ילדה שלא בחינוך ביתי

[קיילי_פריי*]

אז, כן, היה לי חשוב להגיד משהו.
קראתי פה כשהייתי קטנה יותר (כתה ה'-ו'. עכשיו אני בח') באדיקות, וחינוך ביתי היה בעיניי הפתרון האידיאלי: סבלתי נורא בבית הספר, שנאתי את הילדים, השתעממתי בכתה, לא באמת היו לי חברים אמיתיים (רק דרך האינטרנט) והייתי אומללה

באופן כללי. דמיינתי כל הזמן את החיים המאושרים שהיו יכולים להיות לי אם הייתי לומדת מהבית, איך הייתי יושבת שעות ולומדת לטינית מרצוני החופשי והכל היה קסום ושליו ונפלא. הייתי קמה בתשע-עשר כל יום, ממשיכה ללכת למרכז מחוננים שאני נמצאת בו, ובטח הייתי יכולה להיות נורא מאושרת ויאדה יאדה יאדה.

ואז הגיעה חטיבת הביניים, ונכון שבחודשים הראשונים המשכתי לקרוא כאן, ולחלום, אבל הזמן עבר ולקראת אמצע השנה התנתקתי לחלוטין. היום, ממרומי סוף כתה ח', אני יכולה להגיד שאני לא רוצה ללמוד בחינוך ביתי.

מערכת החינוך שלנו דפוקה, הילדים בכתה שלי דפוקים, אני משועממת like hell בכל שיעור ושיעור, וחלק מהמורים שלי איומים ונוראיים, וכן, אני מתלוננת על זה בכל הזדמנות אפשרית.

מצד שני, למדתי להסתדר: למדתי לדבר עם אנשים אמיתיים, להתחבר עם אנשים, להתאים את עצמי לסביבה קצת (כשרון חשוב, אני חייבת לומר. נכון שאני לא פקצה, נכון שלדבר על מריטת-שיער-במפשעה לא מעניין אותי בגרוש, אבל העובדה שאני מסוגלת לעמוד שם בלי לקפוץ עם הדעה השונה שלי זה הישג. העובדה שאני יכולה לעמוד, להנהן, לחבק אנשים שאני לא אוהבת כדי להרגיש בסך הכל די בנוח בין אנשים שהם לא בדיוק אלו שהייתי בוחרת להיות החברות-הכי-טובות-בעולם שלי, היא משמעותית).
למדתי לקרוא ספרים בשיעורים, לנצל את הזמן שלי ככה שאת השיעורים אני עושה מהר-מהר לפני השיעור, ולמבחנים אני לא מקדישה יותר מערב לפני, אז נשאר לי די הרבה זמן לעשות מה שאני רוצה בבית, וטוב לי ככה.
באמת, באמת טוב לי ככה. כלומר, לא - לא טוב לי, כי אני טינאייג'רית מתבגרת ומלודרמטית, שמחפשת את עצמה ואת הסביבה, ונורא צריכה שיאהבו אותה, אבל אין לזה שום קשר לבית הספר.

למדתי להעביר את הביקורת שלי על בית הספר בשקט, להפסיק להתייחס, לעניין את עצמי בשיעורים.
והכי חשוב - אני חושבת שהיה לי רע יותר בלי בית הספר. אני חושבת ככה, כי כנראה שהייתי קמה בכל יום באחת-שתיים-שלוש, מבזבזת את כל היום, לא מושיבה את עצמי ללמוד משהו, ואתם יודעים מה? נכון שגם מלראות טלוויזיה ולקרוא ולצאת לחצר לומדים, אבל הלמידה הזו נוטה להיות קצת פחות... למידתית, וגם למידה למידתית חשובה.
ואת הלמידה הלמידתית לא הייתי מצליחה לגרום לעצמי לעשות, כי הרבה יותר מעניין ללכת לראות פרק של באפי עכשיו, מאשר לשבת ולקרוא משהו מסובך באנגלית. הייתי יושבת ימים שלמים בתוך תחושת הריקנות הזאת של 'אני לא עושה כלום', ואני מניחה שבסוף הייתי מוצאת את עצמי, אבל טוב לי ככה.

