי לקרוא ב"באופן". בשלב מסויים קמתי והלכתי לשרותים. והנה – הפקק הרירי יצא. כתם דם על הנייר. איזה אושר. חייכתי לעצמי וחזרתי לכתוב במחשב. בחמש בבוקר שרה'לה כתבה לי: "יופי. זה אומר שתלדי... בשבועיים הקרובים". אני כבר הרגשתי בעיצומו של תהליך הלידה. בבוקר סיפרתי לנעם.

חזרה לפרדס חנה. הסתובבנו לנו ברחובות העפר ולבסוף, בצהריים, חזרנו לביתם של החברים לאכול ארוחת צהריים. התחלתי להרגיש חוסר נוחות הולך ומתגבר, והתיישבתי על הכדור הגדול של מיכלי. מעגלים קטנים. מיכלי הציעה להשאיל לנו את הכדור ללידה. לקחנו.
יצאנו מהחברים והחלטנו להכנס ל"דיאדה". חנות קטנטנה עם דברים מקסימים. בסופו של דבר יצאנו עם כדור משלנו. חזרנו לחברים והחזרנו להם את הכדור שלהם.

נסיעה לחיפה. אני מתחילה להרגיש משהו. משהו מזדחל לתודעה. מסתכלת על השעון במכונית לראות אם קיים איזשהו דפוס קבוע. לא מצליחה להבין או להתמיד. מגיעים הביתה.

ערב. אני מחליטה ללכת למיטה. לא נוח. קמה, נשכבת על הספה בסלון, טלויזיה. כאבים בבטן למטה, כמו מחזור. זורקת משהו לנון. לא בטוחה בעצמי. מכבה את הטלויזיה. מדליקה. בשלב מסויים כבר לא יכולה לשכב בזמן הכאב. נעמדת, חוזרת לשכב. נעמדת.
זה זה?

הכאבים מתגברים. צריכה את נעם לידי בכל ציר. זה ציר, זה ציר (זה ציר?). מבקשת לרשום את הצירים. לא מסוגלת בעצמי, הכל נכנס לערפל. מבקשת מנון שירשום כשמתחיל וכשנגמר וכמה זמן עבר.
בחצות מתקשרת לשרה'לה. מעירה אותה (לא נעים. אולי זה לא זה??), היי שרה'לה, נראה לי שזה מתחיל. שרה'לה אומרת – נשמע שמח אצלכם, נסו לנוח. תעדכנו אותי כשתרגישו. בשלב מסויים מעבירה את השיחה לנון – אני בציר. גם הוא מנסה להבין מתי בדיוק להתקשר, אבל היא מתעקשת – כשתרגישו.
חצי שעה אחר כך – מרגישים. ועוד איך מרגישים. האיש כבר מתחיל לסדר את הבית, אני צועקת לו כשמתחיל ציר – נון! הוא מגיע. אני נאחזת בו. נושמת. נושפת. קולות מלמטה. עמוקים. מחייכת בין הצירים. נותנת הוראות. שליטה בלי שליטה.

מתקשרים לשרה'לה – בואי. היא מתארגנת ובאה. מתלבטים מתי להתקשר להורים שלי. אחת בלילה. אני אומרת שכדאי להתקשר, עדיף להעיר אותם עכשיו ולא כשכבר ממש מאוחר. התקשרתי, דיברתי עם אבא. אבא – זה התחיל. הגיע הרגע. תתארגנו בלי לחץ ותבואו. אבא מחייך אלי דרך השפורפרת.

[אמבט_ים*]

איך את עושה לנו את זה? בהמשכים?
(בנתיים, מקסים ומותח)

[ליזה_ליזה*]

וואו, וואו, אני ממש מתרגשת! נו.... !@}

[מ_י_כ_ל*]

בנתיים, מקסים ומותח
גמני (חושבת כך)!
אחלה כתיבה!

