זיכרון ילדות

הועבר מדף זיכרון קדום כדי למנוע בלבול - לא מדובר ב"זיכרון הראשון שלי".

עדי יותם (01.12.2002 14:11):
שאלת סקר (הסיבה לשאלה תגיע אחרי התשובות...):
נסו להעלות זיכרון נעים מילדותכם, שאמכם או שני הוריכם היו מעורבים בו.

אביב חדש (01.12.2002 14:18):
כתה א'. הכתה נמצאת במושב, מרחק רכיבה על אופניים. אני רוצה להיות כמו אחד הילדים (מתוך עצמאות) שמגיע לכתה כבר ב 7 בבוקר, ומחכה בערך חצי שעה-שעה עד שהמורה תגיע והכתה תיפתח, מכיוון שהוריו עובדים מחוץ לבית. אני קמה מוקדם, בשקט בשקט מכינה לעצמי סנדביץ' עם שוקולד (בטוח) תוך כדי הריסת 1/2 ככר לחם, ונוסעת על האופניים לכתה. שם אני מחכה ומחכה, אני חושבת שהוא אפילו לא התייחס אליי. אמא שלי מתעוררת, ואני לא נמצאת (הייתי בת 6 וקצת), מחפשת ומחפשת, עד שמוצאת אותי בכתה. נלקחתי הביתה וננזפתי על כך שדאגו לי, וחיפשו אותי.
צריך למצוא ישובים באטלס ואני לא מוצאת כלום, האטלס נראה לי ריק מישובים. אמא שלי עוזרת לי למצוא את מה שצריך (אני זוכרת שהיה צריך למצוא את קיבוץ גזר).

בשמת א (01.12.2002 14:42):
אוי ואבוי, מסעדה. מותר מכל הילדות?
שאלתך גרמה לי להבין, שכל הזכרונות הקדומים שאמי או שני הורי מעורבים בהם (קבוצות חופפות) לא היו נעימים.
אבל אולי מגיל חמש אני יכולה לדלות זיכרון נעים. אבל לא אמי אלא אבי מעורב בו.
בקיצור, תגדירי את הכללים.
אם זה מה שאני חושבת, אז התשובה היא: "בחיפוש לא נמצאו פריטים תואמים".

ורד לב (01.12.2002 15:20):
יש לי זכרונות שככה מעורבבים עם תמונות שיש לנו באלבום, אבל אני בהחלט זוכרת מעבר לתמונות.
הכי ראשון, נראה לי שהייתי בערך בת שנתיים וחצי- שלוש.
נוסעים לחרמון. את אחי התינוק השאירו אצל סבתא שלי ואני נסעתי עם ההורים.
התגלשנו במדרונות על שקית של "איווָניר" (הסבתא השנייה עבדה שם) וראיתי ילדה עם בובה, אז רציתי שנבנה בובת שלג, כי האמנתי (באמת) שבובת השלג הופכת לבובה אמיתית. לא ממש נתנו לי, או שבעצם כן בנינו משהו, אבל לא הסכימו לי לחכות לידה עד שהיא תתחלף. זה היה לי ממש קשה!!!

תבשיל קדרה (01.12.2002 16:33):
כמו בשמת. נורא לחשוב.
הכי מוקדם, עם אמי (סביב גיל שנתיים): אחרי שהיא באה "להציל" אותי מהגן. אולי אפילו היא לקחה אותי בזמן, אבל מאוד בכיתי, והיא טיפלה בי, לתקן את מה שעשו המטפלות.
יכול אולי להיות מקוטלג חיובי, כי אמי היתה "בטובים". (כאמור: מהם כללי המשחק?)
יש גם זכרון משעשע (אחי כבר דיבר אז, מה שאומר שהייתי לפחות בת 4-5) - אחי ואני הולכים עם אמי, מתעכבים מעט, ואז רצים אחריה ושואלים "אמא למה את בורחת לנו", עם תנועת ידיים מסוימת. (זכרונות עם אחי מגיל זה וקודם, יש לי אי אילו).

