לוג קריאה בשיבוש תרבות

אנונימי

סופסוף התגלגל לי הספר לידיים ואחרי שפיניתי קצת את מדף הקריאה ניגשתי אליו במרץ ועניין רב.
רציתי לחלוק קצת מהדברים שעולים לי בראש תו"כ קריאה.

תרבות הצריכה- טוב, אני יודעת שהיא כאן ושהיא קיימת ויכול להיות שלעתים אני גם נכללת בתוכה, אבל האינטנסיביות שמתוארת בספר... האמריקניזציה... הקיצוניות... וואהו!
מתיש, מעציב, מעצבן, מקומם, מתהפך בבטן.
למה? איך זה קרה?
טוב, הוא דיי פורש את זה בספר לאט לאט. ובכ"ז...

הוא מתאר את תופעת "הרעש" המתמיד שמסביבנו. כל הזמן, בלתי פוסק.
טוב, אז אני לא כ"כ חיה בצורה שכזו. גרה קרוב (יחסית) לטבע, לא בעיר, אין אצלנו יותר מדיי מכשירי חשמל, אין טלויזיה.
ובכ"ז יש רעשים. לפעמים הם בעיקר של בע"ח, אבל אם מקשיבים יותר טוב שומעים גם את המקרר ואת המחשב ואת הכביש (הלא כ"כ קרוב, אבל בכ"ז).
אז ברור לי שחלק מזה באמת נחוץ והכרחי, אני לא בעניין של לחזור למערה.
מה שמדהים אותי הוא שבאמת הרבה מהרעשים נטמעים היטב ואם לא אפעיל הקשבה מודעת ומאומצת, לא ממש אבחין בהם מסביב.
אז מה קורה כאשר כן יש את כל הרעשים הממסכים שהרבה מהאנשים שאני מכירה מכניסים לחייהם? (נגיד, רקע מתמיד של טלויזיה, וידאו, שכנים, מכוניות, אוטובוסים וכו')?

הוא מתאר סוגי פרסומות "חדשות" יותר שזעזעו אותי עמוקות (חזרתי וקראתי את הדף הזה כמה פעמים כדי להאמין שזה באמת כתוב עמ' 43-42). אנשים ש"מוכרים" את בגדיהם, עיניהם, שיער ראשם ועוד, כדי להציג פרסומות, בתי ספר שמציגים פרסומות על גגותיהם ועוד. והספר הזה הוא מ- 99', בטח היום כבר יש דברים עוד יותר משוכללים.
איזה פחד!
והאדישות הזו לפרסומות, אי שימת הלב שדברים "תמימים" כביכול הם בעצם פרסומת למשהו.
כמו בובת החלב של תנובה שאמא שלי הביאה לאומני ולא הבינה מה הביג דיל שאני עושה מהבובה הזו. אולי היא אפילו קצת נעלבה שלא רציתי לתת לאומני לשחק איתה.
דווקא ניסיתי להסביר, אבל זה לא ממש הובן!
אז לקחתי אותה... וזרקתי אותה.... כי לא הייתי בטוחה שהיא לא תיתן לה אותה בהזדמנות אחרת, כשאני לא בסביבה.
עד לאן הגענו?

בובת החלב של תנובה
מה זה?

מסתבר שתנובה הוציאו מעין בובות בצורת קרטון חלב עם ידיים, רגליים ופרצוף.
אל תשאלי אותי מאיפה אמא שלי השיגה כזה. אולי היה איזה מבצע בסופר על קניית חלב (דווקא מתאים לה

)

סליחה על הבורות, מה הבעיה עם בובת חלב של תנובה ?

שזו פרסומת במסווה של בובה חמודה לילדים.

