המלחמה הזו בלוג

כבר כמה ימים שאני חושבת לפתוח כאן דף על המלחמה הזו. בלוג כזה על מה שעובר עלי בעורף. ויצא לי המרגיעון - מה עשית היום למען עצמך? אז אני מתחילה את הבלוג הזה. למעני.
גייסו היום את בן זוגי. זה בא לי במכה. למרות שכבר לפני שבוע הוא התריע שזה מתקרב. העדפתי לא להיות שם.
אני עוד אחזור לזה.
בערב - חדשות בטלוויזיה. כרגיל - לא בשעה עגולה. רוני דניאל פורץ לשידור בהודעה חשובה - צה"ל מתגבר את כוחותיו ונכנס בשיירה ללבנון - בשידור חי !!! (אתם שומעים חיזבאללה???!) וחוזרים לאולפן. מספר דקות אחר כך הפריצה המפתיעה לשידור - אש על כוחותינו. אותו דבר כמו שקרה בבינת ג'בל - כאשר רוני דניאל דיווח כי הקרב הסתיים וצה"ל מפנה כעת את הפצועים ונפל מטח מפתיע על חיילנו...
זה מרתיח אותי. הכתב שלנו הורג בנו. משמש כמרגל לחיזבאללה.
התקשרתי לדובר צה"ל (ב-144 אין את הטלפון שלו, אז עברתי דרך קצין העיר בחיפה - שם פתוח כל הלילה...) אצל דובר צה"ל הודיעו לי שידיהם כבולות. אם זה לא שטח צבאי סגור - אז זה באחריות הצנזורה. ובכלל - הם מפעילים לחץ מסיבי כבד על ערוץ 2, אז אולי יעזור אם גם אזרחים יפעילו לחץ כזה... אז התקשרתי לחדשות 2. צלצול ואחריו רדיו מושמע בטלפון. כן - סתם כך רדיו, בלי אפילו הודעה שנמתין או משהו. בכל זאת המתנתי. 20 דקות. אחר כך נשברתי. נכנסתי לאתר שלהם באינטרנט ורשמתי תלונה. מעניין אם בכלל יגיבו על זה. (גם כתוב שם שלוקח להם זמן לענות, במיוחד בגלל המצב. אם הם יענו אחרי שימותו לנו עוד כמה חיילים - זה לא יעזור לנו הרבה). בצנזורה תפוס ללא הפסקה.
כן. חשוב לצנזר כל מיני דברים שקשורים במין וכדומה. הצנזורה חשובה בזמן השלום - היא חשובה עשרות מונים בעת המלחמה, על מנת שנוכל להגן על בנינו / בעלינו / אבות ילדינו ...
אולי אפשר יהיה להחרים אותם - להוציא עצומה לעם - לצאת בקריאה להחרים את הרשויות שמשדרות את פעילויות צה"ל בשידור חי. שישדרו שעתיים אחרי, כאשר כבר אי אפשר לגרום לפגיעה. אף אחד לא ימות מחוסר הידיעה בזמן אמת. (הרייטינג לא ירד - כי כולם משדרים שעתיים אחרי - ואלו יהיו החדשות מבחינתנו). שיהיו סקופים בדיליי. להחרים את כל מי שמשדר מהשטח ולהוריד להם את הרייטינג. לעשות את המאבק הזה כאן, כדי שהמלחמה האמיתית שלנו תוכל להגיע למקומות שיתנו לנו שקט, ותעבור עם פחות נפגעים מבנינו ובנותינו.

עייפתי. אמשיך מחר.

מיכל, ערוץ 2 הוא טיפה בים הברברת והפצת המידע.
ערוצי החדשות באינטרנט מפרסמים המון פרטים. הגדולים והרשמיים בהם עוד מגבילים את עצמם איכשהו, אבל הערוצים הפרטיים - כמו חדשות יש"ע, תיק דבקה, רוטר נט ודומיהם - מפרסמים פרטי פרטים ומשחקים לידי החיזבאללה.
אנחנו רואים את התוצאות.
בדרך כלל לא ירו על קרית שמונה בלילה. שלשום פורסם באינטרנט (ואולי גם בטלביזיה - לא ראיתי) שבשעה שמונה בערב יתפנו 500 משפחות מק"ש למרכז, וכמובן - נחת מטח קטיושות באותה שעה.
התקשורת וגם הגולשים מפגינים כולם אטימות וחוסר אחריות מזעזעים. הייתי שולחת כל אחד ואחד מאלה לחיות יום אחד עם החיילים או באחד מהישובים מוכי הקטיושות בצפון,

מיכל,

מחזקת אותך ושולחת כוחות.

ערוץ 2 הוא טיפה בים הברברת והפצת המידע )-:. אני יודעת. וזה לא עושה את זה פחות חמור, או פחות כואב.