נועה ברקת (01.12.2002 18:01):
רק הערת אגב אנתרופוסופית - זה לא מקרי שרוב הזכרונות מהילדות המוקדמת הם טראומתיים משהו. לפי האנתרופוסופים עד גיל שבע בכלל ועד גיל 3 בפרט הילד עטוף והוא למעשה במצב של חלימה, כך שהוא לא אמור לזכור את האירועים שקרו לו, אלא בטכניקות של העלאת זכירונות. בכל פעם שכן יש זיכרון זה בגלל שהמעטפת הזו "נקרעה" והילד התעורר לרגע ואז יש זיכרון.
ולעצם העניין - זיכרונות חיוביים מההורים שלי, בילדות? הצחקת אותי.

קרנינה (01.12.2002 20:38):
אני לא יודעת מאיזה גיל זה, פחות או יותר 7..
הלכתי עם ההורים בשבת בצהריים לגן משחקים ואחותי הייתה איתנו בעגלה.
והיה מזג אויר מדהים. שמש נעימה נעימה...
ועשיתי איזה תרגיל על אחד המתקנים (נדמה לי שנתליתי הפוך) ואמא נורא התלהבה...

יונת שרון (01.12.2002 23:44):
הממממ. רשמתי למעלה (לפני השאלה) זכרון ינקות נעים עם אמא שלי. אבל כשאני מנסה לשחזר זכרונות נוספים שהיא מעורבת בהם, אז או שהם לא נעימים, או שאני לא זוכרת אותה בהם (למרות שברור לי שהיא הייתה שם ברקע).

עדי יותם (02.12.2002 00:29):
הדגש הוא על הנעים, ועל אמא/הורים. לא על הינקות. תרגישו חופשיים להוסיף עוד. רק תעשו לי טובה, אם רק עכשיו נכנסתם לדף הזה - אל תקראו עד הסוף, אלא תעצרו ותחשבו על זיכרון כזה.
תודה תודה תודה לכולכם שכתבתם. היה מרגש מאוד לקרוא, בעיקר בגלל הסיבה שבגללה שאלתי (רגע, סבלנות).
בשמת, נועה:
אז פשוט ניסיתי להוכיח נקודה כלשהי, בַּדיון על ההישארות בבית למול חזרה לעבודה. אנשים רוצים לעבוד, שיהיה כסף, שיוכלו לתת לילדים שלהם "מה שלא היה להם" או "את הטוב ביותר" או כל מיני שטויות כאלה. מה שבסוף נשאר עם הילדים הוא לא זיכרון של בארבי נוצצת או טיול לדיסניוורלד. אפילו בסיפור של ורד על הנסיעה לחרמון, שימו לב שהיא כתבה שאחיה לא בא. מה שהילדים זוכרים הוא הזמינות של האמא. דברים פשוטים פשוטים, יומיומיים. אבל אמא ראתה איזה תרגיל עשיתי והתלהבה, נגעה בי במגע רך, הראתה לי שאני חשובה.
והזיכרון שלי? אני יושבת במרפסת עם אמא שלי בערב ואנחנו משחקות "ארץ-עיר".

עירית ל (02.12.2002 07:45):
זכרון טוב שלי שאני ממש אוהבת הוא לא ממש ספציפי, אלא מתמשך - איזה כיף היה להכנס למיטה של ההורים בבוקר ולשכב בין שניהם.
עוד זכרון טוב מהסוג הזה - לשכב במיטה שלי ולהקשיב לקולות הבית. ההורים במטבח מדברים, מסדרים, מישהו הולך לשירותים, מדליקים טלויזיה, קומקום רותח, הולכים להוציא חלב מהמקרר. ואני במיטה מקשיבה.
הנעימות והבטחון שהרגשתי בילדות, התחושה העמוקה שזה הבית שלי ואלה ההורים שלי, תחושה שנובעת נדמה לי מעומק התלות שלי בהם, הם בעוצמה שלא משתחזרת היום. אני לפעמים מקנאה בבני כשאני חושבת כמה חזקה יכולה להיות תחושת השייכות שלו.

