כשהורה מודה בטעות

אנונימי

מתוך הספר : כיצד להשיג שיתוף פעולה עם בילדים בלי לצעוק, לנדנד, או להתחנן. מאת אליזבת פנטלי:

" אני זוכרת שבאחד הימים, התכוונתי לצאת מהבית לסידורים. אמי נשארה בבית עם הילדים. ונסה ודייוויד (אז בני 4 ושנתיים) ביקשו לבוא איתי. אמרתי "לא, לא כרגע". הם התחננו. אמרו "בבקשה!" כל כך יפה, אבל אני נשארתי בשלי ועניתי "לא". ואז הם עשו משהו שיכול להמיס את הקשוח שבלבבות: כל אחד מהם תפס בשולי שמלתי ונתלה בה בעיניים דומעות. ונסה אמרה : "אמא, אני כל כך אוהבת אותך. בבקשה קחי אותי. אפילו אחגור את חגורת הבטיחות לבדי. אעשה כל מה שתאמרי לי". דייוויד, אף הוא בדמעות, אמר "גם אני! אני אהיה נורא טוב!". בשלב זה הבנתי שהייתי צריכה להסכים לקחתם מלכתחילה. שכן לא מיהרתי לשום מקום. ובעצם, לא היה קורה כלום לו היו מצטרפים אליי. אבל כיוון שרק לפני כמה שניות אמרתי "לא" פעמיים, הרי שאם אשנה את דעתי ואומר "טוב", פשוט אלמד אותם להתלות בשמלתי, לבכות ולהתחנו בכל פעם שירצו ממני משהו. לכן השארתי אותם בוכים ליד הדלת. נסעתי לסניף הדואר השכונתי, שלחתי מכתב - הסתובבתי וחזרתי הביתה. נכנסתי פנימה ואמרתי "שלום! חזרתי! אני צריכה לצאת לסידורים נוספים, אתם רוצים לבוא איתי?" ללא ספק, היה זה פתרון יצירתי, שסייע לי לדבוק בהחלטתי לסרב לבקשתם.

מה דעתכן?

המממ.
אני אגיד מה הפריע לי:
היא הבינה שה"לא" הראשון שלה היה בעצם טעות, ובכל זאת התעקשה בגלל חשש ממניפולציות עתידיות.

לדעתי, יש כאן שקר. וגם מניפולציה. וחבל שזה בגלל אותם פחדים נורמטיביים מוכרים.

אני במקרים כאלה אומרת ביושר: "אתם יודעים מה? חשבתי על זה ושיכנעתם אותי. בעצם אין בעיה שתבואו" (או כל דבר אחר).

מה יש? לבעלי מותר לשכנע אותי ולילדים לא?
מה כל כך מקודש ב"לא" שלי?
ועוד במיוחד שהוא אוטומטי וטיפשי, ככה שרק יעזור לי לשנות את דעתי אלף פעמים עד שאלמד מראש לא להגיד "לא" בלי סיבה מוצדקת.

זו, רק על רגל אחת, תגובה ראשונית שלי.

יש משהו ברעיון הזה, לטעמי, אבל אני במקרים כאלה אומרת, "סליחה, טעיתי. הייתי צריכה להסכים מלכתחילה. אין בעיה, תבואו."
מצד שני, תלוי גם איזו מערכת יחסים את רוצה עם ילדייך, ואילו מבוגרים היית רוצה שיצמחו להיות.
אני לא זוכרת איך גידלו אותי ומה היו אומרים לי בסיטואציות דומות - שווה לשאול - אבל אני יודעת שבחלק גדול מן המקרים, אני מקבלת דברים כפשוטם וקשה לי מאוד להתמקח, לגלות ספקנות, וכו' (כן כן, אני! לפעמים! הנה דוגמה: כמה אנשים בדף מבוגרים וטלוויזיה אמרו שנראה להם שיהיה רומן בין נייט לארי הרבה. אני השתוממתי קשות - הרי היא אמרה לו שאין סיכוי לרומן ביניהם! מה ההבדל ביני לבין הצופים האחרים?)
את ילדיי אני מעודדת למשא ומתן ולערעור על סמכות, או לפחות לא לציות עיוור. אני מרגישה שזה מקשה עליי מאוד ביומיום, ומצד שני אני בונה על כך שזה יקל עליהם את החיים, ואולי אף ישמש אותם ככלי רב-עוצמה במצבים קריטיים.
אין פה רע וטוב מוחלטים, לטעמי.

