ללכת לאיבוד ולא להימצא

[שרון_ברקת*]

קיבלתי היום שוב במייל הודעה בצירוף תמונות, על אישה צעירה בשם מאיה. לדברי ההודעה, הקשר של מאיה עם משפחתה וחבריה נותק לפני מספר חודשים, והם דואגים לה מאוד. ידוע להם כי היא נמצאת בארץ אך לא ידוע היכן. הם מבקשים ממי שראה את מאיה ליידע אותם, וכן להפיץ את ההודעה הלאה.
בדרך כלל מיילים כאלה, אם הם בכלל עוברים את מסננת דוא"ל הזבל שלי, עפים לפח בלי שיהוי. הפעם, משום מה, הסיפור נראה לי אמיתי, אז שלחתי אותו הלאה (מי שלא קיבל יכול לבקש ואשלח, מי שקיבל ולא רצה - סליחה). מכיוון שחלק מהמיילים היו בתפוצה פנימית במשרד שלי, התעורר כאן דיון שהתחלק לשניים:
החלק הלא-מעניין-לעניינו עסק בשאלה אם זה אמיתי, או שזו עוד מתיחת אינטרנט תפלה (אולי אביב חדש יכולה לאמת או להפריך? המייל והטלפון שנכללו בהודעה הם של מישהו מכפר מנחם).
החלק שלשמו פתחתי את הדף הזה עסק בשאלה שבכותרת. זה לא משנה אם זה דוא"ל, פתקים על עצים או תמונה על קופסאות חלב. השאלה היא האם לאדם בוגר שמורה הזכות, גם בעידן המידע והטכנולוגיה, פשוט ללכת לאיבוד באופן לגמרי אנלוגי, ולא לרצות להימצא; ואיפה עומדת זכותו זו מול דאגתם של אוהביו ויקיריו והרצון שלהם למצוא אותו, או לפחות לדעת - השלום לו?

[תבשיל_קדרה*]

יצא לי לדבר עם מישהו שראה בהעלמות כזו תחליף להתאבדות.
(אין לי מושג אם זו היתה כוונה רצינית או מחשבה ערטילאית)
חבל לי (ענין סוציומטי לחלוטין).
זכותו.

ענין אחר בארצנו מוכת ה--- (מה לא?), אבל כנראה גם במקומות אחרים בעולם, הוא שתמיד קיים חשש שזו לא העלמות מרצון, אלא רצח. ואז מה? לא נחפש? לא נדע? לא נעניש?

[בשמת_א*]

בדיוק. אני הייתי חושבת על חטיפה או רצח.

[שרון_ברקת*]

בואו ננטרל את גורם הזוועה. מה אם יודעים שנעדר חי, אבל זה כל מה שיודעים? השאלה היא שאלת הזכות ללכת לאיבוד ולא להימצא, ולא "להירצח ולא להימצא" או "להיחטף ולא להימצא"...

[אילן_צעיר*]

הלואי ויכולתי ללכת לאיבוד ולא להימצא
האמת פעם לפני 12 שנה זה קרה לי טסתי לברזיל ונחתתי באורוגאיי, היה טעים

[אביב_חדש*]

שרון - שלח לי את המייל ל new aviv@yahoo.com

[אביב_חדש*]

טוב, מסתבר שקיבלתי היום את המייל, וזה אמיתי. בחורה שנעלמה, לא יודעים היכן, אם בארץ או בחו"ל, יש סבירות גבוהה יותר שבארץ.

[עוגיה*]

אימיילי שרשרת כדאי לבדוק כאן לפני שמפיצים או מוחקים
יש שם התיחסות גם למייל שדובר בו כאן

[צפריר_שפרון*]

הזכות מלאה לכל אחד להעלם. פשוט כך. למות. להתאבד מבלי להתאבד.
אלא שראוי אם מישהו עשוה דבר כזה ךידע את היקרים לו או האוהבים אותו כי הוא פשוט נעלם. מוותר על חייו כפי שהם ויוצא לחיים אחרים.
זה מה שהצעתי השבוע למישהי - כתרגיל וירטואלי טרום התאבדות וירטואלית או ממשית חס וחלילה.

גם כשמישהו מתאבד, בדרך כלל הוא מודיע שהוא בחר בזה - על מנת לשחרר אותנו מאחריות (ועדיין אנו חשים אשמים - על כל מקרה התאבדות כמעט).

[איתי_שרון*]

אפשר לפתוח דף נוסף שנושאו הוא "האם יש לפלוני זכות לכעוס על אלמוני הקרוב לו שהחליט להעלם בלי לספר מדי פעם שהוא בסדר". לדעתי התשובה היא "בהחלט כן".

