_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: דגנית ב
...הדפוס שיפוע פרטיות (127) מבהיר שבכל בית יש צורך בחדרים שבהם אפשר להיות לבד. בכל משק בית של יותר מאדם אחד, הצורך הזה הוא בסיסי והכרחי – בית המשפחה (75), בית למשפחה גרעינית (76), בית לזוג (77). הדפוס הנוכחי, המתאר חדרים פרטיים, מהווה הקבלה והשלמה לפעילות החברתית שמתאפשרת באמצעות אזורים משותפים בלב (129).
אין אדם היכול להיות קרוב לאחרים, בלי האפשרות להיות גם לבד.
אדם שגר בבית בלי חדר לעצמו יתקל כל הזמן בבעיה: הוא רוצה להשתתף בחיי המשפחה ושיעריכו את חשיבותו כחבר בקבוצה; אבל הוא לא יכול לפתח ייחוד משל עצמו כי אין בבית מקום שהוא לחלוטין בשליטתו. זה כמו לצפות מאיש טובע להציל מישהו אחר. רק מי שיש לו זהות עצמית חזקה ומפותחת יכול להסתכן ולקחת חלק בחיים משותפים.הרעיון הזה נחקר על ידי שני סוציולוגים אמריקאים, פוט (Foote) וקטרל (Cottrell):
"יש נקודה קריטית ביחסי קירבה, שאם עוברים אותה האמפתיה מפסיקה לגדול. (א) עד לנקודה מסויימת, יחסי קירבה עם אחרים מגבירים את היכולת לגלות אמפטיה כלפיהם. אבל כאשר האחרים נמצאים כל הזמן בסביבה, נראה שהאורגניזם מפתח מנגנון הגנה של התנגדות להענות אליהם... סייג זה ליכולת להיות אמפתיים צריך להלקח בחשבון כאשר מתכננים את הגודל והצפיפות המיטביים של אוכלוסיה עירונית, וכן בתכנון בתי הספר ובתי המגורים המשפחתיים. (ב) משפחות שמיעדות זמן ומקום לפרטיות, והמלמדות את הילדים את התועלת והסיפוק שיש בפרישה לתוך עולם דמיוני פרטי, יראו יכולת אמפתיה ממוצעת הגבוהה מאשר אלו שלא."
(Foote, N. and L. Cottrell, Identity and Interpersonal Competence, Chicago, 1955) pp. 72-73, 79)
אלכסנדר לייטון (Alexander Leighton) טען דבר דומה בהדגישו את הנזק הנפשי הנובע מחוסר פרטיות שיטתי. [Psychiatric Disorder and Social Environment, Psychiatry,18 (3), p. 374, 1955].
במונחים מרחביים, מה צריך כדי לפתור את הבעיה? פשוט -- חדר משלך. מקום ללכת אליו ולסגור את הדלת; מפלט. פרטיות של מראות וצלילים. וכדי להבטיח שהחדרים באמת מספקים פרטיות, צריך למקם אותם בקצה הבית: בקצה האגפים של הבניין; בשוליו של שיפוע האינטימיות (127); הרחק מהאזורים המשותפים.
נתבונן בחברי המשפחה אחד אחרי השני, בצורה יותר מפורטת:
הרעיה. נתבונן בה ראשונה כי בדרך כלל היא זו שנתקלת בקושי הגדול ביותר. היא שייכת לכל מקום, וכל מקום בבית שייך לה באופן כלשהו, אך רק לעיתים נדירות יש לאשה חדר שהוא אך ורק שלה. המאמר המפורסם של וירג'יניה וולף "חדר משלך" הוא ההצהרה החזקה והחשובה ביותר בעניין הזה – והוא שנתן לדפוס הזה את שמו.
הבעל. בבתים ישנים, היה לבעל חדר עבודה או סדנה ביתית משלו. אבל בבתים ובדירות המודרניים, זה נעשה נדיר כמו חדר לאשה. ואין ספק כי זה חשוב באותה מידה. תכופות, חושב האיש על ביתו ורואה ילדים קטנים משתוללים ועומס של דרישות העצום המוטל עליו. אם אין לו חדר משלו, הוא צריך להשאר במשרד, רחוק מהבית, כדי לקבל שקט ושלווה.
הנוער. לבני נוער הקדשנו דפוס שלם על בעיה זו: דירת נוער (154). טענו שם כי הנער המתבגר הוא הוא שמתמודד עם בניית זהות עצמית חזקה ויציבה; אבל מבין המבוגרים, דוקא מהצעירים נמנע לרוב אזור בבית שמסומן באופן ברור כשלהם.
הילדים. ילדים קטנים פחות מרגישים צורך בפרטיות, אבל הוא עדיין קיים אצלם. הם צריכים מקום לשמור על הדברים שלהם, להיות קצת לבד, לארח חבר בפרטיות. ראו אשכול מיטות (143) ו{{}}גומחה למיטה (188). ג'ון מאדג' (John Madge) כתב מחקר טוב על הצרכים של המשפחה במרחב פרטי: ("Privacy and Social Interaction," Transactions of the Bartlett Society, VOL 3, 1964-65). לגבי הילדים הוא כותב:
"לא פעם, חדר השינה הוא מאגר למרבית החפצים האישים המסבים ליחיד שביעות רצון ועוזרים לו להיבדל משאר השותפים במעגל הפנימי של חייו -- והוא אכן יחשוף אותם ביתר קלות בפני הדומים לו בגיל ובמין מאשר למישהו ממשפחתו."
לסיכום אנחנו מציעים שחדר פרטי -- פינה או גומחה למיטה לילדים הצעירים -- הוא הכרחי לכל אחד במשפחה. הוא עוזר לפתח זהות עצמית; הוא מחזק את הקשרים עם שאר בני המשפחה; והוא יוצר טריטוריה אישית הבונה את הקשר עם הבית עצמו.
לכן:
[h=4]
תנו לכל חבר במשפחה חדר משלו, במיוחד למבוגרים. חדר פרטי מינימלי יכלול גומחה עם שולחן, מדפים ווילון. המקסימלי הוא דירה -- כמו דירת נוער (154) או דירת גיל הזהב (155). בכל המקרים, בנו את החדרים האלה בקצוות של שיפוע האינטימיות -- רחוק מהחדרים המשותפים. [/h]
השתמשו בדפוס הזה כדי לאזן את "הביחד" הקיצוני שנוצר ב{{}}אזורים משותפים בלב הבית (129). גם לילדים קטנים, תנו לפחות פינה באזור השינה המשותף -- גומחה למיטה (188); ובאשר לבעל והרעיה, תנו לכל אחד מהם חדר בנוסף לתחום הזוגי שהם חולקים; זה יכול להיות חדר הלבשה רחב -- חדר הלבשה (189), סדנה או חדר עבודה -- עסק ביתי (157), או גומחה היוצאת מחדר אחר -- חדרי גומחה (179), מעטפת עבודה (183). אם יש לכך כסף, אפשר אולי לתת לכל אחד דירה המחוברת למבנה המרכזי -- דירת נוער (154), דירה לגיל הזהב (155). בכל מקרה צריך מקום לפחות לשולחן עבודה, כסא ו{{}}דברים מחייך (253). לגבי הצורה המפורטת של החדר, ראו אור משני צדדים בחדר (159), ו{{}}צורת החלל הפנימי (191).
משתמשת