חפצים מהילדות

[מנג_בין*]

חלמתי הלילה חלום מוזר -
בעודי משוטטת לי במה חדש, אני מוצאת את הדף הזה שפתחה נועה ברקת בו היא מבקשת
מאנשים לכתוב על חפצים מהילדות, מדוע כל-כך חשוב להם לשמור אותם וכמובן את ה"סיפור" שמסתתר מאחורי החפצים.
אני נכנסת לדף ומוסיפה את הסיפור שלי....

מדוע נועה ברקת?....
למה דווקא חפצים מהילדות?....
מעניין, לא?

וכמובן מי שבא לו להוסיף את הסיפור האישי שלו - מוזמן!

[תבשיל_קדרה*]

את גדולה!
מה זה למה? - כי לנועה ברקת מתאים לעסוק בנושאים כאלה.

[נועה_ברקת*]

אויש איזה רעיון נחמד. באמת מתאים לי.
אני אחשוב על חפץ, ברגע שיהיה לי זמן
<נועה עובדת קשה עכשיו על זכרונות של אנשים אחרים>

[ברונית_ב*]

נועה עובדת קשה עכשיו על זכרונות של אנשים אחרים
נועה, מסתבר שאת עושה את זה גם באמצעים על חושיים, כמו לבקר אצל אנשים בחלומות (-:

מנג בין , אם כבר פתחת את הדף אז אולי תכתבי את הסיפור שלך?

[מנג_בין*]

אז הנה הסיפור שלי - (אותו אחד שחלמתי שאני כותבת)

האוברול הורוד

כשהייתי בסביבות גיל שנתיים לא הסכמתי להתכסות בלילה.
כל המטפלות ה"מדופלמות" (והפולניות יש לציין...) מאוד דאגו. מדוע היא אינה מוכנה להתכסות? מה יהיה, היא תתקרר...
בקיבוץ היתה נהוגה תורנות (לנשים בלבד) של שמירה בבתי-הילדים בלילות. ה"שומרות" קיבלו הוראה לשים-לב אליי במיוחד ולדאוג
שאהיה מכוסה.
כשראו שגם זה לא עוזר - זכיתי ב"שומרת" צמודה שישבה לידי במשך כל הלילה וחיכתה שאשן שינה עמוקה,
ואז בעדינות-עדינות היתה מכסה אותי.
ואני, שכבר בגיל צעיר הייתי עקשנית, רק הרגשתי את השמיכה מונחת עליי - פוף! הייתי מעיפה אותה.
כולם כבר כמעט אמרו נואש, עד שהמטפלת שלי נסעה לארה"ב לביקור משפחתי וחזרה עם הפתרון המופלא!
היא קנתה לי אוברול שינה בצבע ורוד עשוי מפליס.
בקיבוץ כולם היו נפעמים מההמצאה האמריקאית הכל-כך מיוחדת.
ואכן, כל לילה היו מלבישים אותי באוברול והקץ ל"שומרת" הפרטית ואף אחד כבר לא היה מודאג שאני לא מכוסה
כי הרי אני עטופה בכל גופי באוברול הפלאים!

אמא שלי תמיד סיפרה לי את הסיפור על האוברול הורוד ומכיוון שבקיבוץ (של פעם) לא היה נהוג שיש בגדים פרטיים,
תארתי לעצמי שהאוברול בודאי עבר לילדים "אנטי שמיכה" אחרים וכי לעולם לא אראה אותו.
להפתעתי הרבה אמא שלי שמרה את האוברול ובאחד מהתקפות ה"פנג-שוואי" שנערכו בבית - היא מצאה אותו !!
עד היום הוא שמור אצלי, בלוי, מלא ב"גורגושים" אך גדוש בזיכרנות ילדות.

ולסיום -
כשילדתי את בתי הבכורה לא היתה אישה אחת בקיבוץ שלא אמרה - "נו, אז גם היא לא אוהבת להתכסות?"....
אין ספק שלעולם לא ישכחו לי את זה !