[אביב_חדש*]

מסתבר שהבחורה הזו מדי פעם נעלמת לכמה חודשים, כנראה בלי שום רצון להימצא. פעם אחת המשטרה מצאה אותה במקום מסויים והחתימה אותה שהיא שם מרצון ושיפסיקו את החיפושים אחריה.
הפעם החברים דואגים כי אין שום סימן ממנה.
:-\

[נועה_ברקת*]

גם כשמישהו מתאבד, בדרך כלל הוא מודיע שהוא בחר בזה - על מנת לשחרר אותנו מאחריות
אולי המתאבד חושב שהוא משחרר אותנו מהאחריות ולוקח הכל על עצמו. בדרך כלל זה לא מה שאנחנו מרגישים, אלא בדיוק ההפך. אני לפחות מרגישה כלפי בת דודתי שהתאבדה לפני כמה חודשים הרבה יותר אחריות ורצון לעזור לה באשר היא. קודם לכן היא לא ממש עניינה אותי (טוב, גם לא ידעתי את מה שאני יודעת היום)

[לילה_טוב*]

אני מכירה מישהו שנעלם לשנה באירופה. לפני כמה שבועות ההורים שלו שלחו חוקר פרטי לחפש אותו. החוקר הפרטי מצא אותו. הוא חי ובריא ושלם ובחר לנתק קשר ולהתחיל חיים אחרים כמו שצפריר אמר. אולי זה לא בדיוק החיים שהוריו היו מאחלים לו, אבל זאת הבחירה שלו. אז מצאו אותו. ועכשיו מה?
ברור שממש עצוב לי בשביל ההורים שלו, אבל לא נראה לי שאפשר להכריח מישהו להיות בקשר.
וגם אני מיד חושבת, איזה מין הורים הם היו שכך הוא עשה להם, אבל אולי זה לא פייר לחשוב כך.

[שירי_בן_דב*]

לילה, בטח שזה פייר לחשוב כך.

[צפריר_שפרון*]

נועה,
איננו יכולים ליטול מאדם את זכותו למות. בלקיחת אחריות על חיי הזולת אנחנו מנביטים את זרעי האשמה. אלא שאין כאן כל אשמה - איננו יכולים לקחת אחריות על מה שאינו בתחום תפקידנו ויכולתנו. לעתים קרובות אנו חשים אשמים בדיוק מהסיבה הזאת, לקיחת אחריות על מה שלא יכול להיות באחריותנו.
לעתים מתאבדים בהחלט מטילים את האשמה על העולם הסובב אותם, או באופן אישי - כלפי מישהו או באופן כללי - כלפי נסיבות חייהם. גם אז איננו יכולים להשתתף באחריות של אדם על חייו.
מנגד, הרינו מחויבים לעזור ולהיעזר בעתות מצוקה, שהרינו כולנו אחד וכל סבל של הזולת בהכרח נוגע בנו. ואנו עושים כמיטב יכולתנו. כולנו. אין זה חשוב מה אנחנו עושים - את מה שאנחנו עושים אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים.
כאן, אם החיים הסתירו מפנייך את מצוקתה של בת דודתך אין הדבר באחריותך.
בקבלה מלאה של החלטתה, והמעשה שעשתה - לקיחת חייה במו ידיה - תניחי לנפשה חירות.

דווקא מתוך ההתבוננות המורחבת של הנפש האנושית עולה חמלה ונחמה בעבור בת דודתך ואלה שמתייחדים עם דמותה וזכרה. חמלה זו מניחה חסד המאפשר את החיים האלה בהווה. בכל עת שאנו נפגשים במוות אנו מברכים על החיים האלה. מכאן הופך המוות לבן ברית. הניחה בעבורנו בת דודתך את בן הברית הזה בעודה בוחרת בו על פני הבחירה בחיים. על כך הודייה שלמה.

[צפריר_שפרון*]

לילה,
השפיטה כלפי ההורים האלה - כל אחד ושיפוטו - אינה נדרשת. בנם בחר לנתק עמם קשר ואין זה מראה על כשלון או כל דבר אחר. נסיבות החיים האישיים ותולדותיהם מורכבים בהרבה ממה שנראה.
יש שנדרשים לניתוק מההורים לשם צמיחתם ובשלותם העצמאית. איננו יכולים להבין את הסבות, ובכל מקרה היותו של הבחור עצמאי מגבה את הצלחת ההורים - לגדל אדם עצמאי.
ואם הם אשמים במשהו הרי שהם נענשו דיים.

