ילדים ונגינה

[עדי_יותם*]

אני פותחת את הדף בעקבות דיון עם חברה, שחושבת שאין הרבה ילדים שיצליח ללמוד לנגן בכלי כלשהו מבלי שההורים "יכריחו" (אני כותבת במירכאות כי במקור היא כתבה לי באנגלית והשתמשה בפועל make, שהוא קצת יותר רך מ-force) אותם להתאמן. לדעתה, ילד בן 8 שמתאמן ומתקדם ביוזמתו, בין השיעורים, הוא היוצא מן הכלל.

יש לי ניסיון רק עם עצמי ועם ילדה אחת... אשמח לשמוע מחשבות והתנסויות של הורים אחרים. על פניו, לא הייתי רוצה להכריח שום ילד שלי לעסוק בפעילות שלדעתי אמורה לגרום לו הנאה. אבל אולי לימוד כלי הוא דבר הדרגתי כ"כ שחייבים לעבור שלב של אימונים, שהוא לא כ"כ מהנה, עד שמגיעים לשליטה מספקת שתגרום הנאה?

[תבשיל_קדרה*]

ילדים (מגיל 0) מתאמנים, מתרגלים, ומשננים, אבל רק דברים שבאמת מענינים אותם.
נדמה לי שלגבי רוב הילדים זה לא כולל את תרגילי הנגינה החדגוניים שמופיעים בסיפרי הנגינה הרגילים.

קראת את הפרק של הולט (בלמידה מתמדת) על סוזוקי?

[מיכל_שץ*]

יש לי ניסיון רק עם עצמי ועם ילדה אחת...
ומהו?

אשמח לשמוע מחשבות והתנסויות של הורים אחרים.
אז הנה שלנו: ונתחיל ישר מהמסקנות:

• אסור להכריח! זה מוציא את החשק וההנאה ש(אולי)היו מלכתחילה. - בימים שניסיתי אפילו בעדינות וע"י שכנוע התקבלה התוצאה ההפוכה.
• אסור לוותר על הילד, גם אחרי שבוע ללא אימונים. להורים יש נטיה לומר "אם אתה לא מתאמן, אז תפסיק לגמרי וזהו..." אז לא - לא להתייאש מהרצון שלהם לנגן, לרוב אחרי ההפסקות הקצרות האלה, הם חוזרים לזה, אסור לקחת מהם את הרשות להיות מישהו או מישהי שמנגנת, בלי קשר לרמה ולקצב ההתקדמות.

לא לצפות לקצב מסויים. ושוב זה נכנס לקטגוריה של בלי לחץ*.

• למצוא מורה שמתחבר/ת לילד, שחשוב לה לתת לו את ההזדמנות הזאת, ולא רוצה שכולם יהיו נגני קונצרטים...
• להתעקש על תוכנית שבה מנגנים "שירים" החל מהשעור הראשון - עושים מוזיקה. מנסיוני הפרטי קשה להחזיק מעמד שנה שלמה שבה לומדים רק טכניקה, תאוריה וסולמות, זה משעמם, זה משמים, ואחרי שנה כזאת, מי רוצה לנגן בכלל?
• לסבול בשקט את השלב שבו הם מתנסים ומנגנים גרוע / "עושים רעש".

עכשיו הגענו לשלב שבו לאימונים יש יותר חשיבות, ועליהם להתרחש לעיתים יותר קרובות ולהיות יותר ארוכים וזהו שלב קשה. לנגן את אותה היצירה שוב ושוב ושוב עד שמגיעים לשלמות יכול להיות מאוד מתסכל. דיברנו על זה - על התיסכול ועל הקושי ועל כך שאם רוצים להגיע להשגים צריך למצוא דרך לעבור את התקופות האלה - שבהם העליה ביכולת טרם הדביקה את קצב העליה בדרישות הטכניות וצריך לתרגל יותר.
הילדה הסכימה לנסות, ואחרי כמה ימים מתסכלים - הגמול של היכולת לנגן יצירה מורכבת (יחסית) בקלות (יחסית) היה מספיק גדול שגרם לה להמשיך ולהשקיע. עם הזמן אני מאמינה שתבנה האהבה למוזיקה ולנגינה ואז הרבה יותר קל לעבור את התקופות המתסכלות, ועד אז צריך המון סבלנות - ולא להכריח!