[ב_דרך*]

שרה'לה מגיעה באמצע ציר. אני שעונה על הקיר הקטן ליד חדר האמבטיה. נושמת. שרה'לה עוזבת הכל ובאה אלי, מסאז'. איפה השמן? אני עונה לה מתוך הערפל. מגירה קטנה של השידה. בציר הבא כבר מסאז' עם שמן קלנדולה.

בשלב מסויים התיישבתי על הכדור שלי

שוב נזכרתי – לפני שהבנתי שאלו צירים, דיברתי עם אחי במסנג'ר (הוא היה בטיול בדרום-אמריקה). ישבתי על הכדור מול המחשב וביקשתי מנון שיצלם אותי, כדי שאשלח לו. יש לי שתי תמונות מול המחשב, מסתכלת בתמונות שאחי שלח. העלתי אותן לאתר המשפחתי שלנו כדי שאחי יראה. אחר כך היה טלפון מאחותו של נעם, היא דברה איתו ואמרה לו שהיא רוצה להפגש איתו למחרת (לדבר על הברית?) – אמרתי לו – מחר אני יולדת. הוא אמר לאחותו: "היא אומרת שמחר היא יולדת". כבר ידעתי.

צירים על הכדור. האיש שלי מלפנים, אני נשענת עליו, ישובה על הכדור. שרה'לה במסאז' מאחור. ציר. עוד ציר. עוד ציר. מחרוזת של ממש.

ההורים שלי נכנסים. נכנסים מיד לפעולה. שרה'לה מלמדת את אמא את רזי המסאז'.

עוברת לחדר השינה. מכנסי פיג'מה של דובונים. גופיה שחורה. פליס אפור. מורידה אותו בציר. נעשה לי חם. קר. חם. שרה'לה אומרת שרוצה לבדוק אותי בין הצירים.

לפני זה – מודדת לחץ דם כשמגיעה. המכשיר מראה ערכים גבוהים מידי. לא טוב. מודדים שוב. לא טוב. שוב. Error. שוב. ושוב. ושוב. בסוף זה בסדר.

אני מתהפכת על הגב, שרה'לה בודקת. פתיחה של 4 ס"מ. אנחנו בדרך. צירים מתחברים לצירים. נושמת נושפת נושמת נושפת. לא להכנס לפאניקה. לא להיות היסטרית. שרה'לה דואגת שאשאר בטונים הנמוכים, ברמת תודעה. נמוך נמוך נמוך. עושה איתי קולות.

מרגישה צורך להקיא. תביאו את הקערה הצהובה! זוכרת עצמי כל הזמן נותנת הוראות. עונה לשאלות. לפעמים ב"לא יודעת". שרה'לה נותנת לי את התחושה שגם זאת תשובה טובה. מקיאה. לתוך הידיים שלי. על השטיח. בקערה... הריח דבק בפליס האפור. מבקשת להחליף אותו. "אמא, תוציאי מהארון בצד ימין את הפליס השחור". צירים, צירים.
שרה'לה מבקשת לבדוק שוב. 6 ס"מ. עוד לא. עוד לא. אבל הבריכה מתמלאת. אני שומעת ברקע מים זורמים ואת שרה'לה מתפלאת שיש כל כך מעט מים חמים מהבויילר.

בשלב מסויים – בואי לבריכה. אני לא מאמינה. ואם הצירים יפסקו? "יש סיכוי כזה". שרה'לה כל הזמן אומרת את האמת. בכנות. לא מיפה. מכינה גם לאפשרות כזו. אני נכנסת.

וואוו... איזו שלווה.
על הגב. מים חמים. חדר חשוך, מואר בנרות. איזה יופי. כולם סביבי. מחכים.

[אם_פי_3*]

כמה מרגש!
(וכמה מחזיר אותי כמעט-בדיוק שנה קודם. בית. שרהל'ה. מגיעה ועוזבת הכל. מסאז' מציל בגב. בריכה. בררר של התרגשות נוסטלגית גם ממני - וגם התרגשות של לידה חדשה - שלך).

[מאמא_מאוהבת*]

עוד, עוד!!!
<מוקסמת ומרותקת @}>

[ליזה_ליזה*]

כמה מרגש!

