מדור חינוך ביתי והחוק
יש כאן את הפרקים שמדברים על אוטונומיה הורית, על הזכות והחובה שלנו כלפי ילדינו.
אבל לטובת כל אותם מקרים בהם אין הסכמה בין בני הזוג - הבאתי כאן גם את החלקים שמתייחסים למתי מותר למדינה להתערב.
נאוה פרנס
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות [תשכ"ב 2691 1664]
פרק שני: הורים וילדיהם הקטינים
- מעמד ההורים
- תפקידי ההורים
- חובת ציות קטין
- קנה מידה לחובת ההורים
- שיתוף בין ההורים
- הכרעת בית המשפט
- פעולות טעונות אישור בית המשפט
- הגנת צד שלישי
- אחריות ההורים
- הכנסות הקטין ונכסיו
- הסכם בין הורים החיים בנפרד
- קביעת בית המשפט באין הסכם בין ההורים
- הורה שאינו מסוגל למלא חובתו
- שלילת האפוטרופסות או הגבלתה (תיקון: תשמ"ג)
- אפוטרופוס בנוסף על ההורה (תיקון: תשמ"ג)
28א. זכותם של הורים שכולים (תיקון: תשל"ו)
|
- הורה שאפוטרופסותו הוגבלה
- סייגים לסעיפים 29 ,28
- נכסים שאינם בהנהלת ההורים
- שמירת דינים
כלומר:
כשאדם קובע שהילדים שלו ילמדו בחינוך ביתי או במסגרת חלופית כלשהי, הוא פועל במסגרת חוק הכשרות והאפוטרופסות שמקנה לו חופש ואוטונומיה לקבוע כיצד יתחנכו ילדיו.
פסיקה (מט 1 221 עא 2266/93 ) שמתבססת על חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ותומכת ומרחיבה את משמעותו זה נראה כך:
ג. (1) דיני המשפחה מכירים בזכויותיהם ובחובותיהם ההדדיות של הורים וילדים (234 ו).
(2) המסגרת המשפחתית אינה עומדת בצד המערכת החוקתית, אלא היא חלק אינטגרלי ממנה. במסגרת היחידה המשפחתית נתונות להורים זכויות המוכרות על-ידי המשפט החוקתי והמוגנות על-ידיו (235 ה-ו).
(3) זכותם של הורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא זכות חוקתית טבעית וראשונית, בבחינת ביטוי לקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם (235 ו-ז).
(4) זכות זו באה לידי ביטוי בפרטיות ובאוטונומיה של המשפחה: ההורים אוטונומיים בקבלת החלטות בכל הנוגע לילדיהם - חינוך, דרך חיים, מקום מגורים וכדומה, והתערבות החברה והמדינה בהחלטות אלה היא בבחינת חריג שיש ליתן טעם להצדיקו (25 ז).
(5) גישת האוטונומיה של המשפחה באה להגדיר את היחסים בין התא המשפחתי, האוטונומי, לבין המדינה, ומטרתה להדגיש כי החברה מכפיפה את כוחותיה וזכויותיה כלפי הילדים לאלה של ההורים (236 ה).
(6) השאיפה לצמצם התערבותה של המדינה ברורה - התערבות מסיבית של המדינה בתחום יחסי הורים-ילדים תרוקן מתוכן את רעיון הסמכות ההורית; ההימנעות מהתערבות מדגישה את העובדה שהילד חי, בראש ובראשונה, בחסות הוריו ובאחריותם, וכי מעמד המדינה או החברה משניים במעמדם, אלא אם כן מתברר שדרושה התערבות המדינה לשם הגנה על הילד (236 ה-ו).
(7) במקרה הרגיל ההנחה היא ששיקול-דעת ההורים מסמל ומגבש באופן הטוב והמדויק ביותר את ההחלטות הראויות בגידול הילדים (236 ו-ז).
(8) ההנחה בדבר התערבות מינימאלית של המדינה נסתרת משיוצאים מתחומי המקרה הרגיל, קרי, כאשר מתעורר משבר בתא המשפחתי; התערבות המדינה תידרש לא משום
223
הפרת חובה מחובותיו של הורה כלפי המדינה, אלא משום הפרת החובה כלפי ילדו; המדינה מתערבת כשהיא נחלצת להגן על הילד (237 א-ב).