מה דעתכן?

לא אהבתי.
א - זו מניפולציה על מניפולציה.
ב. אני לא רואה שום פסול בלומר לילדים שלי "טעיתי -בעצם אין לי שום בעיה להיענות לבקשה שלכם." אין פחיתות כבוד כשמבוגר מודה באוזני ילד שטע, או שלא חשב מספיק והגיב תגובה לא נכונה.
ג. יש פה עשיית משהו כדי למנוע בעיות עתידיות, שאו שיבואו או שלא "פשוט אלמד אותם להתלות בשמלתי, לבכות ולהתחנו". בעיני זה בזבוז מיותר של אנרגיה - אני משתדלת לפתור בעיות כאשר ואם הן עולות, לא באופן פרוונטיבי.

יש משהו ברעיון הזה
במובן זה שהיא הרגישה שכך היא שומרת על כבודה, מחד, ומוצאת פתרון יצירתי שישמח אותם, מאידך.
אבל האמת? עד שהיא חזרה, אני לא בטוחה כמה אפקט היה לזה. החוויה של הנטישה והבכי חזקה יותר, נראה לי.

אני במקרים כאלה אומרת ביושר: "אתם יודעים מה? חשבתי על זה ושיכנעתם אותי. בעצם אין בעיה שתבואו"

כן, גם אני נוהגת כך לרוב.
אבל כשאני קוראת קטע כזה אני חושבת "היי, בעצם היא צודקת בזה שבפעם הבאה הם ינהגו שוב כך כי ראו שזו דרך להשיג דברים"
וכמו שמסעדה אומרת, ואני מסכימה:
אני מרגישה שזה מקשה עליי מאוד ביומיום, ומצד שני אני בונה על כך שזה יקל עליהם את החיים, ואולי אף ישמש אותם ככלי רב-עוצמה במצבים קריטיים.
אז לאחרונה התחלתי לבקש מהקטנה שתחזור על בקשותיה בטון לא בכייני, (אני בפירוש חוזרת על דבריה באופן מנומס יותר ופחות יללני כדי שתבין למה אני מצפה) ורק אז אני מבצעת או עונה.
מה דעתכן?

_אז לאחרונה התחלתי לבקש מהקטנה שתחזור על בקשותיה בטון לא בכייני, (אני בפירוש חוזרת על דבריה באופן מנומס יותר ופחות יללני כדי שתבין למה אני מצפה) ורק אז אני מבצעת או עונה.
מה דעתכן?_
אישית אני עושה כמעט אותו דבר, אבל הרבה פעמים מסתפקת בחזרה על הדברים בטון רגיל ומנומס. עם הבכורה אני לפעמים מעמידה פנים בצורה מוגזמת שלא שמעתי אותה, עד שתוסיף "בבקשה".
בנוסף, כשהבכורה ניסתה להשתמש בכל מיני טקסטים מספרים/סרטים: "אני אעשה כל מה שתרצי!" "אני אתן לך את כל כספי!" "מעכשיו אני תמיד אעשה מה שאת אומרת!" אני מדגישה שהאמירות האלה ממש לא נראות לי, ושאני מקבלת ואוהבת אותה גם ככה, ושאוי ואבוי אם היא תעשה כל מה שאני אומרת (-:

תודה.

נראה לי שאתקיל אתכן בעוד קטעים מהספר הזה...

במובן זה שהיא הרגישה שכך היא שומרת על כבודה
מסעדה, לא הבנתי - מה כל-כך חשוב לשמור על הכבוד? למה דווקא בעימותים כאלה שיחסית קל לצאת מהם צריך לשמור על כבוד? אני שואלת ברצינות.

