לבד או בקבוצה

[לבד_או_בקבוצה*]

יש הזדמנויות בהם אתה מרגיש אין הרבה אנשים מסביבך. נניח ביום הולדת או בחגים כמו יום העצמאות. ביום, יום אני נורא מרוצה מהמספר שאינו רב של האנשים שאני בקשר איתם. אבל הנה מגיע לו יום העצמאות וכמו בכל שנה אין לנו תוכניות. ביום העצמאות זה יום שנפגשים בחבורות ואנחנו לא שייכים לאף חבורה שכזו. תמיד רציתי להיות שייכת לחבורה של אנשים שמטיילים, שחוגגים את יום העצמאות וימי הולדת. ולמרות שייחלתי לזה מאז ילדותי אני מוצאת את עצמי לא שייכת לכזו חבורה.
מהי הסתירה הזו בין להיות שייכת לבדידות באופן יום יומי ולהיות מרוצה , ואז בבת אחת שמתקרב אירוע לחוש נורא בקשר לזה?
והאם אפשר לשנות את זה?

[יונת_שרון*]

אם תארגני משהו ותזמיני אנשים להצטרף -- לא תהיי לבד. (וגם תעזרי לעוד כמה אנשים אחרים לא להיות לבד)

[תבשיל_קדרה*]

אפשר להצטרף לחבר שכן יש לו חבורה.

[לבד_או_בקבוצה*]

ניסיתי והבעיה שהאנשים לא משתלבים זה בזה. שונים מדי. לא מתאימים. החיבור צורם ולא נעים וזורם.
ואני מתביישת לבקש להצטרף לחבורה שלא הוזמנתי אליה. זה יעמיד אותי במקום פתטי, לא?

[תבשיל_קדרה*]

ואני מתביישת לבקש להצטרף לחבורה שלא הוזמנתי אליה. זה יעמיד אותי במקום פתטי, לא?
לא.
כ"חבורנית" אני יכולה לומר לך שה"חבורות" שנראות כאילו אכלו יחד מאותו מסטינג, גמישות, משתנות. אנשים מצטרפים, אנשים עוזבים.

עוד אפשרות - משפחה. אחים, הורים.

[נועה_בר*]

והבעיה שהאנשים לא משתלבים זה בזה. שונים מדי. לא מתאימים. החיבור צורם ולא נעים וזורם.
גם אצלנו זה כך, וכל פעם מחדש שאנחנו רוצים מספר קצת יותר גדול נוצרת אותה בעיה.
הפשרה שלנו - זוג אחד + ילדים ואנחנו, (אם יוצא אח"כ שעוד מישהו מצטרף, אז הכרנו מישהו חדש.)

מעדיפה אינטימיות נעימה על פני קבוצה שבה מרגישה לגמרי לא שייכת.
אהבתי את התשובה של יונת.

תמיד רציתי להיות שייכת לחבורה של אנשים שמטיילים, שחוגגים את יום העצמאות וימי הולדת. ולמרות שייחלתי לזה מאז ילדותי אני מוצאת את עצמי לא שייכת לכזו חבורה.
זה משהו שנבנה בהדרגה, במשך השנים. מתחילים עם מסורת אחת ואם נעים לכולם, אז זה הופך למשהו יותר קבוע, למשל אצלנו זה ראש השנה האזרחי. וכבר הצלחנו לחבר עוד שני זוגות אלינו.
חברה שלי למשל עושה כל שנה את יום העצמאות בבית של ההורים המושב, עם מלא אוכל וכייף לילדים ושילוב של אנשים שהם חברים שלה, ומכירים אחד את השני, אך לא נמצאים בקשר בימים אחרים.
שנה ועוד שנה וכבר נהיית מסורת.

