ל ח ץ

[אנונימי]

[po]דף תמיכה[/po]

[po]דף בלוג[/po] ?

[spoiler="הפרק הראשון"]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-12T21:23:46):
עוד פחות משבוע מתחילים הלימודים באוניברסיטה.
תואר שני.
אוניברסיטה חדשה.
גדולה יותר, פחות אינטימית.
אחרי בערך שלוש שנים מהתואר הראשון.

ה-י-ס-ט-ר-י-ה
ל-ח-ץ
כ-א-ב
ח-ר-ד-ה
פ-ח-ד


הייתי שמחה לכתוב: "הכל יוצא עכשו"
אבל זה לא נכון...
כאילו יש היסטריה בפנים אבל הכל ממשיך לתפקד כלפי חוץ..
ה-י-ס-ט-ר-י-ה

כן היסטריה, בלי צרחות, בלי לזרוק את עצמי ולהתפרק, אבל היסטריה...

אם הייתי מישהו אחר אולי הייתי מתפרקת מרוב
ל-ח-ץ

בתואר הראשון נסמכתי על הקשר עם המורים/מרצים. הם אהבו אותי.
איזה פ-ח-ד.
לא מכירה אף-אחד.
אני כמעט בוכה - למה כמעט? למה כל הרגשות האלה לא יוצאים החוצה?
שיזרמו כבר החוצה... הכל כל-כך כלוא בפנים.
כ-א-ב

הרגשות יוצאים החוצה לבסוף בהתפרצויות איומות של כאב. פיסי. נוראי.
אבל אני חייבת להודות שהוא מביא הקלה.
הקלה ופחד נוסף - מה אם כל-כך יכאב גם שם, לא בבית? מה אני אעשה אם יתפרץ הכאב שם?
עשיתי מעשה - קניתי כדורים חזקים נגד כאבים. שמקבלים רק עם מרשם.
אם יכאב לי שם אני לא חושבת שאני רוצה להתמודד.
שם אני אהיה לבד.
כל-כך מקווה שזה לא יקרה.
ח-ר-ד-ה

אני לא מספיק טובה.
אני לעולם לא אהיה מספיק טובה.
אני לא אצליח.
פ-ח-ד

למה לקחתי על עצמי כל-כך הרבה מטלות?
איך אני אגיע לעיר הגדולה והרחוקה פעמיים בשבוע כל-כך מוקדם?
למה בניתי מערכת כל-כך ארוכה? אני אכנס לניאונים לפני שהספקתי להתעורר (למרות הנסיעה הא-ר-ו-כ-ה) ואצא הרבה אחרי שהחושך יורד.
למה חשבתי שאני אוכל גם לעשות השלמות וגם להתחיל את התואר וגם לסיים בשנתיים וגם... וגם... וגם....
איזו יהירות.
אני חושבת שאני אסע, אכנס לשירותים של האוניברסיטה ולא אצא.
והם בטח ירצו עבודות, ושאני אגיש כל-מיני רפרטיםארוכיםארוכים ואקרא המון חומר....
מה עשיתי?

אני לא אגיע בזמן. אני אאחר.
אני לא אצליח לכלכל את עצמי. אני אפשוט את הרגל.
אני לא אצליח לעמוד בכמויות החומר שהם ירצו שאקרא.
אני.....
אני בהיסטריה, אבל לא רואים עלי.
רע לי ואפילו אני חושבת שטוב לי.
רמאות.
הונאה עצמית.
פאסאד
אני כלום בעיני אם אני לא עושה את זה (לא כי אנשים שאין להם השכלה אקדמית הם כלום בעיני, אלאכי אני כלום בעיני אם לא)... אני כלום בעיני אם אני כן.

ל-ח-ץ
כ-מ-ה ל-ח-ץ
פ-ח-ד


<אנונימית כדי להרגיש שיכולה לכתוב חופשי, האנונימיות מאפשרת את תחושת ההקלה שבלתת פומבי לרגשות, הפוך על הפוך>
<מ-ע-ט ה-ק-ל-ה>
[hr]
[b][po]אליס בארץ המראה[/po][/b] (2004-10-12T21:45:19):
אנונימית, קודם כל - לנשום עמוק -
ועכשיו: תיזכרי למה באמת נירשמת (כי את אוהבת את הנושא, כי זה מעניין, כי תנתן לך ההזדמנות להרחיב את האופקים ותוך כדי - לפגוש אנשים חדשים שמתעניינים בדברים דומים). ותיזכרי עוד, שלא כל מה שכתוב בסיליבוס חייבים לקרוא. יותר מזה: היית סטודנטית טובה בתואר הראשון, ואין שום סיבה שלא תהיי סטודנטית טובה בתואר השני.
מה שנהדר בתואר שני (לפחות במדעי הרוח והחברה) הוא שהיחס יותר אישי, הגישה יותר חופשית, הדיונים מעמיקים, ויש לא פחות הזדמנויות לפגוש אנשים מקסימים (ולא רק בקפיטריה). את תראי אחרי היום הראשון שם: השד הרבה פחות נורא ממה שנדמה עכשיו. ובשבוע השני כבר אפשר יהיה ממש להתחיל להנות...
שנת לימודים נעימה, מוצלחת ומתגמלת!
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-12T22:00:41):
מצחיק.
אולי אפשר להגיד -
?...Funny strange, not funny ha-ha

מצחיק שלנשום זה מה שקשה לעשות בימים האחרונים. אני כמעט ומתעלמת מזה לחלוטין. אבל מצחיק שזה בדיוק מה שקשה.
מצחיק שאלו באמת היו הסיבות.
מצחיק שבאמת הייתי טובה אז.

מצחיק שכשנרשמתי ידעתי את כל זה - את הסיבות (אלה ממש הסיבות, נדמה לי, עד כמה שזכור לי, איך ידעת?), ושאני טובה (ככה, זה מה שאמרו לפני שברחתי מהכל), ולמה בכלל שיהיו בעיות.
מצחיק ששכחתי הכל.
In comes - the stress

תודה על האיחולים.
אני גם יודעת שהמון אנשים עושים את זה כבר הרבה זמן.
תודה על היד המושטת לתוך המעמקים של המקום שאני נמצאת בו, איפהשהו במאחורה של הראש שלי, לא מאחוריו אבל עמוק מספיק כדי שיהיה רחוק מאוד מהמיקדימה. בטח משהו שקשור לפיסיקה של קוונטים.
כן. מדעי החברה והרוח.
יותר קל או יותר קשה לנשום ברוח?

אני אתרכז בנשימות.
תודה.

ועוד משהו -
[u]ויש לא פחות הזדמנויות לפגוש אנשים מקסימים (ולא רק בקפיטריה)[/u]
אני ממש מקווה, כי נדמה לי שלא יהיה זמן לקפיטריה... אלא אם כן היא אורגנית.
יש קפיטריות עם אוכל אורגני? S-:
[hr]
[b][po]טרה רוסה[/po][/b] (2004-10-12T22:33:56):
תעברי כל פעם יום אחד (כמו צירים...:-) ). אל תחשבי קדימה. תחשבי רק על היום הראשון.

אם העמסת על עצמך מערכת עמוסה מדי, את עדיין יכולה להוריד חלק מהשעות. לא יקרה כלום.
אז מה אם ייקח לך יותר משנתיים? את ממהרת לאנשהו?

וגם,
איזה כיף ללמוד!
[hr]
[b]נחום[/b] (2004-10-12T23:20:07):
הלוואי ואני הייתי מתחיל עכשיו שוב ללמוד. ואללה איזה כיף!! הייתי מת! באמת! קצת פרופרוציה, זה כיף, ויהיה בסדר!
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-12T23:40:20):
כשכותבים באינטרנט, גם באנונימיות, נחשפים לכל מיני אנרגיות לא צפויות.
יש בזה טוב

[u]קצת פרופורציה[/u]
אין לי קצת פרופוציות, יש לי [b]המון[/b] פרופורציות.
אם היית יושב לידי, עובד איתי, חבר שלי, לא היית מבין, לא היית יודע.
מרוב פרופורציות אני מתפוצצת, מתפרוצצת (סליחה, ברח לי, הייתי חייבת)
הכאבים הפיסיים כל כך חזקים שרוצים לנתח אותי ואני חייבת להתייחס עכשו למה שבא מבפנים. וזה מה שבא.
למה שבא מבפנים אין פרופורציות, כי תמיד נכפו עליו פרופורציות...
אני מאוד... אממ.... פרופורציונלית.
אני אדם מועיל ומתפקד בחברה.
הלוואי והייתי קצת מאבדת פרופורציות.
הלוואי והייתי נותנת לעצמי להרגיש באמת את מה שאני מנסה להגיע אליו עכשו במילים.
הלוואי והייתי יודעת איך מאבדים את הפרופורציות.

אני מצטערת אם הכנסתי לפיך מילים לא לך. הרי רוב מה שאמרת היה נחמד.
אבל [po]ה קצת[/po] פרופורציות_ הזה מזכיר לי דברים אחרים, מזכיר לי כנראה מקומות אחרים שמביאים אותי בפנים לחוסר פרופורציה.
איך אני אסביר את הדינמיקה?
אדם מתפקד.
תמיד אדם מתפקד.
תמיד הכל בפרופורציות:
זה לא באמת קשה
זה לא באמת נורא
זה לא באמת כואב
את לא באמת רעבה
את יכולה לעבוד 12 שעות ביום

קצת פרופורציות:
יש אנשים שקשה להם יותר
יש אנשים שנורא להם יותר
יש אנשים שכואב להם יותר
יש אנשים רעבים במקומות אחרים
יש אנשים שאין להם עבודה

[hr]

קצת פרופורציה
מרוב פרופורציה, איבדתי פרופורציה
אתה מבין?
גם לתת משקל להיסטריה זה סוג של פרופורציה
שאין לי

כי כבר מאז שזה לא היה נורא כשנפלה לי הסוכריה על מקל על המדרכה ("קצת פרופורציה - אל תבכי, קחי את עצמך בידיים")
כבר מאז נכנסו ונדחסו הרגשות לתוך הפרופורציה
לתוך הקונפקציה
לתוך הסובלימציה

גם אני מכירה מילים כאלה של ----ציה
את הדברים שהן דוחקות פנימה אני מתקשה להכיר
דווקא קשה לי לצאת מפרופורציה

דווקא בתוך הפרופורציות שלי הל-ח-ץ גדל והולך...
דווקא כשמבחוץ הכל בפרופורציה אני לא ישנה בלילות למרות שאני עובדת 12 שעות.
דווקא כששומרים על הקונפקציה הזוהרת, מתפוצץ לי מבפנים

אני שמחה שאמרת משהו שהזכיר לי משהו שאני עדיין לא זוכרת.
הובלת אותי רחוק.
אני ממשיכה לנשום.
[hr]
[b][po]תבשיל קדרה[/po][/b] (2004-10-13T07:12:09):
[u]אם היית יושב לידי, עובד איתי, חבר שלי, לא היית מבין, לא היית יודע.[/u]
תגידי - את באמת אומרת שהקרובים אליך לא יודעים כלל שאת מפחדת/מתרגשת/דואגת?
את חושבת שאת יכולה לספר לו?

ועוד - אני מצטרפת לטרה - דעי (אמצי את הידיעה) שמותר ללמוד לאט יותר, מותר שהלימודים יקחו יותר זמן. מותר שתקטיני את המערכת שהעמוסה.
למה כל זה? כדי שלא תחושי כשלון אם תקבלי החלטה כזו. אלה החלטות לגיטימיות שסטודנטים רבים עושים.

בהצלחה!
כבר קנית מחברות? ניסית להנות מהמחברות החדשות, אלא עם ההבטחה "רק כתב יפה"?
[hr]
[b][po]מים שקטים[/po][/b] (2004-10-13T07:34:17):
_כבר מאז שזה לא היה נורא כשנפלה לי הסוכריה על מקל על המדרכה ("קצת פרופורציה - אל תבכי, קחי את עצמך בידיים")
כבר מאז נכנסו ונדחסו הרגשות לתוך הפרופורציה_

כל-כך מוכר הלחץ הזה.
פעם בתקופות כאלה הייתי לוקחת את קלטת ההרפייה של אלי אליצור ושוכבת במיטה - וזו היתה הדרך היחידה שעזרה לי להרדם.
בשנה האחרונה למדתי דרך חדשה להתמודד עם זה - בימים כאלה אני פשוט שוכבת במיטה - ומבקשת עזרה מאלוהים ומהיקום - פשוט מבקשת. זה מגיע.
[hr]
[b][po]איתי שרון[/po][/b] (2004-10-13T10:08:29):
הנה כמה דברים מנסיון (מייצג או לא...):
[list]
[*] הקורסים בתואר השני הם לא יותר קשים מאשר בראשון. הם רק מתבססים על ההנחה שלקחת יותר קורסים.
[*] הרבה יותר כיף לעשות תואר שני, כי יש הרבה יותר בחירה.
[*] יש הרבה יותר זמן בתואר השני מאשר בראשון.
[/list]
אני חושב שאני אמשיך לדוקטורט... :-)

בהצלחה!
[hr]
[b][po]שרון ג[/po][/b] (2004-10-13T16:31:13):
[u]קלטת ההרפייה של אלי אליצור[/u]
ברוך אליצור, פרופסור ברוך אליצור.
סתם אני קטנונית. מכירה מקרוב את הבן שלו. רופא ילדים מבריק שנסע לארה"ב להמשיך להתמחות בתחומו. לא ידעתי על הקשר, אסטרונאוטית שכמותי, ובאחת הישיבות כשנתן איזה ניתוח פסיכולוגי לגבי מטופל כלשהו גיחכתי לעברו משהו בסגנון "ממש אליצור את טיאנו" (יש ספר פסיכיאטריה ידוע ששניהם כתבו). למזלי מישהו מהחבר'ה דחק מרפקו בצלעותיי והיסה אותי בעודו לוחש "זה אבא שלו"...

[u]קצת פרופורציה - אל תבכי, קחי את עצמך בידיים[/u]
כל כך מוכר. כל כך כואב. ואני עושה בדיוק את אותו הדבר לילדות שלי.
תודה על המראה שהעמדת אל מול עיניי.
(גם אני לעיתים משתוקקת לצאת מפרופורציה)
[hr]
[b][po]אם הבנים שמחה[/po][/b] (2004-10-13T17:32:24):
גמני באותו מקום הייתי.
וקצת ממה שהוצע כאן, כבר יישמתי.
שנה ראשונה לקחתי 16!! קורסים. בשנה ההיא "רק" למדתי.
למה ""?
כי גם הייתי אם ואחות ורעיה.
בסוף אותה שנה, כשרוב העבודות היו רק ערמת ספרים על הספריה בסלון שמציצה אלי בשבת, הבנתי שהשנה אקח פחות.
ולקחתי "רק" 6.
למה""?
כי הייתי גם אם (לעוד ילדה) ואחות ורעיה והרה ועובדת.
אז כבר הבנתי שלא אסיים את התואר ב3 שנים, אבל ההבנה הזאת לא גרמה לי להרשם לפחות קורסים.
נרשמתי להמון, אני את רובם לא אתחיל.
כי אני הרי אם (לעוד ילדה)ואחות ורעיה ועובדת...
קורסים- עוד יהיו.
[hr]
[b][po]בשמת א[/po][/b] (2004-10-13T18:44:29):
רק רציתי להגיד לך בהצלחה, בטח תקבלי המון עצות טובות.
הזכרת לי שאני, במקום שאת נמצאת, אפילו לא הייתי מחוברת מספיק לעצמי בשביל [b]להרגיש[/b] את הלחץ.
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-13T23:51:35):
היום נעשה לי קשה לנשום.
בעבודה.
שוב בא הכאב הנורא, החותך, המשסע. ככה זה בטח מרגיש כשיש התקף לב. כל-כך כל-כך כואב.
זה אף פעם לא קרה ככה, כל כך בתכיפות.

ברחתי החוצה, ממש ככה, ברחתי החוצה.
הלכתי בחוץ וניסיתי לנשום.
כל-כך כואב לנשום כזה בא. קשה לתאר איך. הנשימה שורפת מבפנים והכל כואב.
ניסיתי לחשוב על הנשימה, לנשום נשימות סדירות ועמוקות. זה לא עזר.

הכ-א-ב הזה. מה בכלל אפשר להגיד עליו.
כשיש כ-א-ב הכל נתפס בפנים וזהו - אי אפשר לנשום, אי אפשר לחשוב, אי אפשר לראות בעיניים
יש רק כ-א-ב

אז מה?
כבר עברתי התקפים כאלה של כאב.
כבר תיפקדתי (לקחתי כדורים כשהם הגיעו, בשביל זה, כדי לתפקד) דרך הכל
היום - למרות שרציתי להימנע, להצליח להתגבר בלי - היום לקחתי כדור, שוב, אחרי כמעט שנה...
כמעט שנה נקיה ואורגנית.
כדור.
קטן מאוד.
לבן.
עם הבטחה גדולה.

לא עזר לי.
אז זהו. התמוטטתי.
למה אני קוראת להתמוטט? (שלא אואשם בזילות הרציונליות ועמידתנו האיתנה)
הלכתי הביתה.
הלכתי הביתה לפני תום יום העבודה (אחרי 13 שעות ולא 15) כשאני יודעת שיש דברים שאף אחד אחר לא יכול לעשות שם במקומי
כלומר - לא ממש הלכתי, נסעתי
נהגתי
הביתה
תוך כדי הכ-א-ב-י-ם

אהה - התמוטטות!
"את בטוחה שאת יכולה לנהוג ככה?" (לא נראית משהו כשאני נקרעת מבפנים)
"אממ... אהםםםם.... הביתה... אני כל-כך מצטערת...."
"אל תצטערי, אולי אני אביא לך מים לדרך?"
"לא ממ..... הביתה....אני נוסעת....."
אני יודעת שיש לי עוד מה ללמוד בתחום, אבל אני מרגישה ממש איומה.
האמת היא שהכ-א-ב-י-ם הנוראיים האלו מקלים את תחושת האשמה.... לקח להם יתר משעתיים (!!) להירגע
<מה אמרתי? מקלים? אני לא יכולה לכתוב משהו שמתפרש בנימה חיובית על הדבר המזוויע הזה...>

אז עכשו אולי אני "בסדר", הא?
אלה לא רק דימיונות שלה, לא רק היסטריה (בכוונה כל הזמן היסטריה, בגלל הקונוטציה הרחמית-נשית - "היא [b]סתם[/b] היסטרית"), יש לה בעיה באמת.
אה. בעיה אמיתית. פיסית. טוב אז נרחם עליה.
אבל אם יש לה בעיה אז שתלך, תעשה ניתוח, ותיפטר מזה כבר.
למה היא מכבידה עלינו עם סרבנות הטיפול שלה?

