כמה באחוזים

שליחה על ידי יפה* » 06 מאי 2007, 22:52

חיפשתי עליתי במעלה הדף ולא מצאתי כאן כותב מהמין של משה (זכר...) אני תוהה לפשר הסיבה. האם בגלל שרוב העובדים בשיטה הן נשים? רואים זאת בברור בפילוח הכיתות במכללה שכנראה מעל 90% נשים. ובכל זאת האם יכולה להיות עוד סיבה? וכן כמובן שלנו הנשים יש יכולת הכלה וריפוי גדולות יותר.. ואולי עוד משהו?
לא יודעת, האם יש עוד סיבות לדעת מישהו?
אבל בחיפוש מצאתי גם דברים מקסימים שהדביקו אותי כבר שעתיים!!! למסך.

יפה נכון שנהוג לחשוב שלנשים ישנה יכולת הכלה וטיפול טבעיות יותר מגברים, אך הייתי נזהר מלחשוב שכך באמת המצב. יכולת הכלה וטיפול ישנה למי שהשקיע בכך את הזמן הדרוש על מנת לדעת את הנושא באמת. ישנם אמנם המון הנראים כאילו, אבל אמיתיים ישנם יחסית פחות. ביניהם ישנם גברים ונשים.
נראה שבמידה ונחפש מי מתפרנס מהעבודה הטיפולית, לא כל כך בטוח שנשים רבות יותר מהגברים.
אם נתבונן בכמות הלומדות לאומת הלומדים, את צודקת בהחלט. שווה היה לבדוק יחסית לכמות הלומדים, כמה גברים לאומת נשים פתחו קליניקות והן מצליחות (את הלא מצליחות איני מחשיב).

שליחה על ידי תמר* » 07 מאי 2007, 10:35

יכולת הכלה לבדה לא מספיקה כדי להיות מטפל/ת.
כדאי לא להתבלבל בין צורך טבעי לבין יכולת.

< תמר מוחה בשם הדרקון ו מ אוריאל (גברים גברים)>

שליחה על ידי יפה* » 07 מאי 2007, 15:09

" יכולת הכלה וטיפול ישנה למי שהשקיע בכך את הזמן הדרוש על מנת לדעת את הנושא באמת".
משה, אתה באמת מאמין שיכולת ההכלה היא פועל יוצא של השקעה בזמן?? אז קח לדוגמא רופאים. כמה רופאים מקצועיים מאד למדו את המתבקש של יחסי מטפל מטופל והם מצויינים בתאורי אבל בחדר הטיפולים זה נראה אחרת לגמרי.. מעטים מהרופאים לצערנו יכולים באמת להכיל. והסיבה לדעתי היא כי רובם אינם מסוגלים לכך בגלל טבעם /אופיים ולא משנה כמה שנים ילמדו לעשות זאת.
הכלה (דעתי) זו יכולת שנובעת מטבענו שעושה את זה מצויין גם בלי הדרכה.
מה שנכון הוא שלא משנה כמה יכולת הכלה יש לך, זה כשלעצמו לא מספיק כדי להיות מטפל.מטפל צריך עוד רשימה ארוכה של יכולות .
אבל הכלה לבד לכשעצמה יכולה לרפא כפועל יוצא מאותה הכלה ומבלי כוונת תחילה לכך.

תמר אני חושבת על ההבחנה שעשית בין צורך טבעי ליכולת, אני מאמינה שהיכולת היא פועל יוצא של הצורך הטבעי. (רק בעניין ההכלה).

יפה השקעה היא בזמן של לימוד איך להיות מרווח מבפנים (מעקבות והדחקה) על מנת שנוכל להכיל. יכולת הכלה נובעת קודם כל מהתמודדות אישית עם השדים הפרטיים. זה לוקח זמן, אומץ, מאמצים גדולים ונמשכים ועוד.