מחזקת אותך ושולחת כוחות תודה.

כשהתחילה המלחמה הזו הפציצו את אזור ביתה של חמותי. בהתחלה הזמננו והיא לא באה. היה ברור לי שהיא פוחדת להיות שם ויחד עם זה היא גם לא רצתה לבוא. בעלה לא רצה לעזוב ועוד.. עד שהורי האחיין החליטו לשלוח אותו אלינו - והיא באה כמתלווה אליו. "לטפל בו" ביחד עם בן זוגה (החותן שלי). בימים הראשונים היה ברור לכולנו שזה זמני - יומיים שלושה וזה ייגמר. היה לנו חדר אורחים עדיין מלא בארגזים שמדי פעם מישהו ישן בו לילה או שניים. את הילדים העברנו אחר כבוד לישון בממ"ד, למרות שהמלחמה נראתה רחוקה. הבן דוד הרגיש כך בטוח יותר ולנו זה לא הפריע. אחרי כמה ימים כשהבנו שזה לא נגמר כל כך מהר - עשינו מבצע פינוי ארגזים - סידרנו מקום בארון, הבאנו מתלים לבגדים - כך שירגישו יותר בבית.
שבועיים הם היו אצלנו. בשבוע הראשון חמי התהלך בבית עם פרצוף חמוץ ומצוברח. עד שחמותי החליטה לקחת את העניינים לידיים והתקשרה שיזמנו אותו לעבודה.
בערב שלפני כן לבן הדוד נפלה השן ושמתי משהו מתחת לכרית במקומה. בבוקר הוא קם עצוב ואמר שלא מוצא את השן - הלכתי איתו לחפש וביחד מצאנו את ההפתעה. החיוך שהתפרש על פניו היה מדהים. כאילו לחצו על כפתור ומילד עצוב הפך להיות ילד שמח.
חמי היה בדיוק אותו הדבר ברגע שזימנו אותו לעבודה אורו עינייו והוא נסע בשמחה - וכל יומיים שלשה קפץ אלינו ללילה.
בשבוע השלישי הצטרפו אלינו עוד שני בני דודים מהצפון.
בגדול זה הרגיש לי כמו קייטנה גדולה ( מה שלירי שבאותה עת אכן הייתה אצלי בבית קייטנה כל בוקר עד הצהריים).
היו דברים שהיו לי מאד כייף - פתאם כמו לגור בשבט עם המשפחה המורחבת. נוצרו קשרים מאד טובים עם הבני דודים - עם שני הגדולים היו קשרים טובים כבר קודם. את הקטן ששהה אצלנו 3 שבועות לא כלכך הכרנו לפני כן. (נפגשנו בעיקר בימי הולדת ואזכרות ולא לעומק). גם עם חמותי הייתה שפה משותפת טובה.
השבוע האחרון היה קשה. גם לי וגם לה. מאד השתדלנו לא לדרוך זו לזו על קצות האצבעות.
בסוף השבוע השני שהם שהו אצלנו קיימנו בבית יומהולדת לבני הבכור, וכל המשפחה באה. אני בשיא עצבי במטבח - עם עוד שעה וחצי באים הרבה אורחים, בלי אוכל מוכן, אחרי לילה ללא שינה (הקטנטנה מוציאה שיניים ולא מתחשבת במצב P-: ) וחמותי נכנסת למטבח. חשבתי שאני מתפוצצת וביקשתי קצת מרחב לעצמי. פשוט פניתי אליה והודעתי לה שכיוון שאני לא מעוניינת שנריב ואני ממש עצבנית כרגע, כדאי שהיא תפנה לי את המטבח. לשמחתי היא פינתה ולקחה את זה טוב. לאבא שלי שנכנס ישר אחריה הודעתי שאם הוא נכנס למטבח שיתכונן לקרבות. הוא דווקא היה מבסוט מההודעה ונתן לי להוציא עליו מעצביי - וגם קצת הוסיף שמן למדורה. (אבל במידה ראויה ועם הומור). כמה דקות אחר כך, אחותי ומשפחתה מקדימים בכשעה - שלחתי אותם מהמטבח למקומות אחרים והמשכתי בשלי. חמותי לא התאפקה וחזרה לבקש שוב לעזור. אני כבר הוצאתי קיטור על אבא (כמה טוב שיש, חסוך שלא יחסר), כך שזה היה נסבל.
היו המון רגעים קטנים ומעצבנים של כל מיני דברים ששמו אותם לא במקום, של צורך לדעת מה מכינים לאכול בדיוק כשאני בשיא הפעילות עם הקייטנה ולא יכולה להתפנות, אבל זה מה שיש לה לעשות עכשיו... של החלטה מה הילדים צריכים לעשות, של דריכות מתמדת, של עבודות יזומות שהוסיפו לי עבודה..... והיו גם הרבה רגעים קטנים של רווחה ונשימה - כמו האפשרות ללכת עם הגדולים לחוגים - ולראות אותם רוכבים על הסוסים במשך כל השיעורים בלי הגמדות ברקע (פעם ראשונה שכך אני רואה. בדרך כלל עושה בזמן הזה פיקניק עם הגמדות- ויודעת מה הם עושים ואיך הם רוכבים יפה רק מהסיפורים ומהצצות חפוזות), כמו שעת שינה גנובה אחר הצהריים כשיש מי שמשגיח על הילדים, שיחות נעימות, צפייה משותפת בטלנובלה, התחשבות הדדית.
חלק בי שבע ורוצה לנוח וחלק בי מתגעגע.

