לידות בית

[אנונימי]

לידות בית?
(תגובה לרשימתה של מירה פדן - לידות בית טבעי רוחני אבל גם בטוח)
(דף עלון, מתוך באופן 37)
מירה שלום,
אני פונה אליך באופן אישי משום שפניתך אלינו - הנשים היולדות, לוותה בנימה אישית, אשר מחד מעניקה לדיון בו פתחת אינטימיות, כיאה לנושא המדובר, אך מצד שני עולה כאן נימה פטרונית - אותה נימה בה מתיחס הממסד הרפואי לנשים היולדות. ובענין הזה הרשי לי לשער שכל אותה התנהגות נלוזה של הממסד הרפואי כלפי הנשים היולדות נובע רק מעצם היותן נשים. אני לא יכולה לדמיין שבכל נושא אחר בו גברים אמורים לקבל שרותים רפואיים היה הממסד מתנהג בצורה כל-כך מתנשאת ומזלזלת כמו בתחום בו אנו דנים.
הדבר החמור העולה ממכתבך הוא חלחול הערכים האלה לתוך תפישתן של הנשים העוסקות בנושא. נשים אשר בתום לב ומתוך רצון כן, רוצות לעזור ולמצוא לנושא הלידה את המקום הראוי, "נופלות" לתוך מערכות המושגים של שליטה וכוח. ומתוך עמדה זו יוצאות להלחם בנשים אחרות, כשהן מנסות לרצות בכך את הממסד הרפואי.
נדמה לי כי מוסכם עליך כי ההתיחסות הרפואית ללידה נוצרה כתוצאה מהשתלטות הרפואה המדעית, ניתן לומר גברית, על כל מעגל הפוריות של האישה - משלב ההתעברות דרך תקופת ההריון ועד ללידה עצמה. כל אותם שלבים הינם תהליכים טבעיים אשר ברוב המקרים היו יכולים להתרחש באופן ספונטני לחלוטין ללא התערבות רפואית בכלל. אינני רוצה להכנס לסיבות בשלן אנחנו הנשים, נתנו את עצמנו, בידי אותה מערכת, אבל כיום נראים ניצניה של השתחררות הנשים מכפיית הרפואה על תהליכי חיים טבעיים, והלידה ללא התערבות הממסד היא ביטוי של אותו שחרור. אין לי כל התנגדות למסד אפשרויות לידה חלופיות הנסמכות על תפיסת הרפואה המודרנית ומגובות על-ידי הממסד הרפואי, למען הנשים אשר רוצות בכך, אך נראה לי לא רלוונטי לצאת כנגד אותן נשים אשר בחרו לעבור תהליכי חיים אלו ללא התערבות הממסד, וגרוע מכך, להטיל על כתפיהן את האחריות להתיחסות המתנשאת והמזלזלת של הממסד.

**
זכותה של כל אישה ללדת בדרכה מבלי להיות כפופה לחוק שרירותי כלשהו; נתונה ללחצים מממסד כלשהו; להיות מאוימת שלא תקבל את הטיפול הנדרש במידה ותזדקק לו; להיות מואשמת בפגיעה ביולדות אחרות בשל תוצאות לידתה.
ובהקבלה לתחום אחר: לא יעלה על הדעת לקבוע בחוק תפריט מאוזן המחייב את כל אזרחי המדינה, כפי שלא יעלה על הדעת כי רופא לא יטפל בחולה, משום שאכל סוכר יתר על המידה, למרות הוראות הרופא. כמו כן לא יעלה על הדעת להטיל אשמה על אלה מהחולים שהסוכר גרם להם לסיבוכים בריאותיים ולומר להם שבשל התנהגותם חסרת האחריות, משרד הבריאות החליט להוציא את הסוכר מחוץ לחוק.
כזה הוא היחס ללידה מצד הממסד הרפואי - יחס פטרוני המניח כי איש המקצוע יודע מה נכון וטוב. ידיעה זו מחייבת את האישה העומדת מול אותו מקצוען )אישה או גבר( לציית להוראות הנסמכות על שיקול דעתו המלומדת, ולא חלילה לפעול בהתאם לרצונה ולתחושות בטנה.
למה אנחנו הנשים משתפות פעולה עם התיחסות כזו?
נדמה לי כי את התשובה לכך ניתן למצוא במסעות ההפחדה הנרחבים, המבוצעים באופן שוטף בידי ממסדים רפואיים ואנשי מקצוע; מסעות הפחדה העונים על החיפוש האנושי התמידי אחר ביטחון, שהוא צורך של הצוות הרפואי ושל הנשים העומדות מולו כאחד.