זיכרון חמים ונעים מגיל הגן הוא שאבי מקריא לי סיפור לפני השינה, אני זוכרת את תחושת החמימות מתחת לשמיכה, ואני אפילו זוכרת את הסיפור והציורים, סיפור על כלב שקינא בכל תשומת הלב שעברה לבובה החדשה שהילדה קיבלה, הוא גונב את הבובה ומחביא בבור שחפר. כמובן שהסוף טוב, והוא מגלה שהוא עדיין אהוב וגם מחזיר את הבובה. (זה בודאי סיפור שאהבתי כשאחי נולד...) ולאחר מכן זיכרון מגיל 8, אני מקשיבה כאילו בדרך אגב, כשהוא מספר בעל פה לאחי הקטן, בהמשכים, מדי ערב (היינו באותו החדר) את הסיפור על פנג הלבן של ג'ק לונדון. הסיפור הקסים אותי. (גם סיפור על כלב...) בהשראת הזיכרונות האלה, עד היום למרות שבני כבר קורא שוטף אנחנו מקריאים/ממציאים לו סיפור מדי ערב.
עוד זיכרון מגיל הגן, אבי רוחץ כלים ואני "עוזרת" לו, אני זוכרת את תחושת האחווה, את פקק התרמוס האדמדם שצף בסיבובים בכיור, את הכיוונים המשתנים של זרם המים כשמזיזים מתחתיו כפית, ואת אבי שורק מנגינות נעימות שגרמו לכל העניין לחוש כמו משחק עליז.
אבי קורא לי לאכול ארוחת ערב, הוא קופץ על השטיח כמו צפרדע ענקית לכיוון חדר אוכל, אני מתפוצצת מצחוק.

לי יש זיכרון מהלידה שלי, בתור תינוקת.
היה רגע שהתמהמהו לגזור לי את חבל הטבור.
קראו לסטאז'ר אם אני זוכרת נכון,
רגע של בהירות או בהילות מסויימת ותחושה של הקומפוזיציה בחדר.
אף אחד לא מאמין לי כמובן.

בכל זאת: אמא שלי תלתה סוכריות על העץ בגינה ואני קטפתי אותן...
והי מסעדה... אני הולכת לעבוד כי אני נהנית...

גם אני, נועה! אני בעד שאנשים יעשו מה שעושה להם טוב. רק התייחסתי לנימוק הכלכלי שבגללו טוענים אנשים לפעמים שהם חוזרים לעבודה ולא נשארים עם הילדים.

מסעדה, את מתכוונת לעניין הזה שהורים טוענים שהם הולכים לעבודה כדי להרוויח כסף בשביל הילדים ?

הורי, ואמא שלי במיוחד, עשו שמיניות באוויר כדי לעבוד ולהרוויח את הכסף עם הילדות בבית.
כשאמרת "זכרון ילדות" אז חשבתי על אירועים. והאירועים, מה לעשות, או לא נעימים, או לא כוללים את אמא.
אבל אם לא מדובר ב"אירוע" (איך בלעתי את המלח מהמלחייה מפני שאמרו לי לא לבלוע אותו... והתוצאות....), אז יש לי רגשות מאוד חיוביים מזה שגדלתי עם שני הורי. והשנים הכי מאושרות בחיי היו השנים שהיינו בסקנדינביה, מפני שהייתי עם שני הורי כל הזמן, כולל טיולים, מפגשים חברתיים ועוד ועוד.
למעשה, אף אחד מהורי לא חשב מעולם במנטליות של "להרוויח כסף כדי שיהיה לילדים משהו שלא היה לי".
לאבא שלי אין אידה-פיקס על כסף בכלל,
ואמא שלי בהחלט בהחלט רצתה שלילדות שלה יהיה משהו שלא היה לה:
אהבת אם
טיפול של אמא
לגדול בבית ולא במוסדות (מעון יום, משפחה אומנת)
לשחק וליהנות במקום להיות כלואה בשמלות שאסור לזוז איתן ובבקבוקים בשיער שאסור לפרוע

אולי בגלל זה, כשבתי הבכורה היתה בערך בת שנה, אמא שלי (הביקורתית, הלא מרוצה משום דבר) פתאום אמרה לי איזה יום:
"כמה טוב לבתך. הלוואי שלי הייתה אמא כמוך"

(אני מתרגשת כל פעם שאני נזכרת בזה).