[לבד_או_בקבוצה*]

אני מתביישת לבקש שיזמינו אותי. במיוחד שרב החברים שלנו במקום אחר. רובם ללא ילדים. רב הבילויים שלהם בערב מאוחר א כאלו שלא מתאים להביא אליהם ילדים. והספיק לי לראות את הסלידה של חברה אחת מ"חברה" שהכרתי בגינה מהאיזור בו אני גרה.היו תקופות שהשתייכתי לחבורה זמן מה אבל תמיד התפרקה .
אשמח לשמוע עוד תובנות

[ציירת_הקומיקס*]

אני אנסה את כוחי בתובנות...

נראה לי שאולי יש סתירה בין הרצון בחבורה בימי חג ומינגול לבין זה שנוח לכם עם הלבד בימות השנה הרגילים.

מנסיוני (המועט) בחבורות- אז הן דורשות השקעה מסויימת. מי לא מכיר את זה (הרי זה שיא הישראליות)- כל החבר'ה הולכים לפאב כל יום שישי ואת מוצאת את עצמך תקועה במקום שבחיים לא הייתי יושבת בו רק בגלל שזה מה שהקבוצה החליטה (לקבוצות יש בדרך כלל את היכולות לבחור במקומות הזוועתיים ביותר מרוב נסיון לרצות את כולם).

"כ---ולם" מחליטים לנסוע ביום שישי בשתיים בצהריים לים- ואת בכלל לבנה ונשרפת רק מלהגיד את המילה שמש- אבל כולם החליטו אז כולם נוסעים.

לחיים בחבורה יש רווחים (תחושת שייכות, לא צריך לקבל החלטות, עדר קטן לנהות אחריו) אבל גם מחיר.

ככה שיש אנשים של חבורות ויש כאלה שלא.

אני מכירה את הכמיהה הזו לחבורה, אבל אני גיליתי שמאז שאנחנו משפחה עם ילדים- אז זו בעצם החבורה האמיתית שלי ואני דווקא מרגישה הקלה מכך שאני לא צריכה לחפש אף חבורה.

רעיון פרקטי: חלק מהפורומים באינטרנט, בעיקר כאלה של הורים ומשפחות הופכים בשלב מסויים למקום שאנשים מכירים בו אנשים אחרים- גם במציאות ולא רק בוירטואליה.

ומשהו מהבטן: נדמה לי שבטון הדברים שלך יש משהו שמאוד ממעיט בערכם. אולי זה יעזור אם תחשבי על עצמכם כמשפחה שנותנת ותורמת למפגש החברתי ולא רק לוקחת. אם את למשל אשת שיחה נעימה, ובעלך מכין מרינדה מופלאה למנגל, והילדים שלכם חמודים ותמיד שמחים להתחבר עם עוד ילדים- אז למה שאנשים לא ישמחו שתבואו?

ולגבי החברה שהביעה סלידה מחברה אחרת- גם זה קורה... זה אכן חלק מהמחיר של חבורות. תתעלמי. תמשיכי הלאה.

[לבד_או_בקבוצה*]

אכן, לא חשבתי על זה. יש המון השקעה בחבורות. יש להם הרבה צדדים לא נעימים כפי שכתבת. את יכולה להמליץ לי על פורומים כאלו כפי שכתבת?
יכול להיות שאנשים ישמחו שנבוא. אבל מוזר לי להזמין את עצמי לחבורה,לא? מה זה אומר, להתקשר לחברה ששיכת לחבורה מסויימת ומה להגיד לה?

[ציירת_הקומיקס*]

קצת מצחיק שאני אתן למישהי אחרת עצות בנושאי סוציאליזציה...

ולהתקשר לחברה נראה לי רעיון לא רע. הקושי בלשאול ולבקש להיות מוזמנת יארך בדיוק דקה אבל אחרי הדקה הזו את יכולה למצוא את עצמך עם מה שרצית.

הרבה פעמים אנשים מניחים שאנשים אחרים כבר עסוקים-תפוסים-לא מעונינים.

כדאי לקחת גם את האפשרות של תשובה שלילית ולדעת שגם עם זה אפשר להשאר בחיים.