והבחור עצמו, עד מהרה ימצא דמויות חלופיות להוריו, חבריו ועולמו בארץ. בדיוק מופתי. מי יתן שדף החדש של חייו יהיה מאושר. ימצא אישור לקיומו.

[נועה_ברקת*]

בקבלה מלאה של החלטתה, והמעשה שעשתה - לקיחת חייה במו ידיה - תניחי לנפשה חירות.
בחוויה שלי, אין זה כך. אין בי אשמה, יש בי הרבה צער, אבל לא אשמה.
אדם שמתאבד, ואני חווה זאת דרכה, אינו חופשי ללכת לדרכו, במיוחד אם מניחים לו ללכת ומקבלים את המעשה שלו. זה קצת דומה בחוויה שלי לילד קטן שמתחבא ורוצה שהוריו ימצאו אותו. אם אנחנו בכלל לא טורחים לחפש, הוא יצטער מאד וירגיש בודד. וזה גם מצטרף למה שאני הייתי עושה אם ילד שלי היה בוחר להיעלם - הייתי עושה הכל כדי לדעת מה עלה בגורלו, הייתי יכולה לשחרר רק כשהייתי מבינה בדרך זו או אחרת שלא מדובר במשחק מחבואים אלא שפשוט טוב לו בדרך שלו.
ולגבי בת דודתי שוב, אני יודעת שנשמתה מיוסרת עכשיו. אני יכולה להרגיש אותה כל כך הרבה פעמים מסתובבת, חגה, מחפשת קשר, מחפשת דרך. היא כל כך קיוותה שההתאבדות תשחרר אותה לחיי הרוח הנפלאים ועכשיו היא כבולה בתוך עולם מענה של אמצע - בין כאן לשם, בלי יכולת להתקדם, בלי יכולת לתקן. תלויה לחלוטין באנשים שאהבו אותה שיעזרו לה, שיתפללו עבורה, שיראו לה את הדרך.
רוב הזמן אני לא זוכרת אותה, כמו בעת שהיתה בחיים, אבל כשאני נזכרת, אני יודעת שזאת האחריות שלי (וגם של אחרים, אבל על זה אין לי שליטה) לזכור אותה ולעזור לה.

[צפריר_שפרון*]

נועה,
והנה אני מתחבא בארון. מבקש להתבודד ומקווה שבהתבודדות זו אמצא נחמה. היות ובעולם החיצון לא נחמתי אני פונה אל תוך עצמי ומבקש שאמצא את התמיכה בעצמי ובעצמיותי. אז, אכן אני מייחל לכך שימצאו אותי, אלא שאיחולים לבבים אלה שאני מעלה מעלים סתירה פנימית, הנני רוצה להמצא אך לא רוצה להמצא. שהרי אני רוצה לא רק להמצא על ידי האחרים אני מבקש גם נחמה והכרה כפי שאני צריך, אלה לא מובטחים, נהפוך הוא מתוך המקום בו אני נמצא מובטח לי כי הנחמה איננה בעולם החיצון.

בחוץ אני שומע עד כמה מחפשים אחרי, כמה עצב וצער אני גורם למי שאהובים עלי, אני מנסה לומר להם - אני כאן, אבל איני יכול, עדיין לא הגעתי למדרגת הבחירה בחיים, אני מעדיף להעלם, להסתתר, למות.

אז, כאשר נואשו המחפשים וקיבלו את רצוני בהתבודדות, בניתוק ובדרך הפרטית שלי לסבול או לעבור הלאה - רק אז, אני מקבל הכרה מלאה למי שאני הוא.
מכאן, אוכל לעבור מהארון הזה אל עולמות אחרים, אל חיים חדשים, כשבדרכי אני מסכים להשכח ולהבין כי כל חיי משולים לחלום ליל אמש שנשכח. להתמסר אל האין ולסמוך על הרוח כי תניח לי לבחור בחיים חדשים.

כל עוד המלכודת בה אני נמצא - היותי ספון בארון לשם בירור אישי המעלה צער כאב ואשמה הן אצלי והן אצל אחרים (יתכן שרק חלק מהמחפשים אחרי לעזרתי חשים כך) הנני תקוע בין העולמות.

מאידך, בכל מקרה חיי המשולים לאותו חלום ליל אמש שכוח - מתקיימים בנצח. בזכרונם של מי שחי איתי ובספר דברי הימים.

הייתי יכולה לשחרר רק כשהייתי מבינה בדרך זו או אחרת שלא מדובר במשחק מחבואים אלא שפשוט טוב לו בדרך שלו.

