נא לנסוע במהירות נמוכה

[אנונימי]

נא לנסוע במהירות נמוכה
מאת: תמי סמיש
(דף עלון, מתוך באופן 37)
אני תוהה.
אני תוהה בין ימין לשמאל, בין לפנות לכיוון אחד או שני, בין היתרונות לחסרונות של כל דבר.
אני תוהה. גם בהורות שלי אני תוהה. מצד אחד ישנו הוא, הילד המופלא הזה שחיכיתי לו, ושממנו ואליו מתנקזת לה אהבה מיוחדת, ומצד שני אני.

אני והצרכים שלי, הרצונות שלי, הצמיחה שלי.
בנקודות מסוימות שני אלה מתמזגים, אך באחרות - לא תמיד.
אני תוהה גם בין הרצון לגדל אותו רק על פי ערכי ודרכי, וכך במידה רבה לגונן עליו וליצור לו מעטה חממה של הבנה ורגישות למי שהוא. מצד שני, אני גם רוצה לתת לו את החופש ממגבלות התפיסה שלי אותו כאמו, את החשיפה האיטית למה שמצוי מחוץ לחממה (שהרי צמח שייצא לשמש מלאה עשוי להיכוות ולהישרף, אלא אם הוא נחשף לה בהדרגה). בינתיים אני הולכת בדרך הביניים כבר שלוש שנים ועליה רציתי לספר.


כשאיתן נולד, לפני שלוש שנים, הייתי בסוף שנת לימודים באוניברסיטה. ידעתי שאני הולכת להיות הדמות המרכזית שתטפל בו, גם אם לא הבלעדית. התארגנות משפחתית של אביו, סבתות וסבים, אפשרה לי לסיים את השנה. בשנה אח"כ ריכזתי את לימודי במינימום ימי נסיעה, וכך שוב הצלחנו להתארגן לטיפול מרכזי שלי, עם גיבוי משמעותי של האיש שלי ואמי (שהייתה מגיעה ברכבת אלינו למשמרות הסבתאות).

בשלב כלשהו החלטנו להקל עליה מעט וחיפשנו תינוקייה. בכל המקומות אליהם פניתי, סיפרתי שאני מחפשת מסגרת לשני בקרים בלבד. היו מי שפסלו את הרעיון על הסף. הכנים ביניהם הסבירו את חוסר הכדאיות הכלכלית מבחינתם. הפחות כנים עטפו עצמם בהסברים של קיומה של מסגרת, עקביות הסדר השבועי, חשיבות המערך החברתי וכיוצא באלה.

אבל לא הרפיתי עד שנמצא מבוקשי. היה ברור לי כי מסגרת הבית היא העדיפה מכולם, עבור איתן הגדל, ועבורי הגדלה אתו, אך גם היה חשוב לי לא להיעצר במסלול העיסוקים הנוספים שלי, וכך השתלבנו זה בחיי זה. כדי שהמעברים מהבית לתינוקייה לא יהיו חדים, שאלתי על סדר היום של שעות המנוח, והארוחות שבתינוקייה, והשתדלתי לשים לב פחות או יותר למסגרת דומה גם בבית.
ראיתי בזה חשיבות כי בגיל בו היה בתינוקייה (סביבות גיל שנה) הרגשתי שהוא מתחיל לפתח את תפיסת הזמן למהלך היום. לגבי תפיסת הסדר השבועי, ידעתי כי הוא עוד לא שם, אז לא דאגתי. חשבתי, והיה מי שתמך בי, שהוא יידע להבחין בין יום בבית ובין יום במשפחתון, וכי יידע להתאים עצמו למנהגים השונים.

ומה כשהתינוקייה הסתיימה? שוב חיפשתי את אותה מטפלת או גננת במשפחתון, אשר תהיה מסוגלת להתמודד עם הראיה השונה אותה הבאתי, ושלא תראה במסגרת הטיפול הביתית מתחרה לה.