האם כיום את עדין מטפלת ? האם שמת לב לקושי של הורים להכיל את הקשיים של ילדיהם וחוסר מושלמותם? לקושי של ילדים להכיל את קשייהם? לקושי של ילדים להכיל את התנהגות הוריהם? לקושי של בני זוג להכיל האחד את השני, המשפיע בצורה הרסנית ביותר על ילדיהם? ועוד כל מיני דברים שצריך לנקות על מנת שנוכל להכיל מהלב ולא מהדפוסים.

נכון שניתנה לנו יכולת הכלה, אבל אין זה אומר שניתן להשתמש בה נכון ובקלות

הייתי רוצה לסייג את הנאמר בכך שאנשים בעלי רגישויות ייתר, מומלץ שילמדו לווסת את הרגישות על מנת שיכולת ההכלה שלהם תתפתח בצורה תקינה ורחבה. מה שנראה להם כהכלה, לא תמיד נחשב להכלה על ידי האחר.

ומה עם יכולת ההכלה של אנשים בעלי האני החלול, שנראית ונחוות כאינסופית אבל היא בעצם תוצר של עיוות רגשי ברור וחזק.

שליחה על ידי תמר* » 08 מאי 2007, 10:15

אז זהו, שיכולת ההכלה היא די תלויית "קיבולת", כשיש רגישות יתר - יכולת ההכלה מוגבלת ביותר, גם באובר רגישות אנרגטית, קשה ביותר להכיל. וזאת למרות הצורך הטבעי.
נראה לי שזה מאד תלוי מה אני עושה עם התכנים שאני מכילה, ועל חשבון מה אני מכילה אותם. או אולי - מה דוחף אותי להענות לצורך להכיל.
והמילה הזאת כבר נראית לי מעוותת ויוצאת מהקשרה.

אבל אכלה דיון מקצועי

הנושא של מה אני מעוניין (מודע או לא) להכניס פנימה (הכלה) ומה לא ולמה, נראה מאוד רלוונטי ליכולת ולרצון התקשורתי שלנו. בעיקר ה למה?
יכולת הכלה בראי האגו - אגואיזם - אגוצנטריות. נחמד לא??

שליחה על ידי טליה* » 08 מאי 2007, 18:45

גם להכלה ישנן גבולות.
עניין של מינון. ובחירה
הבחירה שלי, ,כמטפלת . "לוותר" על טיפול .שאני יודעת וחשה מראש שיתיש אותי.או לא מתאים לי.
מסיבות שונות...הדבר, נובע ממקום שעדיין לא תוקן אצלי.
לכן, במקרים רבים אני מוצאת לנכון . להעבירו למטפל אחר.
נראה לי כחוסר יושר לטפל במישהו שאיננו יכולים ומסוגלים לזרום ולהכילו.
טיפול שעייף אותי או עיצבן אותת לי כי אני עובדת ממקום לא נכון.
לכן. ההשקעה המירבית שלי לפעם הבאה היתה: להשקיע יותר בהקשבה ,לחוש ולהרגיש את המטופל. להתחבר לקשייו מבלי שיפגעו בי. ולזרום איתו.
מכאן. סלולה הדרך להמשך טיפול נכון ויעיל. .

כל אחד יכול לברא את עולמו וללכת בדרכו.

האם האדם ברא את אלוקים או אלוקים את האדם?

בעיני יש חשש שמי ששם את האדם כסיבה לעולם ולחיים -
עלול לראות אופק מאד קרוב....{הכלל הוא הפרט}

ל מטפלת זקנה השאלה לדעתי אינה מי ברא את מי אלא מה נברא ומה יכולותיו לאחר שנברא. האם מי שברא נתן את האפשרות להתחבר אליו? האם מי שברא נתן את האפשרות להבין את דרכי הפעולה? האם ניתנה הזכות להפעילה? אלו שאלות שאינן קשורות כל כך למי ברא אלא למה נברא. נראה שהבריאה יכולה להתחבר לכל מני מקומות ודרכים, להגיע לעוצמות שונות, ולעולם לא להגיע להבנה שלמה של הקיים. לעולם לא להיות מסוגל להפעיל את מלא כוחותיו וידיעתו. לעולם לא לסיים את המלאכה. מצד שני הרי נאמר שאל לנו להיבטל ממנה. והמלאכה מהזווית שלי היא ההתחברות עצמה.