מסעדה, לא הבנתי - מה כל-כך חשוב לשמור על הכבוד? למה דווקא בעימותים כאלה שיחסית קל לצאת מהם צריך לשמור על כבוד? אני שואלת ברצינות.
לא חשוב. לא לי. אבל יש הורים שזה חשוב להם. "מלה של אמא זו מלה". הם אולי יאמרו שאם הילד רואה שלאמא יש מלה, הוא יכול לסמוך עליה שהיא אדם חזק. אני רואה את זה אחרת.

אבל כשאני קוראת קטע כזה אני חושבת "היי, בעצם היא צודקת בזה שבפעם הבאה הם ינהגו שוב כך כי ראו שזו דרך להשיג דברים"
אני יודעת שכבר ענו לך, אבל...
אני לא מסכימה עם מסקנת המשפט הזה, כלומר עם כי ראו שזו דרך להשיג דברים - היא נכונה רק בהנחה שאותה אם תמיד מגיבה כך. הם בוכים - היא מצייתת או הם בוכים היא אינה מצייתת. מילים אחרות - זה אולי קורה כשהתגובה של האם הופכת להיות תלוית קיום ה'מניפולציה' של הילד (או החשש מפניה), תחת שתהא תגובה ענינית למצב. כאשר התגובה ענינית, ומוכרעת על פי נסיבות המקרה, כיצד ילמד הילד שיש בידיו כלי מניפולטיבי? הרי יהיו מקרים שה'כלי' הזה יתברר כלא יעיל בעליל!
כמאמר השיר - דרושים שניים לטנגו ובמניפולציה דרושים מפעיל ומופעל. כאשר המופעל אינו מופעל, כלומר כאשר המניפולציה אינה נכנסת בכלל לספקטרום השיקולים שלו - היא מתפוגגת מאליה.

אשר לסוגית ה'כבוד ההורי' - איני רואה שום פחיתות כבוד בלומר 'טעיתי' (או 'שוכנעתי'), בין אם המורה על הטעות הוא מבוגר ובין שהוא ילד. על אחת כמה וכמה ילד שלי. ההיווכחות כי התלמיד עלה על רבו היא מהמענגות שאני מכירה...

אני רואה את זה אחרת.
אה - כבר נבהלתי. לא הסתדר לי איתך.

מה כל-כך חשוב לשמור על הכבוד?
דווקא אני חושבת שחשוב לשמור על הדדי. אבל זו בטח לא הדרך להשיג כבוד, ואין משום פחיתות כבוד להודות בטעות ולהתפשר, הרי זה מה שאני רוצה שילדי ילמדו, אז אני צריכה לתת להם דוגמא.
אני אתן לכן דוגמא, אני תמיד נוהגת להוציא כל ילד בנפרד מהגן, כדי לתת לכל ילד את היחודיות שהנה אמא באה במיוחד בשבילו, בלי ספיחים. הקטן בדר"כ גומר את הגן מוקדם יותר ואז אני מביאה אותו הביתה ויושבת איתו עם ספר או משחק, ואח"כ משאירה אותו לכמה דקות עם העוזרת ויוצאת להביא את השני. לאחרונה הוא ממש מסרב להיפרד, אז נכון שאמרתי לו כמה וכמה פעמים שאמא יוצאת להביא את איתי וחוזרת, אבל כשראיתי שהוא לא נרגע, לקחתי אותו איתי, עשינו מזה חגיגה קטנה, הנה יובלי בא להביא את איתי.
להפתעתי זה לא הפך להרגל, לפעמים קשה לו, אז הוא בא איתי, ולפעמים לא.

אשר לסוגית ה'כבוד ההורי' - איני רואה שום פחיתות כבוד בלומר 'טעיתי' (או 'שוכנעתי'), בין אם המורה על הטעות הוא מבוגר ובין שהוא ילד. על אחת כמה וכמה ילד שלי. ההיווכחות כי התלמיד עלה על רבו היא מהמענגות שאני מכירה... - כל מילה!

אז לאחרונה התחלתי לבקש מהקטנה שתחזור על בקשותיה בטון לא בכייני, גם אני עם הגדול, אני גם מנסה לגרום לו שלא לעשות רגרסיה בצורת דיבורו , כי מחקה המון את הקטן. אני בדר"כ מסבירה לו שאותו קל יותר להבין כי הוא גדול ומדבר כמו גדולים, אם הוא ממשיך, אני שואלת אותו, האם לזה ולזה התכוונת (ולפעמים "לא מבינה" בכוונה), כדי לאפשר לו לחזור על הבקשה בקול רגיל.
לעומת זאת שני ילדי אוהבים לדבר בקולות של החיות (של הדובי ושל האפרוח...) ואז בתור משחק אנחנו יכולים "לדבר כמו דובונים" שעות...