שליחה על ידי לולי* » 15 יוני 2003, 03:46

אני זוכרת שתמיד בבוקר אמא שלי הכינה לי ולאחי כריך לבי"ס, היתה יורדת ומלווה אותנו עד הכיתה (בי"ס יסודי היה מול הבית). בסוף היום היתה מחכה מחוץ לכיתה כדי לקחת אותנו הביתה. היא היתה רצה בין הכיתות כי הכיתה שלי היתה בתחילת המסדרון ושל אחי בסוף אז כדי לא לפספס אותנו ושלא יווצר מצב שמישהו מאיתנו ייצא ולא ימצא את אמא בחוץ, היא פשוט היתה רצה!!
אני זוכרת שהיינו נוסעים בקיץ בכל שבת לחוף דור ומבלים מהבוקר עד השקיעה בחוף הים. אני זוכרת שהייתי יוצאת מהמים מתה מרעב, מקבלת מגבת מאבא וטורפת את הפיתה הכי טעימה בעולם, שאמא שלי היתה מכינה, פיתה עם טונה ומטבוחה. מטבוחה שאמא שלי היתה מכינה כל יום שישי והיתה מתבשלת על האש במשך שעות רבות ואיזה ריח היה מתפשט בבית!!

שליחה על ידי רינת* » 15 יוני 2003, 08:17

ניסיתי וניסיתי. לא קל. בסוף מצאתי את זה: גיל 9-10, חוף הים (?), אמא שלי מסרקת אותי (שתינו עומדות, אין כמעט מגע גופני) ואומרת שיש לי שיער מקסים.
בפשפושים בזיכרון חיפשתי איזה חיבוק או התרפקות, אבל מאלו לא מצאתי כלום. זה המקום היחיד של רוך, חיבה ועדינות שגיליתי.

אני זוכרת שעות ארוכות שאני ואבי מסתכלים אחד בפנים של השניה אבל הפוך - כך שהסנטר כאילו האף והפה קצת מעוות - צחקנו המון.
אמא שלי הייתה מספרת לנו סיפורים עליה כשהיא הייתה ילדה אבל היא סיפרה אותם בשם הבדוי "סיפורי פרידה" - הסיפורים היו מצחיקים וגם קצת עצובים.
זיכרון מגיל 4, אני אחותי ואימי טסנו ביחד מדרום אפריקה לישראל (אבי הגיע ארצה לפנינו), וכשהגענו לשדה התעופה עברנו ליד חלון זכוכית ענק (זה מהתקופה שעוד לא היה אולם קבלת פנים) וכל האנשים נופפו לנו לשלום, אמרתי לעצמי "איזה מקום נפלא ואוהב" הייתי משוכנעת שכל האנשים מאוד חברותיים ואוהבים והם מברכים אותנו לשלום!

הייתי כנראה בת שנתיים וחצי,
ישבתי ושיחקתי על הרצפה, ונכנס השכן שלנו עודד. הלכתי לאמא לי ואמרתי לה 'עודד', והיא חשבה סתם אומרת. כדי לשמח אותי היא לקחה אותי על הכתפיים והלכנו לסלון וראינו את עודד. אמא שלי מאד התפעלה ממני שידעתי להגיד לה שעודד הגיע, והיא התחילה לקפץ בבית כשאני על הכתפיים שלה וזה הצחיק אותי מאד.

אבא אחיותי ואני נוסעים ליער ירושלים, לקטוף פטריות אחרי הגשם, אח, איזה ריחות.
אמא ואני אופות עוגיות, אמא מתפעלת מהצורות היפות שאני יוצרת עם הבצק.
מעולם לא היתה לי סוכה בחג סוכות, חג סוכות אחד ביקשתי מאבי לבנות איתי סוכה, מצאנו קרשים, דפקנו מסמרים, יצאה חצי סוכה אבל אני הייתי מאושרת עד הגג. (טוב יש לו שתי ידיים שמאליות, הוא יודע לכתוב, עתונאי וסופר).
ורציתי להודות למסעדה על הדף הזה, ועל המסקנות החכמות שאת מגיעה אליהן ומשתפת אותנו בהן.

זה עוד רלוונטי? הגעתי לדף הזה בגלל גריין...
משהו שרציתי לספר לאלמונית שיש לה בעיה באינטימיות.
הזכרון הכי אינטימי וחם מאמי הוא מגיל 5-7 בערך: "טיפול כינים" אמא יושבת על הספה בסלון ואני נשכבת לידה ושמה את הראש על הברכיים שלה. היא מלטפת לי את הראש, מזיזה את השער ביידיים ו"מחפשת כינים". המון חום ואינטימיות היו בקטע הזה למרות שהיה כאילו טיפולי. אמא שלי בכלל טוענת שזה היה סתם כיף ופינוק לשתינו. אני זוכרת את עצמי מבקשת ממנה "אמא תחפשי לי כינים".