לא כל-כך סרבנית-טיפול - לקחתי היום כדור של רעל בתקווה להמשיך לתפקד.
הוא לא עזר
עדיין כואב לי

אולי זה סתם פיסי.
באמת משהו שאיזה ניתוח קטן יפתור.
אחרי הכל - אולי אני מייחסת לזה יותר ממה שזה.
רוצה ללמוד על עצמי מסתם משהו שכל מה שצריך לעשות לו זה לקטוע/לגדוע/לחתוך את האיבר בו הוא נמצא.

הכ-א-ב
הכ-א-ב הזה שבא בתוך ה ל-ח-ץ

למה הוא לא יכול פשוט להיעלם.
אני לא רוצה אותו.
רוצה להזדכות על הציוד.
תודה ושלום.
כשכואב אני מוכנה לעשות הכל כדי שזה יעלם.
אני לא יודעת מה.
טוב, אולי בינתיים מוכנה לעשות הכל חוץ מניתוח...
[hr]

טוב לי לקרוא את מה שכתבתם.
טכניקות של הרפיה (ייתכן שאני לא מכירה מספיק) כרגע - אפילו לנשום אני לא מצליחה...


_תגידי - את באמת אומרת שהקרובים אליך לא יודעים כלל שאת מפחדת/מתרגשת/דואגת?
את חושבת שאת יכולה לספר לו?_
גילה, החבר יודע וגם עוזר, מאוד.
השאר - לא. כלומר- עד היום כש"ברחתי" מהעבודה עם דמעות בעיניים וגוף מכווץ אף אחד לא ידע.
וגם עכשו, לא יודעים למה (כאילו שאני יודעת...אני רק יודעת שאני לא יודעת)
אני יכולה להגיד בבירור שלא יודעים.

[u]כבר קנית מחברות? ניסית להנות מהמחברות החדשות, אלא עם ההבטחה "רק כתב יפה"?[/u]
מעניין שלא.
לא קניתי כלום.

[u]מחוברת מספיק לעצמי בשביל להרגיש את הלחץ[/u]
אני לא.
בכלל לא.
הכאבים האלה.
זה פשוט מנכיח את עצמו בצורה כ-ל-כ-ך כ-ו-א-ב-ת בגוף שכבר אי אפשר להימנע מלשים לב
וכשאני שמה לב, זה מה שאני מוצאת - פחד, חרדה, לחץ, היסטריה

בכלל, זה טוב לדעת שהשד לא נורא כל-כך, אבל אני חוששת שהשד החיצוני הוא לא השד האמיתי
יותר מכך - אני חוששת שהשד בפנים נורא מאוד

אולי השד החיצוני נובח המון ולא נושך, אבל השד שבא מבפנים בכלל לא נובח (אין לי התראות, אולי אני לא מודעת אליהן מספיק) אבל הנשיכות שלו כואבות יותר ממה שאני יכולה לתאר גם אם אוסיף ואכתוב על כך לנצח (מה שלפעמים נראה שאני עושה, אבל הכתיבה עוזרת, קצת, גם התגובות)
[hr]
[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2004-10-14T09:24:18):
אוי חמודה! (())
עם איזה קושי אדיר את מתמודדת!
אני שולחת לך חיבוק גדול גדול.

מעבר לעצות הקונקרטיות שקבלת כאן, אני חייבת לשאול - ואם לא בא לך על השאלה, את כמובן מוזמנת למחוק לאלתר - חשבת על טיפול נפשי כלשהו? אולי פסיכולוג/ית?
פעמיים בחיי התמוטטתי. אלה היו בדיוק הפעמים שאפשרו לי בהמשך למידה אישית וצמיחה כמו שלא דימיינתי שאפשר. התמוטטות כמנוף לגדילה עצמית. את זה עשיתי בסיוע פסיכולוגית.
רציתי שתדעי שגם זו דרך להתמודדות.

עוד אפשרות:
אם בא לך לבד - עם עצמך - להתבונן, יש הרבה שאלות שתוכלי לשאול את עצמך ולנסות לעשות עם עצמך איזושהי עבודה פנימית, שתלמד אותך על עצמך, ותקל על הכאב. ההקלה תבוא עם בוא המודעות.
אם יבוא לך ללכת בכיוון העצמאי הזה ותרצי עזרה, אשמח לסייע כמיטב יכולתי (אני לא מטפלת).

ושוב, אני שולחת לך חיבוק חם ועוטף! (())
את ראויה לכל טוב!!!
[hr]
[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2004-10-14T09:25:26):
דרך אגב,
את כותבת פשוט נפלא!
@}
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-14T18:48:47):
וואו!
נשארתי היום בבית.
לא קמתי בכלל, למרות הטלפון העקשן שצילצל וצילצל...
למרות שאתמול הייתה התלבטות גדולה בצהרים בין שתי העבודות (בשתיהן רצו שאבוא היום... שבוע הבא לימודים...)
לא קמתי.
לא עניתי לטלפון.
אני חולה.
תודה ושלום.

לא ייאמן.
אני חושבת שאולי הפעם האחרונה שנשארתי בבית בגלל מחלה היתה לפני איזה חמש שנים.
גם היום היו כאבים קלים, אבל לא נורא בכלל.
אם אני לא אוכלת זה לא מתעורר.
לצום.
כל החיים.
לא רע.
בתור פיתרון.

קשה להסביר את הגדוּלה שבדבר.
כן, לא ממש נתתי לעצמי להתפרק (בסוף התקשרתי אליהם ואמרתי מה שלומי וגם קיבלתי רשימה של דברים שעוד צריך לעשות לפני תחילת הלימודים, העבודה נדחתה לשבת)
אבל נשארתי בבית
זה גם משהו, לא?

מאיפה שאני באה (נכון, לא תיקני, לא לסקול) מוותרים על עבודה רק אם מדובר במשהו שגם שולח אותך לבית-חולים.
אם לא - את בטלנית.
מהסוג הגרוע ביותר, מאלה שנסמכים על החברה לכלכלם.
"היא חולה?"
"מה יש לה?"
"אם היא חולה למה ראינו אותה מסתובבת?" (כן, חולים זקוקים לאויר צח, אבל הוצאתם לאויר הצח היא מסווה לניסיון לקדם אותם ל"לא חולים מספיק כדי להימנע מעבודה", ואז אנחנו כבר על דרך הישר אל היות 'אדם מתפקד')

אני אף פעם לא חולה.
זאת האמת.
כבר שנים.
אומרים שזה האורגני.
אבל אני יודעת שגם אם יש כאב ראש או התנזלות, אני בעבודה.
ברור.
זה הכסף.
ותחושת הערך העצמי.
ותחושת האסור להתבטל, מה יחשבו עלי, [b]אני לא רוצה שידברו על הכאבים שלי מאחורי הגב[/b] - אז אני לא מראה אותם.
מה יגידו.
לא רוצה להדאיג אף אחד
רק שלא יציקו לי
לא מציקים לי אם אני אדם מתפקד.
אני נפלאה אם אני יעילה ומועילה לחברה

זהו.
אז היום לא הלכתי לעבודה.
והוא הכין לי מרק. ואני חולה.
וזהו.

קשה להסביר כמה שזה דבר גדול.
קשה להסביר כמה שזו טיפה בים.

[hr]
כן. רוצה עזרה.

זה נראה כל-כך קשה למצוא את המטפל הנכון שיבין מה אני רוצה/צריכה וכו'... עד שבכלל לא בא להתחיל לחפש.
כלומר - חיפשתי, אבל לא מצאתי.

וגם -
תודה על התמיכה.
רק כשקראתי פתאום הסתבר לי כמה אני זקוקה לה... לשמוע משהו חיובי כל כך...
תודה {@
אפשר אפילו לדווח על חיוך רפה...
[hr]
[b][po]סיגל ב[/po][/b] (2004-10-14T21:14:28):
_זה נראה כל-כך קשה למצוא את המטפל הנכון שיבין מה אני רוצה/צריכה וכו'... עד שבכלל לא בא להתחיל לחפש.
כלומר - חיפשתי, אבל לא מצאתי._

אנונימית חמודה,
אולי נוכל לעזור לך בזה.
איזה סוג של מטפל היית רוצה? על איזה אזור גיאוגרפי מדובר?
[hr]
[b][po]מכיר ויודע[/po][/b] (2004-10-15T15:28:29):
טל טיבי יכולה מאוד לעזור
חפשי כאן אותה ואת
נשימה מעגלית
מומלץ
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-18T21:28:15):
עבר היום הראשון.
הלימודים היו בסדר.
אני לא

כואב.
מאוד.

גילינו שזה פרחי הבאך.
שזאת ריאקציה
קיצונית
לתמצית שהתחלתי לקחת לפני שבוע בערך.
ככל שהלחץ התגבר הרגשתי אותו יותר ו-בום!!
ריאקציה.
קיצונית.
לקח זמן עד שהבנו.
הפסקנו אותן.
המצב השתפר קצת.
היה יום שלם ללא כאבים (את רובו העברתי במיטה והרגשתי כמו שפעת)
אח"כ חזרתי לעבודה וחזרו הכאבים.

באים... נשארים... מכאיבים...
והולכים...
כבר עברו 24 שעות מאז שהפסקתי לקחת את התמציות.
עדיין כל זרימה של התרגשות נאספת, נאצרת, באיזור הסרעפת וכשיש מספיק כאלה - ציר... אההםםם... לא - כאב....
בטרמפ.... בשיעור... בהליכה.....
לא משנה....
אכלתי לפני?
לא אכלתי?
לא משנה.

בא והולך....

מה אני מפספסת?
מה אני לא שומעת שצריך להדליק לי את הסירנות בעוצמה כל-כך מטורפת?
[hr]
[b][po]מכיר ויודע[/po][/b] (2004-10-18T22:14:36):
מה כואב?
כאב של ממש?
נסי להעסיק עצמך ולהתעלם לגמרי
ניסית את טל?
[hr]
[b][po]אחד שהיה שם[/po][/b] (2004-10-19T01:06:11):
כשהגוף מדבר כדאי להקשיב. אני מניח שהלחץ הזה לא התחיל עכשיו ושהוא ביעבע הרבה לפני שהתחלת ללמוד. מן סתם את יודעת את מקורותיו העמוקים. אל תתמהמהי. סביר להניח שלא תמצאי מטפל "אידאלי". זה לא כל כך משנה. אם את מוכנה לטפל בעצמך ולהתייחס לעצמך בכבוד ובאהבה שאת ראויה להם, מטפלים רבים מתאימים. אני הייתי בטיפול (קונבנציונלי לחלוטין) אצל מישהי שלא התחברתי אליה מי יודע מה, אבל עזרה לי מאד להשלים עם פצעי העבר ולקבל את עצמי כפי שאני. התופעות שלי היו גם פיזיות - התפרצויות זעם. מנסיוני, זה לא ייעלם אם תתעלמי מזה. קחי את הצעד הזה, אזרי אומץ - וזה דורש אומץ רב, ושימי את מבטחך באדם אחר שיעזור לך.
[hr]
[b][po]מכיר ויודע[/po][/b] (2004-10-19T07:45:12):
אני מאוד מסכים עם אחד שהיה שם.
בהחלט התזמון הוא רק סימפטום
זו הזדמנות שהגוף מצא כתי לאותת על שינוי שנדרש להיעשות בדרכי ההתמודדות או בפצע של העבר. אני מסכים גם שזה לא ממש משנה איזה מטפל או טיפול עושים, העיקר שמנצלים את ההזדמנות, באמת מקשיבים לגוף וזורמים איתו למציאת פתרונות. אני משוכנע שיהיה בסדר. מי שמציף את הדברים ומודע להם, הוא ממש בחצי הדרך לפתרון. כל הכבוד.
[hr]
[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2004-10-21T08:27:05):
שלום אנונימית קצת,
נשמע קשה מאוד מה שעובר עליך. מסכימה עם כל מי שמציע לך לא להתעלם מההתרעות. חבל כל כך לחיות בלחץ ולא כל כך בריא מן הסתם. זה לא אומר שאי אפשר להיות פעיל מאוד, אבל מתוך שלווה - וזה 'למיד' - למי שיש סבלנות.

אולי תרצי לבקר ב [po]לחיות לאאאאאאט[/po]. אנחנו מין דפים-תאומים-הפוכים.

פתחתי את הדף הזה כי אני לומדת לשכלל וחוקרת חווייתית את היכולת להיות פעילה במידה המתאימה לך בכל עת ולפעול במינימום מאמץ מבלי להיות 'תפוד-ספה' אבל גם בלי לעבוד על מצברים ריקים ומתוך מצוקה וחוסר איזון.

בהתחלת המחקר, בין גילאי 28-33 בערך, היה לי סטודיו לעיצוב גראפי והפקות דפוס. עבדתי בטירוף, דד-ליינים, וגם השלמתי תואר ראשון באוניברסיטה. המחשב היה נתקע ומתקלקל ברגעים קריטיים, כשעשרה לקוחות מחכים לחומר דחוף, עכשיו ומיד.
לאט לאט למדתי איך לעבוד בפול-ספיד בלי לחץ, בשלווה ושמחה. נהניתי מאוד בשנים הראשונות. זה היה שיעור גדול.
אחר כך, זה כבר לא עבד לי. כי בכל זאת התשתי את גופי ונפשי במידה מסויימת בעבודה ולימודים אין קץ והתחלתי לחוות מצוקה.
זו היתה תחילת הדרך החוצה מסגנון החיים הזה.
עזבתי את העסק (המצליח - וזה לא קל לעזוב עסק מצליח) - ומתוך אמונה שזה אפשרי, יצרתי בהדרגה סגנון חיים נינוח שבו יש זמן לכלום, לחברים, לזוגיות, שבו הספקתי לכתוב 2 ספרים ועוד הרבה דברים אחרים, להעביר סדנאות, לעבוד עם עשרות אנשים (לא בבת אחת).
אני לא אומרת שזה הסגנון המתאים לכל אחד. כל אחד צריך למצוא את דרכו - אבל אני יודעת שאפשר לחיות טוב ולהצליח ולקדם עניינים בצורה רגועה ובריאה הרבה יותר.

לגבי שלבים נוכחיים בניסוי שלי, יהיה יותר משקל לדברי (אני מאמינה) בעוד שנה-שנתיים, כשאראה תוצאות לאורך זמן.
[hr]
[b]bluesboy[/b] (2004-10-21T08:33:08):
איך הולך?
:)
[hr]
[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2004-10-21T08:40:34):
אנונימית,
העתקתי קטע שלך מכאן ל [po]לחיות לאאאאאאט[/po]. מקווה שזה בסדר. אם לא - תגידי לי ואמחק.
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-21T10:57:59):

עבר שבוע של לימודים (זאת אומרת - רק יומיים בעצם).
מה גיליתי?
הכאבים לא פסקו - הם עברו למצב של "אוכל", כואב לי אחרי שאני אוכלת.
אני קמה בבוקר, הכל מעולה - אני הולכת לקרוא בספרים החדשים שלי, מלאה רעיונות כרימון (וגם טענות לתיאוריות המגוכחות של אנשי האוניברסיטה) אוכלת משהו לארוחת בוקר ו...
זהו.
הלך עלי.
חוזרים הכאבים ואני לא יכולה להתרכז יותר בטקסטים (שהם או באנגלית, או בתרגום עיברי נושן וארכאי, שלא לומר ארכני).

הלימודים עושים לי טוב.
התעוררות אמיתית של הרוח ושל האינטלקטואל.
כשלא כואב, מתסובבת בקמפוס עם חיוך - גם אני שייכת לפה, הא!

זה המצב כרגע.
תודה [b]גדולה גדולה[/b] לשואלים, לקוראים ולמתעניינים.

[hr]
אורה,
תודה על מה שכתבת לי. אני רואה את הדברים מעט שונה ממך כרגע.
כמו שהדברים נפתחים אצלי כרגע מדובר יותר בתחושות שעולות מן העבר שלי ופחות בדברים שנובעים מסגנון חיים שבחרתי, או לא. (אני לא בטוחה שאני רואה את סגנון החיים שלי כמו שאת רואה אותו, אני לא בטוחה שמה שאת חושבת שאת רואה בסגנון החיים שלי אכן קיים שם)
הקטע שבחרת לדף "לחיות לאט" (לא זוכרת כמה אל"ףים יש שם, אז כותבת את זה ככה) מדבר יותר, כמו שאני רואה את זה - על הפחדים שלי, מאשר על מציאות שיש להימנע ממנה.
דווקא הדברים שבחרת להעתיק, מעבר לזה שהפחידו אותי עד כדי חרדה, הם אלה שגורמים לסיטואציה להיות יותר מגוונת (יכולתי לבחור תוכנית באוניברסיטה קרובה, עם מרצים מוכרים, שהיו מקבלים אותי בשמחה) וכמו שאליס כתבה לי - היו סיבות שבגללן בחרתי את הדברים האלה. זה מעניין יותר, מלהיב יותר, חדש יותר, ולכן - גם מפחיד יותר.

מכיוון שהפירושים שלנו למה שקראת שונים באופן כזה, אשמח אם תורידי את הקטעים לעת עתה מ"לחיות לאט" (מכיוון שלטעמי הם לא מייצגים את מה שאת מנסה לומר) ונמשיך לדבר. ייתכן ונגיע לעמק השווה בעניין ואז לא תהיה לי בעיה עם זה. אני לחלוטין פתוחה להצעות (תודה ל [po]מכיר ויודע[/po]? , פניתי ל [po]טל טיבי[/po]), לאבחנות ולכל נקודת מבט חדשה שיש בה כדי לקדם אותי.

אני מקווה שהתגובה שלי מובנת מספיק.
מבחינתי היא בגדר הזמנה לשיחה, תוך בקשה לא להפוך אותי לדוגמה.