_מה כל-כך חשוב לשמור על הכבוד?
דווקא אני חושבת שחשוב לשמור על הדדי_
אמא נוגי , אני חושבת שיש כאן בעיה של עברית מול אנגלית. כבוד בעברית מכסה שני סוגים של כבוד באנגלית - הכבוד שאני התכוונתי אליו הוא face, כמו ב-to save face, שבו את עומדת על שלך ולא מוכנה לוותר כי כל נסיגה או ויתור יקטינו ויגמדו אותך לכאורה לעומת הילד. קשה לי להסביר את זה בעברית. הכבוד ש את מדברת עליו (אני חושבת) הוא respect, ובמיוחד mutual respect שבעיני הוא תשתית התשתיות של יחסי הורה-ילד וילד-הורה. עברית קשה שפה.

אני מעריצה את בעלי על היכולת שלו מיד אחרי שהוא צעק על ילד לבקש סליחה ולהודות בטעות וליישר הדורים. הלוואי עליי...

הוריי מעולם לא ביקשו ממני סליחה על שום דבר שעשו, גם אם הרגישו טונות של רגשות אשם. כל סליחה שאני מבקשת מילדיי עולה לי עשר קילו אומץ וגבורה. וזה קורה בדרך-כלל למחרת.
לא בגלל שאני פוחדת ממניפולציות.
דווקא במקרה שמתואר אין לי שום בעיה לומר, "טוב, בסדר. חשבתי על זה שנית, ובואו".
אבל כשצריך לבקש סליחה על משהו שכבר אמרתי או עשיתי, אני עושה לי הכנה נפשית של שעות כדי לעשות זאת.
למה זה כל-כך קשה? לא יודעת. אני ממש מרגישה איך הכול בי צועק: "את אימא, את תמיד צודקת, אסור לך להיראות חלשה, ולבקש סליחה זו חולשה! הם ירגישו שניצחו אותך!"
ואז אני צריכה לדרוך על עצמי חזק חזק ולבקש סליחה בכל זאת. אפילו אם זה בחצי פה או במחוות פיוס כלשהי.

הוריי מעולם לא ביקשו ממני סליחה על שום דבר שעשו גם שלי לא, לצערי, וגם אני לא למדתי איך לבקש סליחה מהילדים שלי, אבל אני עובדת על זה כל הזמן. מה שעצוב הוא שההורים שלי הפכו לדמות אל-אנושית. מי שאנושי, הרי יכול לבקש סליחה, יכול לסלוח, אבל ההורים שלי פשוט לא. הם לא מבקשים סליחה והם גם לא סולחים. נוטרים.
אמא שלי מעולם לא בכתה לידינו. גם לי קשה לבכות ליד הילדים שלי, ולשמחתי, ההריונות שלי מביאים אותי למצב שאני בוכה מפרסומות/שירים לא עצובים וכו', כך שהם רואים אותי בוכה. אני מנסה להיות אנושית.

"את אימא, את תמיד צודקת, אסור לך להיראות חלשה, ולבקש סליחה זו חולשה! הם ירגישו שניצחו אותך!"
דווקא לבקש סליחה זו גדולה.
בכל ריב עם בעלי הוא תמיד אומר בשלב מסוים שאין טעם לריב כי "אני תמיד צודקת..", ודווקא הוא צודק. לוקח המון זמן ללמוד לבקש סליחה, במיוחד שזה לא משהו שבא בטבעיות. לכן אני מנסה ללמד את ילדי בדרך של דוגמא אישית.
אני תמיד מבקשת סליחה מהם, אפילו כשאני עוד כולי בוערת מבפנים. כשאני כועסת, אני מסתכלת עליהם ונזכרת שהם בעצם ילדים, אני לא יכולה להתייחס אליהם כשווים אלי, הכעס שלי כלפיהם יכול להעלם בלי סימנים, אבל בשבילם זו צלקת שנשארת.
אם יש משהו שגורם לי לבכות זו כשבני הגדול ניגש אלי ושואל "אמא את עוד כועסת?" הרבה אחרי שהכול נגמר, הרבה אחרי שביקשתי סליחה כי צעקתי. הוא עוד לא שכח, הם לא שוכחים כל כך מהר הילדים האלו...