ורציתי להודות למסעדה על הדף הזה, ועל המסקנות החכמות שאת מגיעה אליהן ומשתפת אותנו בהן

גם אני חתול

שליחה על ידי .מי* » 07 מרץ 2004, 16:19

לי יש זכרון בדוק מגיל שבעה חודשים.
זאת תמונה שהיתה לי בראש במשך שנים כשדיברו על המסעדה שהיתה לסבא וסבתא שלי, וזו לא היתה תמונה של מסעדה בכלל אלא של כסאות לבנים עומדים לפני גרם מדרגות שעולה למעלה.
פעם סיפרתי על התמונה הזאת לאבא שלי, כי היה לי מוזר שזה מה שעולה לי לראש כשאומרים "המסעדה", והתברר שזה מה שראו מן המיטה בה ישנתי כשביקרנו אצלהם.
זה היה בחו"ל, והייתי שם פעם אחת בלבד, למשך שלושה שבועות, בגיל שבעה חודשים.

המון חום ואינטימיות היו בקטע הזה למרות שהיה כאילו טיפולי.
מיכל,
פעילות זו, פילוי כינים, קיימת אצל קופים (סליחה על ההשוואה, אבל...), ושם היא בהחלט פעילות חברתית ולא רק טיפולית.
ג'יין גודול מתארת זאת בספרה "אני והשימפנזים" (היא משתמשת במונח "לסרוק", או אולי המתרגם החליט כך). לדבריה יש לזה אפקט של קרבה. אינני זוכרת את הפרטים, אבל יש לזה גם קשר עם ההיררכיה החברתית בשבט.

האמת, אין. זוכרת כמה לא נעימים או בהם חשתי מבוכה. זוכרת שהייתי גאה שאמא שלי הכינה לי תחפושת מיוחדת לפורים. אני חושבת שהייתי כבר בכתה ג לפחות.

מיכל, גם אני הייתי הייתי מבקשת אמא תחפשי לי כינים חדשות לבקרים D-:
זו פעילות באמת אינטימית, בכלל לא טיפולית בעיני. מאפשרת שיחה טבעית על המתרחש בראש..
עכשיו כשאני אמא יצא לי לחוות את זה מהצד השני ותמיד אני שמחה ברגעים קופיים כאלה עם הקופקוף שלי החמוד.

> ברונית מקווה שהכינים לא ייקחו אישית את הנכתב וישובו לבקר במחוזותנו.. מאידך הקיץ מתקרב.. <

אני זוכרת את אמא מביאה לי אורגן יפה, עם חוברת תווים בלי שבכלל ביקשתי .
ועוד זוכרת אותה מלמדת אותי שירי יום שבת (שבאזי וכאלה).
ואת אבא שהיה בעל מכולת מחלק לי ולשאר הילדים ממתקים...
היו ימים...

אבא שהיה בעל מכולת מחלק לי ולשאר הילדים ממתקים.
זה היה החלום שלי כשהייתי קטנה, אבל אבא שלי היה "רק" רפתן.

והחלום שלי אביב חדש זה לחיות במושב ולהאכיל תרנגולות ולחלוב פרות...

שליחה על ידי תמר_ס* » 31 מרץ 2004, 07:44

שלשום קראתי את הדף הזה ואתמול נזכרתי במשהו.
הייתי בחוץ עם הפשפש, הוא ירד מגדר וקיבל שפשוף בבטן. באותה שניה נזכרתי שהייתי בערך בת 5, חזרתי מהגן וכלב אחד רדף אחרי ועליתי על גדר וכשירדתי ממנה קיבלתי חתיכת שפשוף בבטן חבל על הזמן.
בחיים לא הייתי נזכרת בזה אם זה לא היה קורה למתן ולא הייתי נתקלת בדף הזה.

לגבי הנקודה שניסית להוכיח, מסעדה יקרה, אני לא מסכימה איתך. זכרונות טובים או קשר טוב עם ההורים לא קשור אם ההורה עובד או לא, אלא בקשר עם ההוקה . יש לי הרבה יותר זכרונות טובים מאבי שהיה עובד הרבה , מאשר עם אימי שעבדה מעט.

