איך מסבירים להורה

אנונימי

_{דיון שהועבר מהדף אלבאום דף אחר}

דף תיאור מקרה

שלוום לכולם.
חזרתי לא מזמן מחו"ל. ושוב...אתכם.....
בקשר לאינטלגנציה האנרגטית (מתקשר אצלי גם לקצורי דרךבטיפול)
מטופל בן 16 .סרב להכין שעורים וללכת לביהס. מבקר במכון כושר 6 פעמים בשבוע. מאוד חזק גופנית. בעל מתחים רבים והתפרצויות זעם ואלימות.
באיבחון. נתגלו: קשיי קוארורדינציה. חולשה בשרירי העיניים. רגישות טקטילית גבוהה. .רגישות חושית. כמו כן . נתגלו כעסים רבים על האב.( שתלטן . בקורתי.
פוגע מעליב.) הנער, מאוד אינטלגנטי , רגיש ובעל אינטואיציה מפותחת מאוד. קלטתי מיד. שבמידה ולא אשדר לו.( לנער) בצורה שאינה משתמעת לשני פנים,שאני לצידו מול אביו. אין סכוי לשיתוף פעולה בינינו.
(האב. מגיע עם בנו לטיפול .) ניסה פעמיים להתערב בשיחה שהתנהלה ביני ובין בנו..(הנער. זעם והתאפק)בקשתי מהאב לכבד את בנו ולא להתערב בשיחתינו..
במפגש השלישי.חשתי אנרגטית מה היה רוצה וצריך המטופל לבצע בטיפול ( מאבק כוחות בינו לבין אביו).לכן. תרגלתי את: "הנקניקיה במזרון . המטופל בתוך המזרון והאב מעליו. האב,צעיר יחסית. כבן 45. נראה חזק גופנית. יכולתי לחוש בוודאות . שהבן חזק מהאב.
לא ייאמן, איזה מאבק כוחות התנהל ביניהם.. ממש זירת קרב. האב שידר. " לא אתן לך לצאת מכאן" . הבן שידר :"רד ממני".. . לחם בכוחניות רבה שלוותה בכעס רב. כמעט קרע את המזרון.החל להשמיע קולות זעם.... לאחר כ-10 דקות. הוכרע ה"קרב". הבן השתחרר מזרועותיו הלופתות של האב הפילו ארצה ושכב מעליו..
חיוך של אושר רב נסך על פניו.....בקש להמשיך לתרגל זאת בבית 3 פעמים ביום. יום יום.........

הגעתי למסקנה. שכל עוד . לא יובהר ויכובד מעמדו בבית .רמת האנרגיה .( שבאה לידי ביטוי בכעסים רבים . התפרצויות זעם . או, בריחה בצורת שינה.) הרגש והרצון. לא ייאפשרו לו . לשפר יכולותיו . כך, שמבלי לטפל בסימפטום זה מתחילה. התהליך הטיפולי עלול להמשך זמן רב מאוד או להיפסק לאחר זמן קצר.
מקווה . שתוך זמן קצר יחסית . יסתיים הטיפול.

ליאת, כשמדובר בנער בן שש עשרה וחצי, האפקט של האב האמור לשמור עליו קטן בהרבה ממה שחושבים, בעיקר כשהנער חזק מאוד פיזית. נכון שהאב צריך להיות הקובע והמכוון, אבל זהו הזמן בו צריך הנער ללמוד למצוא את עצמו ועוצמתו. הנער הוא זה המתחיל לחוש בזמן הזה את הצורך להתנתק מצד אחד או לגונן על הוריו מצד שני. לפני לא יותר מדי זמן, נער כזה היה כבר נשוי ואחרי על משפחה. לכן חשוב לשמור על פרופורציות נכונות עם הטבע. כמו כן חשוב להבין את ההסטוריה של הקשר ביניהם.
לגופו של נושא, כשהאב ירגיש מאוים מהמצב, זה נושא נהדר לעבודה, יכול להיות שצריך להפנותו לייעוץ או משהו דומה.
חשוב לדעת שלא תמיד ההורים או המטופלים חייבים לדעת את המשמעויות העמוקות של הטכניקות. לפעמים זה אפילו מזיק. כשהטכניקות מתורגלות היטב, גם במאבק אלים ישנם יתרונות של דיון בנושאים המרכזיים העומדים בבסיס המשפחה. ברור שלאחר התרגול במידה ומעוניינים בהסבר, חשוב לתתו.
הורה חזק מדי יביא לרוב לילדים חלשים מדי. הורה חלש מדי יביא לרוב למצב בו הילדים אינם יודעים גבולות ומפוחדים מעוצמתם.
מאבקי כוחות קיימים מאז ומעולם, ויתקיימו כל זמן שבני אדם יחיו. לא צריך לפחד מזה. מאבקי הכוחות מתחילים ברגע הלידה של התינוק או לפני כן, ברגע שבני הזוג החליטו להתחתן. החוכמה היא להתייחס למאבקי הכוחות בכבוד וברצינות רבה, מתוך מטרה לפתור אותם לטובת שני הצדדים. ברור שכשמדובר בקביעת גבולות, קורה פעמים רבות שהחלש (ילד-בן זוג-הורים) ירגיש שכופים עליו. זה חוק הטבע, אין מה לעשות בנידון. עד שהתקשורת האנרגטית לא תהייה בסיס התקשורת בין בני האדם, כנראה לא ניתן יהיה לשנות את המצב.

בנושא תחושתך הלא נעימה, נראה שאת צריכה לבדוק ממה היא נובעת. טכניקות שמטופלים מבצעים, אינן אמורות לגרום לתחושות כאלו. האם מאבק קשה לך? האם אגרסיה קשה לך? האם נושא הגבולות הוא הקושי וכן הלאה. כך צריך לדעתי לבדוק את כל הנושאים המעורבים בתהליך שלך בהיתקלות בטכניקה כזו או אחרת.