לשמחתי, אנחנו נמצאים היום בעיצומו של תהליך בו חלק מאזרחי
המדינה, נשים וגברים, מחליטים להחזיר לעצמם תחומי אחריות שלכאורה ברור שהמדינה לוקחת אותם תחת חסותה.
תפקידם של אנשי המקצוע בשלב הזה דומה לתפקידם של הורים בלווי ילדיהם לחיים עצמאיים. בצד מתן מרחב להתנסות במחוזות לא לגמרי מוכרים, מתן תמיכה ברגעי משבר שם זקוקים אותם אזרחים לעזרה. אין כבר אפשרות לעצור את התהליך, כמו שלא ניתן למנוע את התבגרות ילדינו. גם כאן כמו עם בני העשרה, התנגדות נמרצת של הממסד (הרפואי, לצורך הדיון הזה) תייצר אצל אותם אנשים תגובה נמרצת של התרחקות וחוסר אמון, וכך תקשה על שיתוף פעולה לכשזה יידרש.
מתוך הדיון שנערך בגליון הקודם בנושא לידות הבית עולה כי גם בקרב המומחים המוסמכים והמוסכמים על כולם - בעלי התעודות - קימים הבדלים ניכרים בנוגע "לדרך הנכונה". קיימים ויכוחים על אופן המעקב אחר ההריון, על מתן חיסונים שונים, על אפשרויות ללדת בבית בתנאים שונים.
אז מי צודק? בכל מקרה, בסופו של דבר, היולדת היא זו שתיאלץ להיות הפוסקת האחרונה, מרגע שהחליטה לקחת על עצמה אחריות לתהליך הלידה, וענין זה צריך להיות מובהר מראש בין כל הצדדים הנוגעים בדבר.

לא ניתן לכפות דרך אחת ויחידה ללידה על כל הנשים.
כולנו, הממסד הרפואי, הנשים התומכות בתהליכי לידה אשר אינן משתייכות לסגל הרפואי, והנשים היולדות עצמן, צריכות להכיר בכך כי זכותה של כל יולדת למצוא את דרכה הפרטית.
מי שעינינו ללוות תהליכים אלה בין אם הוא מוסד רפואי או תומכת לידה, יכול לאפשר מרחב גמיש מספיק אשר לא יוציא אף לא אישה אחת מחוץ למעגלי התמיכה ברגע שתזדקק להם.
ובאופן יותר מפורש אומר כי יש להשלים עם כך שהאפשרויות הלגיטימיות ללידה ינועו בין לידה לגמרי לבד, עם בן זוג, עם מילדת לא מוסמכת, עם מיילדת בית מוסמכת, במרכזי לידה פרטיים או בבית חולים.
וגם כאשר למי מבין כל הנוגעים בדבר יראה מעשה כזה או אחר כחוסר אחריות, לא יעלה על הדעת למנוע עזרה בשעת הצורך, נהפוך הוא, עזרה שכזאת ראוי שתוגש בכל מקרה, בצורה מקצועית, מכובדת, אדיבה וענינית.

בבואי ללדת, קודם כל אני אישה ייחודית לגמרי.
הלידה היא אחד מרגעי השיא בחיי. להטיל עלי אחריות על מצב הלידות בארץ מתוך תוצאות לידתי הפרטית זהו אקט המפקיע ממני את זכותי להיות מי שאני. נראה לי כי זו פגיעה בזכותי היסודית לחיות את חיי כפי שאני רואה לנכון.
ומתוך כך עולה הנקודה העיקרית של דברי: לאף אחד, ולו גם
מתוך כוונות טהורות וטובות (במקרה שלך) אין זכות להחליט בעבורי מהי הדרך הנכונה בשבילי ללדת.