אשמח אם תתני דוגמאות קונקרטיות יותר ולאו דווקא על עצמך למה שאת מתכוונת אליו, למשל - איך אני יכולה להאט את הקצב אם אני רואה בכל מה שאני עושה דברים שחשוב לי לעשות?
כלומר - את נתת דוגמאות של לעשות דברים בשביל כסף, אני מבינה יך אפשר לקצץ את זה בשביל "האטה", אבל כל מה שאני עושה כרגע, גם כדי להתקיים כלכלית, אינו ממניעים כלכליים. אני רק עושה מה שאני מרגישה שמקדם אותי, עוזר לאחרים ו/או חשוב (העבודה שלי, למרות שהיא בשכר מינימום, היא חשובה בעיני). אם כך - מה את מציעה לעשות?
[hr]
[b][po]אליס בארץ המראה[/po][/b] (2004-10-21T11:08:06):
אנונימית, איך מתקדם באוניברסיטה?
[hr]
[b][po]נחום כץ[/po][/b] (2004-10-22T07:50:53):
כל הכבוד לך אנונימי
לקחת את העניין ברצינות ועזרת לעצמך
את ללא ספק בדרך הנכונה, אני משוכנע. יופי לך!
יופי טל!
[hr]
[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2004-10-23T13:11:14):
הי אנונימית,
אני הולכת להוריד.
בהצלחה!
[hr]
[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2004-10-24T11:16:24):
הלו אנונימית,
כתבת:
אשמח אם תתני דוגמאות קונקרטיות יותר ולאו דווקא על עצמך למה שאת מתכוונת אליו, למשל - איך אני יכולה להאט את הקצב אם אני רואה בכל מה שאני עושה דברים שחשוב לי לעשות?... אני רק עושה מה שאני מרגישה שמקדם אותי, עוזר לאחרים ו/או חשוב (העבודה שלי, למרות שהיא בשכר מינימום, היא חשובה בעיני). אם כך - מה את מציעה לעשות?

ראשית, בהתייחס לדברים אחרים שאמרת, לא התכוונתי שתהיי דוגמה, במובן של 'מקרה' חלילה - אלא לשתף פעולה בחקירה ובהתבוננות.

אני לא מכירה אותך ואת חייך, כמובן - וחשוב לקחת את זה בחשבון.
אני שמחה שהדברים שאת עושה חשובים בעינייך, כמובן.
לדעתי כדאי וחשוב לבדוק אם הדברים החשובים חשובים לנו או לצדדים מסויימים בנו. יכולים להיות בנו צדדים שנורא חשוב להם (לדוגמה) שנצליח, שנהיה עסוקים, שלא יהיה לנו זמן פנוי (כי לדעתם זה רע או מסוכן או מאיים) וכו'. לעיתים צדדים אלה מנהלים אותנו כך שאין מספיק (או שאין בכלל) ביטוי לצדדים שדרושים להם, כאוויר לנשימה, מנוחה, שקט, איטיות, משחקיות, יצירה, זמן לזוגיות וכדומה.
מה שקורה זה שאנו מזדהים ומאמינים לצדדים 'הפעלתנים' (למשל) ומתעלמים מכאלה שיש להם צרכים אחרים. התוצאה יכולה להיות קשה: דכאון, חרדה, בעיות גופניות... או סתם חוסר סיפוק ותשישות. אפשר לדמות את זה למישהו שנשלט על ידי רגל ימין ומזניח את הצרכים של שאר האברים.

עכשיו - זה לא פשוט להאט. מאטים בדרך כלל בעיקר כשמבינים שהמחיר שאנחנו משלמים על הריצה מתחיל להיות גבוה מדי עבורנו ועבור ילדינו, בני זוגנו וכולי.
זה שינוי עמוק של סדרי עדיפויות מזוית ראייה צרה יחסית לזווית ראייה שלוקחת בחשבון יותר צרכים, יותר 'אברים' בחיינו. ולכאורה, יש משהו שמוותרים עליו. למעשה, מאחר שההתייחסות שלנו נעשית 'מכלולית' יותר, במובן מסוים כולם מרוויחים. כי מה מרוויח הצד השאפתני, למשל, אם ההקשבה המוגזמת לדעתו מביאה אותנו לחלות - שאז הרי איננו יכולים להתקדם כפי שהצד השאפתני היה רוצה.

וזה לא אומר בהכרח ותמיד לעשות פחות (למרות שיש בזה משהו) - זה יותר היכולת לעשות מתוך נחת שדווקא מאפשרת לעיתים לעשות יותר. גם זה קשור ליכולת לזהות את הצדדים בתכנו שדוחפים לעד לעוד ועוד עשייה, הגשמה, הצלחה וכולי וללמוד לא לתת להם לנהל את חיינו בעצמם.

שוב, קשה לדעת מה מזה רלוונטי לך אישית ובאיזה צורה ואם בכלל. אם זה כן מדבר אליך, אשמח להסביר יותר ובצורה יותר מעשית.
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2004-10-26T22:34:04):
המצב טוב הרבה יותר.
תודה.
אני באמת מרגישה עכשו in my element.

אחרי העזרה הראשונה (גם של התהוות החיים בעצמם) נותר כעת לפרק את המשבר הגדול לתוך הלמידה המתמשכת.

[hr]

אורה,
תודה על ההבהרות. נדמה לי שהבנתי על מה את מדברת.
אני לא מרגישה שאלה הדברים שמפעילים אותי, אבל אני מודה לך על נקודת המבט המעניינת.

[/spoiler]
[spoiler=המעצור האקדמי]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-11T00:10:33):
החיים הגיעו לידי עצירה.
טוב, לא ממש החיים, אבל החיים הלימודיים.
יש הרבה מחוץ לאינטלקט, אבל זה אולי נכון לאנשים אחרים - אצלי אין.

מה שצריך היה לקרות בין הסימסטרים קרה אבל כשהגיעה סוף השנה - חריקת בלמים.
ח--ר--י--ק--ת ב--ל--מ--י--ם
שומעים את הצריחה של הסרנים והיתקעות הגלגלים במדרכה? רואים את הפסים השחורים על הכביש?

אני לא מצליחה להושיב את עצמי לכתוב, אני לא מצליחה להושיב את עצמי לקרוא.
לא בגלל שזה לא מעניין אותי.
לא בגלל שאני לא יכולה.
אני כיכבתי בשיעורים!
סתם, אני קצת מגזימה, אבל בכל זאת היתה הצלחה מילולית, ורבאלית.
באמת שכל שיעור עניין אותי וכל יום של אוניברסיטה אני הילכתי על אויר, ראשי בעננים ואני מודה לאל על האפשרות להיות כאן.
ועכשו - כלום.

באמת - לא בגלל שזה לא מעניין אותי, זה לא החומר, אלה לא יכולותי כחוקרת שעוצרות אותי.
אני מרגישה את הבלמים במקום אחר, עמוק יותר ואני מפחדת.
אני מרגישה שמדובר בתהליך ארוך יותר מכפי שתאריכי הגג של האוניברסיטה מסוגלים לסבול.
אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בתאריכי ההגשה של העבודות שלא נכתבות.

יש לי מחסום ואני לא יודעת מהו, אני רק יודעת שזה נראה קשה.
חפרתי עמוק בתוך עצמי והגעתי לאבן מהסוג שאינו ניתן לניתוץ בקלות.

אני לא מצליחה לקרוא, אני לא מצליחה לכתוב
אני לא מצליחה לשכנע את עצמי שאני צריכה חינוך חופשי
אני לא יכולה להשתחרר מהתחושה שאני [b]רוצה[/b] לחקור את הנושאים שהצעתי שאחקור ואני פשוט לא יכולה להושיב את עצמי לעשות את זה

מה קרה ליכולת ההתבטאות שלי?
מה קרה ליצר הסקרנות הטבעי שלי?

אני כל-כך מפחדת והפחד עוצר אותי
אני כל-כך מפחדת ואני לא יודעת ממה

לא הולכת לישון, מקווה שתבוא ההשראה, שאצליח לעשות משהו מעשי, יושבת מול המחשב -- מדליקה לפעמים משחקים, לפעמים אינטרנט
לפעמים אפילו פותחת את אותה פיסקה נידחת של משהו שכתבתי בוורד לפני חודש
כלום
אני נאבדת לי לתוך המסך המרצד...
מה קורה לי לעזאזל?
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-11T19:40:12):
[u]כי כבר מאז שזה לא היה נורא כשנפלה לי הסוכריה על מקל על המדרכה[/u]
(())
[u]ולכל נקודת מבט חדשה שיש בה כדי לקדם אותי.[/u]
לאן היית רוצה להתקדם? איך היית רוצה להיתרם מטיפול?
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-11T19:45:10):
רק כעת ראיתי את המרחק בין התאריכים שכתבת בהם, כך שאם לא רלוונטי את מוזמנת למחוק.
@}
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-14T08:16:30):
[u]לאן היית רוצה להתקדם? איך היית רוצה להיתרם מטיפול?[/u]
להתקדם. אני רוצה פשוט להתקדם. מרגישה תקועה.
יש לי בערך שמונה עבודות ושלושה מבחנים, אני לא עושה כלום.
כשאני מנסה לקרוא משהו, הראש נודד תוך שורה וחצי בערך ואני מאבדת את המחשבה. פשוט לא מצליחה להחזיק את עצמי בטקסט.
כשאני מנסה לכתוב, שום דבר לא יוצא ואני עוברת מהר מאוד לאינטרנט או למשהו אחר במחשב.
אין מה לדבר על כתיבה שלא במחשב, לא הולך.
אני רוצה להתקדם לעבר בהירות מחשבתית.
אני רוצה להבין למה נתקעתי ואני רוצה לחזור לפעילות נורמלית. נורמלית בשבילי. הכי נורמלי בשבילי זה לקרוא.

[u]רק כעת ראיתי את המרחק בין התאריכים שכתבת בהם, כך שאם לא רלוונטי את מוזמנת למחוק.[/u]
לדבר על טיפול זה לא כל-כך רלוונטי, אבל לדבר על התקדמות כן.
חני, תודה שכתבת {@
[u]_[/u]
מחר יש מבחן.
אני אסע ואשב ואכתוב אותו.
אני מכריחה את עצמי.
אולי זה יניע אותי לעשיה גם בתחומים אחרים.
כשאני כותבת את זה - מחר יש מבחן ואני אסע לכתוב אותו אני מתפלצת.
ממתי אני מפחדת ככה ממבחנים?
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-14T08:56:36):
אם את יכולה הניחי לעיסוק בפחד ובסיבות שלו לפחות עד לאחר המבחן. את יכולה לומר לעצמך במשך היום כמה פעמים: "אני מוותרת על הפחד", ואם זה בעייתי את יכולה לומר "מסכימה להניח את הפחד בצד עד לאחר המבחן"
שימי לב אם לאחר מספר פעמים הנשימה שלך נעשית יותר עמוקה <יכולה לבדוק זאת ע"י הנחת היד על הבטן>
נשוחח שוב אם תרצי לאחר המבחן.
הרבה אהבה
(())
[hr]
[b]שמש[/b] (2005-06-15T09:47:27):
הי אנונימית
מכירה את ההרגשה הזו... יודעת שבצד ההרגשה הא נעימה בלאו הכי מצטברים גם רגשות האשם והתסכול שמועדי ההגשה מתקרבים ועוד לא עשיתי כלום... אז קחי קודם כל (())
לעצם העניין, האם זה הסימסטר האחרון? האם יתכן שאחרי שתגברי את כל חובותיך לסימסטר זה תישארי "עם כלום"? אני מנסה לברר איתך האם יכול להיות שהפחד האמיתי שמתתר כאן הוא מהעתיד ומחוסר הודאות - במה תעסקי, איך תמלאי יומך וכו' [b]יש הרבה מחוץ לאינטלקט, אבל זה אולי נכון לאנשים אחרים - אצלי אין[/b]
מנסיוני האישי, ברגע שמבודדים את מקור הפחד האמיתי המציאות מתבהרת ונהיה פשוט יותר אם כי עדין מפחיד. אז מה? תחושה של פחד מעוררת, מדרבנת, ממלאת אדרנלין.
בהצלחה
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-15T20:12:23):
[u]אם את יכולה הניחי לעיסוק בפחד[/u]
אין לי בעיה להניח לפחד. למען האמת, אני בכלל לא מרגישה פחד.
אני רק מרגישה כאילו מישהו שם לי את הרגל על הברקסים ואני לא מבינה למה.
על פני השטח כל מה שזה זאת - אי היכולת לעשות את הדברים שאני מאוד רוצה לעשות.
הפחד זה מה שאני מבינה, פחות או יותר בצורה רציונלית, כשאני מנסה לגרד את פני השטח ולשאול את עצמי למה המחשבות שלי בורחות כל פעם שאני מנסה לקרוא משהו, או למה אני בורחת לחלון אחר כל פעם שאני מנסה לכתוב משהו.
את הפחד אני יותר מבינה ממרגישה, אני לא מרגישה פחד. אני מנחשת שהוא שם,
אני מנחשת שזה מה שמפריע לי.

[u]האם זה הסימסטר האחרון?[/u]
לא, זאת רק ההתחלה, זה כתוב בטקסט המתקפל בתחילת העמוד.
(תודה מא)
[u]יכול להיות שהפחד האמיתי שמתתר כאן הוא מהעתיד ומחוסר הודאות - במה תעסקי, איך תמלאי יומך[/u]
יש לי עבודה, לא קשורה ללימודים. אני אוהבת אותה מאוד.

[u]_[/u]
אז הלכתי היום למבחן.
היה בסדר גמור, נראה לי.
בטח פיספסתי בכמה דברים, אבל בגדול היה ממש בסדר.

חזרתי הביתה ו--במקום לקרוא משהו, התיישבתי על המחשב לראות סרטים.
כמה בוגר.
[u]_[/u]
וגם -
תודה רבה,
שיחה זה דבר שעוזר לי ללבן דברים ולהבין אותם.
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-15T20:29:52):
[u]אני רק מרגישה כאילו מישהו שם לי את הרגל על הברקסים ואני לא מבינה למה.[/u]
יכול להיות שזה קשור לכך שאת עושה לעצמך הנחות רק כאשר יש לך "סיבה מוצדקת" ? <מקריאה בעמודים קודמים פה> או אולי יש כאן איתות של: את לוקחת על עצמך יותר מדי? <שזה אותו רעיון רק במילים אחרות>

[u]בגדול היה ממש בסדר[/u]
@}
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-15T21:08:47):
[u]אולי יש כאן איתות של: את לוקחת על עצמך יותר מדי?[/u]
אני לא חושבת, אין עלי הרבה בכלל ואני דווקא די נמנעת מלקחת על עצמי יותר.
ב"פרקים הקודמים", כלומר - לפני שהתחלתי ללמוד, היה עלי הרבה, אבל הורדתי דברים בשביל שאני אוכל ללמוד.

[u]יכול להיות שזה קשור לכך שאת עושה לעצמך הנחות רק כאשר יש לך "סיבה מוצדקת" ?[/u]
יכול להיות.
אבל - למה לעשות לעצמי הנחות?
זה כאילו אני צריכה הנחות בשביל משהו שאני בעצם מוכנה לקנות בכל מחיר.
אני רוצה לעשות את זה, אני נהנית מזה, אני אוהבת את זה, זה אפילו נותן לי תחושה שאני טובה.
למה אני צריכה הנחה מזה?
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-16T09:11:20):
[u]אני רק מרגישה כאילו מישהו שם לי את הרגל על הברקסים ואני לא מבינה למה[/u]
מה דעתך על האפשרות שאת היא זו ששמה את הרגל שלך על הברקסים, ואז לנסות להבין למה?
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-16T09:18:18):
[u]מה דעתך על האפשרות שאת היא זו ששמה את הרגל שלך על הברקסים, ואז לנסות להבין למה?[/u]
כן.
זאת הדלת שדרכה נכנס הפחד.
כשעשיתי את זה - [u]ואז לנסות להבין למה[/u]
אז זה מה שקרה - [u]את הפחד אני יותר מבינה ממרגישה, אני לא מרגישה פחד.[/u]

אני בטח לא מסבירה את עצמי מספיק טוב. בסדר.
התחושה היא של היתקעות, חיכוך שהגיע לנקודה קריטית שבו הוא עוצר את הגוף שנמצא בתנועה.
כשפניתי לתהות מה קרה. עלה הפחד. לא כרגש, אלא כמשהו שהבנתי שקורה לי בסיטואציה.
האמת היא שאני חושבת (ברציו, בראש) שאם הייתי יכולה [b]להרגיש[/b] פחד, בטח זה היה יותר טוב.
אבל כרגע אני לא מרגישה אלא תיסכול על חוסר היכולת להמשיך הלאה.
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-16T09:45:02):
[u]ואז לנסות להבין למה[/u]
ניסית בעבר לקבל איזו שהיא עזרה חיצונית כדי לא להיות לבד בעת שאת מבררת את ה"למה" ?
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-16T11:36:12):
כתבתי תגובה ארוכה והיא נמחקה לי. :-(
אני אנסה לשחזר.