תודה ששאלת. זה עוזר להעביר הן את המסרים של הספר והן את המסר האישי שלי.
בספר הוא מתאר איך הפכנו לאדישי פרסומות, כי אנחנו כ"כ מוצפים בהן. עד שהן לא ממש מזיזות לנו ברמה המודעת ואילו ברמה הבלתי מודעת, הן חודרות כ"כ עמוק, עד שאנו מוצאים עצמנו צורכים מוצרים, מותגים, תדמית ו"חיים" כפי שהם באים לידי ביטוי בפרסומות השונות.
בובת החלב היא דוגמא מעולה, כי זו פרסומת שבאה בשקט, דרך משהו שממילא הילדים משחקים בו. בובה. מה יותר פשוט מזה?
בינתיים, כשהילד משתעשע לו (בהנאה רבה, אני בטוחה בזה) בבובה החדשה והמצחיקה שלו, נכנסת לו למודעות כבר דמות קרטון החלב, כך שבפעם הבאה שהוא ילווה את הוריו לקניות הוא כבר ידע מה זה. ואפילו ירצה את זה, כי זה כמו הבובה.
הרבה יותר פשוט וקל לצרוך דברים שהם מוכרים לנו ולא דברים חדשים.
וכך מגדלים לנו את הילדים לצרכנות בהפוך על הפוך מבלי בכלל להתעכב על מה זה חלב והאם אני בכלל רוצה במוצר הזה?
וכאן המקום לבעיה הפרטית שלי: אצלנו אין חלב בבית. זה לא מוצר בסיסי, או נצרך בכלל. אני אפילו מאמינה שהוא מזיק ולא תורם לבריאות. אז זה יהיה קצת מוזר אם בתי פתאום תבקש חלב, כי היא ראתה את הבובה שלה, כי היא ראתה פרסומת וכו'.
זה גם יגיע אצלה למקום בו כבר יהיה לי קשה יותר להסביר לה את עמדתי ואמונותיי (כשהיא תהיה בגיל המתאים), כי מגיל קטנטן כ"כ היא "רגילה" לשחק בחלב.
בעיניי זה להציג לילד מסרים סותרים בנושא הספציפי הזה.
אני מקווה שהובנתי. ושוב החלק השני מתייחס לדעותיי האישיות לגבי חלב!

אני חוזרת ללוג אחרי חודש וקצת. לקחתי הפסקה לצורך קריאת כמה וכמה ספרים אחרים, שהיו צריכים לחזור מהר לבעליהם (אגב, יפעת הר אבן אם את קוראת, איך יוצרים איתך קשר? או ענת, שי, יאיר?)
כמובן שמיד כשחזרתי לקרוא נהיו לי הגיגים חדשים. כרגיל, אשמח לתגובות (ממי שקרא וגם ממי שלא)

מיהו אותו פתי סטרייטי ההולך (שולל?) אחרי אותם מפרסמים (שמי הם בכלל?) ובעלי אינטרס כזה או אחר?

מהו אותו שינוי שאליו נכספים כולם?
למה זה כ"כ ברור שצריך מהפכה? מה עם הרגע הנוכחי, בקטן שלי, ביומיומי, בלי הגדרות? למה לחכות עד שכולם יתפכחו?
אולי כי צריכים תמיכה?
איך מארגנים תמיכה- ע"י מעשים או דיבורים? חינוך או עשייה?

התחושה של "דופקים אותי" שמניעה התמרדות. ומה עם ההבנה שהדברים קורים כך, כי א', ב' ו-ג'? כי אני מבינה שכדי שלא "ידפקו אותי" צריך לקרות איזשהו שינוי בחשיבה בחלונות הגבוהים ואני גם מבינה שהשינוי הזה לא קורה כרגע ולא יקרה עוד זמן מה. אז אני פשוט משנה את הגישה מ"דופקים אותי" ל"ככה זה וזהו", בלי הבעסה (טוב, יש גם "ככה זה וזהו" עם בעסה!)
המקום של העצלנות, העייפות, "הדור החולני" כפי שהוא מכנה זאת בספר.

באופן טבעי

באופן טבעי