מירה שלום,
היות והפנית את דברייך גם אלינו הגברים אני מנצל את ההזדמנות להגיב לדברייך. תגובתי זאת מיועדת גם אלייך ובעיקר לקוראי באופן טבעי.
אחלק את תגובתי לשניים:
ראשית אתייחס למצב בו אנו הגברים כרינו בור אליו אנחנו נופלים מבלי משים. רוצה לומר, המערכת הממסדית, מעבר להיותה מתנשאת, פטרונית ומבזה את היולדת, מתעמרת לא פחות בבן הזוג, האב, הזכר.
שכן, נמצאים אנו הגברים מנסים לגונן על בת זוגנו בבואה ללדת. יש להבין כי תחושה קמאית זאת, אשר מוציאה את הזכר לשמירה על הטריטוריה בעת לידה, קיימת בנו הגברים גם כאשר אנו מתכחשים לה או מסרבים להכיר בה.
תפקיד זה, להגן, לדאוג לשקט, לבטחון ופרטיות של אם ילדנו נלקח והופקע מאתנו על ידי השיטה שאנו עצמנו יצרנו. כביכול בית החולים או ה"מומחים" אמורים להשקיט את מצפוננו ולהוריד מעלינו את הדאגה הזאת. אלא מה, גישה "גברית" זו אשר עוטפת את היולדת בהגנות מכל הסוגים, הגנות רפואיות, בדיקות ומעקבים דקדקניים במהלך ההריון, מעקב "מקצועי" "מדעי" וכן הלאה, הגזימה את עצמה מעבר לכל פרופורציה, עד כדי גרימת נזק העולה על התועלת.

כאן, הדעה הרווחת טוענת כי בזכות הרפואה הממוסדת מתים פחות ילדים ואמהות בעת לידה; בזכות הרפואה הממוסדת יש פחות ופחות ילדים בעלי מומים וכן הלאה...
דעה זו מגובה בהתעלמות מכוונת ונמרצת מנזקי הרפואה הממסדית. נזקים המייצרים מומים מאוחרים יותר; נכויות שאינן נראות בגוף הפיזי לעתים אך אינן פחות משמעותיות לעתידו של הילד. נכויות אלה נגרמות גם בהיבטים פיזיים ממשיים וגם בהיבטים רגשיים נפשיים והם תוצאה ישירה של מה שעולה כ"נכון" בחלק ניכר מהדברים שהועלו על ידך.

נחזור לתחושת הגבר בעת הלידה הקונבנציונלית, כאן, לכאורה "מוגנת" היולדת כאשר היא נמצאת בידיים מקצועיות, והגבר-הזכר-האב נותר מיותר ככלי אין חפץ בו.
אמנם, כיום מותר לאב להיות בלידה, אבל ישנה הסתייגות גדולה מצד המערכת להיותו מעורב בלידה עצמה. כך, עולים כעס והתנצחות בין הנהלים של המערכת לבין האב.
בחמשת הלידות בבית החולים שעברנו אורנה ואני מצאתי את עצמי נלחם על זכותה של אורנה לא לקבל אפידורל, לא לקבל זירוז וכן הלאה... בעת שתי לידות הבית שלנו יכול הייתי באמת לדאוג לרווחתה של אורנה, לפרטיותה, מבלי להתעמת עם כל מיני הוראות ונהלים.

הפן השני של תגובתי מופנה ישירות אל דברייך:
מיילדות לא מוסמכות
בפועל, למרות הנחרצות של מי שהסמיכו את עצמם לקבוע מי מוסמך ומי לא מוסמך, ההסמכה היחידה הנדרשת למיילדת היא ההסמכה שההורים נותנים לה, ההסכמה והרצון לעבור בעזרתה את תהליך הלידה. מכאן יש לקחת בחשבון שמקצועיותה של מיילדת איננה נקבעת על ידי אלה המעניקים תעודות אלא על ידי ההורים.
כך, לפחות במקרה הפרטי שלנו, רוב המיילדות המוסמכות לשיטתך, אשר מנהלות רישום ומעקב, ונוהגות על פי נהלים שרירותיים כאלו או אחרים, אינן עומדות באופן "מקצועי" שמספק אותנו. נהפוך הוא, אנו מחפשים מישהי אשר תדע "להיות בלי להיות", הן בזמן ההריון והן בזמן הלידה.
לעומתנו, אלה שתפישתך ושיטתך מקובלת עליהם, מראש לא יגשו למיילדת אלא אם היא "מקצועית", שוב על פי הגדרתך.