לפורום להיות הורים של תפוז יש מפגשים חברתיים (אני יודעת מחברה שהייתה), וגם לפורומים אחרים (חד הוריות, הורות הומולסבית ועוד). אבל גם כאן זה דורש השקעה- להשתתף בפורום, להציג את עצמך, להכיר, להגיע בפעם הראשונה למקום בו כולם זרים.

אסוסיאציה: קראתי כתבה לפני כמה על ילדים מקובלים. ואמא אחת סיפרה שם שהילד הראשון שלה היה לא מקובל חברתית וזה מאוד הציק לה עד שהיא למדה לחיות עם זה. הילד השני לעומתו ממש מסמר חברתי ומאוד פופולארי. אבל דרך הילד השני היא למדה שהילד המקובל ממש "עובד בלהיות מקובל"- מדבר שעות בטלפון עם ילדים שונים, מגשר, מפשר, מארגן דברים... מה אני רוצה להגיד? שגם פופולאריות חברתית עולה במחיר מסויים של מאמץ. אנשים שמוזמנים הרבה הם בדרך כלל כאלה שמשקיעים הרבה בחברויות: מוצאים זמן לטלפונים גם בתקופות עמוסות, באים לארועים גם כשאין חשק, מזמינים אליהם הרבה גם אם זה אמור בלאגן אחר כך.

השאלה היא מה ועד כמה את מוכנה ורוצה להשקיע כדי שיהיו לכם חבר'ה.

[מיכל_שץ*]

ממש סיפור חיי, הדף הזה.
ואני מתביישת לבקש להצטרף לחבורה שלא הוזמנתי אליה. זה יעמיד אותי במקום פתטי, לא?
למדתי שהרבה מה"לא נעים" הוא רק אצלי בראש, ואנשים לא יודעים לנחש שאני לבד, ואם אני אגיד יזמינו אות בשמחה. חשוב גם לדעת לא להעלב, כי לפעמים זה באמת לא מתאים, וזה לא בגללך.

[פלוני_אלמונית*]

כל כך הזדהתי עם מה שכתבת שאני חייבת לציין שאני מרגישה ככה באופן כללי - גם בסתם ימים רגילים.
כמובן שיש התעצמות של ההרגשה בסופי שבוע בשבתות ובחגים...
אבל אולי בגלל שאני רווקה קשה לי יותר להיות לבד.
המשפחה שלי כבר נפרדת לתאים משפחתיים משלה, בעבודה לכולם יש משפחות משלהם. חברי ילדות יש לי קשר רק עם אחד או שניים, חברים מהצבא כנ"ל.
אז איך באמת מרחיבים את החוג החברתי ?
אני מאמינה שמספיק להיות בקשר עם אדם אחד שהוא מרכז של איזשהי חבורה כדי להרחיב את מעגל האפשרויות למפגשים חברתיים. אבל איך מגיעים להכיר אנשים כאלו?

[יונת_שרון*]

יש פה משהו שאני לא מבינה: יש אנשים שבאמת רוצים להיות בחבורה, איזושהי חבורה, רק בגלל שהיא חבורה? לא עדיף להיות עם אנשים שאתם אוהבים או מחבבים, בלי קשר להיותם חבורה או לא?
נגיד שהיו לך שתי הזמנות: אחת למפגש עם איש אחד (או אשה אחת) בלבד, אבל שאת מחבבת, והשניה למפגש עם עשרים אנשים שאין לך רגשות כלפיהם (לטוב או לרע). לא היית מעדיפה להיות עם מי שאת מחבבת?

[עוברת_אורח*]

אני חושבת שיש כאן איזה מיתוס, כאילו "כולם" נמצאים ביום העצמאות באיזה מנגל צוהל עם חבר'ה וצחוקים. המיתוס הוא כפול: לא רק שזה לא "כולם", גם זה לאו דווקא כזה כיף (במיוחד אם אתה לא חובב חבורות בחיי היומיום שלך). אבל המיתוס הוא מיתוס, וקשה להילחם בתחושה שאיפשהו כל ה"מקובלים" חוגגים ואתה לא מוזמן.