[u]ניסית בעבר_ _עזרה חיצונית[/u]
כן.
אבל -
[list=1]
[*] זה עולה כסף.
[*] אני חושבת שכשאני בעמדה של "מטופלת" נוצר אצלי תהליך לא בריא מבחינת הציפיות.
[/list]
אני מוצאת את עצמי רוצה שמישהו אחר (ה"מטפל") יגיד לי מה אני עושה לא בסדר, יתן לי פידבק חיובי ויגיד לי שאני בסדר וגם - "יתקן אותי".
אני לא מרשה לעצמי לגעת בדברים באמת כי בסך-הכל מדובר באדם שאני משלמת לו כסף ואין לו ענין אמיתי בי. אני מרגישה ש - למה לי לתת למישהו שאין לו ענין אמיתי בי ידע על מה שמציק לי ואיך אני מרגישה.
אם אני כן חושפת את עצמי אני מרגישה פגיעה וחשופה מידי מול אדם שמענין שצריך שאני אשלם לו כדי להקשיב לי ולעזור לי. אדם שמעניינת אותו התחושה שהוא "תורם לאחרים" ועושה זאת על גבי. בגלל זה אנשים הולכים להיות מטפלים, לא?
[u]_[/u]
לפני שמישהו קופץ - ברור שזה "בסדר".
בסדר לאנשים לבחור מקצוע ועיסוק לפי ההיתרמות שלהם ממנו.
בסדר, ואף נחוץ, שאדם יקבל כסף תמורת זמנו.
את כל זה אני [b]מבינה[/b], אבל למול זה אני מתארת את הרגשות שמתעוררים בי במצבי כלקוחה של אדם המספק שירותי-יעוץ או התפתחות אישית כאלה או אחרים.
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-16T11:41:14):
קראתי שוב את מה שכתבתי ואני מניחה שמה שאני אומרת הוא שדווקא עם [u]עזרה חיצונית[/u] אני מרגישה לבד.
אני חושבת שהתהליך של לצפות מהמטפל לעזור לי הוא לא תהליך בריא.
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-16T12:41:02):
מהמקום שלי כמטופלת רוצה לספר לך שהתחלתי לקבל עזרה אחרי שחברה אמרה לי: את צריכה עזרה בשביל שתוכלי להמשיך להתמודד בעצמך. וזה בדיוק מה שהיה. היה לי מאד קשה לקבל את העובדה שאני צריכה מישהו מבחוץ, אבל ברגע שהסכמתי, גם ויתרתי עוד קצת על שליטה וגם הפקתי תועלת רבה נוספת.
מהמקום שלי כמטפלת גם לי הפריע ההגדרה הזו "מטפלת" שזה יכול להתפרש כיודעת יותר טוב מהמטופל מה יותר טוב בשבילו. בשבילי להיות בכובע המקצועי זה לשקף לאחרים את העוצמה שלהם באמצעות איזון אנרגטי והעצמה אישית.
במשפט האחרון כתבת
[u]עם עזרה חיצונית אני [b]מרגישה[/b] לבד._ וגם _אני [b]חושבת[/b] שהתהליך של לצפות מהמטפל[/u]
מעניין.....
[hr]
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-06-16T13:10:53):
אבל מה המשמעות של לפנות לעזרתו של אחר כאשר הוא עוזר לך כי -
[list=1]
[*] את משלמת לו.
[*] הוא מרגיש טוב יותר בעיני עצמו כשהוא "מישהו שעוזר לאחרים"
[*] הוא מרוויח ידע עליך שהופך אותך לחשופה לפגיעה?
[/list]

למה זה:
[u]עם עזרה חיצונית אני מרגישה לבד. וגם אני חושבת שהתהליך של לצפות מהמטפל[/u]
מעניין?

מוצאת את עצמי מקווה שתמשיכי להיכנס לכאן ולדבר איתי. מוצאת את עצמי חוששת שאשעמם אותך.
מודאגת.

>[po]אנונימית קצת[/po]<
[hr]
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-16T14:03:19):
[u]מעניין?[/u]
שדיברת גם מהלב [u]מרגישה_ וגם מהשכל _חושבת[/u] (-:
שאלה: נניח שכל מה שכתבת ב [u]המשמעות של לפנות לעזרתו של אחר .....[/u] הוא נכון, ויחד עם זאת את יודעת שיש סיכוי שזה יעזור לך לשפר את איכות החיים שלך. מה אז?
[u]מוצאת את עצמי חוששת שאשעמם אותך.[/u] אם לא אמשיך את השיחה כעת זה לא יהיה משעמום.....בכל מקרה אחזור הנה.
בינתיים אני כאן <ושהכביסה תחכה>
[hr]
[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2005-06-16T14:45:00):
[u]הממ..מותר להתערב בשיחה?[/u]
בטח.

[u]נניח שכל מה שכתבת ב המשמעות של לפנות לעזרתו של אחר ..... הוא נכון, ויחד עם זאת את יודעת שיש סיכוי שזה יעזור לך לשפר את איכות החיים שלך. מה אז?[/u]
אני צריכה לחשוב על זה.
הדבר הראשון שמתחשק לי להגיד הוא שאם זה נכון אז אני לא רוצה עזרה כזאת.

_אם לא אמשיך את השיחה כעת זה לא יהיה משעמום.....בכל מקרה אחזור הנה.
בינתיים אני כאן <ושהכביסה תחכה>_
:-) התכוונתי בכלל, לא בטווח הזמן הזה... לאורך ימים.
כמו שאני מפחדת שאם אמשיך לשטוח את בעיותי בפני בעלי הסבלן אז הוא בסוף יעזוב אותי.
כמה אפשר לסבול תלונות מבנאדם?

>אנונימית<
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-16T15:30:17):
לא הבנתי את [u]הוא מרוויח ידע עליך שהופך אותך לחשופה לפגיעה?[/u]
[hr]
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-17T15:41:54):
[u]ובכל זאת, למרות כל הניגודים, אני מרגישה בשיחה שלכן כאילו אנונימית מדברת גם אותי.[/u]
|נשימה עמוקה וצמאה לאויר|
ופרח - {@
תודה מעומק הלב.
את דיברת אותי.

[u]הוא מרוויח ידע עליך שהופך אותך לחשופה לפגיעה - בדיוק בדיוק ככה אני מרגישה[/u]
דווקא קראתי את השאלה אתמול, אבל לא ידעתי איך להסביר.
זאת תחושה שאני לא אוהבת, שאני לא שלמה איתה, בטח שלא מול אנשים אחרים.
לא הרגשתי בנוח להסביר אותה.

קצת יותר נוח לי להיות אני עכשו.
תודה.
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-17T15:58:51):
[u] קצת יותר נוח לי להיות אני עכשו.[/u]
גם ממני תודה.
שבתשלום
והרבה אהבה
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-18T22:06:04):
[u]אני כל-כך מפחדת ואני לא יודעת ממה[/u]
אני חושבת שישי לי אולי קצה חוט.
אני חושבת שאני מפחדת לא להצליח.
אם אני לא אצליח, הכסף של ההורים שלי ילך לטימיון.
ההורים שלי שילמו על האוניברסיטה, לא כי אני ביקשתי. אין ספק שלא הינו עומדים כלכלית בלימודים, אם הם לא היו משלמים.
אני מבהירה כי אני יודעת שלפעמים יש קוראים שמוסיפים דברים מתוך ראשם אל מה שאני כותבת - הם שילמו, לא כי הם דוחפים אותי לעשות משהו, אלא כי הם ראו שיש משהו שאני רוצה לעשות וידעו שהם יכולים לעזור לי לעשות אותו.
כן, אני רוצה להצטיין עבורם.
כן, אני רוצה להצליח, כדי שיהיו גאים.
אני לא רוצה להיכשל על חשבונם.
אני חושבת שמאוד יכול להיות שגם אם אנחנו הינו יכולים להרשות לעצמנו לשלם אני הייתי מוצאת את עצמי במצב שבו אני רק רוצה ללמוד, בלי חובות.
אבל עכשו שהם שילמו, אז יש עלי גם את העול של להראות שהם לא שילמו לשווא.
אני אסירת תודה להורי על שהם רוצים לסייע לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות.
[hr]
אני שונאת מבחנים.
אני שונאת שלמישהו אחר יש זכות להגיד לי מה אני יודעת ומה אני לא יודעת.
למעשה, בתחילת השנה חשבתי שמדובר במשהו שונה - הנה הגעתי לתואר בו המרצים רואים בי מישהו שמשוחחים איתו על דיעות ורעיונות.
כן, במידה.
בעבודות אני עדיין מקבלת כל מיני סימנים בכל מיני צבעים בלי יכולת לומר למרצה שהוא טועה.
אז תנו לי כמה מועדי הגשה ואפשרות לשפר.
איך כותבים מאמר?
איך כותבים ספר?
למה עבודה שלי היא משהו אחר?
[hr]
אני מפחדת שיגידו לי שאני לא טובה.
אני מפחדת שיגידו לי שמה שכתבתי זו ערימה של שטויות.
אני מוכנה להתפשר על בינוניות ובלבד שזה לא יקרה.
[hr]
הרבה פעמים אני אשמע רעיונות שלי יוצאים מפי אחרים.
אני לא זוכרת את הרעיונות האלה שלי, המקוריים שלי, אלא אם אני שומעת אותם בפי אחרים.
כי ברגע שאני חושבת אותם אני שוכחת אותם.
הם רעיונות אסורים.
יתכן והם ידחו, כי הם שלי.
אני צריכה להגיד מה שאני יודעת שיתקבל בברכה, על אודות השאר יש לשתוק.
אני יודעת שאם הייתי מעזה להתבטא אז היה טוב יותר, אני לא יכולה.
גם כי אני מודדת את עצמי במדדים חיצוניים עד כדי אימה וגם כי אני עושה את זה כל-כך טוב שאני שוכחת את עצמי.
[hr]
לא משנה.
אני לא מרגישה שהגעתי אל העומק של העניינים.
חוזרת לmode חשיבה.
[hr]

[/spoiler]
[spoiler=שיחה עם ענת שץ]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-18T04:04:38):
שלום לך אנונימית...
קודם כל אני מקווה לא להיות תלושה מהמציאות כי איפה שהוא (כן טיפול- לא טיפול) איבדתי את הרצף בדיון...
אבל מאוד חשוב לי לומר לך שליכולת ההתבטאות וליצר הסקרנות הטבעית וגם לכל שאר הדברים שיש בך ולך - לא קרה כלום ! הכל עדיין נמצא וקיים בך...

_באמת שכל שיעור עניין אותי וכל יום של אוניברסיטה אני הילכתי על אויר, ראשי בעננים ואני מודה לאל על האפשרות להיות כאן.
ועכשו - כלום._
למה ? האם היו או יש לך אופציות אחרות שקוסמות לך יותר ? האם זה לא מה שבאמת באמת רצית לעשות ?
ואם זו באמת פסגת שאיפותייך - אולי את פשוט מפחדת להגיע אליה - כי אז ייגמרו השאיפות ...
ודרך אגב - מה את מתכוונת במילה "כלום" ? לא מעניינים אותך השיעורים ? את בדיכאון ? למה התכוונת ?


_יש לי מחסום ואני לא יודעת מהו, אני רק יודעת שזה נראה קשה.
חפרתי עמוק בתוך עצמי והגעתי לאבן מהסוג שאינו ניתן לניתוץ בקלות._
את יודעת מהו המחסום - כיוון שאת שמת אותו שם... זה נראה לך קשה כי אינך רוצה להתגבר עליו...
למה את מכשילה את עצמך ?
מה את באמת רוצה ?
את לא צריכה לחפור בעצמך, או לנפץ את האבנים שהנחת בדרכך...
את צריכה להקשיב לרצונות, לצרכים, לשאיפות, לחלומות, לאהבה - שלך, שלך בלבד

אם את לא עושה את מה שאת יודעת שאת צריכה לעשות ויכולה לעשות - יש לכך סיבה טובה מאוד ורק את יודעת מהי...

אני יכולה לתת אלף ואחת סיבות אפשריות :
נקמה בהורים על הציפיות שלהם מימך
נקמה בעצמך - על הציפיות שלך מעצמך
נסיון לראות מה יקרה אם לא אצליח - איך הסובבים אותי יגיבו - האם ימשיכו לאהוב אותי.
התאהבת ופשוט כבר אין לך ראש לכל השטויות האלו
את יודעת שאת לומדת רק בשביל התעודה - אם היית יכולה היית עוזבת הכל מזמן - עוד לפני התואר הראשון אפילו..
את יודעת שזה מה שאת רוצה להשיג והנה זה כבר כל כך קרוב - את לא מפחדת את פשוט לא רוצה שייגמר לך כל כך מהר...
את יודעת שזה מה שחשבת שרצית, אבל עכשיו את לא רוצה בדיוק את זה, אלא משהו אחר, אבל כולם כבר יודעים...
טוב אלה רק שבע סיבות אפשריות...אבל יש עוד אין סוף אפשרויות...

אז.. ממילא את לא מקדמת את עצמך בלימודים, קחי לך יום חופש, תהיי עם עצמך בלי לחץ ותחליטי מה את באמת רוצה לעשות.
אם את רוצה להמשיך - תתחייבי לעצמך - קחי את עצמך בידיים, שבי על התחת תלמדי ותפסיקי עם הבולשיט.
אם את לא רוצה - אז שום דבר לא קרה, תבדקי עם עצמך מה את כן רוצה, שימי פס על כל העולם ואישתו, ותעשי כל מה שצריך כדי לקבל את הכסף חזרה ותמשיכי הלאה בחייך...
הדברים הם באמת מאוד פשוטים
רק אנחנו מסבכים אותם עם השטויות שלנו...

השאלה היחידה היא - מה את רוצה ? (כמובן שאת לא חייבת לענות כאן בכתב - אלא לעצמך....)
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-17T15:41:54):
ענת, תודה.
[u]אם את לא עושה את מה שאת יודעת שאת צריכה לעשות ויכולה לעשות - יש לכך סיבה טובה מאוד ורק את יודעת מהי...[/u]
[b]אין לי ספק שזה נכון[/b]
רק ש... אולי יש איזו "אני" אחרת שיודעת מה [u]לרצונות, לצרכים, לשאיפות, לחלומות, לאהבה[/u] שלי.
אין לי מושג מה אני רוצה לעשות.
מעולם לא היה לי.
אני יודעת במה אני מוכנה למלא את הזמן שלי עד שאני אדע מה אני "רוצה לעשות עם החיים שלי", אני מוכנה ללמוד.
אני סקרנית וכו'...

אני יודעת שטוב לי להיות אישתו של בעלי.
אני יודעת שטוב לי כשמעריכים אותי.
אני יודעת שטוב לי לטייל, לא להיות במקום אחד יותר מידי זמן (זה נגמר כשנגמר הכסף)
יותר מזה אני לא יודעת.
אני בטוחה ש"התשובה נמצאת איפהשהוא בתוכי", אני לא יודעת איפה ואני לא מצליחה להעלות אותה משם בכל הדיבורים שאני מדברת (ואני התחלתי לדבר מאוד מוקדם).

[u]ודרך אגב - מה את מתכוונת במילה "כלום" ?[/u]
"כלום" - לא קורה כלום.
אני לא עושה כלום.

[u]קחי את עצמך בידיים, שבי על התחת תלמדי ותפסיקי עם הבולשיט[/u]
גם את מאמינה שזה הכל סופו של דבר ענין של החלטה.
כן, גם אני.
אולי.
אולי חלק ממני.
יותר נכון, חלק ממני מאמין שזה ענין של החלטה, וחלק לא.
החלק שלא נאחז בעובדות מן המציאות - אני יכולה להחליט מה שאני רוצה, לא כל "אני" מחליטה וחלק ממני מוכן לעשות הרבה מאוד כדי להפריע למי שממני החליט לשבת וללמוד.
אני גם מסכימה שזה ענין של החלטה, וההסכמה הזאת שלי איתך גורמת לתיסכול עמוק.
הרי החלטתי, אז למה אני לא מצליחה להוציא ממני שום דבר משמעותי?
למה אני לא מצליחה לעשות את זה.

כנראה שאני צריכה ללמוד שבהיביוריזם לא עובד טוב עלי.
כשהייתי קטנה היו לי בעיות של הרטבות לילה (בכיתה ב' או משהו, אלוהים יודע)
עשו לי טיפול בהייביוריסטי - עשינו רשימה וסימנו כל לילה בלי הרטבה ואספנו פרסים קטנים עד שבסוף (אחרי כך וכך שבועות בלא הרטבה) קיבלתי סדינים.
נו, אז אני לא מרטיבה יותר במיטה (למרות שלפעמים ממש בא לי), מה שזה לא יהיה שגרם לי להרטיב במיטה עדיין שם.
בינתים נראה לי שהשיטפון הזה צמח למימדים שאף כמות של סדיני מיטה לא תעזור לספוג.
אני יכולה להחליט לעשות משהו כדי להרגיש יותר טוב, השאלה היא מה אני מסתירה מעצמי כשאני מכריחה את עצמי לעשות אותו.
מה שזה לא יהיה, נראה לי שלמרות שכבר הצלחתי לשבור את כל נוריות האזהרה השיטפון כבר הגיע.
לא עזרו ההחלטות להתעלם מהסירנות, כי עכשו יש המון סירנות וגם הרבה מים שכמעט ומגיעים עד נפש.
אז טוב, אני חושבת שלא תעזור לי החלטה להתעלם מהמים, נראה לי שצריך לצלול ולחפש איפה הסתימה.

בינתים קשה לי להחזיק את הנשימה שלי מספיק זמן ולפתוח את העינים בתוך המים העכורים.
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-19T11:40:31):
[u]נראה לי שצריך לצלול ולחפש איפה הסתימה.[/u]
להמליץ לך על אינסטלטור צוללן?
<קצת באווירה מחויכת >
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-19T13:09:37):
[u]להמליץ לך על אינסטלטור צוללן?[/u]
לא, תודה.
אבל מוכנה לשמוע על מדריכי צלילה בהתנדבות או קורסים זולים באינסטלציה.

<אנונימית לא נשארת אדישה לנוכח מטאפורות>
[hr]
[b][po]חני בונה[/po][/b] (2005-06-19T14:35:28):
[u]אבל מוכנה לשמוע על מדריכי צלילה בהתנדבות או קורסים זולים באינסטלציה.[/u]
:-D
הולכת לחפש בדפי זהב |רעיון|
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-19T20:51:27):
בראש וראשונה אני חייבת להגיד תודה [po]לחני בונה[/po] על התגובה המחייכת, בין דמעות ההזדהות שלי עלה חיוך מרפא...
ובחזרה אלייך אנונימית,
אם הייתי צריכה לסמן משהו מכל מה שכתבת, שאיתו אני מזדהה, ואותו אני יכולה להבין - הייתי מסמנת הכל.
אני קוראת ולא מאמינה, כאילו את מחשבותי את כותבת...
ובכל זאת נתחיל מההתחלה.


[u]אני חושבת שאני מפחדת לא להצליח.[/u]
זהו משפט מפתח, צדקת כשאמרת שיש לך קצה חוט...
אני די בטוחה בכך, הפחד "לא להצליח" יכול בהחלט לשתק ולבלבל את החשיבה הרגילה שלנו.
יש לכך פיתרון די פשוט, אבל הוא לוקח זמן ודורש אומץ ואורך רוח. את מוכנה ?
תתחילי לנשום. עכשיו.
קחי נשימה עמוקה עמוקה, עצמי את עינייך ותני לעצמך להרגע. שחררי את עצמך מכל כבלי המחוייבות.
כן הורים, לא הורים, שילמו-לא שילמו, את רוצה-הם רוצים, בעל-ילדים - כל הסיפורים שיש לא מעניינים, לא אותי, לא אותך ולא את אף אחד אחר.
בסדר ?
כעת תנסי להתחבר באמת לעצמך, לבסיס שלך, למהות שלך, למי שאת באמת.
מה את אוהבת לעשות? ממה את נהנית ? מה גורם לך להיות מאושרת, טבעית, אמיתית ?
יכול להיות שבשביל להיות מאושרת מספיק לך להיות נשואה, או בקשר זוגי נפלא ....יופי אז כל שאר הדברים שאת עושה הם בונוס....
(אני נותנת רק דוגמא - תשתדלי לא להיתפס אליה)
כאן אני יכולה לכתוב לך עד מחר מה תכל'ס את צריכה לעשות - ובכל זאת לא תצליחי...
לא בגלל שאת לא מספיק טובה, אלא בגלל שאת לא מאמינה בעצמך ...
זה לא יעזור גם שאני אכתוב לך את מה שאני חושבת עליך מההיכרות כאן...
זה לא יעזור גם שכל העולם ואשתו יאמרו לך עד כמה את מדהימה ומופלאה..
הדבר היחיד שמשנה לך זו דעתך האישית על עצמך.