ואם אני רוצה להשתחרר מעולמי הנוכחי ועדיין לא טוב לי? האם את יכולה להיות אחראית על כך כאימי? ואם אני בוחר לסבול או להאדיר את הסבל למדרגת העיקר בחיי? האם מישהו יכול לקחת על כך אחריות? האם מישהו יכול לעזור לי כשאינני מבקש עזרה?
אמת, מתפקידנו כהורים להציע עזרה בכל מקרה, אבל אין זה מאחריותנו לדאוג שילדינו יקבלו את העזרה מרצונם. איננו יכולים להיות אחראיים על רצון הזולת. כמובן שיש הבדל בין תינוק/ת ילד/ה, נער/ה ואדם בוגר. אבל ההבדל הוא ברמת האחריות שלנו כהורים להציע עזרה שוב ושוב גם כאשר זו נדחית שוב ושוב לילדינו כל עוד אינם עומדים בזכות עצמם. כאשר האדם הגיע לעצמאות גם אם הוא ילדינו שחרורו הוא הקושי הגדול בהורות. שחרור ללא תנאים.

קבלת המציאות, כואבת ככל שתהיה היא היא החמלה הנדרשת בעבורנו ובעבור זולתנו.

יהי זכרה של בת דודתך ברוך.

[בשמת_א*]

צפריר, אני לא מרגישה שזו מין "בחירה", לא יותר מהבחירה של הזונות בזנות ( על הזנות ).
לפי ראייתי, ההתאבדות מכל סוג היא מעשה של כעס אולטימטיבי קיצוני המופנה כלפי עצמי. זו לא בחירה נקייה.

[צפריר_שפרון*]

בשמת,
מה זה משנה אם הבחירה היתה נקיה או לא? כאשר אדם מתאבד הרי שהוא איננו. מכאן, עלינו לזכור אותו ולהנציחו מחד ומאידך לקבל גם את בחירתו - נקיה או לא נקיה.
לא תמיד התאבדות היא מעשה של כעס. לעתים קרובות האדם אינו מוכן להמשיך את חוזה החיים בנסיבות חייו. אבל שוב, אין זה חשוב.
ומתי האדם בוחר למות באופן נקי? כשהוא מת ממחלה? כשהוא מת בשיבה טובה? כשהוא מת בשנתו?
האם אותם שהתאבדו בשואה בחרו בחירה נקיה?
אין לנו, הבוחרים בחיים את היכולת לשפוט מדוע ואיך בחר אדם למות.

עלינו לקבל את המעשה - לא חו"ח להאדירו (כמו בחלק מהתרבויות האנושיות), אבל לקבלו כמעשה אנושי אשר אפילו אנחנו עשויים לבחור בו. להערכתי האישית - אין אדם בוגר שלא שקל התאבדות.

כל עוד נתייחס אל המתאבד בשפוט, בקורת, רחמים או כמיהה וגעגוע רק נקשה עליו לבחור מחדש בחיים או באין החיים ובכך ננציח את מצוקתו.

[נועה_ברקת*]

איכשהו ולא בפעם הראשונה נעדרת החוכמה שלך (ויכולתך לבטאה) - לב. אני מתכוונת לכך שברמה העקרונית אתה תמיד כותב מאד יפה, מסביר, מורה, מעביר את הנקודה, אבל ברמת הלב - של להיות - לתת את העזרה שהתבקשה - שם אינך מגיע. אתה נשאר זר, מנוכר אפילו, מנותק ולא מרפה.

[בשמת_א*]

צפריר, לא הצלחתי להסביר את עצמי (דיפלומטית ל"לא הבנת אותי").
אני לא מעוניינת בדיון מלומד בנושא "בחירה נקייה כן או לא", "האם יש לאדם זכות להתאבד כן או לא".
ניסיתי להגיד שבהיעלמות כזאת בלי להגיד, או בהתאבדות, או בכל וריאציה על הנושא, יש מסר חזק של כעס כלפי הנעזבים והנותרים בחיים.
זה כמו לצעוק :
"אתם לא אוהבים אותי ולא מבינים אותי ולאף אחד לא איכפת ממני ממילא אז אני הולך!!!!!!!!!!!!"
איך אפשר להתעלם מזה ולומר שיש לאדם זכות להיעלם?
בטח שיש לו זכות. אז מה????!!!!!
אדם שעושה את זה מטיח את ההיעלמות שלו בפרצוף. זו זעקה. זה לא סתם "לעבור לגור במקום אחר ולא לשמור על קשרים".
טוב, נגמר לי הכוח, שוב לא הסברתי עד הסוף.