(9) כוחה של המדינה להתערב נעוץ בחובתה כ-PARENS PATRIAE להגן על אלו מאזרחיה שאינם מסוגלים להגן על עצמם (237 ב).
(10) הנסיבות הדורשות התערבות המדינה הן אלו שבהן אין ההורים ממלאים את תפקידם כראוי, או אלו שבהן מתעוררת מחלוקת בין ההורים בכל הכרוך בתפקידם ובמימוש זכויותיהם כהורים - משמורת, חינוך וכדומה, ונדרשת הכרעה בין גישותיהם הסותרות. במקרים מן הסוג השני התפרקותו של התא המשפחתי מחלישה את האוטונומיה של ההורים ואת ההגנה שלהם מפני התערבות המדינה, ומגבירה את הכוח (והצורך) של המדינה להתערב, דרך מערכת בתי המשפט (237 ב-ג).
ד. (1) אין פירושה של האוטונומיה של ההורים כי אין הם מוגבלים בהחלטותיהם. אין היא מתירה להם לפעול כראות עיניהם ללא הגבלה ובשרירות, תוך התעלמות מצורכי הילד ומטובתו (237 ד).
(2) במסגרת יחסי הורים-ילדים אכן נתונה להורים הזכות הטבעית לגדל ולחנך את ילדיהם. במסגרת היחסים הפנים-משפחתיים זכות זו מולידה אך כפיפות הילד להוריו (237 ד-ה).
(3) זכותם של ההורים היא יחסית, והיא מוגבלת על-ידי זכויות הילד וטובתו (237 ה).
(4) יש שהאינטרסים של הילד, זכויותיו וצרכיו באים לידי ביטוי ב"עקרון טובת הילד", שעל ההורים לפעול על פיו בבואם למלא חובותיהם ולממש זכויותיהם; יש שזכויות הילד יעמדו על רגליהן שלהן, והילד יופיע במערכת לא רק כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פתרון סכסוך בין ההורים, אלא כצד מלא לסכסוך, שאת זכויותיו יש לאזן כנגד זכויות הצדדים האחרים לסכסוך (237 ה-ו).
ה. (1) הכרה בזכויותיהם ובחובותיהם של הורים באה לידי ביטוי בפרק השני לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-238( 1962 ג-ד).
(2) זכויות ההורים כלפי ילדיהם ניתן לחלק לצורך העניין דנן לשניים: משמורת ושאר ענייני האפוטרופסות (239 ב).
(3) במצב הרגיל (כשהתא המשפחתי שלם) חופפות המשמורת והאפוטרופסות הטבעית, אולם משמחליטים האב והאם לסיים את חייהם המשותפים ולהיפרד זה מזו, קם ההכרח להעניק משמורת פיזית על הילד לאחד מהם, והאחר זוכה בזכויות ביקור בלבד (239 ב-ג).
(4) להורה המשמורן אין זכות יחיד על כלל ענייני האפוטרופוסות, והענקת החזקה למי מן ההורים משיירת זכויות עודפות המוסיפות להיות נתונות לשני ההורים גם יחד (239 ג-ז).
(5) להורה המשמורן נתון שיקול הדעת לקבל החלטות שהן טפלות או אינהרנטיות לזכות המשמורת, בלא צורך להיוועץ בהורה האחר. יש גם החלטות שעל ההורה המשמורן לקבל על דעת עצמו במצב חירום, תוך חובה ליידע את ההורה האחר ולשתפו בהמשך התהליך בהקדם, וברוח זו מנוסח סעיף 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (239 ז- 240 א).
(6) קשה לגדור את קו הגבול בין אותם נושאים שהם טפלים ונגררים אחר המשמורת, לבין הנושאים שההכרעה בהם נותרת בידי שני ההורים, אך נראה כי ניתן להכליל ולומר
224
שמדובר בהחלטות עקרוניות הנוגעות לזכותו-חובתו הכללית של ההורה כלפי הילד: דאגה לחינוכו הכללי והדתי של הקטין, פיקוח על רכושו, דאגה לבריאותו של הקטין. בכל הנושאים הללו על ההורים להחליט תוך שיתוף פעולה והסכמה, ולעתים כרוכה הפעולה באישור בית המשפט. גישה זו משתמעת גם מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, בסעיפים 240( 25-24 א-ו).
משתמשת