_עוד, עוד!!!
<מוקסמת ומרותקת >_

[סיג_סיג*]

יו! אני כולי מתרגשת!

[יערת_דבש*]

את כבר לא ב דרך?

[אביב_חדש*]

נו...... מחכה להמשך. שיגיע מהר.
(יהיה לי לכבוד לקבל ממך את הסדיניות!)

[ב_דרך*]

הנה הציר מגיע (הם לא הפסיקו!). מחזיקים אותי מאחור שלא אחליק. נוני שלי. ציר.ציר.ציר.ציר.ציר.ציר.ציר. אבא מחליף אותו בתמיכה.

שרה'לה שומעת את הדופק של שוקו. דהרות סוסים קטנות שלי. אומרת שהיא רוצה לבדוק פתיחה, אבל בציר. מחכים לציר. שרה'לה בודקת. פתיחה מלאה. ראש נמוך.
הסוסון שלי דוהר אלי.

שרה'לה מכינה אותי לבאות. אולי תרגישי צורך לדחוף. אולי לעשות קקי. אולי.
בנתיים זה לא מגיע.

שרה'לה שואלת אם אני רוצה שנעם יכנס איתי לבריכה. אני: "לא יודעת". היא מחליטה שכן, אומרת שאם זה לא יהיה לי טוב הוא יצא. הוא נכנס, מתמקם מאחורי.

מגיעים צירי לחץ. לא זוכרת מתי – אולי לפני שנעם נכנס, אולי אחרי. בציר – מחזיקה בו חזק, אצבעות משולבות (את הטבעות הורדנו ונתנו לאבא. הוא שם אותן בכיס החולצה). לוחצת.
שה שה שה שה שה שהההההההההה

מים. תנו לי מים. חם לי מאוד. שמים מגבת רטובה על המצח. קרירות. מים. לא מסוגלת ליותר מכמה שלוקים. לא מסוגלת להחזיק את הבקבוק בעצמי. מים. מים. גם לנון. גם הוא צמא. חם לו מאוד. אני יודעת. אנחנו יולדים יחד.

אבא מוסיף מים חמים.

[ענת_גביש*]

אוי, מרגש ומותח. ממתינים מסביב לבריכה בקוצר רוח ונשימה (-:

[שרה_לה*]

גם אני.

[ב_דרך*]

הם מדברים בניהם ואני – ששש....... רוצה שקט. הם לא מבינים אם זה ה"ששש" של הנשימות או הבקשה שלי לשקט. משתתקים ליתר בטחון. אני בציר. אני נחה. ראש על הכתף של נון. הוא מדבר. שקט, הקול שלו מהדהד בי.

מחליפים כיוון בבריכה ששוקע למקום בו שנינו. מסתובבים לאט. נעם מבקש מאבא את השקית הירוקה מהארון. אני אומרת – לא עכשיו. אבא מביא. נון אומר: רצית ללדת עם דולפינים? ומוציא בובה מצפצפת. כריש פלסטיק. כולם צוחקים. אני לא. אבל מחייכת מבפנים. כל הזמן הרגשתי חיוך פנימי. גם כשקשה.

אני מתלוננת. קשה לי. כואב לי. שורף לי. מייבבת. לא בוכה. שוקו שלי, בוא אלי. בוא אלי חמוד שלי. בוא. בוא. בוא. צא. צא. צא.
שרה'לה, תעזרי לי!! שרה'לה שם. בשבילי. מורחת שמן. שמה את היד. מרגיעה.

שואלת את שרה'לה: אולי הוא יוולד בתוך שק מי השפיר? שרה'לה אומרת שזה נדיר.
תרגישי, הוא שם. מכניסה אצבעות ומרגישה אותו דרך שק מי השפיר. הנה אתה! שוקו שלי...
אולי בכל זאת הוא יוולד בתוך השק?
מאוחר יותר אני אומרת שאולי בכל זאת כדאי לפקוע אותו. שרה'לה אומרת שבציר הבא. בציר, היא מכניסה יד ופוקעת. פלופ. המים נקיים.