[נועה_ברקת*]

טוב הקשר בין הסיפור הזה לביני הולך ומתברר, אם כי מחיי בבית הילדים נשארו שני מושגים כלליים: המשפט "שומרת לילה, בואי לקבוצת שקד", שעד היום אמירתו ברצף של מעל שלוש פעמים גורמת לי לפרוץ בבכי והביטוי "בחצוצרות ובתופים", שהיה נאמר בכל פעם שהיא כבר היתה מגיעה (השומרת) ומבטיחה שההורים יבואו (בחצוצרות ובתופים, משום מה).

וסיפור עצוב על חפץ - לא שלי - של אמא שלי - ילדת שואה מגיעה לקיבוץ:

השמלה החומה
בשבוע הראשון חילקו לנו בגדים כדי שניראה כמו כל הילדים. הבגדים שהבאנו איתנו היו בגדים שקיבלנו עוד בגרמניה מהג'וינט. כמובן שלא התאימו לנוף של הקיבוץ. נקראנו לקומונת הילדים (מחסן בגדים), היה עלינו להביא את כל הבגדים שהיו עמנו, הרבה לא היה לנו, גם אלה שהיו לנו לא היו בדיוק לפי המידות שלנו.
נכנסנו ילד ילד עם חבילתו. אני הבאתי את חבילת הבגדים שלי. בנוסף לה היתה לי חבילה קטנה ארוזה בנייר חום ששמרתי עליה כמזכרת היחידה שהיתה לי מהבית. זאת היתה שמלה קטנה חומה מקטיפה עם נקודות לבנות שכמובן כבר לא התאימה לי כלל, אבל היתה לי יקרה מאד. שמתי את החבילה הגדולה על השולחן. הקומונרית (המחסנאית) הבחינה בחבילה הקטנה שהחזקתי קרוב קרוב ללב. בקול מצווה פנתה אלי: "מה יש לך שם?" התבלבלתי מהטון והתחלתי לגמגם. בתנועה חדה הוציאה את החבילונת מחיקי, חתכה את החבל במספריים ובלי לשאול מה זה, השליכה את השמלה לפח הסמרטוטים. עצרתי את הדמעות, לקחתי את חבילת הבגדים שהכינה לי ויצאתי בריצה מהמקום.
בחוץ פרצתי בבכי מר. בכיתי על הכל ועל כולם, ועל המזכרת הקטנה שהיתה לי מהבית.
זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חוסר היכולת של הסביבה להבין אותנו. או אולי חוסר רצון. ואולי פחד?

[פלוני_אלמונית*]

)':

[רעות_וצליל*]

הבובה עליזה

ציטוט מספר הילדות שלי שאימי כתבה, 1980:
זוהיא - בובה עליזה
למי שאינו יודע:
בובה עליזה, היא הבובה היפה ביותר בעולם וזה בכלל לא משנה, שהיא קרחת, וגם יש לה עין אחת פוזלת (צריך לפתוח לה אותה עם האצבע).
בובה עליזה רכה רכה ונעימה אפילו שהיא מסמורטטת...
לעומת בובה עליזה, כל הבובות לא נחמדות, אפילו אם הן יודעות לבכות....
אני אוהבת את עליזה, ישנה איתה, משחקת איתה ובכלל- אין כמו עליזה...

---

באיזה שהוא שלב בחיים, (אולי כשהתחלתי בית ספר, אולי יותר מאוחר) נפרדו דרכינו, (אני והבובה עליזה).

ואז בתיכון, עבדתי קצת בבתי ילדים בקיבוץ, וראיתי אותה, אפילו כתוב לה רעות על הקרחת בכתב היפה של אמא שלי.
אבל לא היה לי נעים לקחת אותה, (מה אני ילדה קטנה?)

עכשיו יש לי בובה חדשה (צליל), וממש מתחשק לי ללכת לבית הילדים ולחפש אותה.

[פלוני_אלמונית*]

כמה טוב שאין יותר בתי ילדים

[טרה_רוסה*]

דף עצוב

[או_רורה*]

ואני שומרת מצית (באמת, מצית רגילה ופשוטה מפלסטיק) - מקורס קצינות - כדי להזכיר לי את כל החוויות משם.

וגם - את הדובון שהחבר הראשון שלי (בגיל 14) נתן לי.