[תבשיל_קדרה*]

אני מאמינה שמספיק להיות בקשר עם אדם אחד שהוא מרכז של איזשהי חבורה כדי להרחיב את מעגל האפשרויות למפגשים חברתיים
למה? למה לא סתם להיות בקשר עם אדם אחד נוסף? סביר שדרכו תכירו בהדרגה עוד אנשים.

רוצים להרחיב מעגל חברתי? פקחו את העיניים (ויש שיאמרו - גם את הלב) לעולם.
'צמעו, אפילו מפה, דרך מפגשים של "באופן", הכרתי כמה אנשים נפלאים שאני פוגשת גם בלי אירגון ע"י רני כשר.
אבל זו אמירה כללית, שלא קשורה ליומצמאות ולחבורתיות.

יש כאן איזה מיתוס, כאילו "כולם" נמצאים ביום העצמאות באיזה מנגל צוהל עם חבר'ה וצחוקים
ברור שזה מיתוס. אחרת מי היה משקיע בכל כך הרבה תכניות-טלויזיה-יעודיות-ליושבים-בבית?

[פלוני_אלמונית*]

רוצים להרחיב מעגל חברתי? פקחו את העיניים (ויש שיאמרו - גם את הלב) לעולם.
טוב פה כל הבעיה מתחילה.......

יש אנשים שבאמת רוצים להיות בחבורה, איזושהי חבורה, רק בגלל שהיא חבורה? לא עדיף להיות עם אנשים שאתם אוהבים או מחבבים, בלי קשר להיותם חבורה או לא?
כשאני חושבת על זה את צודקת, עצם העניין הוא לא להיות בחבורה אלא להיות עם אנשים שאוהבים.
אבל לא כל מכריי פנויים לקיים סוג קשר כמו שהייתי רוצה - של מפגשים חברתים, מה שגורם לחוסר סיפוק והתעצמות של "חוית הלבדיות". אז איך כן יוצרים קשרים מספקים אפילו רק עם בן אדם אחד? יש לי המון רצון להעניק חברה אבל לא מישהו להעניק לו אותה...
לפעמים נראה לי שכל האנשים האלה שהיו אמורים להיות חברים שלי מתחבאים לי באיזה פינה בעולם ואני רק צריכה למצוא אותם...

[לבד_או_בקבוצה*]

ליונת - נגיד שהיו לך שתי הזמנות: אחת למפגש עם איש אחד (או אשה אחת) בלבד, אבל שאת מחבבת, והשניה למפגש עם עשרים אנשים שאין לך רגשות כלפיהם (לטוב או לרע). לא היית מעדיפה להיות עם מי שאת מחבבת?
כמובן שעדיף להיות עם אנשים שאני מחבבת. אבל לפעמים כיף להיבלע בחבורה. לא לנהל שיחה מחייבת עם מישהו מסויים. כל שכן, ילדים מאד אוהבים להיות בחבורה. יש סיכוי גדול יותר לגיוון ולשמוע דעות אחרות.
למשל, לגבי יום העצמאות, כל החברים שלנו - אף אחד מהם לא אוהב לטייל או לעשות מנגל. אנחנו מטיילים כמשפחה וזה נחמד מאד, אל תבינו אותי לא נכון. אבל כשיש עוד אנשים יש דינמיקה אחרת. שאני אחפש שיחה מעמיקה אני אתקשר לחברה, אבל לפעמים לא בא לי שיחה מעמיקה. בא לי רק דינמיקה אחרת. אנשים שאולי לא אנהל איתם שיחות נפש ביום יום אבל שיהיו להם כישורים חברתיים. מקום עם הרבה ילדים ובלאגן.
אני משתדלת לפתוח את הלב.
שוחתי עם בעלי על כך. לדעתו להתקשר מבלי להתבייש והוא העלה שמות של אנשים שלא דיברנו איתם כבר זמן מה. אני מתביישת להתקשר לאנשים כאלו ולומר להם שאין לי תוכניות ליום העצמאות.....
החברה הטובה שלי היא אשה חכמה ומעמיקה אבל החבר שלה לא מוצא את עצמו איתנו (אין להם ילדים וזו דינמיקה אחרת שנפגשים . הוא ממש לא מתחבר לזה, זה מלחיץ אותו) . לכן למשל מפגשים שלהם ושלנו לא עולים יפה ואנחנו נפגשות לבד תמיד.שתינו . או מקסימום: היא ,אני ואחד הילדים שלי או יותר.
יש לי חברה אחרת שלבעלה יש חברי ילדות שעימם הם נפגשים אבל היא לא רוצה לצרף אנשים נוספים כי אלו חברים של בעלה.(שבתשובה לשאלתך יונת, היא טוענת שאינה סובלת אותם)
ועודד ועוד. דווקא יש לי חברים. יש לי קשרים עם אנשים בודדים. אבל הווצרות חבורה שכזו לא צולחת בידי .