צירי לחץ. אני נמתחת לאחור. צועקת. צורחת אותו החוצה. דוחפת דוחפת דוחפת. לא רוצה שהציר יגמר. רוצה שיתקדם. אבל הציר נגמר. אני נרגעת. "תן לה לישון". תדחפי בשיא הציר. דוחפת.

ראש מבצבץ. הנה, תרגישי. הנה אתה, שוקו שלי.
בכל ציר חושבת – אולי בציר הזה? אולי בזה? הם נמשכים ונמשכים וזה לא נגמר. צא. זה שורף כל כך. זה כואב כל כך.
נכון, זה כואב. נכון, זה שורף. זה כואב מאוד.

זה כל כך ארוך.
עכשיו אני נזכרת שאמרתי בשלב מסויים: "יש כבר אור בחוץ".
הפסקול של "שוקולד" ברקע. שרה'לה אומרת שהרבה יותר טוב מהמוסיקה ששמעה בלידה הקודמת.

אמא מנסה לעודד. הנה, הראש כבר יוצא. שרה'לה מחזירה למציאות: זה יקח עוד זמן.

[ב_דרך*]

וזה לוקח זמן. ארוך. ארוך. ציר וציר וציר וציר. בוא אלי ילד. דופלר. אני מקשיבה בכל פעם לשמוע את הסוס הדוהר שבי. פעם אחת לקח זמן עד ששמענו בברור. ואני חיכיתי. הנה אתה! הכל בסדר.

הראש מתקדם. שרה'לה מחלקת הוראות: "סילבי, את מביאה את הכובע מהרדיאטור כשהראש יוצא". "ססר, אתה מוסיף מים חמים". הוא תכף יוצא. תכף יוצא.

ציר. ראש. לחץ. לוחצת חזק חזק. צועקת. מרגישה משהו נקרע. הראש בחוץ!

הראש בחוץ!

שרה'לה אומרת: "עכשיו הוא צריך להסתובב. הוא עומד לצאת. נקבל אותו בשקט". מגיע ציר, מסתובב ויוצא כולו.

הוא עלי. ילד שלי. שלום מתוק. שלום פלא שלנו. איזה קסם נון, תראה איזה קסם של ילד יש לנו.
אני מרימה את הגופיה שירגיש בי. עור בעור. כובע.

שרה'לה שואלת: "מישהו הסתכל באיזו שעה נולד?" אבא אומר: "שמונה ועשרים".

שימי לב, שלא ימתח חבל הטבור. זהירות, שלא ישקע במים. תחזיקי את הראש מעל המים. ילד שלי. פוקח עיניים ענקיות ומסתכל בי. באמא. הנה אני, הנה אתה. אפרוח קטון. מתוק. שקט. כל כך שקט. יותר מידי שקט.
שרה'לה רוצה שיבכה. נותנת לי חמצן להחזיק ליד האף שלו. אומרת לי – תבדקי אם חבל הטבור עדיין פועם. ברגע שמפסיק – נעם חותך. שרה'לה מעבירה אותו לאבא שלי, שיחזיק אותו עטוף בשמיכה הכתומה עם החמצן. מבקשת מנון לצאת מהבריכה ולהתלבש. אני מבקשת ממנו שיבכה. שרה'לה מנסה לסחוט לו את הריאות – רגליים לכיוון אחד, ידיים לכיוון השני.

מרגישה ששורף לי. יש לי קרעים? שרה'לה אומרת שיכול להיות. מחכים שהשליה תצא. השליה יוצאת (לא זוכרת ציר). ענן אדום מתפשט בבריכה. שמים בקערה ושרה'לה בודקת. נעם לוקח למקפיא.

עוזרים לי לצאת מהמים. למיטה. הוא בסדר? הוא בסדר? הוא בסדר. הילד שלי בסדר גמור. הנה הוא. מנסים להניק. הוא יונק. קשה.

הולכים למקלחת. נון ואני. אני מתקלחת ונון משגיח עלי.