אתמול בכניסה לסופר זינקה עלי הכותרת הזו. נכון שהיא נהדרת? לקריאתה, פתאום 'נפלה' עלי בבת אחת תחושה חמימה, נוסטלגית - של זכרונות. זכרונות ילדות, זכרונות נערות, זכרונות זוגיות, זכרונות הורות, זכרונות! והכל - זכור. מעודכן. ממש כמקרא הכותרת!
אלא מאי? קריאת האותיות הקטנות הבהירה שמדובר בעדכון הזכרונות של מכשירי הסלולר... נו, אתם יודעים, כל ענין שינוי הקידומת הזה (מי היה מאמין ששינוי קידומות הוא ענין כה גדול גם שלא בעניני גיל :-\). נו, טוב. אחלה קופירייטר, חייכתי לעצמי בחיוך עקום של מי שחש מרומה. הנה כזה -

אבל אז, בדרך הביתה, זה היכה בי - רגע! למה ש אני לא אעשה בה שימוש? הרי זו אחלה כותרת לדף בבאופן!

אני מודה שאני לא עד הסוף סגורה על מה אפשר/כדאי/רצוי שיכתב בדף כזה.

אפשר סתם לדבר על זכרונות חשובים. אני זוכרת (כן, כן, מה לעשות, לפעמים חייבים להשתמש בפועל מהשורש הזה), שקראתי היכן שהוא, שחשוב לדבר עם הילדים על החוויות המשותפות שלנו כמשפחה. להיזכר ולהזכיר. ביחד. אפילו לשבת עם אלבום התמונות. הוסבר שם שזה חשוב, מפני שהשיחות הללו, הן שיוצרות את ההווי המשפחתי, את תחושת ה'ביחד', את הבטחון. וזה ממש עדכון זכרונות, לא?
אפשר גם לדבר על 'תיקון' זכרונות לא נעימים. על דרכים לעשות זאת, כמו למשל...כתיבה כאן בבאופן...
אפשר אפילו להגיע למדע בדיוני - להזכר בסרט זכרון גורלי בימים שעוד לא שערנו שהגיבור שלו יהפוך למושל קליפורניה.
ואפשר...מה שתירצו!

רק תודו שממש חבל לבזבז כותרת כזו על עדכון מכשירי סלולר...
מה אתם אומרים?

זיכרון ילדות
זיכרון קדום

נפלא!
רצה לבוידעם לאוורר ולברור זכרונות, אולי נמצא משהו מתאים.

אוי. איזה כיף. דף כזה שנפתח ככה, ממלא את הלב באהבה לאתר המכיל כל הזה. ולכותביו.

שליחה על ידי נועה* » 04 מאי 2004, 14:50

ואני לא זוכרת כלום או כמעט כלום מהילדות והבגרות. הכל מחוק

ואני לא זוכרת כלום או כמעט כלום מהילדות והבגרות
התגובה הראשונה שלי היתה : כמה עצוב. אח"כ נזכרתי בזכרונות שלי וחשבתי לעצמי - הלוואי עלי.

איזה דף גאוני!
וזיכרון נפלא בשבילכם- ריח פרחי היסמין....יו...איזה ריח חמים ונהדר! זה הריח של שבת בבוקר מבחינתי. לקום ולרוץ החוצה ולמלא את הריאות.
ו מ י כ ל - מגיע לך @}יסמין אחד לפחות על הרעיון!

לי קורה לפעמים שיש איזשהו ריח בסביבה מסויימת, או בחפץ מסויים שמוכר לי מהעבר ואני לא מצליחה לזהות מאיפה בדיוק. אבל את התחושות הטובות או הרעות שהריח מעורר לי אני זוכרת!
נפלאות הזיכרון....

בעקבות רעיון שהופיע במשימה של אשת קשת, התחלתי לספר לבת הגדולה שלי סיפורים על הילדות שלי. כל מיני סיפורי זכרונות מאושרים, מפחי נפש קטנים, וסתם מקרים מצחיקים /מוזרים. למשל, על איך שאחי הקטן ברח עם כמה ילדים מהגן ומצאו אותם בשלולית של בוץ, על אחותי הקטנה שנעלמה לי כשהייתי אמורה לשמור עליה ובסוף מצאתי אותה ישנה במיטה של ההורים, על איך שלא היה לנו כסף לחזור מהבריכה כי קנינו בו ארטיקים, על ימי הולדת, על חגים (זה עכשיו הלהיט). לפעמים אני מספרת את הסיפור כמו שהיה, אבל בדרך כלל משנה קצת, משלימה חורים בזכרון וגם מייפה קצת אם הסיפור האמיתי עצוב מדי או סתם משעמם. היא נורא נהנית, ועכשיו התחילה לבקש גם מבעלי שיספר על הילדות שלו.