דווקא לבקש סליחה זו גדולה.
בוודאי.
רק שאני לא שולטת כל-כך מהר במה שהתת-מודע שלי צועק.
אבל לאט לאט... גם אני מתקדמת...

אני מעריצה את בעלי על היכולת שלו מיד אחרי שהוא צעק על ילד לבקש סליחה ולהודות בטעות וליישר הדורים
להבדיל אלף הבדלות, יש לי חברה שבילדותה אביה נהג להכות אותה ומיד אח"כ לבקש סליחה, היא סיפרה שזה הי הכי גרוע, העלבון היה יותר גדול.
לדעתי עדיף כמובן להמנע מהמצבים הקשים הללו בהם אנו נדרשים שוב ושוב לבקש את סליחתם, ברור שאי אפשר להמנע מהם לחלוטין, אנחנו בכל זאת בני אנוש, אבל גם כשנדרשת הסליחה אולי כדאי להמתין קצת אחרי הארוע, ולא מיד לבקש את הסליחה כי אחרת הסליחה נעלמת ומתפוגגת לה בתוך רגשות הכעס העלבון ושאר רגשות שליליים ומאבדת מערכה המנחם והמקרב.
>מאיה מבקשת מבנותיה סליחה קצת יותר מדי לצערה, וכשהיא שוכחת לעשות זאת בכורתה מזכירה לה מיד<

חבצלת, ראית הקדמת אותי בדקה, וכל הכבוד לך על ההתקדמות אני יודעת כמה זה לא פשוט להתעסק עם התת מודע.

שליחה על ידי .מי* » 11 מאי 2004, 07:12

לא אהבתי את השיטה של פנטלי.
לביים הצגה שלמה כדי לא לתת לילדים את העונג שהם הצליחו לשכנע אותי, שמא יעלה בדעתם להפעיל את הנשק הנוראי הזה גם בעתיד - נראה לי מעוות.
כמה פשוט יותר להגיד: "שיכנעתם אותי", ובפעם הבאה יש לי את החירות המלאה להגיד "הפעם אני לא משתכנעת".

מתקשר אצלי למשהו שאני עסוקה בו לאחרונה - מדברים כאן באתר הרבה על הורות מרחיקה, שבימינו האמהות מרחיקות מעצמן את הילדים במישור הפיזי. ויש לזה גם צד נפשי: הרבה פעמים נוטים כהורים לשים את עצמנו בצד אחד ואת הילדים בצד השני של המתרס. אז אני רוצה להיות באותו צד של הילדים שלי. ולהיות באותו צד, מבחינתי, זה שאם השתכנעתי והבנתי פתאום שאני כן יכולה לקחת אותם, אני אגיד להם בשמחה:
"אתם צודקים! ב ר ו ר שאתם באים אתי!" ולא לחשוש מזה שבעתיד הם יפעילו עלי מניפולציות ולכן להפעיל עליהם עכשיו מניפולציות. אנחנו באותו צד, אנחנו צוות, אנחנו ביחד.

.

, יש לי חברה שבילדותה אביה נהג להכות אותה ומיד אח"כ לבקש סליחה
כמה נורא.
אבל זו באמת הקיצוניות השניה, זה הצד המאוד פתולוגי של מערכת היחיסים בין אב לבת. כמובן שזו לא חכמה להמשיך באותה תבנית התנהגות פתולוגית כי אחר כך בכל מקרה נבקש סליחה, וזה גם מוציא את כל המשמעות מבקשת הסליחה.

