מוסר השכל מטופל שחוזר

[טליה*]

מקרה עם מוסר השכל.
לפני כ- 7 שנים הגיע אלי מטופל כבן 15 אינטלגנטי עם קשיי קשב וריכוז , קושי בוויסות חושי, התפרצויות כעס ,קשיי קריאה , כתיבה וחסר רצון ללמוד.
לאחר שהובחן , הסברתי לו ולהוריו על תוצאות האיבחון , מה נדרש ממנו כדי לשפר בצורה משמעותית את מצבו והערכה לסיום הטיפול במידה ויתרגל לפי ההוראות
ויגיע ברצף לטיפולים כנדרש. הנער הביע את הסכמתו לקבל הדרכה וטיפול . ב- 4-5 מפגשים תירגל מעט .(מצא המון תירוצים) בהמשך , החל לבטל מספר פגישות .
במפגש האחרון שאלתי אותו :" עד כמה חשוב לו לשפר את קשייו ,כמה הוא מוכן להשקיע מזמנו ורצונו לתירגולים השונים,האם הוא יכול לדמיין את עצמו ללא הקשיים הנ"ל."??
הנער השיב : "כי לא בא לו להשקיע בתירגולים ובעיסויים , הוא מחפש משהו קל יותר עם פיתרון מהיר ".....
השבתי לו :" אם כך סוג הטיפול שלי אינננו מתאים לך כרגע ". במידה ותשנה את דעתך באחד הימים אשמח להמשיך איתך וכך נפרדנו לשלום .....
לפני שבוע , התקשר אלי הבחור הנ"ל . ( שהוא כיום בן 22)הציג את עצמו ובקש לחזור לטיפול .
נפגשנו שוב . שאלתי אותו מה גרם לו לשוב אליי?
תשובתו ריגשה אותי וכך סיפר , "כשהגעתי אליך כל מה שרציתי היה לשחק כדורגל .(הצטיין בזה) לא הייתה לי סבלנות לתרגל ולעשות את מה שבקשת .
לא הצלחתי בשום דרך וניסיונות ללמוד ולשפר את עצמי. אני מרגיש שפיספסתי הזדמנות שניתנה לי והיום אני "תקוע" ולא מצליח למצוא את עצמי מרוצה בשום תחום.
לפני זמן מה , חיפשתי מסמך ומצאתי את האיבחון שלך . קראתי אותו שוב ושוב והרגשתי כאילו נפתחו לי העיניים . כל מה שציינת היה נכון. נזכרתי בדברים שכתבת
והסברת לי על הקשיים השונים . חשבתי שהם יעלמו כשאתבגר .אך מצבי רק נעשה חמור יותר.
אני חושב לעצמי , אילו הייתי מטפל בזמנו היה מצבי יכול להיות אחרת .אסור היה לי לוותר.....

עכשיו אני מרגיש את עצמי בוגר יותר ואחראי ומבטיח לתרגל ולעשות כל מה שנדרש."

לפעמים אנו המטפלים מרגישים תיסכול ואכזבה מטיפול שלא הצליח או ממטופל ש"נטש" את הטיפול ללא סיבה הגיונית לאחר זמן קצר .
מתחילים לחפור ולנבור מדוע זה קרה . מה לא היה בסדר בטיפול , איך היה עלי לעשות את הדברים בצורה שונה ?
פעמים רבות התשובה נמצאת אצל המטופל שלא היה מוכן ובשל לעשות שינויים בחייו.

[אנונימי]

תודה גדולה על השיתוף הזה טליה. זו לא הפעם הראשונה בה אני מזהה את הנחישות הזו בה את מחליטה; לכאן או לכאן בטיפול. יש לך הנחות עבודה בסיסיות עליהן את לא מוותרת - זכור לי גם מקרה בו אבחנת ילד שהוריו לא יכלו להתחייב להיות נוכחים בטיפול וגם שם חתכת ולא הסכמת להתחיל בטיפול - הן שומרות עליך כמטפלת והן בעיקר מעבירות מסר מאוד ברור למטופל ושות' (במקרה של ילד). את בעצם אינך מוותרת על החוזה הטיפולי, על הברית הטיפולית (בפרט במקרה של ילדים- שם ההורים הם חלק מאותה ברית) וברור לי שאת מצליחה לעשות זאת בכל פעם מחדש מתוך הידיעה הברורה שלך לגבי איך את חושבת ויודעת שהדברים צריכים להתנהל; לפחות בכל מה שקשור לגבולות הטיפול והחוזה הטיפולי. זו נקודת מוצא חשובה למטפל, זהו בסיס נכון, לטעמי, לצאת ממנו אל מסע, אל תהליך של טיפול שם,ממילא, יש לא מעט שאלות והתחבטויות. זהו תאור מקרה שמסקנתו חשובה בפרט לנו כמטפלים, הנוטים לא מעט לנבירה אישית ב"איפה טעיתי" או "אני לא טוב/ה מספיק ולכן זה לא הולך".

[טליה*]

לעמק השאלות.