קוראת אותך. חיבוקים

קוראת אותך. חיבוקים
גם ממני...

גם ממני.

בן של ידידים היה אחד מארבעת הרוגים הראשונים של המלחמה בתוך טנק והיה קושי רב בזהוי הגופות. התקשורת התבקשה לא לפרסם שמות, למרות זאת ערוץ 10 פירסם את השמות והבית הוצף מיד בידידים אבל גם בסקרנים ואנשי תקשורת,אז מיכל, את צודקת בטענותיך כלפי התקשורת.
נקווה שנראה את הסוף מהר ובן זוגך יחזור בשלום. גם נכדי הבכור מגוייס.
המרגיעון שלי, אם אפשר לדבר על הרגעה, הוא "מותר לכעוס" ואכן יש על מי לכעוס ולא רק על התקשורת.

הפסקת אש אז אולי אורחייך ישמחו לחזור לביתם וגם בן זוגך יחזור הביתה ואפשר יהיה לשאוף קצת אוויר עד הסיבוב הבא.

אתמול חזשרו אלינו שני האחיינים הגדולים וכמה שעות אחרי גם סבסבתא. הילדים שלי מאד שמחו לחזרה הזו. כבר חיכו שיבואו. וגם הם היו עליזים. חמותי כבר מאד רצתה הבייתה, אבל אחרי לחץ של ילדיה הסכימה שעוד לילה אחדה לא מה שישבור אותה.
בבוקר קמנו והיינו אמורים לנסוע לבריכה. חיכינו שכולם יתעוררו (למאי קצת נגמרה הסבלנות, אבל הסכימה לחכות) אחרי שכולם קמו, השתנו התכניות - בהתחלה תכננו לנסוע מאוחר ורצינו לנסוע יחד לבריכה ושימשיכו משם, אחר כך החליטו שיצאו אחרי ארוחת צהריים, אז דחינו את ההליכה לבריכה לאחרי ארבע. מאי קצת מאוכזבת, וקיטרה הרבה.
לפני חצי שעה בערך הם נסעו צפונה - בזה תם פרק המלחמה (אמן סלע) מבחינת "אירוח הפליטים" (מקווה שלכולם היו "פליטים" נוחים כמו לי - עם כל הקיטורים והקושי, באמת התברכתי במשפחה נהדרת). וגם הצורך להתחשב כל הזמן בצרכי המתארחים, שבא הרבה פעמים על חשבוני ועל חשבון הילדודס.
עכשיו נשאר לנו שאבא יחזור הבייתה - שהחיילים שלנו ייצאו מלבנון ושהשקט ישוב על קנו. א מ ן ! ! !

א מ ן ! ! !

עכשיו נשאר לנו שאבא יחזור הבייתה - שהחיילים שלנו ייצאו מלבנון ושהשקט ישוב על קנו. א מ ן ! ! !
אמן ואמן !

אתמול אבא השתחרר. (בן זוגי כמובן, אבי ילדי). שמחה וששון לכל ילד בלון.
יצא לי מרגיעון - הייתי מחבק אותך עכשיו, אבל אני רק מחשב. החלטתי להשאיר לי את הבלוג הזה. גם עוד קצת לקטר אחורה על מה שהיה ולא הספקתי לקטר. (לחץ, לחץ, לחץ....) וגם לדבר קצת על השאריות של המלחמה הזו. חלק מהשאריות של הנוכחות כאן שהייתה היא חוסר כוחות לעשות דברים. חלק מזה זה הגעגועים של הילדים לסבא וסבתא ולאחיינים. גל לא מבינה למה שני האחיינים הגדולים לא חוזרים. מבחינתה הם צריכים לחזור כל רגע. אתמול ביקשה להזמין מישהו מהגן ששמו כשם הבן דוד כשאמרנו את שמו - ביקשה לא את בן מהגן, אלא "את בן אח שלי". כבר סיפחה אותם למשפחה הקרובה...
קשה לי להסביר לה למה הם לא חוזרים - ומה זאת אומרת הם היו כאן רק למלחמה. ("שתבוא להם עוד מלחמה עוד מעט הם יבואו???").
הם גם ממשיכים לשמוע אזעקות שלא קיימות. (משאית שנוסעת אחורה וכו'. אפילו שאני לא מרגישה בדמיון). מאי וגל כל המלחמה דמיינו איך נשמעת קטיושה (איזה כייף שזה היה לנו רק בדמיון. את הנפילות ששמענו הם לא שמעו - הממ"ד בחדר המשחקים ואיך שנכנסנו הן שקעו במשחקים) עכשיו הן ממשיכות עם המשחק הזה - הנה קטיושה (מאי אומרת קדיושה) ועושות קול שריקה ונפילה. זה נכנס להן למשחק החופשי בחצר, בארגז החול, במשחק עם הבובות...