"הלילה
ישאר בזכרוני
ליל אבן:
שארית מים הנפש
שרתח.

הלילה
ישאר לי
ליל מרגליות."

מליל קונצרט סוף השנה דאשתקד (כתבתי לקראת, לבסוף התבדיתי. היה אחד הגרועים. על כן, אולי צריך להוריד את המרגליות בסוף),
זכרון משנה שעברה.

והיום ניזכרתי, שכשהייתי קטנה הייתי הולכת דרך קבע "לאיבוד" עם בן דוד שהיה בגילי (בערך בגילאי 4-6) ונורא נהנינו.
כמעט בכל פיקניק של ההורים היינו נעלמים, וזה היה נגמר בזה שמשטרה היתה מגיעה וכאלה.
משום מה תמיד נהנינו ולא הרגשנו לחץ או פחד.
פעם למשל, ההורים שלנו הקימו אוהל בהר מירון (משפחה דתייה), למס' ימים. ואני החלטתי ללכת לקטוף פרחים ולמכור אותם! אז טיפסנו אני והבן דוד, (בגילאי חמש בערך) בהרים אי שם. כשחזרנו (וזכרנו את הדרך!) התברר שחצי מבאי המקום חיפשו אותנו...
בפעם אחרת, שזכורה לי, ההורים עשו פיקניק ליד הדולפינריום, אני והבן דוד, כבר בני שש, החלטנו ללכת למקום יותר מעניין - הלונה פארק! התפלחנו לשם מבעד לגדרות והיינו שם כל היום. היה כל כך כיף. כמובן שמשטרה כבר חיפשה אחרינו...
והיו עוד ועוד...
תמיד זכרנו את הדרך והכל. לא פחדנו. פשוט עשינו מה שרצינו, כולל לחצות כבישים, לטפס על הרים. אני רואה את זה כבגרות מופלאה. להורים זה עלה בבריאות.

איזה יופי, קלא! נדמה לי שלא ראיתי את זה. ואם כן, אז הזכרון המחורר שלי מאפשר לי להנות שוב

.

בימים האחרונים, אני מתעסקת עם איזשהו זיכרון מאד משמעותי לי, משהו מהעבר הקרוב דווקא. אני מעלה אותו לעצמי בכוונה, מלטפת אותו קצת, ומניחה לשימוש חוזר. זה קצת מזכיר לי ילד שמוציא שוב ושוב מהכיס את האוצרות שלו כדי להסתכל עליהם, למשש, לאהוב, ואז מחזיר בחזרה למשמרת, בכיס...

לקראת הביקור השנתי של אחותי בארץ בעוד שבוע -

זכרון ארוחות ערבי שישי ושבת בבית הוריי, בימים בהם היינו יחד, ארבע האחיות ושני ההורים, סביב שולחן אחד, כל שבוע.
החידות הלשוניות של אבא שלי (משחקי "הוא והיא" בחרוזים, "קפד ראשו" ודומיהם), מעגל הסיפורים של אימא שלי (כל אחד מספר מה הדבר הכי טוב שקרה לו השבוע, ולאיזה דבר טוב הוא מצפה בשבוע הבא), ההומור הפנימי-משפחתי...

יש לי הרבה זיכרונות ילדות על גיל 9.

אני זוכרת ממש טוב.

הזיכרון הראשון מופיע בדף זיכרון קדום

אני זוכרת את המקלחת. לא היתה אמבטיה, רק טוש. אמא היתה מקלחת אותי ואת דקלה ביחד בעמידה. אחר כך אנחנו רצות לחדר שלנו, שהיה בו תנור נפט ועליו קומקום.

גם היתה החולצה הכתומה שקיבלתי פעם, עם מקום ארוך במיוחד לכפתורים של הידיים. מיכל מאוד אהבה אותה.

והכי אהבתי את המכנסי קורדורוי הדק בצבע בורדו עם גומי וכיסים מקדימה.

השכנה ("האמא השניה") זיוה, ודורון, שגדול ממני בשנה. היינו חברים טובים מינקות. הנשיקה שהוא רצה לתת לי כשעברנו דירה, והמעבדת פיזיקה במרתף של הבית שלו, עם ריח מתוק טחוב של מרתף. והנמשים שלו, ואיך שהוא סחב באף.