לפלוני אלמוני שמחפשת להרחיב את המעגל החברתי. יוצא לי המון להכיר נשים אחרות. בגינת המשחקים, בלימודים, בעבודה. איכשהו עם נשים אחרות קל לי להתחבר. אולי תנסי "להתחיל" עם אשה שנראית לך נעימה.

[לילה_טוב*]

ילדים מאד אוהבים להיות בחבורה
אני מכירה לפחות ילדה אחת שממש לא אוהבת את זה, והאמת שגם אמא שלה לא ממש.
ואנחנו תמיד עם המשפחה ביום העצמאות. מה, לא כולם?

[מיכל_שץ*]

ואנחנו תמיד עם המשפחה ביום העצמאות. מה, לא כולם?
גמנחנו
יש לא מעט משפחות בישראל (לצערנו) שבשבילם יום העצמאות הוא לא יום שמח במיוחד, סתם היום חופש שאחרי יום הזכרון...

[לבד_או_בקבוצה*]

לנו אין כל כך הרבה משפחה.
בכל מקרה, אחרי שכתבתי כאן אזרתי אומץ להתקשר לאנשים אחרים ולא רק לחכות שיזמינו אותי.
התקשרתי וקבענו עם זוג חברים להיפגש בערב יום העצמאות .
אז תודה לכולם
ואם יש עוד דרך לגבש חבורה אשמח לשמוע.

[תבשיל_קדרה*]

התקשרתי וקבענו עם זוג חברים להיפגש בערב יום העצמאות .

[ב_דחילו*]

לבד, אולי יתאימו לכם חיים ביישוב קהילתי. בדרך כלל בישובים כאלה יש אירועים משותפים ונוצרים קשרים חברות ושכנות. היחסים לא חייבים להיות עמוקים, אבל יש מקום למי שרוצה לתרום מכישוריו וליזום פעילויות. אצלינו מיישוב יש מסורת של מופע בית ספרי ודוכנים בערב יום העצמאות, פיקניק והפעלות לילדים ביום החג וגם צעדה ומשחקי כדור. מה שכתבת הזכיר לי את חסרונה של קהילה. שייכות למסגרת רחבה ופחות מחייבת ממשפחה, אבל עם מסורת ומחויבות הדדית. לא ציינת בני כמה ילדיך, אבל הרבה פעמים ילדים הם ה'דבק' של קשרים מהסוג הזה - אם מתוך קשרים עם הורי הכיתה והגן או מתוך קהילת החנוך הביתי.

@}

[ש_מים_וארץ*]

מהי הסתירה הזו בין להיות שייכת לבדידות באופן יום יומי ולהיות מרוצה , ואז בבת אחת שמתקרב אירוע לחוש נורא בקשר לזה?