תשאירי. תקטרי חופשי. אמנם נגמר ביום אחד, אבל לא תם ונשלם כנאה, והחזרה לשגרה לא פשוטה כמו שזה נראה.
שמחה שבן זוגך חזר בשלום.

כף שכל אחד במקומו ובעיקר שאבא חזר. אצלנו עדיין לא חזרו המגוייסים אבל הם מודיעים שיחזרו בקרוב.

אצלנו עדיין לא חזרו המגוייסים אבל הם מודיעים שיחזרו בקרוב רק שיחזרו בשלום ! מחזיקה אצבעות ושולחת תפילות.

יצא לי מרגיעון - "הסבר פנים על פני הסתר פנים". לא יודעת למה התכוון המשורר, אבל מתאים לי. המלחמה הזו סבבה המון על הסברת פנים. קבלה של אנשים לתוך חיי. אהבה שאנשים בעם שלנו נתנו אחד לשני. הדאגה לתושבי הצפון שהפגינו גם במקומות ציבוריים. בכל מקום היו הנחות והטבות לאנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם.
הסתרת הפנים מתחברת למקומות פחות מלבבים. לתושבת צפון שבתור ארוך נדחקה ואמרה מגיע לי ! ואף אחד ממי שעמד בתור ומחה לא עניין אותה, כולל המוכר עצמו שביקש ממנה לחכות בתור.
באתר אחר באינטרנט כתבה אישה שהתאכזבה, כי אירחה בביתה אדם שהיה זקוק לתשומת לב והסעה מדי פעם (אדם עם צורך מיוחד) וביקשה עזרה ולא קמו מהממסד לעזור. (אחרי תגובה הסתבר שהיו מי שכן עזרו) היא גם פנתה לבני נוער לעזור ולהפגש עם בני נוער שהתארחו אצלה, ואף אחד לא חזר אליה. ואני מבינה את אכזבתה.
ועדיין כשאני מסתכלת על התמונה הכוללת אני רואה את האנשים הנתרמים - אלו שפתחו את בתיהם ואירחו והפסידו גם מרווחיהם ומכיסם בהנחות ובהטבות שנתנו לאנשי הצפון.
האחיין של בעלי שחזר הבייתה אחרי חודש בלי הוריו (היו מגיעים לשישי שבת כל שבוע, אבל זה ילד שעד למלחמה הזו לא שהה שלא במחיצתם יותר מלילה), שבו היה שלושה שבועות אצלנו ועוד כמה ימים אצל אח אחר של אביו ועוד כמה ימים אצל אחותו (בקיצור מעבר לריחוק גם קצת עבר טלטלות), מוציא עכשיו את כל מה שהצטבר לו. הוא בוכה מכל שטות, קשה לו להרדם ונראה לי שעוד תקופה קשה תעבור עליו.
הבנות שלי עדיין שומעות קטיושות. ביממה האחרונה זה קצת נחלש. עשו היום הצגה שלמה שלא כללה שום מלחמה בתוכה. (הגיע הזמן...).

נושאת תפילה לכל חיילנו שישובו הבייתה בשלום ושנשכיל להיות מאורגנים ומוכנים ומאוחדים.

הילדים חזרו לישון בחדר שלהם אתמול בלילה. האחיינית שלי ששהתה אצלנו הסבירה - "קטיושות לא יכולות להכנס לממ"ד". והיא בכלל ממושב ליד ירושליים ועד שהגיעה לבקר אותנו לפני כמה ימים לא ממש היה לה מושג שיש מלחמה...

יצא לי מרגיעון - אפשר להזמין הזדמנויות. אני רוצה הזדמנות למנוחה ארוכה ושקטה ולביחד משפחתי בימים של שקט.
אני גם רוצה הזדמנות לחזור ליצירה ממקום של שקט ורוגע.

באופן טבעי

באופן טבעי