אמבטיה מתנפחת ואנחנו רצים בחוץ, זיוה מבשלת דייסה לשגיא, מכינה חביתה עם צ'יפס וזה טעים, הריח של הבית שלהם, והסמרטוטי רצפה שהיא היתה רוקמת עליהם שטיחונים לגן. וזה שהיא אומרת יום הולדת עם חולם ולא עם שורוק. יש לי תמונה מפורים בחזית של הבית שלהם, אני מחופשת לאינדיאנית עם שמלת יוטה, נזר עור עדין קלוע מעוטר בנוצה, עומדת זקוף על רקע קיר לבן עם חלון מקושת. ומומו שסגר את דורון בחבית - תמיד הפחידו אותי הדודים של דורון, וגם אבא שלו. כולם עם זקנים ג'ינג'ים – של מומו פרוע (הוא גר בנאות הכיכר) ושל מיכה מסורק של איש צבא. כשהוא היה מגיע הביתה בדי-500 שלו תמיד הייתי רצה הביתה.

והדלקת קרום המוח בגיל שלוש. אני זוכרת את הרגע המדויק שחטפתי את זה. טיפסתי על הסולם קשת וכשהגעתי לאמצע, איפה שהכי גבוה, פתאום נפלתי מהסולם למטה, על הגב. כאב ראש וכאב בטן איומים ומפלחים. חשבו שהתייבשתי. ואחר כך בבית חולים אני מקיאה אל תוך פח באמצע מסדרון. במרחק מה ממני מתגודדים הורי עם הרופא. איכשהו, חלק ממני נוכח איתם. מקשיבה. הוא טוען שאני "ארטיסטית". זה היה עוד לפני שאיבחנו את זה כדלקת קרום המוח.

נילי ויוסי מביאים לי לבית חולים בובה של כלב בערך בגודל שלי. הוא צהוב ושמח, ולימים הידבלל כהוגן. הוא מזכיר לי את האגדה של הנס כריסטיאן אנדרסן על שלושת הכלבים ששומרים על האוצר, כאלה שעיניהם גדולות כמו צלחות. הוא ליווה אותי הרבה שנים.

בדיקת EEG: אני צריכה להיכנס לתוך אמבטיה מלאה בחומר מסריח. הכי מסריח שהרחתי עד אותו רגע. אני משתוללת ומתפתלת ובסוף נכנעת, נכנסת לאמבטיה כולי ומחברים לי אלקטרודות לראש. יש שם את הגיברת מהבדיקה, אחת או שתיים, מדיפות צחנה בעצמן. אמא שלי מקריאה לי את מיץ פטל.

שעת בין ערביים, האוטו חונה מתחת לסככת אזבסט של חניית בית חולים. אור צהבהב עכרכר מפנס של שנות השבעים. מטפס עם פרחים סגולים. אני מרגישה זוועה. חלשה. מבקשים, משדלים אותי לשתות תרופה מרה "בשלוק אחד". אני לא מצליחה את הכל בבת אחת וגם מנזילה חלק.
> עד היום אני לא מסוגלת לשתות שום טיפה מרה. אולי בגלל זה? <

תודה שהקשבתם (-:

שבת סתווית.. אבא לוקח את שלושת הגדולות לגבעת העץ. אורז דברים בתרמיל חאקי מרופט ודביק. אמא נשארת עם התינוקת בחדר. אני ממש לא אוהבת טיולים רגליים וכולם שומעים על זה. אנחנו עולים בדרך המתפתלת,עוקפים את(רוב)שיחי הקידה הקוצנית ומדלגים מעל "העוגות" שפיזרו הפרות שרועות סביב הקיבוץ. החלק האחרון הכי תלול. בדיוק בערך כשאנו מגיעים לראשה השטוח של הגבעה (את העץ כרתו במלחמת השחרור) ומשתרעים לנוח על סלע רחב שקצת התחמם בשמש - מתחיל לטפטף.
אבא מוציא מהתרמיל יריעת נילון ענקית שעוטפת את כולנו.
אחר כך הוא מחלק לנו קוביות מדודות של שוקולד פרה.

סבא שלי נותן לי לירה לקנות שתי מסטיק עגול .(ואומר לי לשמור את העודף!