מעקב הריון וקשר עם הממסד הרפואי
כל ההנחות של הצורך במעקב הריון עולות מתוך מצב חירום אפשרי בזמן הלידה. עם זאת דווקא המעקב המהולל הכולל פרמטרים רפואיים כאלה או אחרים הוא-הוא הגורם לחרדות, פחדים ובהלה אצל היולדת. פחדים אלה מן הסתם הם הסבות להסתבכויות המגיעות למצב חירום. אמת, לא כל המקרים הם כאלה, מעבר לכך, אין לנו כלים למדוד סטטיסטית עד כמה מקרים אלה תלויים ב"סכנה" הנוראית המרחפת מעל היולדת רק מכיוון שמישהו למד על סכנה זו וללא כל קשר למציאות.
ובכל זאת, כיצד תדע אשה הרה על רגישותה, לחץ הדם שלה וכד'... ייתכן בהחלט שאמירתי בנושא תיחשב לפשטנית בעבור החרדים לפרטי הסכנות האפשריות, ובכל זאת ניתן להניח כי כאשר יש בעיה הראשונה לחוש בכך תהיה האם. במיוחד כאשר איננה נדרשת להשען על נהלים ואמיתות "מדעיות" גורפות.
כאן, ראוי להדגיש כי המערכת הממוסדת מזינה את הבעיות על מנת שתוכל לפתור אותן. הדברים לא נעשים מתוך רשעות או טמטום. הדברים נעשים באופן אוטומטי, ומתוך החמרה מיותרת הנוצרת בשוליים הקיצוניים. לא בכדי נזקקת גם את מירה לדוגמאות "שליליות" על מנת להוכיח את טענתך, ולהוכיח את חסרי האחריות אשר מעיזים להתעלם מ"יודעי דבר", בצדק רב מבחינתם.
הטענה כי הצוות הרפואי לא ידע לתת טיפול בשעת חירום מכיוון שלא נערך מעקב רפואי ורישום היא טענה שאיננה רלוונטית לרוב המוחלט של הלידות. והצוות הרפואי, עם כל הכבוד, ראוי שידע איך כן לטפל במי שנדרש בכל מקרה, למרות שיותר קל לטפל כשיש נתונים של מעקב רפואי.
האחריות של מי
את קובעת מהם החובות של בני הזוג, את קובעת מהי האחריות ואיך עומדים באחריות זו. את קובעת ש"יש מצבים שאינם ניתנים לשיקול דעתה של היולדת" ומוסיפה "לא יתכן כי היולדת תקבל על עצמה החלטות רפואיות כמו סירוב לאולטרא סאונד (לפחות אחד במהלך ההריון), ספירת דם או קבלת אנטי D לאחר לידה עם RH שלילי".
מי שָמֶך? מי את לקבוע את כל זה? מי הוא הממסד הרפואי שיקבע בעבור היולדת מתי מופקעת האחריות שלה על גופה, הריונה ולידתה.
הגורמים לניכור על פני סובלנות נובעים מתוך נטיית הממסד הרפואי, להפחיד, לאיים ולהחליט בעבור האחרים מה נכון עבורם ומה לא. כאן, לא פלא שיותר ויותר נשים פונות אחר לבן ולא אחר המנטרות הרפואיות. ניתן להבחין בנטיה של הממסד הרפואי להדגיש את הסכנות והמקרים בהם לידה הסתבכה כאשר מדובר בלידה שמחוץ למערכת, בפועל הרי גם במערכת הממוסדת יש תקלות, אלא שאלה מתקימות תחת כנפי הממסד ולכן הן מחוץ לביקורת.
לא בכל מחיר
את כותבת: "כולנו רוצים לקדם ולמסד את הלידה הביתית", באמת? מי אמר? יש רבים שמעדיפים לא למסד את הלידה בבית, לא להניח לדיאגרמות והעקומות והמונחים והנהלים הרפואיים לעבור את מפתן ביתם.
ולמרות כל הנכתב לעיל, אין בלבי ספק כי כוונותייך כמו גם כוונות הרופאים והצוותים המייצגים את הממסד הרפואי הן כוונות טובות אשר מאחוריהן נמצא תום לב ורצון אמיתי להציע תפישת עולם מוצקה. אלא שכאשר תפישת עולם זו כופה עלי את דעותיה, איני יכול שלא להשיב בנאמנות עצמית. כך במיטתי, כך בלידת ילדי, כך בתהליכי חיי וכך במותי.
תודה לך מירה, על ההזדמנות שהנחת לנו להגיב לדברייך.