בריאת העולם הפרטית, אינה קשורה בכלל לבריאה הכללית או למי ברא את האדם ועולמו. הכוונה פה היא יכולתו של האדם לברא את עולמו הייחודי בו הוא חיי. היכולת אמנם מוגבלת, אבל כנראה שהאפשרויות רבות.

שליחה על ידי יפה* » 08 מאי 2007, 22:31

עוד טיפל'ה בעניין הכלה אם יורשה לי...

אנשים מודאגים או טרודים מאד, אנשים בדכאון, הם לא יכולים גם אם הם מטבעם יודעים להכיל רגשות של אנשים אחרים. אין מקום לזה. המיכל שלהם מלא וכבר גולש על גדותיו. במקרים כאלה היכולת/צורך לא יעזרו להם. אז כשכלי הקיבול שלנו נקי במובן החיובי רק אז זה אפשרי.
מתחבר למה שכולם פה אמרו בעצם.

שליחה על ידי יפה* » 08 מאי 2007, 22:35

לא עניתי לך משה, לא אני לא מטפלת כיום.

שליחה על ידי נעמי* » 08 מאי 2007, 23:27

בתור סטודנטית צעירה באלבאום, הייתי רוצה לשמוע הגדרה במילים פשוטות
למושג הכלה, אני מרגישה שזה מושג מורכב מאוד והבנתו רחוקה ממני שנות אור.

כמה צעירה?

שליחה על ידי תמר* » 09 מאי 2007, 11:13

הכלה במילים פשוטות - @}
המקום הזה בלב, שאפשר לפנות אותו לצרכי האחר.

שליחה על ידי נעמי* » 09 מאי 2007, 12:07

שנה שלישית.
תמר, התשובה שנתת לי ברורה הכוונה שלי היא מבחינה מעשית בטיפול.
כמה אפשר לתת מעצמי ולהכיל מבלי שזה ישאר בתוכי כאילו אני חוויתי את החוויה.
וגם איך לתת למטופל להרגיש את זה.

נעמי סביר להניח שדבריך נובעים מרגישויות ייתר, המקשות ביותר לבצע הפרדה בינך לאחר. כאן המקום של תמר לענות, ניסיונה בהפרדות מהסוג הזה גדול ביותר. אני אשלים בתיאוריות השונות.

כתיבה מעניינת בדף של מטפלת זקנה שווה לקרא.

שליחה על ידי תמר* » 09 מאי 2007, 22:25

כמה אפשר לתת מעצמי
לתת מעצמי זה קצת הפוך מלהכיל.
מה פתאום שאתן מעצמי? מי צריך את עצמי? - מטופל צריך להתמודד עם עצמו. אני צריכה להיות יכולה לאפשר לו, קודם כל בכך שאפנה לו מקום בתוכי - והמקום הזה צריך להיות ריק ונקי מעצמי.
כי אם למשל כעס של מטופל (בהשראת מטפלת זקנה ) פוגש את הכעס של עצמי בתוכי - אני, בלי להתכוון עלולה להשליך אליו את דפוסי התגובה שלי - בלי לתת לו הזדמנות לבנות דפוסי תגובה משלו. שלא לדבר על זה שכשהכעס שלו מזהה את הכעס שלי הם מתאחדים ומתעצמים ואז אקח אותם איתי הבייתה ואשן איתם ואקום איתם והם ינהלו לי ת'חיים...
לא, אני לא מוכנה לתת מעצמי, עצמי הוא שלי בלבד.
אני מוכנה - לפנות מקום אליו יכול מטופל "להתרסק" מבלי לרסק אותי ביחד איתו ועם זאת - הוא יחוש שאני שם איתו - לא מתרסקת - אלא מכילה.
אני מוכנה להביט אל עצמי ולשאול - מה שלי? ולברר עם השורשים שלי - עד הקצה (בעיקר של המים...).

באופן טבעי

באופן טבעי