[צפריר_שפרון*]

נועה,
טוב לדעת שאיני מושלם. לא תמיד אני חכם (מי חכם?), לא תמיד אני נהיר (מי נהיר?) לא תמיד אני...

דברי נכתבו מהלב.
ראי, כאשר ידידי צביקה הלפרן ז"ל התאבד, חשתי בדומה לך, הצער היה כבד, חשתי שאולי יכולתי לעזור לו לפחות לאחר מותו. תחושה זו התעצמה בכל פעם שפגשתי אחד מילדיו או ששמו הוזכר. חשתי צער רב, כאב ורחמים כלפי האיש הזה שהיה איש נהדר.

לקח לי זמן להבין שבכך שאני מעלה אותו בחולשתו ובצערו בתוך צערי שלי עליו - אינני מרפה ממנו. ואין מדובר בכך שאפסיק לזכור את דמותו ולהנציח אותה בתודעתי. מדובר בחוסר היכולת שלי להרפות ממעשהו וממצוקתו טרם מעשהו ואחריה. אז, לפחות מבחינתי אני, בקשתי לשחרר את צביקה לעולמו ולהניח לו רגיעה תוך ברכת הדרך.
מכאן עלו דברי.

הקטע על הסתתרותי בארון הוא אוטוביוגרפי כמעט. אלא שעל פי דברייך כנראה החוויה הזו הפכה אותי לאחד כזה אשר כל כך מנוכר עד כי זה לא נראה שאני עצמי - אנושי. על כך יסלח לי האלוהים.

מעניין שאת מדברת על כך שאינני נותן את העזרה שנתבקשה, שאני נשאר מנוכר וזר. שאיני מסוגל להנתק שאיני יכול להרפות.

אני אתבונן בזה.

מכל מקום אם דברי פגעו בלבך והקיזו שם דם, הריני מצטער על כך. נקווה שלבך רחב דיו על מנת לקבל צער זה כפשוטו - מכל הלב.

וכאן, ארפה.

[צפריר_שפרון*]

בשמת,
ברור שיש כעס מצד ההולך לפעמים. לפעמים זה לא חייב להיות כעס.. בכלל מה זה כעס? כעס זה חוסר אונים ועלבון ובוז, ומתח, ואובדן שליטה ועוד כמה היבטים. אבל לאחר שהאדם הלך לעולמו אין לנו ברירה אלא לקבל את מעשהו. בהתכחשות או אשמה או התייחסות הקושרת את האדם לכאן, למקום בו הוא לא יכול להתקיים שכן אינו קיים בגוף אנו רק מעיקים עליו.
לפיכך עלינו לכבד את זכרו ולהניח לו תוך קבלת חייו ומותו באופן מלא.
אני תקווה שכעת הבנתי את דברייך.

[אילה_א*]

הרינו מחויבים לעזור ולהיעזר בעתות מצוקה,
צפריר האם תוכל בבקשה להסביר [ במלים פשוטות ] את כוונתך
מדוע אנו חייבים להעזר בעיתות מצוקה
מה עם מישהו שבא לו להתנתק מהעולם ולא לראות אפאחד או לדבר עם אפאחד בזמן שרע לו
מין התאבדות זמנית ביתית שכזאת ?
מין הכנה לדבר האמיתי

[תמרוש_רוש]

מה עם מישהו שבא לו להתנתק מהעולם ולא לראות אפאחד או לדבר עם אפאחד בזמן שרע לו

בדרך כלל, הבדידות (או ה"לבדות") מגדילה את התחושה שרע לי.

כבני אדם, אנחנו זקוקים לאנשים אחרים. אמנם במינון אינדיווידואלי.
זה כל כך יסודי, שקשה לי להאמין שיש איפשהו בנאדם שבאמת יוצא מן הכלל הזה.

יש אנשים שלבם נחסם, והם רוצים להתרחק ולהתנתק. אבל עדיין, אני מאמינה, איפשהו עמוק בתוך לבם, הם כן כמהים לחום אנושי, קרבה אנושית, רוך, אהבה.

בקשר ל"ללכת לאיבוד" - אני הייתי רוצה לעשות את זה, לפעמים, ולדעתי אפשר לעשות את זה בלי לגרום לאנשים מסביב יותר מדי דאגה. "אני הולכת לאיבוד מחר, לזמן בלתי ידוע. אל תחפשו אותי. מתחייבת להשאיר סימן חיים וירטואלי פעם בשלושה חודשים"