החיים שלנו בסופו של דבר הם באמת מאוד פשוטים.
אנו נולדים ומתים. כל מה שקורה בפרק הזמן הזה הוא מתנה - האם את יכולה להרשות לעצמך להנות מהמתנה המופלאה הזו שניתנה לך ?

[u]אם אני לא אצליח, הכסף של ההורים שלי ילך לטימיון.[/u]
[u]הם שילמו, לא כי הם דוחפים אותי לעשות משהו, אלא כי הם ראו שיש משהו שאני רוצה לעשות וידעו שהם יכולים לעזור לי לעשות אותו.[/u]
[u]אבל עכשו שהם שילמו, אז יש עלי גם את העול של להראות שהם לא שילמו לשווא.[/u]
אלה דברים מאוד נכונים וחזקים...אך את מעמיסה על נפשך עול מיותר...
הורייך שילמו אך ורק בכדי לתת לך את האפשרות להצליח - זו הדרך שלהם לעזור לך להגשים את עצמך,
זו דרכם המיוחדת לומר לך שוב שהם אוהבים אותך בדיוק כפי שאת.
יכול להיות שיעציב אותם לראות אותך נכשלת, וודאי שישמחו לראות אותך מצליחה, אך אילו היו יודעים כמה את מתייסרת בגלל זה....
היו מתייסרים יחד איתך.

[u]כן, אני רוצה להצטיין עבורם.[/u]
[u]כן, אני רוצה להצליח, כדי שיהיו גאים.[/u]
[u]אני לא רוצה להיכשל על חשבונם[/u]
אלו בדיוק המחשבות שמושכות אותך למטה. אל תנסי להצטיין בעבורם - נסי להנות מהדרך, מהלימוד עצמו, תני לעצמך להיסחף, לחקור, לגלות עולמות חדשים, גם אם תיכשלי במבחנים, גם אם העבודות לא יהיו מושלמות, גם אם לא תסיימי גם אם לא תקבלי תעודה -
אם תהני מהדרך - הורייך יהיו מאושרים לראותך מאושרת.
אינך צריכה להצליח כדי שיהיו גאים, את הילדה שלהם, הילדה הקטנה והיפה שלהם. הם היו גאים בך כשהתהפכת לראשונה, כשהתחלת ללכת, הם היו שם בשבילך לתת לך יד כשנפלת....נראה לך שמשהו יכול להרוס להם את הזכרונות המופלאים הללו ???
את לא נכשלת על חשבונם...את מנסה לגדול ולפרוח בעזרתם - אל תחזי את העתיד - העתיד אינו קיים. יש לך רק את הרגע המסויים הזה - תחיי אותו...
[u]_[/u]

_אני שונאת שלמישהו אחר יש זכות להגיד לי מה אני יודעת ומה אני לא יודעת.
למעשה, בתחילת השנה חשבתי שמדובר במשהו שונה - הנה הגעתי לתואר בו המרצים רואים בי מישהו שמשוחחים איתו על דיעות ורעיונות.
כן, במידה.
בעבודות אני עדיין מקבלת כל מיני סימנים בכל מיני צבעים בלי יכולת לומר למרצה שהוא טועה._
זו שיטת הלימוד - זה הכל, אל תקחי את הדברים אישית, אל תתני לפחד להוביל אותך...
תנסי להיות קצת יותר מעשית, תידבקי לתלמידים טובים אחרים, תקראי עבודות טובות, אל תתפשרי על בינוניות (חבל).
תפני לייעוץ - אני בטוחה שיש שעות שאפשר להיפגש עם מרצים או מתרגלים ולקבל מהם עזרה, לשאול אותם מה הציפיות שלהם, איך ניתן לשפר את הרמה האישית, איזה ספרים נוספים לקרוא ועוד כל הבעיות הלימודיות שבהן את נתקלת - כתיבת מאמר,ספר וכל השאר. אל תוותרי !
[u]_[/u]

[u]אני מפחדת שיגידו לי שאני לא טובה.[/u]
[u]אני מוכנה להתפשר על בינוניות ובלבד שזה לא יקרה.[/u]
אף פעם אל תתפשרי על בינוניות, אל תוותרי לעצמך - תטרפי את החיים, תהני מהם, אל תתני לאף אחד לעמוד בדרכך, פלסי לעצמך את הדרך לפי ראות עינייך.
האדם היחיד שהכי חשוב ביקום כולו - הוא את עצמך.
מה את רוצה ? מה את חושבת על עצמך? האם את מרוצה ממה שעשית עד כה ?
אם משהו לא מוצא חן בעינייך - שני אותו, אם את רוצה לעשות משהו - עשי זאת.
אם לא תעשי - תצטערי אחר כך, אם לא תשני - תרגישי שפספסת.
זו ההזדמנות שלך. ההזדמנות היחידה שלך.
את חיה רק פעם אחת - עשי זאת בצורה הכי טובה לך, הכי נכונה לך - בהנאה גדולה, באהבה.
[u]_[/u]

_אין לי מושג מה אני רוצה לעשות.
מעולם לא היה לי.
אני יודעת במה אני מוכנה למלא את הזמן שלי עד שאני אדע מה אני "רוצה לעשות עם החיים שלי", אני מוכנה ללמוד._
מה זה המשפט הזה - "לעשות עם החיים שלי ?" - את חיה, את לא צריכה לעשות איתם כלום...את פשוט צריכה לחיות.
את רוצה ללמוד ?
תלמדי.
זו הנאה גדולה ללמוד. אני יודעת. גם אני אוהבת ללמוד.
אין לי תואר ראשון, בטח לא תואר שני - את יודעת למה ? כי פחדתי.
פחדתי להיכשל.
בבית הספר בכיתה י' הייתי בשיעור כלכלה התלמידה הראשונה בשיעור (הכי טובה), תלמידות חלשות ביקשו שאעזור להן להתכונן למבחן ועזרתי.
הן קיבלו 80, 90, 100 ואני נכשלתי. ניגשתי לבגרות בכלכלה חמש פעמים. חמש פעמים. בפעם החמישית רק עברתי.
הפחד שיתק אותי. הידיעה שאני טובה הפחידה אותי. רק אחרי שניגשתי למורה לכלכלה ולמדתי הכל מהתחלה ובודדתי את הפחד, ואמרתי לעצמי שאני לא חייבת להצליח, רק אז בגיל עשרים ושלוש, רק אחרי הצבא, רק כשכבר באמת לאף אחד לא היה אכפת מה תהיה התוצאה - רק אז הצלחתי.
והדרך הזו להצלחה נעשתה מתוך הנאה ולא מתוך פחד.
[u]_[/u]

_אני לא זוכרת את הרעיונות האלה שלי, המקוריים שלי, אלא אם אני שומעת אותם בפי אחרים.
כי ברגע שאני חושבת אותם אני שוכחת אותם.
הם רעיונות אסורים._
בבקשה, אל תעשי את זה לעצמך...את חונקת את הנפש שלך, תני לעצמך חופש ודרור...
תרשי לעצמך לזרום, ליפול למטה ולנסוק למעלה...
אם לא תנסי - לא תדעי
תתחילי בדברים קטנים ופשוטים, תעשי את השינויים הכי לא משמעותיים, תרשי לעצמך מעידות קטנות, כדי שתראי שיש חיים גם אחריהם, תרשי לעצמך לטעום הצלחות קטנות ומתוקות שייגרו את נפשך ויבקשו - עוד..
תסתכלי על התינוקות - הם כל כך רכים ושברירים (למראית עין), אך הם מנסים שוב ושוב, הם נופלים על הישבן, זה כואב, אך הם קמים ומנסים שוב.
אנחנו רואים אותם, לפעמים כשהם נופלים אנו צוחקים, לפעמים אנו מבוהלים, אך הם בשלהם, כל כך מרוכזים בעצמם - עד אשר הם מצליחים - קמים והולכים.
גם את עשית זאת. יש בך את כח הרצון הדרוש להצליח, רק תרשי לעצמך להשתחרר.
[u]_[/u]

[u]אני בטוחה ש"התשובה נמצאת איפהשהוא בתוכי", אני לא יודעת איפה ואני לא מצליחה להעלות אותה משם בכל הדיבורים שאני מדברת (ואני התחלתי לדבר מאוד מוקדם).[/u]
תמשיכי לנסות, תנשמי הרבה, תדברי הרבה, תוציאי את כל מה שיש בך - כעס, פחד, בדידות, מועקה, אשמה, שמחה, אושר, אהבה, קנאה - הכל...
בסוף זה יעלה, בסוף תמצאי, בסופו של דבר תתחברי אל עצמך
פשוט תמשיכי ואל תוותרי.
[u]_[/u]
יש לי עוד לכתוב ....אבל אני חייבת לעשות הפסקה, אז תנסי להתמודד עם מה שיש כאן...
בהצלחה...
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-20T01:34:24):
_הרי החלטתי, אז למה אני לא מצליחה להוציא ממני שום דבר משמעותי?
למה אני לא מצליחה לעשות את זה._
[u]כנראה שאני צריכה ללמוד שבהיביוריזם לא עובד טוב עלי.[/u]
מעניין שכתבת את המשפטים הללו אחד אחרי השני...
שאלת שאלה - וענית עליה...
את חושבת במונחים של "לרצות אחרים", אכפת לך מה חושבים, מה אומרים, חשובה לך הסביבה...את חיה, חושבת ונושמת לפי הסביבה
את לא באמת שואלת את עצמך - מה אני רוצה ? מה אני צריכה ? מה יעשה לי טוב ?
הבהרת יפה מאוד שטיפול לא מתאים לך אבל התקדמות כן...
אז צר לי להיות זו שמבשרת לך - את חייבת לטפל בעצמך !!! ואת חייבת לקבל עזרה !!!
לא טיפול בהיביוריסטי (שלצערי אני לא מכירה אותו) - כי ברור לך שהוא לא מתאים לך (ולדעתי האישית הוא גם חלק מהבעיה...)
אבל טיפול אחר - פסיכולוגי, דיקור סיני, עיסוי, שיאצו, תאילנדי, תיקשור, דמיון מודרך, רייקי - יש אין סוף אפשרויות טיפול, ואין סוף מטפלים....
תתחילי ללכת, לנסות , עד שתמצאי למה את מתחברת - אני יכולה להמליץ -המורה שלי (למדתי אצלה עיסוי וגם על החיים...) רונית טסלר 0522-265666


[u]אני יכולה להחליט לעשות משהו כדי להרגיש יותר טוב, השאלה היא מה אני מסתירה מעצמי כשאני מכריחה את עצמי לעשות אותו.[/u]
את יכולה להחליט...אבל לפני זה את חייבת לגלות מה את מסתירה...את חייבת להתמודד עם זה - מה שזה לא יהיה...
רק כשתתחילי להתמודד עם הבעיה - תוכלי להתחיל לנשום, לחיות....

_לא עזרו ההחלטות להתעלם מהסירנות, כי עכשו יש המון סירנות וגם הרבה מים שכמעט ומגיעים עד נפש.
אז טוב, אני חושבת שלא תעזור לי החלטה להתעלם מהמים, נראה לי שצריך לצלול ולחפש איפה הסתימה._
והגעת למסקנה הזו לבד - כל הכבוד.
אז תפסיקי להתעלם ותתחילי לטפל בעצמך, לחקור את נפשך, לרפא אותה - אחר כך תוכלי להחליט וליישם....

[u]בינתים קשה לי להחזיק את הנשימה שלי מספיק זמן ולפתוח את העינים בתוך המים העכורים.[/u]
אל תחכי...
בבקשה.
החיים הם כל כך יפים
ואת יודעת את זה
את צריכה רק לאזור קצת עוז ולהתחיל להתמודד/להתעמת עם הפחדים
לגלות אותם, לחשוף
כשהם חשופים וגלויים - הם הרבה פחות מפחידים ומאיימים

מטפל טוב ידע להיות שם בשבילך
[u]אם אני כן חושפת את עצמי אני מרגישה פגיעה וחשופה מידי מול אדם שמענין שצריך שאני אשלם לו כדי להקשיב לי ולעזור לי. אדם שמעניינת אותו התחושה שהוא "תורם לאחרים" ועושה זאת על גבי. בגלל זה אנשים הולכים להיות מטפלים, לא?[/u]
אני פשוט חייבת לענות על זה כי גם אני הייתי באותו המקום - היום אני מטפלת גוף-נפש...
פחדתי ללכת לטיפול בדיוק מאותן הסיבות, הלכתי ללמוד עיסוי תאילנדי - כדי לנסות משהו שונה ונקלעתי ל"טיפול", עברתי תהליכים חשובים מאוד בשבילי - אני היום מודעת לעצמי, לפחדים, לשאיפות...
כשאני מטפלת באנשים - אני פשוט נמצאת שם למענם - לא כי אני צריכה להרגיש שאני תורמת משהו, אלא כי הם צריכים מישהו שישמע אותם, שיגע בהם.
אני לא קיימת באותו הרגע (של הטיפול), לא המחשבות שלי, לא הפחדים, לא העבר, לא ההווה ולא העתיד...
קיים רק אדם אחד - שזקוק לתמיכה - ואני שם, מושיטה את היד, מוחה את הדמעה, מניחה את הראש על הכתף, נותנת את האפשרות להתחיל לנשום, להרגע ולהתחיל לחיות....
תנסי....מה יכול להיות ?
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-20T14:21:39):
ענת,
דברים שנכתבים בדף הזה אני לוקחת באופן די אישי. אפשר להבין למה - אני מאוד פתוחה פה ומה שאומרים לי כאן אומרים ישר לאותו מקום שמונח בכתיבתי בלא מגן.
התלבטתי הרבה איך לענות למה שכתבת.
אני בעיקר לא מעוניינת לפגוע או לקטול.
בסוף החלטתי שכדרכי בקודש בדף הזה, אני רוצה יותר להרגיש מלחשוב ויותר לענות מלחשוש לענות.
[b]אבל[/b], את בכל זאת בשמך ואני בניקי השפנפן, אם משהו נראה לך ראוי למחיקה, אז מחקי מיד. בלא שהות.
אין כוונתי להבריח או לפגוע. אני רוצה לספר לך מה מעלה אצלי תשובתך.

דברים שאני לוקחת מתשובתך:
על הורי:
_אילו היו יודעים כמה את מתייסרת בגלל זה....
היו מתייסרים יחד איתך._
[u]את לא נכשלת על חשבונם...את מנסה לגדול ולפרוח בעזרתם[/u]
על הלימודים:
[u]זו שיטת הלימוד - זה הכל, אל תקחי את הדברים אישית[/u]

בכלל, מאוד היה לי נעים לשמוע את הסיפורים האיישים שלך.
איך את מרגישה, המקומות בהם את נתקלת בקשיים.
זה היה מעניין.

[hr]
דברים אחרים:
[u]יש לכך פיתרון די פשוט, אבל הוא לוקח זמן ודורש אומץ ואורך רוח. את מוכנה ?[/u]
אני שומעת שאת אומרת לי שכל הקשיים שלי זה שטויות. שאני מתעסקת בדברים שהם לא חשובים.
יש לי קושיות נטולות חשיבות ושרק אם אזרוק את כל מה שאני מכירה אמצא את הדבר האמיתי.
נראה לך ברור מה התהליך ש [b]אני[/b] צריכה לעבור ובנוסף לכל כל הוא גם נראה לך [b]פשוט[/b].

_כל הסיפורים שיש לא מעניינים, לא אותי, לא אותך ולא את אף אחד אחר.
בסדר ?_
אני שומעת: הדברים שעולים בדרך שבה אני צועדת אינם משמעותיים. את לא רוצה לשמוע אותם ממני, אף אחד אחר לא ירצה לשמוע אותם ממני והאמת היא שגם לי עצמי הם לא חשובים.

_כעת תנסי להתחבר באמת לעצמך, לבסיס שלך, למהות שלך, למי שאת באמת.
מה את אוהבת לעשות? ממה את נהנית ? מה גורם לך להיות מאושרת, טבעית, אמיתית ?_
נשמע שאת חושבת שאני מדברת מתוך חוסר ניסיון עם עצמי ושאת מכירה יותר טוב את האופן בו עלי "לגלות את עצמי".
אני עם עצמי כבר 30 שנה, כל הזמן הזה את חושבת שלא דיברנו, לא התווכחנו לא התראנו? (אני ועצמי)
ואז את כותבת:
[u]כאן אני יכולה לכתוב לך עד מחר מה תכל'ס את צריכה לעשות[/u]
זה מאוד מבלבל אותי.
את אומרת לי מה לדעתך אני צריכה לעשות ואיך אני צריכה להרגיש בקשר לקשיים שלי ואז את אומרת לי שאת לא מתכוונת להגיד את מה שאמרת.
התבלבלתי.

והנה שוב מה שאני צריכה לעשות.
_אלו בדיוק המחשבות שמושכות אותך למטה. אל תנסי להצטיין בעבורם - נסי להנות מהדרך, מהלימוד עצמו, תני לעצמך להיסחף, לחקור, לגלות עולמות חדשים, גם אם תיכשלי במבחנים, גם אם העבודות לא יהיו מושלמות, גם אם לא תסיימי גם אם לא תקבלי תעודה -
אם תהני מהדרך - הורייך יהיו מאושרים לראותך מאושרת._

[u]אך את מעמיסה על נפשך עול מיותר...[/u]
כן, והוא אינו היחידי.
הוא גם אינו העיקרי שבהם, אחרת לא היה עולה ראשון.
את כאילו "מאבחנת" דברים שאני כבר כתבתי על עצמי.
גם כאן:
[u]את חושבת במונחים של "לרצות אחרים", אכפת לך מה חושבים, מה אומרים, חשובה לך הסביבה...[/u]
ואז אומרת לי לא להרגיש אותם, כאילו אני יכולה להחליט מה להרגיש. כאילו לא כתבתי שכשאני מחליטה מה להרגיש אני פשוט מאבדת את היכולת להרגיש.
זאת היתה כל ההתפלספות שלי על טיפולים בהיוויוריסטים.
כל אלה שאומרים לך פשוט להחליט להיות משהו, לעשות משהו, ולזנוח התלבטויות מיותרות.
טוב, אז עשיתי את זה והנה אני כאן בכל זאת.