להיות משוייך לקבוצה זה אומר התחייבות מסויימת, נשיאה משותפת באחריות, התמדה, פתיחות, גמישות - דברים מסוג זה.
לא כולנו בנויים לזה.
לפעמים התחייבות...אחריות...התמדה, פתיחות, גמישות הם מה שאנו נדרשים אליו במילא ובאינטנסיביות בתוך המעגל הקהילתי הקרוב לנו ביותר (זוגיות/משפחה גרעינית ומורחבת).
בשבילי להיות משוייכת לקבוצה נתפש כמשהו שיש לבחון ולבחור בכובד ראש ממש.
אם את מודעת ובוחרת בחוסר הרצון/יכולת שלך להתחייב לקבוצה, אז כשמגיע החג את לא מרגישה נורא בקשר לזה וכשעולה הצורך את מציעה את עצמך כאורחת כבוד (-; לקבוצה קיימת שמכבדת את עצמה לפחות כפי שאת מכבדת את עצמך.

חגים ומועדים הם באמת 'ארועי שיא' הפזורים לאורך השנה ומאפשרים לנו לבחון ולבדוק את עצמינו ביחס לעולם, לזולתנו.
מחג למועד תמיד ניתן להתבונן, לשפר את הטעון שיפור, לגבש ולאמץ גישות ותפישות חדשות, להשתחרר ממה שמוכר וכבר לא רלוונטי- ניתן לגדול.

שיהיה חג עצמאות שמח @}

[מיצי_פיצי*]

הדף הזה מזכיר לי איך כאשר גרנו בניו יורק והיינו צופים בטלויזיה בסיינפלד ובחברים חשבנו שמדובר כניראה במדע בדיוני. רוב האנשים בניו יורק לא יודעים מי גר בדירה מולם ובטח שאף אחד מעולם לא נכנס לדירת השכנים (גם אם מי שגר שם היה אח שלו) בלי לתאם מראש בטלפון לפחות שלושה ימים... התכניות הללו באו לדעתי להאדיר את המיתוס שעליו דובר כאן קודם. המציאות האמריקאית שאני נתקלתי בה (קצת בקושי כי לא בקלות הוזמנתי להציץ לחיי האמריקאים שסביבי) היתה הפוכה לחלוטין מסיינפלד וחברים.

[אנונימי]

לנו אין חבר'ה.
אבל יש לי הרבה חברים וחברות, עם משפחות ממש וגם בלי.
מכירה היטב את הבעייתיות של עם חבר'ה לעומת בלי, ומתוך הקושיים של עם, זה באמת "לא קורה" לנו.
מה שכן קורה זה שכשמזמינים אותי למפגש חבר'ה כזה, אני חוזרת להיות היצור הסופר ביקורתי והמעצבן ביותר שאני מכירה, וגם חסרת רגישות והתחשבות וטאקט מינימליים, ומספרת למארחים המקסימים שלנו, את דעתי על האורחים האחרים שלהם.
אםילו אם דעתי חיובית בדרך כלל, בנסיבות כאלה היא כמעט בהכרח שלילית...
זה יכול להיגמר ממש ברע - חברה לשעבר ניתקה איתי את הקשר בדיוק בגלל זה...

מאידך, רואה את גיסי והחבר'ה שלו. הם מספרים םנו כאלה סיפורים מבאעסים עליהם, שאני למרי לא מצליחה להבין על מה הם טורחים להמשיך ולהיפגש איתם. אין פעם שנפגשנו עם הגיס הזה, ולא שמענו סיפור שכזה. אין.

ודבר אחרון - כבר הזכירו כאן את האפשרות של מגורים בישוב קהילתי.
אני מצטרפת להצעה.
יש שם הרבה פעמים התארגנויות על טקסים, על חגים, טיולים בשבתות וכיו"ב שממש כיף להיות חלק מהם.
למעשה, מספיק שיש קרובי משפחה או חברים שגרים ביישוב כזה, בשביל להצטרף לפעילויות האלה.

בהצלחה!

[יונת_שרון*]

לבד, בתחילת הדף כתבת על הרעיון ליצור בעצמך קבוצה:
ניסיתי והבעיה שהאנשים לא משתלבים זה בזה. שונים מדי. לא מתאימים. החיבור צורם ולא נעים וזורם.

רק שתדעי שזה לוקח זמן. אני לא מאמינה בחברות-אינסטנט -- צריך לתת לקשרים זמן להווצר.