[תמרוש_רוש]

יש דף לימודי מוסיקה לילדים

[פרא*]

ואני יכולה להגיד לך, שהבת הגדולה שלי (7) מנגנת מזה שנה על פסנתר ומאוד נהנית. אנחנו לא מכריחים אותה להתאמן, ובכל זאת היא מתאמנת בכל יום ומחכה לשיעור השבועי בקוצר רוח.
בעלי מנגן גם הוא על פסנתר מילדותו, ולכן היא נחשפה לנגינה ולמוסיקה מגיל צעיר ואולי מכאן נבע הרצון שלה להתחיל ללמוד באופן "מסודר", אם כי האופן המסודר שלנו שונה מהרגיל.
אביה הוא זה שמלמד אותה, כאמור ביום קבוע ובשעה קבועה בדרך כלל, אבל כשהיא רוצה ומבקשת והוא יכול להתפנות מעיסוקיו, הם לומדים גם מחוץ ליום הקבוע. אני חושבת שעצם זה שהיא לומדת איתו ולא עם מישהו זר לה גם תורם להנאה שלה, ולכך שהיא ממשיכה לנגן. היא חשה עם אביה בנוח, לא מתביישת לשאול ולבקש הסבר וגם לא מתביישת לטעות, ואלו דברים שכאשר אני ניסיתי ללמוד לנגן בחליל צד, בילדותי, הרחיקו אותי מן הנגינה.
אני מקווה שדבריי מובנים, מכיוון שכתבתי קצת מבולבל.

[עדי_יותם*]

תודה למגיבות, ותודה תמרוש! שכחתי מהדף ההוא (ואפילו כתבתי בו בזמנו, אני רואה ) לפני שפתחתי חיפשתי דף קיים, אבל לפי "נגינה" ו"לנגן"... אני אקרא אותו מאוחר יותר, וגם אגיב בפירוט לתגובות שכאן, מקווה...

[יונת_שרון*]

ג'ון הולט מספר על אחייניתו שהיתה פסנתרנית מוכשרת למרות שמעולם לא הכריחו אותה לנגן.
אולי כדאי לשאול את אורנה שפרון -- הילדים שלה מנגנים בלי שהכריחו אותם.
אאל"ט, גם באך הוא דוגמא נגדית.

[אורנה_שפרון*]

עדי,
ראשית מתנצלת על שלא קראתי את כל הדברים שלפני -
אומר בקצרה את הגישה שלי לנושא:

מנסיוני אני לומדת שנגינה יכולה להלמד כמו קריאה וכתיבה, באופן ספונטני ללא התערבות, כן עם מעורבות, כאשר הסביבה מתאימה לכך. סביבה מתאימה דורשת זמינות של כלי נגינה ואנשים שמנגנים שאפשר לקבל מהם השראה, לחקות אותם ולהיעזר בהם במידת הצורך.
כדי לייצר סביבה מתאימה לנגינה כאשר התנאים הללו לא קיימים בבית יש לייצר אותם באופן "מלאכותי" - כלומר להיעזר בשרותי מורה.
אבל, אני למדתי במשך השנים שלא נכון להטיל על ילדים עד גילאי העשרה משימות שלא קשורות להווה של חייהם, ובתרגום לנושא הנגינה - לא נכון לדרוש או לבקש מילד "להתאמן". כי מה זה בעצם אומר - זה אומר שעכשיו הוא צריך לעשות משהו, שלעיתים הוא גם לא כל כך נעים כדי שמתישהו בעתיד הוא יוכל לעשות משהו אחר. ילד מרצונו לעולם לא יתאמן. הוא תמיד ינגן זאת אומרת שהוא תמיד יהיה בזה בהווה ולא כהכנה לעתיד.
גם כך - כשלא נדרשת מילד משמעת בגילאים הצעירים הוא יכול להגיע להישגים ניכרים בנגינה. השינוי חל בגילאים מאוחרים יותר כאשר מתפתחת הבנה של הזמן, של העתיד ושל הצורך "להתאמן".

אז אם בוחרים מורה, כדאי שהוא יהיה פתוח ללכת על פי רצונו של הילד. יש עוד עניין חשוב - יש אמונה במוסיקה כמו בנושאים אחרים שיש לבנות את הדברים נדבך על נדבך. מנסיוני אני רואה שזאת לא הדך היחידה. כלומר - עדיף ללמד ילד משהו שהוא רוצה אפילו אם הוא נראה מסובך מדי בשבילו, ולא להתחיל "מהתחלה" כדי שבעתיד יוכל לנגן את זה. וזה מתקשר כמובן גם לסגנונות מוסיקלים - הרבה מורים תמיד מתחילים ממוסיקה קלאסית. וילדים כמעט תמיד מעדיפים מנגינות שהם אהובים.

ועוד סוגיה חשובה - קריאת תווים - בקיצור אומר שלא חייבים לקרוא תווים כדי לנגן. אפשר ללמוד קודם לנגן ואחר-כך ללמוד לקורא. כמו שקודם לומדים לדבר ורק אחר-כך לקרוא.

זהו בקיצור...