יש לי חברה שבילדותה אביה נהג להכות אותה ומיד אח"כ לבקש סליחה,
שזה בדיוק, אבל בדיוק, דפוס ההתנהגות של כל מתעלל - בן-זוג, הורה, מה שלא יהיה. כל אישה מוכה מספרת תמיד איך אחרי שבן-הזוג היכה אותה מכות רצח הוא היה בוכה ומתחנן לסליחה ונשבע שזה לא יקרה יותר... (ואני כותבת את זה רק בהתייחס להערה הזו, וחלילה לא בהתייחס לבקשת סליחה לגיטימית ונורמלית של הורה מילד).

אני תמיד מבקשת סליחה מהם, אפילו כשאני עוד כולי בוערת מבפנים. כשאני כועסת, אני מסתכלת עליהם ונזכרת שהם בעצם ילדים, אני לא יכולה להתייחס אליהם כשווים אלי
אמא נוגי לא הבנתי. מה זאת אומרת לבקש תמיד סליחה? אני מבקשת סליחה כשלדעתי טעיתי במשהו שאמרתי להם, עשיתי להם - לא תמיד כשאני כועסת זה לא מוצדק. העיקרון המנחה בעיני הוא שמותר לי לכעוס עליהם - אבל לבטא את הכעס שלי בצורה שתיתן ביטוי לרגשות שלי בלי להשפיל אותם או לגמד את הרגשות שלהם. בעיני, מותר לי לכעוס (אולי להתעצבן תהיה מלה יותר טובה) אם הם עשו משהו מכעיס. אסור לי לגרום להם להרגיש מושפלים, קטנים ונטולי חשיבות בגלל הכעס שלי.

מתקשר אצלי למשהו שאני עסוקה בו לאחרונה - מדברים כאן באתר הרבה על הורות מרחיקה, שבימינו האמהות מרחיקות מעצמן את הילדים במישור הפיזי. ויש לזה גם צד נפשי: הרבה פעמים נוטים כהורים לשים את עצמנו בצד אחד ואת הילדים בצד השני של המתרס. אז אני רוצה להיות באותו צד של הילדים שלי.
מסכימה בדיוק.

הגדולה הרבה מייללת כדי לשכנע אותי ואני תמיד מסכימה בסוף ויודעת שלא הסכמתי מהתחלה בגלל עייפות וטפשות או מין רצון פתאומי ומיותר לחנך.
לפני כמה ימים השכן צעק עליה - בחור צעיר, אב ל-2 בנות - מפני שלחצה על הכפתורים במעלית. אמרתי לו שהיא לא רגילה שאנשים צועקים עליה. היא כמובן ניכנסה הביתה ובכתה וחיבקתי אותה.
יום אחרי זה הוא דפק על הדלת באומץ רב וביקש ממנה סליחה ואמר לה שהוא לא היה צריך לצעוק עליה וכשהיא סירבה להחליק לו 'כיף' על היד הוא אמר שבאמת עושים ככה רק כשמאוד מאוד שמחים אז אולי היא תסכים לכיף עם האצבע ואכן לזה היא הסכימה. אמרתי לו שהוא יצא גדול.
לבקש סליחה, לצערי, זה ג'וב שני אצלי ובאמת הרבה פעמים אני מרגישה כמו בעל מתעלל שמכה ומבקש סליחה. אני יודעת שאני אשמה ולא היא ושיש לי הרבה עבודה עצמית לעשות ואני גם יודעת שאני כזאת מפני שהתוכנה שלי התעצבה ככה כשהייתי קטנה ולכן כ"כ חשוב לי היום שהתוכנות של הבנות יהיו אחרות - ואני יודעת שזה תלוי בדוגמא שאני נותנת

לא לחשוש מזה שבעתיד הם יפעילו עלי מניפולציות ולכן להפעיל עליהם עכשיו מניפולציות. אנחנו באותו צד
לאחרונה יש בישוב שלנו כמה אמהות שהולכות לחוג אדלר. המנחה שם כנראה קצת אובססיבית עם הקטע של המניפולציות, והיא מייעצת להם לנהוג כפי שנכתב כאן. ניסיתי להסביר לאמא אחת מהקבוצה שלא כל דבר שבתה עושה הוא מניפולציה וניסיון למשוך את תשומת לבם של ההורים. לילדים יש חיים חוץ מלנסות לכופף את ההורים כל היום. לא ממש הצלחתי...

דף מעניין.

באופן טבעי

באופן טבעי