אבל אם זה מה שאני מרגישה, אז איך את יכולה לכתוב במקום אחר:
[u]הדבר היחיד שמשנה לך זו דעתך האישית על עצמך.[/u]?
ממה למדת את זה?

[u]אף פעם אל תתפשרי על בינוניות[/u]
אני כתבתי שזה מה שקורה.
שכך המנגנון שלי עובד.
גיליתי את זה במקרה, בכלל לא חיפשתי את זה.
ואת אומרת לי - אל תעשי את זה.
זה לא עובד אצלי ככה, אצלך זה עובד ככה?
[u]אם משהו לא מוצא חן בעינייך - שני אותו, אם את רוצה לעשות משהו - עשי זאת.[/u]
מחליטים ואז התכונות הלא-טובות נעלמות?
אני רק שומעת - טוב, אז זה מה שאת עושה, תשתיקי את זה! אל תעשי את זה יותר!
וזהו. שמנו פקק. מפה לא יזלו מים יותר.
רגע, מה פקק?
אני רק גיליתי את זה! עוד לא נשמתי את זה, עוד לא הכרתי.
אני עוד לא מבינה מה זה אומר לי עלי.
רגע.

ועוד אחרי כל זה שוב את כותבת הפוך:
[u]את יכולה להחליט...אבל לפני זה את חייבת לגלות מה את מסתירה...את חייבת להתמודד עם זה - מה שזה לא יהיה...[/u]
נו.
זה מה שאני אמרתי.
אבל כל ה"את צריכה" האלה וה"את חייבת" האלה....
זה מממממש לא נעים.
אני יודעת שאני חייבת להתמודד עם זה, זה מה שכתבתי.
זה מה שאני מרגישה.
ובכל-זאת, מאוד לא נעים לשמוע אותך מחייבת אותי להעשות את זה.
ואת עוד מחייבת אותי להתמודד עם משהו שלאורך הרבה מדבריך כתבת לי שאני צריכה פשוט להחליט להתעלם ממנו.

[u]תנסי להיות קצת יותר מעשית[/u]
כן, יש לי קצת בעיה עם זה כרגע.
אני מניחה ששוםדבר שכתבתי לא מראה את זה. אז הנה אני אומרת את זה - הבעיה שלי כרגע היא להיות קצת יותר מעשית.
לא עוזר לי לנסות להיות קצת יותר מעשית, כי זה לא עובד לי.
מה שאני מנסה לעשות הוא להבין למה אני מתקשה [u]להיות קצת יותר מעשית[/u] כרגע.
זה די מתסכל כשאת מנסה לעבור בתוך קיר, לא מצליחה ואז מישהו בא ואומר לך - תנסי קצת לעבור בתוך הקיר הזה.
לא נראה.
נראה לי שאני אתישב להסתכל עליו עכשו.
אוקיי?

[u]מה זה המשפט הזה - "לעשות עם החיים שלי ?"[/u]
זה משפט שלי.
זה מה שיצא לי.
זה משפט.
כל מה שאני כותבת - חלק ממני הוא, גם אם אני מוחקת ומעדיפה עליו משפטים אחרים אח"כ.
זה משפט שלי.
יותר מזה, את כתבת את זה כי התכוונת שאין דבר כזה "מה לעשות עם החיים שלי", בסדר, אנחנו באותו מקום. בשביל זה הגרשיים.

אני בעיקר שומעת שאת מציעה לבטל את עצמי ואת מי שאני לטובת היכרות עם מישהי שנמצאת במקום בו את יודעת שאני אמורה להיות.
[u]זה לא יעזור גם שכל העולם ואשתו יאמרו לך עד כמה את מדהימה ומופלאה..[/u]
ובכל זאת זה נעים.
נעים לי להשתקף בעיניה של גמדית ולדעת שאני בסדר.
נעים לי שחני שואלת אותי שאלות שמסייעות לי לחשוב על הדברים.
וגם זה - [u]אני קוראת ולא מאמינה, כאילו את מחשבותי את כותבת...[/u], ממך

[u]תנסי....מה יכול להיות ?[/u]
אני פה, לא?
אני מדברת איתכן.
אני כותבת מדמי ליבי.
אני כאן, לא?

[u]אם לא תעשי - תצטערי אחר כך, אם לא תשני - תרגישי שפספסת.[/u]
אם אני מנסה לנסוע בכל זאת אני מפספסת את העובדה שבלם-היד מורם וכשהוא שחוק זה כבר מאוחר מידי, את לא חושבת?
תודה
אני, אגב אמרתי לעצמי כבר מזמן (שיט, לא זוכרת כיתות וגילאים, בקושי זוכרת מה שזוכרת) שאני לא מתכוונת להצטער, לא משנה מה יהיה.
אמרתי - אנונימית, את יודעת שאת עושה בכל זמן נתון כל מה שאת יכולה ומה שאת רוצה, אין טעם להיזכר מאוחר יותר בדברים שלא עשית ולהצטער על כך.
כך אמרתי לי פעם.
אני עומדת מאחורי.
אל תאיימי עלי בצער שבדיעבד.
אם אעזור אומץ לכתוב אשוב ואכתוב על עצמי ואולי יתגלו הדברים בהם כן ניתן לאיים עלי.
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-20T15:35:02):
[u]אין כוונתי להבריח או לפגוע. אני רוצה לספר לך מה מעלה אצלי תשובתך.[/u]
אני שמחה שהחלטת לבחור בדרך הזו של ההתמודדות - זה טוב לך וזה טוב לי
זה מעמת אותך עם האמת שלך, זה מעמת אותי עם האמת שלי...
יכול להיות שאמרתי וכתבתי דברים שלא הייתי צריכה, אך הם באו מתוך הרגש הכי עמוק שלי, ההזדהות איתך.
גם אני לא רוצה לפגוע בך, עוד לא קראתי בכלל את כל מה שכתבת ואני עונה לך מיד על כל רגש שאת מעלה בי...
אני רוצה שתצמחי מתוך המקום בו את נמצאת, אין ברצוני לגרום לך להרגיש קטנה ואם אני עושה זאת או עשיתי - לא זאת היתה הכוונה...
(ואם יש צורך בהתנצלות בפניך, אני מקבלת זאת בהכנעה ומתנצלת מעומק ליבי....)

[u]אני שומעת שאת אומרת לי שכל הקשיים שלי זה שטויות. שאני מתעסקת בדברים שהם לא חשובים.[/u]
הקשיים שאת מתארת מוכרים לי והם אינם שטויות, אני רק מבקשת ממך לשים אותם בצד, אני יודעת שזה קשה, אבל לא בלתי אפשרי...
ההנחה הזו בצד מאפשרת לראות את הדברים באופן קצת שונה ממה שאת רגילה בדרך כלל....
זה פשוט - כי ככה אני מתייחסת לכך, כך אני מחליטה ובוחרת להתייחס לכך...את יכולה לעשות אותו הדבר - אם רק תבחרי בכך
ושוב הבחירה אינה קלה - אך זו בחירה אפשרית - נסי לראות את הדברים מנקודת מבט שונה, נסי לבודד את הרגשות הבוערים ביותר
רק תנסי...

[u]אני עם עצמי כבר 30 שנה, כל הזמן הזה את חושבת שלא דיברנו, לא התווכחנו לא התראנו? (אני ועצמי)[/u]
נכון, אבל את עם עצמך עם אותן המחשבות, עם אותם הדפוסים, שום דבר לא ישתנה גם בעוד שלושים שנה אם לא תשני משהו קטן...

[u]הדברים שעולים בדרך שבה אני צועדת אינם משמעותיים. את לא רוצה לשמוע אותם ממני, אף אחד אחר לא ירצה לשמוע אותם ממני והאמת היא שגם לי עצמי הם לא חשובים.[/u]
הדברים שעולים בדרך שבה את צועדת הם משמעותיים - הסיפורים שמסתירים ממך את האמת, אלה שאת מספרת ומאמינה בהם - הם אלה שאינם חשובים
זה מבלבל ? המוח שלנו הוא מכונה מדהימה, הוא מבלבל אותנו כדי שלא נגיע ל"אמת" כדי שלא נפגע...
אנחנו בונים חומות, בונים הגנות - ואחר כך נחנקים, טובעים...

איך מתגברים על כך ? אני לא יכולה לומר לך - רק את יכולה לדעת.
כשאמרתי לך - אני יכולה לספר - התכוונתי שאני או כל אחד אחר יכול לתת רצפט/מרשם - תעשי ככה וככה - אבל זה לא יעזור לך
לכן אין טעם שאגיד לך מה לעשות, עלייך למצוא זאת בעצמך.
אך מאחר וזה קשה, כי בנית כל כך הרבה חומות, הצעתי לך להתעלות על עצמך ועל ההתנגדות שלך מטיפולים ולנסות בכל זאת לנסות, עד אשר תמצאי משהו שאת יכולה להתחבר אליו - להצעתי זו את לא התייחסת בכלל...(חכי אני צריכה לקרוא עוד כמה פעמים כדי לראות שלא טעיתי...)
יש לך את הרצון להצליח מצד אחד ויש לך את התקיעות מהצד השני, את לא חייבת ולא צריכה לעשות כלום - בסדר ?
אז אל תעשי - ותישארי בדיוק באותה הנקודה... אין לי מה להוסיף.
ובכל זאת אני חייבת להוסיף....
איך מוצאים לבד ? נושמים, מקשיבים למחשבות הקבועות שחוזרות על עצמן, מחפשים את הדפוס שחוזר על עצמו, וכשמוצאים אותו מנסים להבין מאיפה הוא בא, מנסים להיזכר, לפעמים נזכרים ולפעמים לא.
זה לא דבר קל.
לפעמים זה משהו שנראה כל כך קטן ותמים - משחק ילדים שנפגעתי ממנו, פחד ילדותי שלא התגברתי עליו...אבל בשבילך הוא יכול להיות מאוד משמעותי
וצריך להתמודד איתו עם הפחד/כאב/מועקה/לחץ - מנסיון אישי שלי - צריך מישהו שיהיה שם לחבק כשמגלים את האמת, מישהו שיוכל להכיל את הכאב,
מישהו שידע לתמוך ברגע ההוא הקשה ביותר.

אני ממשיכה לקרוא ורואה ומבינה שאת פגועה וכואבת ממני, ממילותי, לא זו היתה כוונתי....
הנה אני כל כך רוצה להושיט יד לעזרה, אך נתתי סטירה....
ניסיתי להציג בפנייך את האפשרויות הרבות שעומדות בפנייך
לא רציתי לחייב אותך לעשות דבר.
אך אם לא תעשי דבר - לא יקרה דבר....
עכשיו עשי מה שברצונך..

[u]אם אעזור אומץ לכתוב אשוב ואכתוב על עצמי ואולי יתגלו הדברים בהם כן ניתן לאיים עלי.[/u]
אני מקווה שאכן תאזרי את האומץ לשוב ולכתוב, לא בכדי שיתגלו הדברים בהם כן ניתן לאיים עלייך, אלא בכדי שתוכלי להיות סוף כל סוף שלמה עם עצמך...

ברשותך אינני מוחקת דבר ממה שכתבת...
אין ביכולתי הנפשית להשיב לך על כל דבר ודבר מאחר ובאמת אני שומעת את קולי מתוך דברייך...
אני מסכימה עם כל מילה שכתבת ובו זמנית מתנגדת אליה - אינני יודעת איך להסביר לך זאת...

נסי לקרוא את דברי שוב, לא מתוך מחשבה שניסיתי לבקר אותך, או שניסיתי להגיד לך מה לעשות ואיך לחיות את חייך, אלא מתוך ההזדהות שלי איתך...
במחשבה שניה - עזבי את זה...
פשוט מחקי הכל והתעלמי ממני...

אני חשה בכאבך, רוצה לומר משהו שיקל עלייך אך כנראה שלא אני האדם ולא מילותי הן שיביאו מזור
אמשיך לבוא ולקרוא אותך...
אהיה שקטה ואחזק את ידייך בשתיקה...
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-21T00:07:48):
ותודה לך שאת ממשיכה לכתוב....
הייתי תופסת אותו (את בעלי) ומנערת אותו, בכל כוחי, בחמת זעם, תכעס עלי, תגיד שאני לא בסדר,רק תגיד משהו...
והכעס הזה אכל בי כל חלקה טובה
...
היום אני כועסת - פחות
אני מבינה מאיפה זה בא, למדתי לזהות את הסימנים, למדתי להתרחק מכל ה"מתגים" שמדליקים את הכעס
זה לא תמיד עוזר לפעמים יש ניצוץ קטן - והפתיל שלי מהיר...
אז מצאתי פתרונות חלופיים להורקת הכעס הארור - מלחמת כריות - עם הבעל, עם הילדים ועם כל מי שרק מוכן
יופי של דבר...

אם תרשי לי להוסיף לך משהו נוסף שכתבתי ב- 22-5-05 גם ב - [url=http://www.tapuz.co.il/blog/previewEntry.asp?EntryId=374772]הבלוג של ענת[/url]

הרעב הזה לידע
בוער בי פתאום
ללמוד עוד ועוד
לקרוא ספר כזה או ספר אחר
להיות בעוד שיעור
לחוות עוד חוויה
לגעת בעוד אדם
להיות חופשיה

הרעב הזה לאהבה
שולט בי היום
לקבל עוד חיבוק
ועוד נשיקה
גם מהילד הראשון
גם מהילד השני
גם מהבעל
וכן - אפשר גם מאישה

הרעב הזה לקבלה
אוחז ולא מרפה
אלו החיים שלי
וזו אני
כך אני ולא אחרת
קבלו אותי כפי שאני
ועיזרו לי לזרוק
את המסכה
המכוערת...

הרעב הזה לאושר
כמעיין המתגבר
אז מה
אם אתמול צחקתי
אין שום סיבה
שגם היום
השמש תזרח
ואוכל כך בהקיץ לחלום...

את הרעב הזה
יש להזין כל יום מחדש
גם הלב וגם השכל
גם הגוף וגם הנשמה
כולם אצלי
נמצאים
באוברדראפט
רציני....
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b]:
[u]הרעב הזה לידע[/u]
[u]הרעב הזה לאהבה[/u]
[u]הרעב הזה לקבלה[/u]
[u]הרעב הזה לאושר[/u]
תודה ענת, תודה {@

[u]אז מצאתי פתרונות חלופיים להורקת הכעס הארור - מלחמת כריות - עם הבעל, עם הילדים ועם כל מי שרק מוכן[/u]
אנחנו עושים קץ'
הולכים מכות במיטה
הוא מאוד אוהב את זה, למרות שהוא יוצא חבול >:)
אני שונאת אם הוא מנצח ושונאת אם הוא "נותן לי לנצח"
כבר מזמן לא היה לי כוח לקץ'
ממש מזמן כבר לא היה לי חשק
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-22T11:02:24):
אני אוהבת להרגיש טוב עם עצמי, אני אוהבת שאנשים מחייכים אלי, זה נותן הרגשה טובה. אני מרגישה שאני נסיכה.
אני מחייכת לכולם, עוזרת, נותנת הרגשה טובה, מעודדת, מחבקת, נותנת כסף (ואומרת "שטויות, זה רק כסף..."), מחליפה משמרות (כשהייתי בצבא..)
עושה הכל, גם אם זה עובר את הגבול, גם אם זה על חשבון הזמן שלי, גם אם זה על חשבון הרגשות שלי, גם אם זה על חשבון התקציב שלי.
ובלבד שלא יכעסו, שלא יאמרו עלי דברים רעים, שלא ירימו עלי קול, שלא יתנו לי להרגיש שבעצם אני לא שווה, שאני כזאת קטנה ולא חשובה וגם (שוב) לא שווה.
אז אני עושה הכל, כדי שלכולם יהיה טוב ונעים. אבל בלי לשים לב, בלי להרגיש...מבפנים מתפוצצת, כועסת, נחנקת, אוכלת את עצמי.
נדמה לי כאילו אני כועסת עליהם...
הייתי הולכת לעבודה, שיא המתיקות, שיא ההתחשבות...חוזרת הביתה, ואז היתה מספיקה רק מילה אחת לא במקום כדי שהכל יתפוצץ,
הייתי הופכת בין רגע מהנסיכה הקסומה למכשפה הנוראה...
לא כעסתי על אף אחד אחר, זו האמת, כעסתי על עצמי. על עצמי בלבד.
כעסתי שאינני יכולה להיות פשוט אני כמו שאני.

כתבת לי
[u]את בכל זאת בשמך ואני בניקי השפנפן[/u]
אני בשמי לא בגלל שאני כזו אמיצה, ואני מאמינה שאת בניקי לא מפני שאת מפחדת - אנחנו שתינו רוצות אותו הדבר, רוצות לצמוח ולגדול מהמקום האפל הזה בו אנו שרויות...כל אחת בדרכה - את צריכה עדיין את המסתור, את ההגנה, כדי שתוכלי להעז ולפרוח ואילו אני צריכה את ההיחשפות, את הגילוי העצמי, זו דרכי שלי להוריד את כל המסיכות, לנפץ את כל החומות.
שתי הדרכים אינן פשוטות.
היום אין לי את האפשרות להגיע למקום ולשים מסיכה, כל מחשבותי פזורות ברחבי האינטרנט, כל אחד יכול להכיר אותי, אותי ענת האמיתית ואני חייבת להתמודד עם זה.
גם לך המצב אינו קל, כיוון שאת יכולה להיות כל אחת, אפילו אחותי הקטנה, אולי את מגיעה אלי ומביטה בי ויודעת בדיוק מה אני חושבת עלייך... זו גם סיטואציה לא קלה (בשבילך)...(אני יודעת שאינך אחותי...סתם נתתי דוגמא)


[u]למה אני צריכה לחשוב על חומות לפני מפגש עם אנשים?[/u]
אצלי זה בגלל שאני עדיין אותה ילדה קטנה, חסרת הגנה, כל כך פגיעה, פגועה...
עוד לא ממש התגברתי על המקרים בהם גרמו לי להאמין שאני לא ממש חשובה, וכל מפגש נוסף איתם (עם האנשים) מעצים את זה, אז אני צריכה את החומה, אני פשוט זקוקה להגנה.

