חיי לימודים בחירה או בריחה

[נצחיה_הסטודנטית*]

דף הגיגִי-קיטוּרִי, בדרכו להיות דף תמיכה, אינשאללה.

אני לומדת כבר מגיל 6 (לא כולל גן). רצוף. חוץ משנתיים-שלוש שבין התיכון לאוניברסיטה, שבהן בעיקר התגייסתי-השתחררתי-התכוננתי לאוניברסיטה, אני נמצאת במסגרות חניכתיות-לימודיות-אקדמאיות כאלה ואחרות. רצוף. אני בת עשרים ותשע בקרוב, ולא עשיתי פסק זמן מזה. זה הדבר העקבי היחיד שאני חושבת שאני יודעת לעשות. ומהו? האם זו הלמידה עצמה, או שמא המסגרת המשַמרת, המגוננת, שמנגנון הגירוי-תגובה שבה מוכר לי היטב - - -

אני שואלת את עצמי – האם זו הלמידה? האם אני יודעת "ללמוד", במובן האקדמי, המסגרתי? האם אני מתאימה את עצמי לצורת הלמידה המתוגמלת באקדמיה? האם אני מתאימה להיות סקוֹלר כזה, שיושב על הספרים וממצה אותם (NOT), והרי אני מכירה את עצמי כבעלת סגנון למידה / סקרנות אחר, כזה הנוטה לקפוץ יותר מעניין לעניין, בולמוס של רעיונות, של התמלאות, ולאחריו, סוג של הפוגה, של רווייה? ומה אני אמורה להבין מזה?

האם אני בכלל אשה של ריצה למרחקים ארוכים? האין אני מענה את עצמי במסעות שאינם ה-QUEST שלי, אחרי הכל? או, נכון יותר לשאול – האם אכן זהו סוג הקווסט / מסע למרחקים ארוכים שאני באמת מעוניינת בו, או שיש פה העצמה, הגדלה, הגברה של / התמכרות לאותו מנגנון שלמדתי להיות מתוגמלת ממנו – של ריצוי, של סמכויות ש"אמורות לדעת", שאני אוהבת להיכפף להן, וכמעט לא כל כך משנה מה יביאו עמן?

הנה, עכשיו אני עומדת לסיים שנתיים של לימודים לתואר שני, עם אופק חזק בדוקטורט. אני מרגישה את האזיקים ננעלים. (דימוי חריף, אולי חריף מדי. אבל אני מרשה לעצמי היום. ובעילום שם, אז לא נורא.) ולא שאינני נהנית ומתמלאת מלימודיי - אני תמיד נהנית לגלות עוד ועוד, ללמוד עוד ועוד. אבל משהו בסיסי מנקר באחורי ראשי. כבר שנים. צמד המילים המטריד "בטעות יסודו". משהו בחיי, בטעות יסודו. יכול להיות שאני מסתירה מעצמי משהו שאני לא מוכנה להודות בו.
מה?
שאני מפחדת "לצאת לעולם"? (ומה זה, בינינו, לצאת לעולם? אצל כל אחד זה משהו אחר. ומה זה לגביי? מי יידע את התשובה על זה זולתי אני? ואני עצמי לא יודעת. איך יודעים?)
שאני מפחדת "לשחרר" דברים, לצאת לחופשי, לטעות, לנסות, לעשות? (את העבודות שלי לאוניברסיטה אני תמיד עושה במאמץ עילאי, בדחיינות כרונית נוראה. בקושי. סוחבת אותן עד שאין ברירה. מעדיפה להיות שומעת חופשית וזהו. אבל לא בחרתי במסלול כזה. בחרתי במסלול תובעני ומחייב.)
מפחדת להיכשל? מפחדת להצליח? מפחדת "להיות משהו בעולם" - לסגור דלתות/אופציות אחרות? (וסהדי במרומים שהדבר תקף במערכות היחסים שלי בחיים).
אוף.
בחרתי במסלול הלימודים הנוכחי שלי, המחייב, מתוך רצון אמיתי "להיות מסוגלת לומר משהו בצורה אחראית. רצינית". רציתי לכבד את העומק, ההעמקה, בחיי, ולהתחייב להם. ראיתי באקדמיה מקום לעשות את זה. רציתי לצבור משהו בעולם. הישג. לנצח שם איזה שד שטורד ומפריע לי לעמוד זמן ממושך במקום אחד. והנה - עוד פעם הקוצים האלה בתחת. אני מורדת גם בהחלטה הזו שלי. אז איך יודעים? (וכמה מקרי שהדברים עולים בכזו חריפות לקראת מועדי העבודות / מבחנים...)
אז מה פה הבחירה ומהי הבריחה?
ואיך יודעים מהו האופן הטבעי לעשות את הדברים?
מצאתי בחיי כי אחת השאלות המטרידות אותי ביותר היא שאלת האינטואיציה-או-פחד. שאלת מיליון הדולר. איך יודעים, כשמרגישים משהו, אם זהו קול האינטואיציה, שמוֹרָה על הכיוון הנכון, הפנימי, או שמא קולו של הפחד, שיש לגבור עליו כדי להבקיע את הדרך?