שרה'לה בודקת. שריטות. שני קרעים קטנים. צריך לתפור. כל כך רציתי בלי. תפר אחד, היא אומרת.
תפירה. שרה'לה ונעם. נון מקבל הוראות. כואב כל כך כואב כל כך. ואני חשבתי שהסבל נגמר. צועקת מאוד. עוד תפר. צריך עוד תפר. צועקת. די, נגמר. שמים "תפר קל" של שרון קוצר.

שקילה. ההורים של נעם מגיעים. 3320 גרם. רוצה שנלביש אותו? שרה'לה ואמא מלבישות. הבגד גדול.

שרה'לה הולכת. משאירה לנו דף עם הוראות – למה לשים לב.

הנה אנחנו – משפחה.

[אביב_חדש*]

בא לי לבכות. איזו התרגשות. כאילו הייתי שם בלידה.
הכתיבה נפלאה!

[סיגל_ב*]

ווי ווי ווי כמה מרגש!!!
@}@}@}@}@}@}

[יוחננ_ית*]

וואו, מקסים! מרגש! מדהים!

[ליזה_ליזה*]

סיפור מקסים, את מקסימה, התרגשתי, תודה! @}

[אם_פי_3*]

|אייקון מתרגש נורא|

[מאמא_מאוהבת*]

היה תענוג לקרוא! תודה! @} @} @}

[סיגל_ב*]

נכנסתי שוב רק כדי לומר לך שהמשפטים המופלאים שלך התנגנו לי בלילה בראש (הסוסון שלי דוהר אלי.).
תודה.
את כותבת נפלא.

[ב_דרך*]

[-:
תודה לכולכן. כיף לחלוק את החוויה המופלאה הזאת איתכן.

[אם_הבנים_שמחה*]

מקסימקסימקסים.

תודה על הסיפור.
מחזירותי לתחושות שלפני 3 שבועות.

תודה לפיצי שלי שבזכות קפיצת גדילה שלה אני יושבת פה עכשו, בבוקר שישי, וקוראת.

מקסימקסימקסים.

[ה_עוגיה*]

איזה סיפור נפלא
איזו לידה נפלאה
@}

[אמבט_ים*]

היה שווה לחכות, מדהים אותי שהורייך היו שותפים ללידה, מקסים.

[דקל_נור*]

וואו, מזלטוב מזלטוב!!
נראה שבורכת במשפחה מדהימה!

[לוטם_מרווני*]

הסיפור המדהים ביותר שקראתי לאחרונה ! את כל כך אמיצה, כל כך אשה. מדהימה.
קראתי בנשימה אחת והיה שווה לחכות@} (ולהעלות את הנושא של סיפורי הלידה במפגש)
תודה לך!

[טובי_י*]

מרגש לאללה!

[אמא_אדמה*]

וואו, איזה מרגש.
כמה קווי דמיון זיהיתי בין הלידות שלנו.
החזרת אותי לבריכה. תודה. }

[עגור_לבן*]

סופסוף קראתי (סיגל ב כבר מזמן אמרה לי שכתבת סיפור מדהים). מאוד מרגש. המים שלי ירדו פחות או יותר כשנמרוד נולד, ביום ראשון בבוקר, וככה התחילה הלידה שלי. גם אנחנו היינו ביום הפתוח בפרדס חנה באותו סופ"ש, וגם אצלנו הסרט האחרון שראינו בקולנוע לפני הלידה היה 21 גרם...
ממש עשית לי חשק לכתוב עכשיו את הסיפור שלי, אבל הראל בדיוק התעורר... בפעם אחרת.

[אימ_תחילה*]

תודה לך מלאך חדש בחיי, את מדהימה!
הלוואי שכל ההורים יהיו כאלו שמזמינים אותם ללידה
הלאווי שאנחנו נהיה כאלו כשנגדל....
אני כל כך שמחה שנפגשנו
תודה תודה תודה!!

[Manty_T*]

Wow, thanks for sharing your special story. I love the way you write. So vivid. Glad I didn't have to wait for the end

Have you processed it? How do you feel about it today, 7 months later? Is there anything you would do differently next time?