טוב לי שיש לי מסגרת שגורמת לי להתגאות בציונים הגבוהים שלי, ולארגן את הזמן שלי סביבה, וטוב לי שאין לי ערימות על ערימות של זמן פנוי.
ועוד דבר (אחרון, אני מבטיחה) - אני חושבת שילדים צריכים את המסגרת הזו, בה ההורים שלהם רחוקים מהם, מנותקים מהם. כי אני אוהבת נורא את ההורים שלי, באמת באמת, אבל אני צריכה את הזמן שלי עם אנשים אחרים, ונכון שיש חברים גם מחוץ לבית הספר ויאדה יאדה, אבל בבית הספר זה מנה מרוכזת של חוסר-הורים. תחום מרוכז שבו ההורים שלי לא באמת יכולים להתערב (רק לשמוע מחמאות בימי ההורים), וזה נעים. אני שמחה שזה ככה.

אני מצטערת על גוש המילים נטול הפסקאות, אבל אם אשב עכשיו ואתחיל לקרוא את זה מחדש כדי לחלק לפסקאות אני יודעת שלא אשלח בסופו של דבר. יש כאן המון אנשים שתמיד חלמתי להרשים, ואם אחשוב על זה יותר מדי אסגור את החלון, ודווקא די חשוב לי להגיד את מה שיש לי להגיד.

[פלמונית*]

כל הכבוד. על המודעות העצמית ובעיקר על האומץ להגיד דברים כאלה דווקא כאן.

[תגובת_גוש*]

אני מצטערת על גוש המילים נטול הפסקאות
מאוד קשה לקרוא תגובת גוש.
עכשיו שכבר שלחת, אולי את יכולה לערוך את זה?
מעניין לקרוא מה שאת כותבת, אבל נורא קשה ככה.
תודה.

[אמא_בחינוך_ביתי*]

גם לי היה מעניין לקרוא.
נגיד שהיית רוצה להיות בחינוך ביתי, יש לך אפשרות כזו?
כי אם כן, אני חושבת שעד שלא תנסי את לא באמת יכולה לדעת מה יותר מתאים לך. כמובן שאין סיבה לשנות משהו שטוב לך בו, אבל בכל זאת.

[לילה_טוב*]

לחבק אנשים שאני לא אוהבת כדי להרגיש בסך הכל די בנוח בין אנשים שהם לא בדיוק אלו שהייתי בוחרת להיות החברות-הכי-טובות-בעולם שלי, היא משמעותית).
למה זה משמעותי? נשמע שלמדת להתפשר. זה קצת עצוב. נכון שצריך להתפשר תמיד, גם בחינוך ביתי, אבל איכשהו את עוד קצת צעירה למסקנות עצובות כאלה של זה מה יש ועם זה נחיה, ולמרות שלא הכי טוב אז כנראה לא יכול להיות יותר טוב.

כי הרבה יותר מעניין ללכת לראות פרק של באפי עכשיו, מאשר לשבת ולקרוא משהו מסובך באנגלית
אני מכירה נערה אחת, דווקא הולכת לבית ספר, שאת רוב האנגלית שלה למדה מבאפי. תכף אמא שלה תבוא לספר.
לא בטוח שהלמידה הלמידתית הכרחית.

אבל אני צריכה את הזמן שלי עם אנשים אחרים
זה באמת חשוב. אני חושבת ומקווה שהבנות שלי יצליחו למצוא לעצמן את הזמן הזה.

[תמי_גלילי*]

אני קצת מפקפקת לגבי גילה האמיתי של הכותבת.

[קיילי_פריי*]

לילה טוב - גם אני למדתי את רוב האנגלית שלי מבאפי. עדיין, להתחיל לקרוא ספרי לימוד חופשיים באינטרנט באנגלית זה תמיד יותר מסובך מבעברית, ומה לעשות שבעברית יש די מעט.
תמי גלילי - יופי של אמונה בילדים. אני בת 14 בכל רמ"ח איבריי, וגם יודעת להתנסח כמו שצריך (בערך) ולחשוב.

תודה על כל שאר התגובות, ותודה במיוחד למי שחילק את זה לפיסקאות בסופו של דבר.

[סיגל_ב*]

קיילי,
את נשמעת מקסימה אמיתית.
אני שמחה שטוב לך כעת, בעיקר כי זו המציאות שלך ואלה הן נסיבות חייך, וכמה טוב שטוב לך בתוך כל זה!