"_יש לך הנחות עבודה בסיסיות עליהן את לא מוותרת - "
הצדק עימך. ההסבר שלי להורים לגבי חשיבותו והצלחתו של הטיפול דומה לשולחן בעל 4 רגליים.
רגל אחת

המטופל . השנייה

ההורים . השלישית =ביהס והחברה , הרביעית=אני.(הסדר יכול להשתנות)
ברגע שהטיפול אינו מתבסס על -4 הפרמטרים הנ"ל, דומה הדבר לשולחן שעומד על 2או 3 רגליים . אין יציבות וביטחון.
כל אחד מהגורמים הנ"ל חייב לעשות שינוי כלשהו. כל אחד מתבקש להתחייב למה שנדרש ממנו .
אין בעבודת הטיפול קסמים וקיצורי דרך .חייבים להשלים פערים ולמלא חסכים . זאת אכן עבודה קשה.
הטיפול שלי במטופל אינו מתרכז רק בחדר הטיפול . אלא, בקשר שוטף שאני מקיימת אחת ל.עם המחנכת /גננת/יועצת וכו'.
מתכתבת עם ההורים במייל .(אינני מאפשרת להורים להעביר ביקורת ולדבר על הקשיים השונים בזמן הטיפול )כל קושי ובעיה או חוסר יכולת להתמודד עם ילדם מדווח לי
ואני מתייחסת ומגיבה בהתאם. הילד יכול לספר ולדווח על קשייו ותיסכוליו. חובה על ההורים לציין כל שיפור ושינוי לטובה אצל הילד לפני הטיפול.

בהתאם לכך אני דורשת גם מההורים להשקיע בכל מה שנחוץ.
ילד שמרגיש מושקע - מוכן להשקיע ולהיפך. לצערי(נו)הרב . הורים רבים פותרים את עצמם מהתחייבות וממטלות שונות. לדעתם והרגשתם עצם העובדה שהם מביאים ילד לטיפול יצאו לידי חובה.
במצב זה אני מסרבת לקחת על עצמי את הטיפול.(כתבתי על כך בעבר)
נתקלתי בעבר באם שלבנה היה קושי רב בקריאה וכתיבה . בקשתי הפנייה מאורטופטיסט לאחר שהסברתי לה וגם לבנה את הסיבה .
האם החליטה שגם אני וגם הבדיקה הנדרשת .הם מאמץ גדול מידיי עבורה .שלחה את בנה לטיפולבאמצעות רכיבה .
2 חודשי טיפול לא עזרו כמובן. הילד האיץ באימו לחזור אליי לטיפול . האם הביאה אישור .התחייבה לתרגל עם הילד וכעבור חודשיים חל שיפור רב מאוד.
מן הסתם אנו מחוייבים להיות גם המטפלים של ההורים ..(לפעמים בעדיפות ראשונה)

[אנונימי]

טליה,
זה אכן מוסר השכל חשוב- שמחתי על השיתוף.
אני מאוד מתחברת לדברי עמק השאלות.
זהו תאור מקרה שמסקנתו חשובה בפרט לנו כמטפלים, הנוטים לא מעט לנבירה אישית ב"איפה טעיתי" או "אני לא טוב/ה מספיק ולכן זה לא הולך".


יצא לי לא פעם למצוא את עצמי מתמודדת עם הלבטים הללו
בעולם הטיפולי (לפני אלבאום ותוך כדי...).
אך, תמיד שכוננה בי התחושה בסיטואציות הללו שצריך לעשות קאט מכל סיבה שהיא מוצדקת.

הייתה לי תחושה שבעצם מי שהופכת להיות הוותרנית הגדולה זאת אני.
והרי, איך זה ייתכן?
הלא, המטפל צריך להיות ערוך לכך!

כיום, אני חושבת, כשמטפל מחליט כך זה מגיע מתוך קריאה נכונה של " המפה " המלווה באמונה פנימית חזקה והידיעה
שזו הדרך הנכונה.


לילה טוב
אורנה פרידמן

[אנונימי]

טליה, שלום ותודה על השיתוף, אני יכול לתאר לעצמי את התחושה שחשת ברגע שהמטופל יצר קשר אחרי תקופת נתק, בטיפול כגון טיפול אלבאום אנו מציפים יותר את קשיי של האדם ואף עוזרים לו להתמודד איתם, עצם ההצפה הזו היא קשה למטופלים, ככל שמערך הכוחות שלהם ובל נשכח גם שלנו (הרי התירגול שלנו אף פעם לא נגמר) חזקים יותר כך יש לנו את הרצון והיכולת להתמודד, אני אישית לא חושב שהייתי נפרד ממנו, הייתי שואל אותו מהו הזמן אותו הוא מעריך כי הוא מוכן להקדיש לטובת תרגול, מתחיל בדברים יותר קלים כגון תנועה תוך ישיבה על כסא, או שכיבה על מזרן בשלב התחלתי יותר, אין לי ספק שזהו לא מטופל של 24 טיפולים אלא יותר, אני יכול לספר לך כי לי יש מטופל שהתחיל בקליניקה בנס ציונה, הפסיק תקופה וכיום הוא כבר מטופל אצלי שנה נוספת בקליניקה בביתי.
מודה לך על השיתוף מאחל לך הצלחה בהמשך הדרך