[u]אני חושבת שזה במקרים כמו עם הרופא – כשברור לי מראש שאני צריכה להיות אסרטיבית.[/u]
ואני חושבת שכל הכבוד לך שאת יודעת להיות אסרטיבית...ובכלל, לפי דעתי זה מאוד עוזר להיות אסרטיבית, רק שאני לא רואה בזה סוג של חומה,
(להיפך, הלוואי והייתי יותר אסרטיבית - כמוך ...)
[u]כשנכנסתי אליו הפעם זכרתי שאני צריכה להרים את החומות שלי ולשים לב לא לצאת שוב בתחושה של נאנסת.[/u]
זה יותר "כלי עבודה", שעוזר לך לא להיפגע מצד אחד, ומצד שני לא הופך אותך ל"מכשפה".
האסרטיביות משאירה אותך בדיוק במקום שבו את צריכה להיות, גם נחמדה וגם לא קטנה. כשאת אסרטיבית את בעצם משיגה את מה שאת רוצה,
אז למה את רואה בה חומה ?
החומות שלי מתבטאות בכך שאני שותקת ולא אומרת שנפגעתי, זה דווקא חוסר האסרטיביות, זה כשמבקשים ממני משהו ואני מבטלת את עצמי לטובת הבקשה.
כל פעם כשאומרים לי איך אני צריכה לחיות ומה טוב ולא טוב בשבילי ובשביל הילדים, ואיך בכלל אני מסתדרת בדירה כל כך קטנה...
במקום לומר שהחיים שלי נפלאים בדיוק כפי שהם, שאני מאושרת מכל רגע שאני נמצאת בדירה הנפלאה הזו, במקום להיות אני כפי שאני, אני מחייכת במבוכה ואומרת - לא נורא, שנה שנתיים, נחסוך ואז נעבור דירה...בינתיים זה לא מפריע לילדים...
החומה בשבילי היא החיוך המבוייש כשמעליבים אותי, זה ההתעלמות ממילים שפוגעות בי, זה לעשות אחורה פנה ולהמשיך לסדר היום כאילו הכל בסדר, כאילו כלום לא קרה...זה לחזור למחרת למקום העבודה ולראות אותם את כל האנשים שעשו אותי קטנה ולחייך ולומר - בוקר טוב , מה נשמע ? (אני חייבת לציין כאן שלא כל האנשים בעבודה עשו אותי קטנה....היו גם כאלה שעזרו לי ועודדו אותי והיו שם בשבילי ...ובכל זאת עזבתי בסוף...)

למה ? תגידי לי למה את (אני) מרשה לזה לקרות ? למה -
[u]מה שלא שלי – אני לא מצליחה להדוף אותו החוצה.[/u]
למה -
[u]גם אם רוב הזמן לא סביר שיקרה משהו, גם אם ברור לגמרי מקומי ושמעריכים אותי גם אם הכל.... מבפנים אני מתכווצת כאילו הן יכולות עלי.[/u]
למה אני (את) נותנת להם את הכח הזה ?
את הכח להרוס אותי , אותך ?
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-22T18:23:42):
[u]אני פשוט רוצה לקום בבוקר ולגלות שזה נעלם.[/u]
זה לא עובד ככה...
זה לא חלום, זו המציאות...כדי שמשהו רע ייעלם צריך להתאמץ, כדי שמשהו טוב יבוא במקום ויישאר - צריך להתאמץ אפילו כפול...
איך עושים את זה ?
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-22T19:01:57):
[u]זה לא עובד ככה...[/u]
[u]זה לא חלום, זו המציאות...[/u]
[u]צריך[/u]
[u]צריך[/u]

ברור לי.
אז מה?
עדיין - כך אני מרגישה.
ועדיין - זה מה שהייתי רוצה.

אז לא לכתוב את זה?
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-22T19:48:41):
לא אמרתי לא לכתוב...התכוונתי לומר שזה מה שההגיון אומר שיש לעשות, אך המשכתי ושאלתי
[u]איך עושים את זה ?[/u]
איך באמת אפשר להתמודד עם המציאות הלוחצת, המיידית העכשווית כשיש בלב, בנפש מעצורים, היסוסים, התלבטויות ותהיות...
האם זה נכון-אפשרי-כדאי לשקוע אל תוך מערבולת-סערת הרגשות תוך התעלמות מוחלטת מהחיים הסובבים אותנו ?
האם באמת אין כל אפשרות לנסות לשלב בצורה כלשהיא את החיים עם ההתלבטות-מחקר-נסיון להבין את עצמי, את מכאובי נפשי ?
(אני לא מנסה לומר מה לעשות, אלא להיפך, אני נמצאת פחות או יותר במקום דומה, קצת שונה...מוזמנת לקרוא-לעלעל-לבקר בדף [po]לחולל שינוי[/po])

_עדיין - כך אני מרגישה.
ועדיין - זה מה שהייתי רוצה._
אני קמה בבוקר ועושה את מה שעלי לעשות מתוך מחוייבות, בלי לדעת אם תהיה לי היום עבודה או לא, אני חייבת להיות מוכנה.
כבר שבוע שלא עבדתי, רק קיבלתי טלפונים מרגיזים. אני יודעת שעלי לעשות שינוי, כלשהוא, ולא יודעת איך ומה.
נכנסתי למבוי סתום, נפלתי לבור של פילנפיל...
מרגישה כמו בכלוב...ובכל זאת ממשיכה להכין את הדברים מסביב, כדי שהחיים לא ייעצרו לגמרי מצד אחד, וגם כדי שלא אשתגע מצד שני...
אני רוצה שהדברים יזרמו מתוך הרצון שלי, מתוך השמחה שבי, מהאהבה לחיים, אני מאוד רוצה שזה פשוט יקרה...וזה כבר המון זמן לא קורה...
זה פשוט לא מספיק רק לרצות...אני חייבת לעשות משהו כדי לשנות את המצב שבו אני נמצאת - אבל מה ?
אני מבינה את הרגשתך, ואני מבינה למה זה מה שאת רוצה...
אין לי תשובות לתת לך - רק את המחשבות שלי...את הרגש שנולד כאשר אני קוראת אותך (את מחשבותי שלי....)
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-22T20:32:32):
_איך שזה מוזר, את כל החולירות שיש לי בגוף אני מנסה להבין, להוציא לאט, לאט בבעיות
והנה, דווקא כאן ועכשו, מזה אני רוצה ניתוח._

מה רצית לומר בזה ? (שואלת בהתעניינות להבין....)
[hr]
[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-23T19:05:40):
_הרי החלטתי, אז למה אני לא מצליחה להוציא ממני שום דבר משמעותי?
למה אני לא מצליחה לעשות את זה._
אל תכעסי בבקשה...אני פשוט קוראת שוב ושוב...ומזדהה...לא ענית...מקווה שלא הכעסתי אותך.....
יש בך רגשות כל כך חזקים ונפשך עדינה, היי חזקה, סבלנית...נסי למצוא בעצמך אהבה, חמלה - בשבילך, לעצמך...
זה מה שאני מדי יום יום ביומו מנסה.
לפעמים זה עוזר.
[hr]
[b][po]אנונימית קצת[/po][/b] (2005-06-23T20:27:22):
[u]מקווה שלא הכעסתי אותך.....[/u]
לא מכעיסה יותר. בהתחלה הכעסת.
אני לומדת.
אני אגיד לך משהו - אני, נגיד, לומדת ללכת, לצייר, לדבר.
אני לא יודעת בדיוק מה זה אומר, נדמה לי שאני רואה אנשים אחרים עושים את זה. ברור לי שעדיף לו היה לי את הידע הזה, אבל אין לי.
אז נגיד, אני קמה ונופלת.
או נגיד אני משרבטת משהו שבא מבפנים.
ועכשו את באה ואומרת לי - טוב, אבל צריך לצייר בגירים ולצבוע בתוך הקווים, או - צריך לשים רגל לפני רגל, תחליטי ותלכי.
אז זה לא נעים לי, זאת לא הדרך שבה אני רוצה ללמוד.
אני שמחה לעזרה בגילוי, אני שמחה אם מישהו מסתכל עלי משרבטת ועושה פרצוף שמח כשיוצא לי משהו, או עומד ומסתכל שאני לא נופלת כשאני הולכת. זה בסדר.
אבל לא עוזר לי לדעת שאם רק הייתי מחליטה, הייתי רצה.
לא נראה לי שזה נכון, נראה לי שאם זה נכון אז בטח יהיו בעיות מוטוריות אח"כ (זה לא שלא רצתי פעם, היתה פשוט חריקת בלמים, עצירה פתאומית) ובשבילי זה נשאר בגדר סיסמא: "רוצי, אנונימית, רוצי..."

מה שבטוח הוא -
שכשאת מדברת על עצמך - אני מזדהה עם חלק מהדברים.
שכשאת שואלת אותי על דברים - אני מקבלת הזמנות להסביר את עצמי לאוזן אחרת.
שכשמזדהים איתי אני מרגישה יותר בסדר (מה לעשות, ככה זה כרגע).

וגם - הכי למדתי מהשיחה שלנו - שלא צריך לפחד להגיד.
תראי איך אמרתי לך דברים בהתחלה ואת בכל זאת נשארת פה - סימן שטיב הדברים הוא בעיני השומע. מותר לי להגיד מה אני חושבת על מה שאת אומרת ואת תחליטי אם לקבל את זה ולהישאר לדבר על זה, או ללכת...
זה משהו שקשה לי לקבל, אבל תודה על ההזדמנות לראות את זה בפעולה.
[hr]

[b][po]ענת שץ[/po][/b] (2005-06-23T21:41:25):
[u]וגם - הכי למדתי מהשיחה שלנו - שלא צריך לפחד להגיד.[/u]
אני גם לומדת.
למדתי לא לפחד לומר את מה שיש לי בלב..וגם אולי חשוב לא פחות - לומר את הדברים בצורה יותר עדינה, פחות בוטה...
וגם למדתי להישאר...להתמודד עם הכאב - כאב שיצרתי אצלך, כאב שנמצא אצלי...
אני מקשיבה לך, לתיאורים שלך, לרגשות, לדרך שבה את מבקשת ללמוד ולהכיר את עצמך - ולומדת להכיר את עצמי
ועל כך אני מודה לך ...
[hr]
[/spoiler]

[אנונימית_קצת*]

יש בי הרבה כעס.
למה להגיד הרבה?
יש לומר - המון.
מלאן'תלפים של כעס.

לא ברור מאיפה הוא.
הוא יכול להתפרץ רק על מי שאני אוהבת, אבל הוא יכול לבעור בי המון זמן על מישהו שבכלל לא יודע שעשה משהו.
רוב הזמן אני כועסת על אנשים שלא מתארים לעצמם שאני כועסת עליהם, אולי הם מבחינים בקצת מצברוח, או בתחושה לא נעימה, הם לא מתארים לעצמם שאני מחזיקה כעס עצור בפנים.
אז זה יוצא על הבעל, על הבעל, ליד הבעל, מעל הבעל.
והוא מנקה.
או מנסה לנקות.
ומה שהוא לא עושה עם זה - יש לי טענות.
הוא מנקה מסביבי ואני אומרת - מה אתה מהנהן? זה לא מגיע לך! תגיד לי שאני לא בסדר!
הוא עונה לי ומנסה לתת לי פתרונות לבעיות שלי, אני אומרת - מה אתה סותם אותי בפתרונות? תן לי לפרוק.
הוא נותן לי לפרוק, לשיטתו, פשוט נשאר לידי וממשיך לקרוא בספר, אני אומרת לו - למה אתה מתעלם ממני? אתה לא רואה מה עובר עלי?

המון כעס. אוקינוס.
הרבה דברים שאנשים עושים מוציאים אותי מדעתי.
רופא שאומר לי להתכופף, אחרי שהתלוננתי על כאבי גב, ונותן לי מכה בגב. אני אומרת - אייי (עם חיוך, אני מה-זה נחמדה, שחבל לכם על הזמן), המומה. הוא אומר לי - חשבתי שאם את יכולה להתכופף ככה אז זה לא יכאב לך.
זה מרגיש לי כמו אונס.
על זה אני כועסת כבר שבועיים.
למה הוא לא יכול להאמין לי שכואב לי, איך מכה יכולה לעשות יותר מאשר להוכיח או להפריך את זה שאני משקרת. האם הוא שם כדי להדוק אם אני משקרת?

אבל יש גם דברים אחרים.
מישהי שביקשה חופש ואני עבדתי במקומה.
היא ביקשה, אני הסכמתי, יצאתי בסוף היום כועסת עליה על שיצאה לחופש והכריחה אותי לעבוד.

מישהי אחרת שאני לא מצליחה להגיד לה להתנתק מהמחשב והאינטרנט כשהיא בעבודה.
ואני כועסת עליה.

הכעס שלי זורם כל הזמן, בכל הכיוונים, כעס ותיסכול ועלבון.
יש לי ים של כעס לשתות ממנו בכל רגע נתון, מתי שאני רוצה הוא עומד הכן.
אני בדרך-כלל לא רוצה.
אבל לפעמים הוא עוזר לי לגייס אסרטיביות.

בפגישה הבאה עם אותו רופא, כשהוא אמר לי למה לא הבאתי מכתב מהרופא המומחה אליו הופנתי ולמה לא הלכתי להפניה השניה, אמרתי לו - אני לא נהנית מזה שאתה נוזף בי ככה. הוא מיד נרגע והתנצל.
כשנכנסתי אליו הפעם זכרתי שאני צריכה להרים את החומות שלי ולשים לב לא לצאת שוב בתחושה של נאנסת.
למה אני חייבת להרים את החומות שלי במקומות בהם אני מעדיפה להיות פגיעה כפי שאני?
זאת כבר שאלה אחרת מן הכעס.
עוד שאלה אחרת מן הכעס פה היא האופן בו אני מזהה מצבים רבים כאונס ושותקת להם.
כמו חווה חוויות חוזרות ונשנות, בקטן, של טראומות אחרות. ישנות יותר.
כאלה שחשבתי שמעולם לא חוויתי.

---

ענת, תודה שהבאת כאן מעצמך.
תודה על זה:
_זה מעמת אותך עם האמת שלך, זה מעמת אותי עם האמת שלי...
יכול להיות שאמרתי וכתבתי דברים שלא הייתי צריכה, אך הם באו מתוך הרגש הכי עמוק שלי_
תודה על מידת ההכלה שבה ענית לי.

[אנונימית_קצת*]

מוצאת את עצמי צמאה לתגובות.

כאן אני כותבת, בחלון השכן, זה של הוורד קשה לי.
כאן אני זורמת, שם יוצאים לי משפטים עילגים ומקוטעים.
ממש לא לענין.

[אנונימית_קצת*]

יש אנשים שלידם אני יכולה להרגיש את הילדה הקטנה שבתוכי מתכווצת קצת.
אנשים כאלה שיודעים איך להיות מגעילים במילה אחת, אנשים שההתנהגות שלהם לא צפויה.
יש שתים כאלה שעובדות איתי, שמתי לב לזה היום - עברתי ליד אחת פעם אחת והתכווץ לי משהו בפנים.
אח"כ גם עם השניה.
אני מצפה למכות.
(לא, לא הכו אותי אף-פעם בתור ילדה)
זה הופך את החוויה של להיות לידן ללא-נעימה, אני מנסה להתחמק ממנה.
גם אם רוב הזמן לא סביר שיקרה משהו, גם אם ברור לגמרי מקומי ושמעריכים אותי גם אם הכל.... מבפנים אני מתכווצת כאילו הן יכולות עלי.
ובאמת, הן קצת יכולות עלי -- כשהן באות אלי בטענות הן מורידות אותי. כשהן זורקות עלי את מה שלא טוב להן ממקומות אחרים אני לא מצליחה להדוף את זה החוצה, אני הולכת עם זה.
מה שלא שלי -- אני לא מצליחה להדוף אותו החוצה.
אני אנסה לחשוב באילו מקרים זה כן מצליח, אני חושבת שזה במקרים כמו עם הרופא -- כשברור לי מראש שאני צריכה להיות אסרטיבית.
בעבודה זה לא הולך.
ואני תמיד כל-כך רוצה לעזור ולהיות נחמדה, למה? למה אני צריכה לחשוב על חומות לפני מפגש עם אנשים?

---

[אנונימית_קצת*]

אווף...
חני.
קראתי.
אני עונה לך כאן כי לכאן זה שייך לי. זה המשך טבעי.

אני לא רוצה לטפל בזה.
אני פשוט רוצה שזה יעלם.
אני לא רוצה להתבחבש בזה, או לדבר את זה לתוך איזו ורדרדות רעננה...

אני פשוט רוצה לקום בבוקר, לגשת לספרים ולקרוא יותר משתי שורות ברצף.
אני רוצה לגשת אח"כ למחשב ולכתוב על מה שקראתי בלי לפתוח את האינטרנט אפילו פעם אחת.
ואני רוצה שזה יצא יפה, קריא ורהוט, כמו שאני יודעת לעשות את זה.

נמאס לי.
את הימים שיש לי כדי לעשות משהו אני מוציאה על קריאה של משפט בשעתיים (אם אני מגזימה אז זה רק לכיוון שאתם לא חושבים עליו, אני קוראת פחות מזה) ושיטוט באינטרנט.
אין בזה שום-דבר מועיל ונמאס לי.

פעם הייתי נתקעת על העבודה האחרונה, היום אני תקועה ויש לי את כל העבודות לסיכום הסמסטר ועוד עבודה מהסמסטר הקודם.

אני פשוט רוצה לקום בבוקר ולגלות שזה נעלם.

נכתב בתסכול וב-

[אנונימית_קצת*]

איך שזה מוזר, את כל החולירות שיש לי בגוף אני מנסה להבין, להוציא לאט, לאט בבעיות
והנה, דווקא כאן ועכשו, מזה אני רוצה ניתוח.

[חני_בונה*]

נכתב בתסכול...

אז זהו שכל התסכול הזה סוחט ממך המון המון אנרגיות.
האם אין שום "מקור" שאת יכולה "להיטען" דרכו? לא טיפולים. אולי איזו שהיא מסגרת כמו חוג? <אני אוהבת צ'י- קונג> מסגרת כזו יכולה להיות מקור מצוין להרגשה טובה,היא לא לוקחת הרבה מהזמן ולא יקרה במיוחד.