[אמא_בבית*]

הי קיילי, את כותבת מאוד רהוט ומנוסח וגם בעיני קצת עצוב. גם אני מרגישה שלמדת להתפשר.
זה לא שלא צריך לכבד ולהכיר אנשים אחרים שחושבים שונה ממך. אבל בשביל זה לסבול עד גיל ארבע עשרה? כדי שיגיע היום שתוכלי לאמר:
העובדה שאני מסוגלת לעמוד שם בלי לקפוץ עם הדעה השונה שלי זה הישג.
אני מבינה שחוית הרבה בעייתיות סביב הדעה השונה שלך ואני רוצה לאמר שהחברה של בית ספר היא לא החברה היחידה בעולם. יש חברה בה הדעה שלך לא הייתה שונה ולא היית נתפשת כמוזרה אלא דווקא הבנות הרגילות של בית ספר היו חריגות שם.
לילה טוב פעם אמרה לי: "אם את מרגישה מחוץ לעדר, אולי כדאי להחליף את העדר".
התפישה שלי של חינוך ביתי היא שהוא חשוב בדיוק בשנים שהיו לך מאוד קשות. אם סביב גיל ארבע עשרה הילדים שלי ירצו ללכת לבית ספר, לא תהיה לי שום בעיה עם זה.
אני חושבת שלא מתאים לילדים להיות במסגרת הדורשת מהם להיות בלי ההורים שלהם, לעשות כל מיני דברים שהם לא רוצים ולהתאפק בצרכים בסיסיים שלהם כמו אוכל, שתיה ושירותים.
בני ובנות ארבע עשרה הם כמעט מבוגרים בעיני ויכולים להחליט שהם דווקא רוצים מסגרת מסויימת ככלי להשגת מטרה שהציבו לעצמם כמו בחינות בגרות, השגת ידע, הכרת יותר חברים או כל דבר אחר.
גם אני הייתי בבית ספר ובגן ויש לי כל מיני זכרונות, חלקם מאוד טובים וחלקם מאוד רעים והרבה סתם. גם אני בגיל ארבע עשרה רציתי להיות הרבה בלי ההורים שלי וגם הייתי. הבעיה היא, שגם בגיל שבע רציתי להיות הרבה בלי ההורים שלי כי ככה התרגלתי - שהחיים שלנו מופרדים. אני לא רוצה שהילדים שלי יתרגלו לזה.
דרך אגב - אני האמא שהבת שלה למדה אנגלית דרך באפי. היא ראתה כל יום באפי בערוץ אמריקאי בלי תרגום ואחרי בערך שנה היא עלתה מהקבצה שניה לדוברי אנגלית ועשתה שם השנה בגרות בציון מאה (שבע יחידות) אני לא חושבת שיש לה בעיה לקרוא חומר לימוד באינטרנט או כל דבר אחר.
אני מאחלת לך הרבה בהצלחה ושתצליחי לקחת את השנים הקשות שהיו וללמוד מהן מה טוב לך ומה את באמת רוצה לעשות. אם עכשיו טוב לך להיות בבית ספר, זה מצוין. אם זה ישתנה, את תדעי ותוכלי לשנות כי את כבר יודעת כמה קשה כשיותר מדי זמן לא עושים מה שרוצים @}

[תמי_גלילי*]

תמי גלילי - יופי של אמונה בילדים.
אם טעיתי ופגעתי בך, סליחה ואני לוקחת את דבריי בחזרה.
לגבי ה"אמונה בילדים" שלי - אין לה כל קשר לעניין.

[לילה_טוב*]

למה אי אפשר לעבור לבית ספר אחר או למצוא מסגרת אחרת שבהם יהיו נערים ונערות שיש לך יותר שפה משותפת איתם?

[פלוני_אלמונית*]

אני חושבת,
א. שכתבת מאוד יפה, הכיביכול "גוש" נקרא בשטף ובקלות (על ידי)

ב. שהשעור הכי גדול שהרווחת פה הוא ליהיות שמחה במקום שאת נמצאת בו. וזה שעור חשוב והשג חשוב לא פחות. הרבה פעמים אנחנו רוצים להיות במקום שונה מהמקום שאנחנו נמצאים בו (מנטלית או פיזית) והרבה מהסבל נגרם מהרצון הזה - בלי קשר למקום שאנחנו נמצאים בו או לזה שהיינו רוצים להיות בו (עין ערך הקטע מרחוב סומסום, "רוצה להיות שם") אז ככה שהעובדה שהיום אחרי עבודה שעשית עם עצמך, את מצליחה להיות שמחה בנסיבות חייך היא הצלחה עצומה ונפלאה, ובהחלט שווה שיתוף.

אז תודה עצומה על השיתוף הזה.