[אליס_בארץ_המראה*]

אוי ואבוי. אם לא הייתי יודעת מה עשיתי בשעות האחרונות (שזה לא ללמוד...) הייתי חושדת בעצמי שאני כתבתי חלק מזה
נצחיה, אני חושבת שכל הסטודנטים הנצחיים מתמודדים בשלב כזה או אחר עם השאלות האלה, כי לכאורה אף פעם לא "יצאנו לעולם" ולכאורה נשארנו באקדמיה מתוך נוחות ולכאורה לא התמודדנו ולא גברנו על קשיים וכו' וכד' וכיוצ"ב. אם הייתי שמה הערת שוליים על כל פעם ששמעתי (או השמעתי לעצמי) דברים דומים...
אנחנו לא במקרה כאן. לא במקרה לומדות. לא במקרה עושות תואר ועוד תואר. אנחנו סקרניות-אקדמיות. המקום המתאים לנו הוא מקום שמאפשר למצות את הסקרנות הזאת, ולהיות בסביבת סקרנים-אקדמים אחרים. קודם כל בואי נסכים על זה: אין (כמעט) שום מקום מחוץ לאקדמיה שיאפשר לך ללמוד לשם למידה. ורק לשם כך שווה להישאר שם.
בנוגע להתמודדות, אני לא מסכימה אתך. אוניברסיטה היא סביבה תובענית ואתגרית לא פחות וכנראה שיותר מכל מקום עבודה סטנדרטי שיהיה לך העונג (או הסבל) להכיר. למה כתיבת סמינר, העברת כתת תרגול (או סתם רפרט), התמודדות עם מרצים למיניהם, תחרות קשה ושנים של השקעה (מה לא עושים כדי להבריק בכתה) הם פחות מ"התמודדות" עם "העולם האמיתי"? זה העולם האמיתי. אחד מהעולמות האפשריים - עם חוקים, או אולי חוקי ג'ונגל, משלו.
בנוגע לעומק, העמקה, אורך נשימה: תשמעי - זה לא מפליא אותי. לא מפליא אותי בכלל שאחרי שנים של לימודים כבר אין לנו סבלנות ואין לנו כוח ורוב הזמן המחקר הספציפי הוא נטל שאנחנו רק רוצות להפטר ממנו. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, והלוואי שמישהו היה מתעקש איתי על זה, היא לעשות שנה הפסקה בין התואר השני לדוקטורט. אני רצינית. תני למוח (ולנפש) מנוחה וזמן להתגעגע. כי בסופו של דבר (וגם בתחילתו ולכל אורכו), אנחנו כאן לא במקרה אלא בגלל שזה הדבר שאנחנו רוצות בו, טובות בו ולא יכולות בלעדיו - ללמוד.
ורק לשם הפרספקטיבה, למקרה שנדמה לך שפתרתי לעצמי את הבעיות מהסוג הזה, המשפט שמצלצל לי עכשיו בלי הפסקה בראש הוא ציטוט מתוך דף הגריינים: את מטיפה בצורה הכי משכנעת את מה שאת בעצמך הכי צריכה לשמוע*.