יגעתי וגם הפעם מצאתי. איתן החל משפחתון קטן בו היה יומיים בשבוע (והתשלום היה באופן יחסי). סידור זה נשמר גם בשנה אח"כ אך התרחב לשלושה ימים (אם כי כבר לא הסכימו לחלקיות בתשלום).

הרמת הגבות סביב ההסדר הזה של חלקיות מסגרת חינוכית חיצונית וחלקיות בית (יום אמא, יום אבא, יום סבתא ויום אמאבא) לא הניאה אותנו. כיום אני עובדת משרה חלקית קטנה בתחום שאני מאמינה בו אידיאולוגית, עם מחויבות קטנה (ומהנה) לשארית מלימודי, ועם ימי ילד מלמדים ועשירים.

ומה יהיה הלאה? התחלתי לראות שתפיסת הזמן של השבוע מתגבשת אצל איתן (שכבר בן שלוש). הוא חוזר עם חוויות שמעידות שההתרחשויות שבמשפחתון (שגדל בינתיים לגנון) החלו לחבר עבורו את הימים ליחידות משותפות של נושאי עיסוק או התרחשות. הוא שואל ומברר האם זה יום גן או יום בית, יום שישי או יום חול.
האיזון שיצרתי בין הבית לחוץ, בין החממה שעטפתי אותו ובין הצורך שלו להיות שייך גם לחברת הילדים ומבוגרים נוספים, הוא חלק מאיזון שחִיֵיב אותי להמשיך ולהיות קשובה למקום בו איתן נמצא בכל שלב. אחרי שראינו שמהלך השבוע כבר משמעותי עבורו, חיפשנו לשנה הבאה מקום בו יוכל להיות רק בבקרים, ושיהיה סביר לטעמנו. האידיאל של מקום שפעיל בהגדרתו רק מספר ימים בשבוע לא נמצא, והפעם היה הרבה יותר קשה. רוב המקומות הסבירים / הטובים (לפי נקודת מבטנו) עובדים במתכונת של עד אחה"צ. חלקם לא הסכימו רק לבוקר, אחרים גובים סכום מאוד גבוה על כך (וזה גם שיקול אצלנו).

נותרנו עם המסגרת העירונית. אני מאמינה ומקווה שימי אמא או אבא ימשיכו להיות חלק חשוב בעולמנו. ימים שלמים בהם עובדים בגינה, נוסעים למשתלה, מבצעים קניות בסופר (טיול חוויתי של כמעט שעתיים), מבשלים, תופרים, מסדרים, מתקנים, ניגשים לספריה, נוסעים לבקר משפחה או חברים, ובעצם הכל. ימי חינוך ביתי שבהם יש מה שאפשר לעשות גם רק בשעות הצהרים ואילך, אבל קצת יותר. נצטרך מן הסתם גם ללמוד להתמודד עם מסרים חינוכיים שלא תמיד יעלו בקנה אחד עם שלנו, להסביר לאיתן שיש בעולם מגוון תפיסות, לעזור לו להתמודד עם השונות ולהישאר נאמן לתחושותיו...
ולראות מה הלאה.

זאת הדרך שלי במציאת האיזון בין החינוך הביתי והחינוך ה"חוץ ביתי" / המערכתי. בין מרכזיותו של איתן ושל תפקידי ההורות במשפחה ובין עולמי כאדם המורכב ממרכיבים שאינם רק הוריים, בין החממה המשפחתית והמערכת החברתית שמחוצה לה, בין ימין לשמאל, בין היתרונות והחסרונות של כל דבר.

מי יודע, אולי פעם השבלוניות של היות ילד במסגרת חינוכית (או אולי פשוט אקרא לה 'רב אנושית'?) משך שבוע שלם תתגמש ותשתנה ותשרת משפחות נוספות שרוצות איזון שכזה. מעיין שילוב של ימי התחנכות ביתית וימי התחנכות מערכתית / חברתית. אולי ירימו את הכפפה גם במסגרות שמעבר לגיל הרך? מי יודע? אני תוהה ומקווה.