[ב_דרך*]

שמונה חודשים אחרי. עדיין מעבדת ומעכלת. לועסת שוב ושוב. הלוך וחזור חזור והלוך.
מדי פעם עולה בי תובנה חדשה. רעיון לתסריט שונה בלידה הבאה.
למשל צירי הלחץ.
הם היו איתי (ואני איתם) שעתיים. נצח.
מתחברת למה ששרה'לה כתבה ב"באופן" האחרון - אולי אין צורך ללחוץ. רק להרפות.
הרפתי מאד בין הצירים. כנראה שההרפיה הנכונה היא בדיוק בשיאם. לא יודעת אם אהיה מסוגלת לזה.
למשל ההכנה ללידה ללא קרעים.
בפעם הבאה אפי נו. העיסוי לא הספיק. (ואולי זה לא רלוונטי ללידה שניה? צריכה לבדוק).

[Pלונית_אחרת*]

קראתי.
אין לי מילים, כל כך מרגש.

[ים*]

יופי...נמרוד בא לעולם בכזה יופי...כיף לנמרוד שיש לו משפחה כזאת. אפשר לחבק אתכם?

[ב_דרך*]

תודה
לא יודעת למה, אבל זה עושה לי כל-כך טוב לראות שעוד נשים קוראות את סיפור הלידה שלנו.

[נונה_בי*]

עכשיו כשהדף שוב ב מה חדש נזכרתי שקראתי ודמעתי מזמן. עוד לפני שהבנתי מה זה האתר הזה שמסתנן כמעט לכל שיחה. נראה כמו לפני מאתיים שנה. ואיכשהו היום עוד יותר התרגשתי בקריאה שנייה. ואני מודה לך שאת בחיי ומודה לך שהכנסת את באופן טבעי לחיי.
וכיף לי שנמרוד בא לעולמנו.
כיף לנמרוד שיש לו משפחה כזאת אכן.
אוהבתכם.

[שרון_קיי*]

מדהים!!!

[דקל_נור*]

יהיה מצויין ללדת ביום השוויון וואלה באמת יצא לא רע .

מזל טוב משפחה מתוקה שכמותכם {@

[יוחננ_ית*]

מזל טוב ויומולדת שמח!!!

[פלוני_אלמונית*]

שלום לאמא של נמרוד
קראתי את סיפור הלידה שלך ורעדתי מצמרמורות והתרגשות, פשוט מקסים!!!!
אני לא אמא אבל הייתי בלידת בית של אחותי.. אביב חדש
וזה פשוט מרגש כל פעם מחדש להיזכר בלידה של מעיין, אפילו דרך הסיפור שלכם
מקסים, פשוט מקסים

[ב_דרך*]

תודה
ממש נעים לי.

[מיכל_אופנהיים*]

מצמרר! את כותבת כל כך מרגש!

[הגמד_חיוכון*]

איזה יופי שהדף חזר למה חדש!
גם לי היה ממש נעים לקרוא סיפור ככ מרגש.
זו זכות גדולה לארח הורים בלידה בעיניי.
גם לך וגם להם בודאי.
להיות ביחסים אינטימיים ופתוחים עם הורייך, בלידה...- עם האנשים שילדו אותך. מעגל חיים. מקסים.
תודה על השיתוף.

[ורדי_תיק*]

וואי וואי איזה סיפור. איזה יופי.

[נונה_בי*]

קראתי שוב.
חשבתי שהסיפור שלך ירגיע את סחרחרת ההורמונים, המחשבות וההתלבטויות. צדקתי.
תודה@}
סיפור לידה מעצים.

[ארני_ש*]

איזה כיף שהדף עלה עוד הייתי מפספסת את הסיפור הזה .
טוב , נפגש באיזה טיול בטח .
ולנונוה בי שבטח כבר קרובה - מאחלת שתלדי בנחת .

[תי_תי*]

מזל טוב באיחור והפוך...
מעניין למצוא הבדל כה גדול בין שתי הלידות שלך ובכוחותיך שלך. חיזקי ואימצי.