[אנונימית_קצת*]

אנינטענת מהבכי.
מזמן לא בכיתי.
אתמול בלילה זה יצא והיה... המממ...

זה התחיל מתחושת תיסכול שהיתה קשורה למשהו אחר, שטרם עלה בדף הזה.
אנשים, התחלתי לדבר אל זה שלצידי תמיד, רק רוצים לחיות ממך.
טוב להם כשרע לך ושהם יכולים להפגין איכפתיות.
טוב להם לתת לך עצות, מזה הם שואבים את הכוחות שלהם.
כשרע לך הם מפגינים כאילו שזה כואב גם להם, הם נותנים לך עצות ואומרים לך דברים כדי להרגיש אציליים יותר וטובים יותר בעיני עצמם.
הם לא יעזרו לך באמת ולא באמת מעניין אותם אם תיפול.
הם יתנו לך את מה שנראה בעיניהם עזרה, הם ישארו במקום שבו הם כאילו מזדהים איתך אבל נשארים מספיק מוגנים כדי לחיות מזה.
החיוניות של אנשים אחרים באה מהאופן שבו הם מתייחסים אליך כשרע לך ונותנים לך עצות.

אני תמיד עושה ההיפך.
שלא יחשבו שאני עושה משהו בגלל שאמרו לי.
אפילו אם זה מה שרציתי לעשות, אני אחכה, כדי שלא בטעות מישהו יחשוב שעשיתי את זה כי הוא אמר לי לעשות.
נגיד ילדים.
הבעיה היא, שאני אצטרך לחכות הרבה זמן, כי ככל שאני מתבגרת יותר ויותר אנשים אומרים לי שאני צריכה לעשות ילדים.
אוה, זה מוציא אותי מדעתי.
ואני פשוט חייבת לחכות, גם אם אני מאוד רוצה. עד שיעבור הזמן ומה שהם אמרו, כדי שלא לעשות משהו בגלל שמישהו אחר אמר לי.
זה פשוט מאוד שאנשים הם כמו ערפדים - אם נדמה להם שעשית משהו בגלל שהם אמרו אז זה מעלה את האנרגיות שהם לקחו על חשבונך.
אנשים חוגגים על חשבון האנרגיות שלך.
אם נתת להם פתח ועשית משהו שנדמה להם שהם אמרו לך, הם ימשיכו. ימשיכו לחשוב שהם יכולים להגיד לך מה לעשות ואפילו להתעצבן כשאת לא עושה מה שהם אומרים.
זה מדרון חלקלק מאוד!

בכיתי מאוד כשסיפרתי לו את זה.
זאת תחושה מאוד כואבת.
אני מכירה אולי שלושה אנשים (כולל אותו) שלא מתנהגים אלי ככה,אנשים שטוב להם באמת כשטוב לי ולא מחפשים לשמוע מה רע
(אז מה ככה? הכל בסדר? מה קורה? ואיך בכל זאת? אנשים שואלים ושואלים, כי כשאתה עונה להם שהכל מצוין הם לא יודעים איך לאכול אותך, הם חושבים שחייב להיות משהו גרוע שאתה יכול לספר להם, כדי שהם יוכלו ישר לייעץ ולהיות ה"טובים-בעיני-עצמם").

אח"כ הרגשתי שיש מישהו בפנים שרוצה לצאת, מציץ מעבר לאיזור הכבד ומחייך.
אמרתי לו שנראה לי שכל הזמן הזה כשחשבתי שהסתרתי שם משהו רע, בעצם אולי הסתרתי דברים אחרים.
אולי משהו טוב (אני כותבת אולי, אתמול בלילה הייתי יותר נחרצת, אבל באור הבוקר זה קצת מתעמעם).
תמיד חשבתי שהחבאתי את הדברים הרעים, כי אנשים לא אוהבים אותך חלש, או רע.
אבל אולי יש שם גם דברים טובים, כי בעצם, אנשים כן אוהבים אותך חלש, מזה הם חיים...
החבאתי מה שמצאתי וטאטאתי מתחת, העיקר שלא יגידו עלי שאני לא בסדר.
או שאולי שכשיגידו את זה - זה בכל אופן לא יהיה עלי.

אז היתה שם ילדה קטנה, מוזר לי לכתוב את זה פה.
היתה שם ילדה קטנה שהתחבאה מאחורי האיברים הפנימיים כמו מאחורי סלע.
וחייכה.
התחלתי לדבר אליה והיא יצאה.
עם שמלה אדומה-ורודה כזאת.
והיא דילגה לה ורקדה.
לא ממש היה לה אכפת מה קורה מסביב.
אז אחרי שהסכלתי עליה קצת חשבנו שאני אבקש ממנה שתעזור לי, שתלמד אותי איך שגם לי לא יהיה אכפת מה אומרים עלי.
ואז היא פתאום הפכה למפלצת, כשביקשתי עזרה.
בהתחלה זה הפחיד אותי.
מפלצת?
ועוד כשמבקשים ממנה עזרה?

וגם אותו זה הפחיד.
הרגשתי את זה בגוף שלו, בלי שהוא יגיד.
ואז זה עשה לי עוד יותר רע - אני מפחידה אותו.
בכיתי שוב. מאוד מאוד.
ואז לאט לאט אמרתי - לפעמים אני מפלצת וגם זה בסדר.
לפעמים אני מפלצת וגם זה בסדר.
לפעמים אני מפלצת וגם זה בסדר.

אז מה שאני רוצה להגיד - לפעמים אני מפלצת וגם זה בסדר.

ואם מישהו יחיה מזה ויכתוב לי דברים שלא שייכים למה שאני מרגישה. אולי אני אמחוק אותם.
לפעמים אני מפלצת, וגם זה בסדר.

[ענת_שץ*]

אנונימית...
קראתי אותך עכשיו ובכיתי.

אני מחבקת אותך בכל ליבי ובכל נשמתי - גם את הילדה הקטנה שבך וגם את המפלצת שבך - את כל כולך.

אנשים חוגגים על חשבון האנרגיות שלך.
זה כל כך מרגיש נכון...
שמתי לב שכאשר אני נותנת יותר מחשבה לרצונות שלי, אני לוקחת מהם את הכח הזה, הפסקתי להקשיב להם, לעצות שלהם, הפסקתי להאמין לחיוכים שלהם.
זה לא מדוייק, כי את יכולה לחשוב שאני לא בוטחת באף אחד אבל זה לא ממש ככה.
אני נותנת להם (לכל מי שמסביבי) להביע את דעתו, להיות שותף, לשמוח, להיות עצוב - לפי העניין... אבל מה שחשוב בעיני יותר מכל זו דעתי, מחשבתי, הרגשתי, רצונותי - זה הדבר היחיד שקובע..שבאמת חשוב.

ומה שקשור לילדים -
כל האנשים שסבבו אותי, כולל חברים, חברים לעבודה וגם הורים - שחשבו שיש להם מה להגיד,
אמרו הרבה דברים - לא מחכים עם ילד ראשון, את רוצה להישאר בלי ילדים ?, אל תעשי חשבון על הכסף... - לא חסר נשמות טובות
בהריון זה רק נהיה יותר גרוע - אל תשבי ברגליים מסוכלות, למה את אוכלת שמנת ? זה משמין, למה את יושבת על הרצפה ? - ואין סוף להערות,
וכשיש לך ילדים - אז בכלל יש חגיגה - תשימי עוד חולצה-קר לו, תורידי לו חולצה-חם לו, למה את נותנת לו להסתובב ערום? למה את מנקה עם מגבונים לחים ? לא מחזיקים ככה, מחזיקים ככה - בחיי שאין לזה סוף...
ואחרי שהראשון נולד - נו מה עם השני, לא מחכים עם השני, לא טוב הפרש גדול, או בדיוק להיפך...יש לך זמן, חכי ..חכי...

מה אני רוצה להגיד בכל זה ?
שתמיד, תמיד יהיה לאנשים מה לומר...
ותמיד, תמיד ההחלטה הנכונה ביותר היא ההחלטה שנובעת מהרגש הפנימי האישי שלך שמתאים לצרכים, לרגשות, לפחדים, לתקוות, לשאיפות שלך. שלך בלבד !!!
תמיד תהיה איזה שהיא שאלה ורק לך יש את הפתרון. את תמצאי אותו, זה יקח זמן, אבל תהיי קשובה לעצמך, סבלנית
זה יגיע...
חבקי את עצמך , תרשי לעצמך לאהוב את הילדה הקטנה וגם את המפלצת.
אני מכאן מחבקת אותך.

[בועז_חן*]

_אני תמיד עושה ההיפך.
שלא יחשבו שאני עושה משהו בגלל שאמרו לי._
לי זה נשמע כמו דבר והיפוכו. כאילו בנסיון הזה לעשות "דווקא" את משחקת לידיהם, את מוותרת על מה שאת רק כדי לתת להם עוד סיבה להטיף לך.
על משקל השאלה למי שעושה את מה שאומרים לו , בא לי לשאול - ואם יגידו לך שאסור לקפוץ מהגג אז תקפצי?
את רוצה להיות חזקה ועצמאית, אבל עצמאות אמיתית היא לא להתיחס הפוך אלא לא להתיחס בכלל. לעשות מה שאת רוצה ושיחשבו מה שיחשבו.
נראה לי שתוכלי לשאוב הנאה גדולה מלדעת שעשית משהו בגללך, ושהם בטמטומם יחשבו שזה בגללם.

[אנונימית_קצת*]

[h=4]

נראה לי שתוכלי לשאוב הנאה גדולה מלדעת שעשית משהו בגללך, ושהם בטמטומם יחשבו שזה בגללם.[/h]
(הדגשתי למציאה בקלות מאוחר יותר, אני אצטרך להזכיר לי את זה)

כמובן שאחת הבעיות היא שלא לגמרי ברור לי מה אני רוצה לעשות.
כך שהרבה יותר קל לגרום לי לעשות דברים, בעצם, וזאת ה"סכנה". מאוד הייתי רוצה לדעת מה אני רוצה לעשות ולחיות באמת שלי. בינתיים, לא יודעת. כן, הייתי רוצה להיות מוצלחת בלימודים האקדמיים, להיות פרופסורית. כן, זה משהו של הערכה חיצונית, יעריכו אותי יותר ככה. למה?
לא יודעת.
אבל אני עוד לא יכולה להגיד שזה רק רצון שבא לי מן החוץ, שקשור בלהיות מוערכת. אני עדיין רוצה את זה. אבל מה?
זה לא עושה לי טוב להיות מוערכת על-ידי ציונים חיצוניים.
_

גם לי מעולם לא עבדו תרגלים של דימיון מודרך.
הצלחתי לראות את מה שאמרו לי לראות, בערך, אבל לא ללכת עם משהו שבא מבפנים. וגם עכשו, אם הייתי רוצה להחזיר אותה, או לנסות להבין מה היא אומרת לי. אין שם הצלחה רבה... אבל אני באמת שמחה לדעת שהיא שם.
_
אני עדיין תקועה עם העבודות שלי.
האם הפסקת לימודי בשל כך אינה תבוסתנות?

[חני_בונה*]

האם הפסקת לימודי בשל כך אינה תבוסתנות?
המחשבה הזו שלך להתמודד עם מעשה שיכול להחשב מצד הסביבה כתבוסתנות מעידה על אומץ.
אהבה

[אנונימית_קצת*]

אני חושבת שאת היומיים שהקדשתי ללימודים הייתי מעדיפה להעביר בקריאה ובסוג של לימוד שאינו מכריח אותי להתבטא אח"כ בכתב.
על זה אני חושבת בימים האחרונים.
אני חושבת שקצתי בכתיבה לשם הערכה ובא לי לחזור לקרוא מתוך חדוות הקריאה, לא לשם דבר-מה.
אולי יום אחד אוכל לחזור לכתוב. היום הציונים מפריעים לי.

אני לא חושבת שזה אומץ, חני, אני חושבת שזה לא דבר טוב.
זה צעד אחורה.
הייתי רוצה להגיע דווקא למצב שבו אני יכולה לעשות את הדברים הללו אפילו אם מקבלים עליהם ציון.
היום, אני "נותנת" לציון לשתק אותי.

[בועז_חן*]

כמובן שאחת הבעיות היא שלא לגמרי ברור לי מה אני רוצה לעשות
האם יורשה לי לומר שזו כנראה ה בעיה?
סליחה אם הציטוט לא מדויק, אבל בעליסה בארץ הפלאות עליסה שואלת "איזה דרך אלי לבחור?" והחתול עונה "תלוי לאן את רוצה להגיע". עליסה אומרת שאינה יודעת, וחתול עונה "לשם כל דרך מתאימה".

תשקיעי את כל מרצך בברור אמיתי, עמוק וכנה של מה את רוצה. אל תקפצי ישר לקלישאות שמאכילים אותנו - אהבה, כסף, כבוד, בריאות... תחפשי מה באמת את רוצה. מה תהיי מוכנה להקריב בשבילו. משם הכל יהיה קל יותר.

[בועז_חן*]

חשבתי שאולי יעניין אותך לקרא הרצאה של סטיב ג'ובס מלפני שבועיים מול בוגרים בסטנפורד. יש שם שלושה סיפורים, גם אם תדלגי על שני הראשונים אני חושב שתמצאי הרבה עניין בשלישי.
בהצלחה

[אנונימית_קצת*]

תודה בועז.
מרתק to say the least.... (ואני לא ממש חובבת של נאומי-סיום בקולג'ים אמריקאים, מכיר את "שיר העצות" שהיה פעם להיט? wear sunscreen.... )
מאוד דיבר אלי.
דווקא שני הסיפורים הראשונים יותר מהאחרון.

מהסיפור הראשון:
The minute I dropped out I could stop taking the required classes that didn't interest me, and begin dropping in on the ones that looked interesting.

מהסיפור השני:
The heaviness of being successful was replaced by the lightness of being a beginner again, less sure about everything.

כשהלכתי ללימודים האלה הפעם, זה היה אחרי שחשבתי שהנה אני כבר יודעת מה אני רוצה לעשות. בכלל הלכתי על תחום שכולם שאלו אותי - מה עושים עם זה.
אבל אני חושבת שאני יותר ויותר מבינה שאני אכן מאוד נהנית ללמוד, אבל האקדמיה בשבילי היא רק ענין של תארים וציונים. אני, אם כל מה שאני רוצה זה שיהיה לי ד"ר ליד השם, ברור שאני לא אצליח. אני נהנית מהלימודים, אבל המבחנים והעבודות זה רק בשביל הציונים והתארים.
חוץ מזה שגם ההצלחה האקדמית שלי באמת היתה - The heaviness of being successful.

אם הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה, הייתי חייה כמו צועניה.
אבל זאת רק התשוקה השניה שלי והאהבה הראשונה שלי כבר קם והלך אחרי ככה למחוזות לא-מוכרים ועכשו התיישבנו והוא אוהב את מה שהוא עושה.
אז אני מחפשת דברים שאפשר לעשות בישיבה בלי שיהיו טחורים בתחת. חשבתי שזה נמצא בנסיעה ארוכה ללימודים רחוקים פעמיים בשבוע. הנסיעה היתה מעולה והלימודים גם, רק הקרירות והאקדמיזציה לא.
דברים שאהנה לעשות אותם בישיבה.... לא בטוח שיש
נראה...

[אנונימית_קצת*]

זה מפחיד. כאילו אני לא מצליחה יותר לנסח שום דבר כמו שצריך. המילים מתבלבלות לי.

היום קבעתי עם מישהו שאולי יעזור לי להבין מה עובר עלי.
וכל יום שעובר לקראת היום אני מרגישה יותר ויותר רע.
אין לי לשלם לו את הכסף שבד"כ משלמים לו על עבודתו, אין לי אפילו חצי מזה.
ואני מפחדת - מפחדת שיחשוב שאני מנצלת אותו, מפחדת שיזרוק אותי מכל המדרגות, מפחדת שילעגו לי, מפחדת שלא יבינו אותי.
אני לא מתרגשת לקראת המפגש, כמו שחשבתי שיהיה, אני מרגישה כמו ענייה המחזרת על הפתחים. אותי לימדו שאם אתה משלם על חצי עבודה, זה גם מה שאתה מקבל. ואני, אנה אני באה עם הידיעה הזו?

לא צריכה להיות לי חדוות גילוי?
עכשו, שאני לא מצליחה לעשות שום דבר שקשור לעבודת האוניברסיטה שלי, לא אמורה להיות לי חדוות-גילוי, מה כן מתאים לי?
לא. זה כמו סוג של דיכאון תפקודי - אני הולכת לעבודה כמה שעות בשבוע וחוץ מזה - יושבת מול המחשב.
שום דבר לא קורה.ה"דבר" הזה, שיעשה לי טוב - מאיפה מתחילים לחפש אותו?
דווקא מאוד נהנתי ללמוד. זה עשה לי טוב.
עצוב לי שבגלל החובות וחוסר היכולת שלי לעמוד במטלות לא אוכל להמשיך.
עצוב לי שאפילו אם יכולתי להמשיך (שומעת חופשית?) הייתי מרגישה "עלובה" מידי להמשיך ליד מי שכן מסוגל לעמוד בחובות.
מאד שנגמרה שנת הלימודים, מאז שאני לא נוסעת פעמיים ביום למקום רחוק...
וכל-כך חם.
ימים של באסה.

[אנונימית_קצת*]

האם את יכולה לנסות ולחשוב על זה כמו על הפסקת לימודים בלי להגיד - טוב , רע ? מפחיד, תבוסה?
רק לשם תירגול ולהגיד איך זה מרגיש לך ?
אם אין רע, אז גם אין טוב. הכל שווה או לא שווה באותה מידה.
בשבילי עכשו, הכל לא שווה באותה המידה.
חוץ מזה שאני יודעת שמאוד נהנתי מהלימודים עצמם, אם זה שווה - אז להפסיק את זה זה לא.

[אנונימית_קצת*]

פרזיטית

כלומניקית.
לא טובה בשביל כלום.

[מיואשת*]

אנונימית אנחנו באותו מצב.
הלקאה עצמית
חוסר יכולת להשלים עבודה
מטומטמת
פרזיטית
הזמן רץ כולם מתקדמים ואני במקום
וכו'
את לא לבד בעניין הזה

[אנונימית_קצת*]

מיואשת

[מיואשת*]

הי, אנונימית מזמן לא שמענו ממך מה המצב?
יש שיפור?