[עדי_יותם*]

תודה רבה, אורנה! אם יהיה לך זמן, אודה לך (ולאחרים!) על התייחסות לנושא ילדים פרפקציוניסטים, שמתוסכלים מכך שהם לא מצליחים לנגן תוך זמן קצר - מנגינות שהם אוהבים או קטעים שהם מעט יותר מורכבים מן המנגינות המקובלות בהתחלה. חברתי חושבת שזו הבעיה עם ילדתהּ. לדעתי היא צריכה לטפל בפרפקציוניזם שלה עצמה, שרואה רק את "השגת המטרה" של הצלחה בנגינת קטע כמשהו מהנה, אבל היא אומרת שאין לה מושג איך עושים את זה

[תמרוש_רוש]

עדיף ללמד ילד משהו שהוא רוצה אפילו אם הוא נראה מסובך מדי בשבילו, ולא להתחיל "מהתחלה" כדי שבעתיד יוכל לנגן את זה


זה מתקשר לכל עניין המוטיבציה לנגן (שהרבה מורים והורים איכשהו מתעלמים ממנו לחלוטין, פשוט לא מתייחסים ל"מה הילד רוצה" ועובדים לפי "מה הילד צריך" ובכך משניאים את הנגינה על הילד, הופכים אותה למטלה מעיקה) וגם למה שניסיתי להגיד בדף לימודי מוסיקה לילדים.

[אורנה_שפרון*]

עדי,

(קצת באיחור, אבל אולי עדיין רלבנטי....)

מסכימה איתך שחברתך צריכה לטפל בפרפקציוניזם שלה.
ובכל זאת עד אז....
מציעה לה בכל פעם שבתה מביעה תסכול על חוסר הצלחה לברר לעצמה "של מי הבעיה", האם היא שלה או של בתה. בדרך פלא, כאשר אנחנו משאירים לילדים שלנו להתמודד עם הבעיות שלהם, אנחנו מקילים עליהם מאד. תארי לעצמך איזה עומס זה על ילד כהוא מרגיש שהקושי שלו הוא גם קושי של ההורה שלו.
כמובן שאיני מציעה להתעלם. אבל אני בטוחה שכאשר אותה אמא תוכל לשמוע על הקשיים של ביתה ולא להכנס בעצמה לתסכול הזה, היא תוכל להיות שם באופן נקי ושלו, ואז היא גם תדע בדיוק מה להגיד ומה לעשות.

[טדליק_נהנאנע*]

נקודה כואבת.
אני לא התאמנתי, (בגיל 6) ולכן הפסיקו את לימודי הפסנתר שלי.
גם התקבעה הסטיגמה שלי כ"לא מתאמנת".
סיימתי אקדמיה כזמרת, וכל השנים שנאתי להתאמן.
פשוט לא התאמנתי.
אהבתי לשיר, אבל לא יכולתי להבין מה מהנה בתירגולי הטכניקה.
בגיל 14 לקחתי תווים מהם נגנה אמי, וכיוון שקראתי תווים והיה לי ידע של חצי שנה (...) של נגינה בפסנתר, הייתי יושבת ומנגנת סונטות של מוצרט ובטהובן, שירים של מנדלסון.
ניגנתי בלי טכניקה, בלי לדעת, לא טוב במיוחד (בלשון המעטה) אבל יכולתי לשבת שעתיים ברציפות ולנגן.
נהניתי בצורה בלתי רגילה.
אמא שלי פחות. היא לא הפסיקה להעיר לי שאני לא יודעת לנגן.
השתדלתי לנגן כשהיא לא היתה.
ונגנתי כמה שנים טובות.
כשהגעתי לאקדמיה, הצמידו לי מורה לפסנתר שהחזירה אותי לתרגילים ולקטעים לילדים שרק החלו ללמוד.
אחרי שני שיעורים לא נגעתי יותר בפסנתר.
עברו כבר 12 שנים מאז.
עדיין לא חזרתי לזה.

[פלוני_אלמונית*]

אנחנו דווקא שמענו על בוגרים שבילדותם הכריחו אותם לנגן בשלבים הקשים שבהם היה צריך להתאמן והם מודים להורים שלהם, וגם על מישהי שמצטערת שההורים לא לחצו עליה יותר וויתרו לה מהר מידי כשהיא לא רצתה להתאמן, כי היא מצטערת שהפסידה את הנגינה בגלל עצלנות בשלב הקריטי...
מצד שני, כל כך קשה פיזית ונפשית להכריח ילד (בן 12) לנגן פסנתר כשהוא לא רוצה, למרות שהוא כישרוני ומצליח לנגן ברמה ממש טובה, אבל פשוט לא אוהב להתאמץ. ועד עכשיו לשמחתו גם לא היה צריך להתאמץ בבית הספר, אז מבחינתנו זה גם שיעור לחיים, לא עוזבים משהו רק בגלל שצריך להשקיע בו כדי לקבל תוצאות, צריך ללמוד להשקיע ולקבל תוצאות בהתאם.
אבל איך נדע אם בסוף הוא יהיה מאלה שמודים להורים שלהם על כך או מאלה שכועסים עליהם על כך?.....