ולגבי הקול הפנימי. לדעתי אין דרך לדעת באמת כי הוא משתנה כל הזמן, הממזר הזה. ואצלי אישית, אחרי ההחלטה, אני מוצאת אלף סיבות להצדיק אותה, גם היתה מוטעית בעליל. כך שאני לא מסתמכת על קולות פנימיים. אולי רק על תובנות-בדיעבד :-\

• ALAS, גיליתי כרגע שזה ציטוט מריצ'ארד באך! (לרגל נושא הדף, הערות שוליים במקום סוגריים משולשים. אולי נפתח אופנה חדשה )

[Pלונית_אחרת*]

מאוד התחברתי למה שכתבת - כרגע אני לא במצב לענות באריכות (אני בכלל שוכבת במיטה ולא רואה מה כתוב פה (-:), אבל בלא כלום אי אפשר לכן רק אומר :
אם תמצאי את התשובה לזה:
מצאתי בחיי כי אחת השאלות המטרידות אותי ביותר היא שאלת האינטואיציה-או-פחד. שאלת מיליון הדולר. איך יודעים, כשמרגישים משהו, אם זהו קול האינטואיציה, שמוֹרָה על הכיוון הנכון, הפנימי, או שמא קולו של הפחד, שיש לגבור עליו כדי להבקיע את הדרך?
תגלי גם לי?!
(לשון אחר - אני מאוד מזדהה (-:)

[סיגל_ב*]

איך יודעים, כשמרגישים משהו, אם זהו קול האינטואיציה, שמוֹרָה על הכיוון הנכון, הפנימי, או שמא קולו של הפחד, שיש לגבור עליו כדי להבקיע את הדרך?
אולי קול הפחד הוא קול האינטואיציה?
יש טענה שתחושת פחד היא מנגנון טבעי שיש בנו, שנועד להזהיר ולהגן על עצמנו מפני סכנות....

[שקיעות_של_פטל*]

קראתי את דברייך אתמול באמצע הלילה, כמובן שלא ישבתי במקרה ליד שולחן הכתיבה אלא הייתי עסוקה בלחשוב שאולי כדאי שאני אתחיל כבר ללמוד [דחיינות כרונית ? אני?] וכל כך הזדהתי... הייתי עייפה מדי בשביל להגיב (או שלפחות זה היה התירוץ שלי באותו רגע). בינתיים ישנתי היטב ועדיין אני לא מוצאת את הכוח ללמוד/להגיב ממש... אוי... מה יהיה בסופנו. מדהים כמה אי-אנרגייה אני שקיעה בלמרוח את הלימודים עוד קצת..... כי באמת - לא ברור מה מחכה "שם בחוץ" ואם אני בכלל רוצה להיות במקום ההוא.
ויבוא יום ואני אכתוב עוד כמה מחשבות שמתרוצצות אצלי כל הזמן בראש...

[אליס_בארץ_המראה*]

נצחיה, מה קורה?

[ב_דחילו*]

נצחיה, אני סטודנטית נצחית ובצומת דרכים כמעט נצחית. התחום הנצחי היחיד שלא כרוך בספקות ובהתלבטויות אצלי הוא הילדים. מה הקשר? אין קשר, אבל בכל זאת אני תמיד משווה. בשבוע האחרון שוב מציקות לי שאלות 'קיומיות' כמו שלך ונזכרתי בדבר הכי דומה לדכאון שחוויתי בחיי, כשסיימתי את לימודי התיכון. כמה חיכיתי לרגע שהסיוט הזה ייגמר, שאוכל ללמוד דברים שמענינים אותי בלי להקיא אותם על דף ולהחלץ ממקום שמגדיר אותי.

בשבילי הלימודים הם לא 'טיפוס', כי אין מקום שאני רוצה להגיע אליו דרכם.. מגוחך, אני אוהבת את הלימודים עצמם. אין לי ספק שזו בריחה. אני מארגנת לי מסגרת שלא מסתיימת. עכשיו אני מרגישה שוב את אותה גולה שמופיעה כשהגיע הזמן 'לעלות כיתה' מחוץ לבית הספר..

[איתי_שרון*]

אני אוהבת את הלימודים עצמם. אין לי ספק שזו בריחה
אם את נהנית אז למה זאת בריחה?

בכל מקרה, בתור אחד שלמד ואח"כ עבד ואז חזר ללמוד, אני חושב שהשילוב של עבודה ולימודים (בתחומים בהם זה אפשרי) הוא מאוד מוצלח ופותח אופקים. וגם לומדים להעריך את הלימודים יותר

[ב_דחילו*]

אם את נהנית אז למה זאת בריחה?
לימודים באוניברסיטה הם סוג של תורה-תכליתית, לימודים 'לשם תואר' ולא 'לשם שמים'. מכיוון שאני מרגישה (כרגע) מעופפת ולא תכליתית הבחירה במסגרת לשם לימודים היא מנוס מחופש.

[נצחיה_הסטודנטית*]

תודה, חברים. אני פה, מאזינה, קוראת את דבריכם. חושבת.

אליס, מסכימה איתך שגם האקדמיה היא "העולם האמיתי", עולם אחד מבין עולמות אמיתיים אפשריים. זה נכון. אולי נכון יהיה לשאול אם זהו העולם האמיתי שנכון לי. שמתאים לי. ייתכן שעצם ניסוח השאלה כך מפחית קצת מכובד האשמה שכרוכה בעניין ("אני לא בסדר", "אני בורחת", כביכול).
ואולי אני מנסה לשלאול בכלל שאלה אחרת, אולי עמוקה יותר - איזהו עולם ("אמיתי") נוסך בי בטחון? גורם לי שמחה?
אני יודעת שעבודה ושהייה עם ילדים מעוררת אותי, אני שמחה ובטוחה בעצמי (ואין לי ילדים עדיין). ובכל זאת, לא בחרתי במקצוע כזה או בעשייה כזו.
העניין הגדול שיש לי בלימודים ממלא אותי (במחשבות, בעניין, בסקרנות, בתאוות ידע ודעת, בסיפוק), אך לרוב, הלחץ והמתח שהם לחם-חוק (מה לעשות...) בחיי האקדמיה, ההישגיות, חרדת הביצוע ועצם תביעת הביצוע, מסבים לי קושי, חרדה, וצער.

וב דחילו, אני לא מאמינה שהלימודים הם לשם תואר. יש כמובן גם את ההיבט הזה, המסגרתי, המערכתי, בעל החוקים, הפורמליטיז, והגבולות שלו, אבל הלימוד כלימוד, כמסע, אינו יכול להיות רק לשם התואר. זו מטרה שמתרוקנת מהר מתוכנה. הלימוד בעיניי הוא מסע. הוא מסע של גילוי עצמי.
(מכאן אפשר להבין שאני לא לומדת מנהל עסקים או ביוטכנולוגיה, ובחרתי בתחום שיש לו נגיעה [אולי פחות "תועלתנית"] לחיי אדם וחברה, אבל בטוחתני שלא במקצוע הלימוד טמון הלוז, כי אם באדם הלומד. קהילתנו כאן מעידה בעצם קיומה על אותה סגולה מיוחדת שבלימוד, על הנטייה הטבעית שבאדם לבקש חכמה וידיעה. ואת זה אנחנו יודעים שאפשר למצוא בכל מקום. בתור לדואר, באוטובוס, בשדה כותנה, במפגש אנושי וגם בבתי המדרש למיניהם, ובתוכם האוניברסיטה. כשאני שומעת תלמידים [ולרוב אלה תלמידים לתואר ראשון] שמתייחסים ללימודיהם כאל חובה ביורוקרטית, בדרך אל הטופס/תעודה ויאללה, החוצה, אל "עולם המעשה", אני חשה רחוקה מאוד מהם. רחוק ממני העניין הזה. אני באה לגלות את עצמי. ומצאתי בתחומי הלימוד המסויימים בתכנית הלימודים שלי מענה לחיפוש הזה. לא מענה שלם, לא מושלם, לא יחידי, אבל בכל זאת מענה. הרפתקה. השאלות שאני נוברת בהן ביני ובין עצמי, ובין השאר גם בדף הזה, מכוונות ל-האם ההרפתקה המסויימת הזו נכונה לי.)

[ב_דחילו*]

אם הלימודים היו מסע רוחני טהור, או לחילופין מסע תכליתי לכיבוש יעד כלשהו - כנראה שהיו לנו פחות התלבטויות. השילוב של שניהם יוצר את הקושי.
אם נקח את הנושא (האהוב) של בלמידה מתמדת אצל ילדים - אנחנו לומדים כל הזמן, בעיקר כאשר ההנעה היא פנימית, הנושא מסקרן אותנו, אנחנו לא ממלאים משבצות בעקבות קו המחשבה של משהו אחר, אלא ממציאים אותו מחדש עבור עצמינו.

השאלה שלי - בנוגע אלי ובנוגע לילדי - היא מה המחיר של לימודים במסגרת, לעומת הרווח שלהם. הרווח כביכול ברור; תעודה או תואר או המשך מחקר במסגרת קהילה אקדמית. ההפסד הוא אינדיוידואלי, יכול להיות שהוא לא רלונטי לכל אחד. אצל ילדים אנחנו מזהים שהצבה של מדדים חיצוניים, כפיה, שיפוטיות, הישגיות, השוואתיות, אחידות פוגעים ביצירתיות, בחדוות העשייה, באותנטיות ובאוטונומיה. אני מאמינה שכדי להקטין את המחיר - שלנו ושל הילדים - צריך הרבה מודעות. אולי כששוקעים לתוך עשיה ומפסיקים להתבונן, לפקפק ולבדוק יש בריחה כואבת.

<תומכת בעצמי בדף התמיכה שלך..>

[ג'ינ_ג'ית*]

אני יודעת שזה דף הגיגי קיטורי ולא בהכרח מתבקשת פה הצעת פיתרון או עיצה, אבל לפעמים, רק לפעמים, דברים שרואים מכאן לא רואים משם, אז אני חייבת.

הבעיה שאת מציגה היא בעיקרה תאורטית - יותר מדי התעמקנו בתאוריות - מה על התנסות?

את לא אומרת שאת שוקלת לעזוב את התואר כרגע, או שאת מאולצת לעזוב אותו ועל כן לא מתעוררת דילמה לחוצה של ממש.
את למדת ועוד לומדת. נשמע שאת מאוד אוהבת ללמוד, אבל כמו בכל דבר בעולם המורכב הזה, אין דרך אחת ודבר אחד ויחיד שגורם לנו, להרגיש שלמים.
אז למה לא לנסות אחרת?
לסיים את התואר השני, או לשלב איתו עבודה במקביל (דבר שכיח בעיקרו) ויוצאים לדרך.
הדרך יכולה להיות העבודה עם ילדים שדיברת עליה. או עבודות זמניות במטרה לחסוך כסף ולטוס לאנשהו בחופשת סמסטר, לחוות חוויות שונות.

אני חושבת שמה שאת בעצם מנסה לומר זה שאולי את מאוד אוהבת ללמוד, אבל לא מספיק למדת את עצמך בתוך העולם האקדמי שמספק לך חוויות טובות אבל די שגרתיות.

אגב, התחושה הזו, קיימת אצל כולם בעיקרה (ראי ההזדהות של כולנו עם הדברים שלך), לא רק בנוגע לאקדמיה, מעין תחושה מדגדגת של "אולי יש עוד משהו, או משהו אחר שיעשה לי טוב יותר" . הבעיה היא לא התחושה, אלא מה עושים איתה.
ועל כך העדת על עצמך, שאולי את נמצאת עדיין באקדמיה ומתעתדת להמשיך לא מהסיבות הנכונות.
לגבי עניין האינטואיציה או הפחד. אני לא מאמינה גדולה באינטואיציה - אני מאמינה ענקית. אני כן חושבת שאפשר לבדוק מה נובע מפחד ומה לא. ואם יש יותר מדי רעשים, אז אולי כדאי לשנות מקום וזמן (לבחון שוב את הדילמה כעבור תקופה קצרה ובמקום אחר, למשל במהלך חופשה, שיחת נפש עם חברה, סרט שמזכיר וכו').

[נגה*]

יש לי ויכוחים גדולים עם חברה על אינטואיציה, כי היא מאמינה גדולה באינטואיציה. ואני חושבת שזה מה שמוביל אותה ממפלה למפלה. אני גם מאמינה באינטואיציה, אבל כדי להקשיב לה אתה צריך להיות מודע לכל הליכלוכים ורעשי הרקע שנובעים מפחד ומהיסטורית החיים ודעות של אחרים, וזה קשה. אני חושבת שעד שאתה לא מתקרב לרמת זיכוך ושקט של יוגיסט בן 80, תזהר מהאינטואיציה שלך. תזרום איתה, אבל תבחן אותה לעומק.

כל הנשים שאני מכירה, והרוב של האנשים שנמצאים שנים באקדמיה שאני מכירה הן נשים, שבחרו בחיי התואר רודף תואר, מפחדות מהרגע שאחרי. וזה באמת מפחיד. כשיצאתי מהאקדמיה עברתי שנה של דיכאון ופחד מהעתיד. תנסי. לאקדמיה תמיד אפשר לחזור. היא תמיד נמצאת שם ויש כל כך הרבה דברים מרתקים ללמוד. תנסי שנה, תחפשי לעשות את הדבר הכי טפשי שנורא רצית לעשות כשהיית ילדה - מקרמה, חליבת יונים, טיולי חתולים או ציורים על השיניים. אין לך מה להפסיד. גם ללמוד את עצמך זה ללמוד.