שליחה על ידי יפה* » 22 אפריל 2007, 20:46

"הורה חזק מדי יביא לרוב לילדים חלשים מדי. הורה חלש מדי יביא לרוב למצב בו הילדים אינם יודעים גבולות ומפוחדים מעוצמתם". קשה שלא לראות בזה איזון שהטבע יוצר, כמו אצל הרבה זוגות, החלש בוחר לו (בתת מודע) בן זוג חזק.
לי זכור שעשיתי את ה"נקניקייה" עם הבת שלי כשהיתה בת 9 לערך,בלידה היא עברה מצוקת עובר כשהייתי בצירים מעל 24 שעות והיא לא יכלה לצאת לעולם כשכבר היתה מוכנה. הנסיון תוך כדי התרגיל לגבור עלי ולצאת יצר אצלה מצב של בכי של תיסכול וחוסר אונים ואותי השאיר במצב של "מה עשיתי לה"..בכדי לעשות לה חוויה מתקנת הייתי צריכה לשכנע אותה כדי שתסכים לעוד נסיון,אז נתתי לה לנצח ואז ראיתי את ההקלה שלה.
טוב לפעמים אנחנו לא מוכנים להשלכות שיש לטיפול כזה או אחר על המטופל שלנו.

שליחה על ידי תמר* » 22 אפריל 2007, 20:49

ברור שלאחר התרגול במידה ומעוניינים בהסבר, חשוב לתתו.
זה מה שהיה חסר בתיאור, זה הכל.

לא ייאמן, איזה מאבק כוחות התנהל ביניהם.. ממש זירת קרב. האב שידר

אני קוראת בדף הזה כבר זמן מה.
הקטע הזה דיבר אלי מאוד.
אולי באופן אינטואיטיבי, השתמשתי המון פעמים בסוג של התגוששות עם הבן שלי.
אנחנו על מיטה רחבה. שנינו על הברכיים. אנחנו דוחפים והודפים זה את זה. זה סוג של תחרות. לפעמים הוא מכניע אותי ולפעמים אני.
היו עוד סוגים של התקוששויות.

אני חשה שהתרגול הזה שחרר כמות עצומה של כעסים וחוויות רעות אצל הבן שלי.
זה, ועוד כמה דברים שעשיתי הובילו אותו לאיזון טוב תקופה מסויימת.

נראה שההתגוששות עוזרת מאוד בכל מיני מקרים. חשוב לזכור שהורה אינו אמור להיות מטפל. מסיבה זו, ברגע שישנם נושאים עמוקים לטיפול, לא מומלץ לעשות תרגילים כגון נקניקייה או התגוששות או תהליכים עמוקים כלשהם, ללא ליווי מטפל.

יפה, בכל מקרה שעושים את הנקניקייה עם ילד שעבר לידה טראומטית או לידה קיסרית, או טכניקות ריתוק למיניהן, חייבים להיזהר מאוד מלא לאפשר בסופו של דבר לילד לצאת או לנצח (כמובן לאחר מאמץ אמיתי). כשלא נותנים לנצח או כשהמאמץ אינו ראוי, זה יכול להחמיר את המצב ואינו עוזר בכלל. זהו המקום שבו המטפל מחליש או מעצים את הלחץ של ההורה על מנת לאפשר לילד להיוולד מחדש.

ליפה וליאת.
עלי לציין. לאחר שאיבחנתי את הנער. התבוננתי גם בידיי ההורים. לאב : זרת ארוכה. יד מאוד אנרגטית. אגודל מתנתקת. קו אינטואיציה מודגש ובולט .
פרמטרים מאוד דומים לאלה של בנו.את הנתונים הללו.ומשמעותם הסברתי להורים בשיחה שערכנו לאחר האיבחון.
התנאים שהצבתי מול ההורים על מנת שאקבל על עצמי את הטיפול היו בין השאר:.שינוי משמעותי באופן התייחסות אל הילד. ( כבוד. הערכה. אהבה כפי שהוא
חש, צריך ורוצה.) הקשבה לצרכיו השונים. בו.הצבת גבולות גם להורים.( באופן מעורבותם והתערבותם בחייו, ביקורת , אשמה.ביטול.) ועוד....
כמו כן , הסברתי . מהי לגיטמציה רגשית. באיזה אופן עשויה לבוא לידי ביטוי בטיפול( אחת הסיבות להתפרצויות הזעם היו: חוסר יכולתו לעמוד מול ההורה ולהביע עצמו) במקרים כגון אלה:היה הנער שובר כלים, מעיף בגדים לרחוב ועוד....הילד היה בטיפול פסיכולוגי התנהגותי. אך סרב להמשיך לאחר 3 מפגשים.
כמו כן, סרב ללכת לביהס. .התרעתי, כי יתכנו עימותים ביניהם.( מילוליים וגופניים) תוך הצבת גבולות. מותר/אסור.שאותם אנו קובעים לפני....
האב. הסכים לכל התנאים.
לגבי."הקרב".שאלתי כל אחד מהם אם היה רוצה לשתף בהרגשתו וחוויתו..
האב: היה מרוצה למרות שהובס. תגובתו היתה : "מקווה שתילחם כך. על הדברים שחשובים לך".....שיבח את כוחו תוך התפעלות....
תגובת הבן: " זה הוציא ממני הרבה כעס ומתח , עכשיו אני רגוע יותר." " לא מוכן שיציקו לי יותר".....
לגבי הרגשתו של הילד כלפי האב. ?? נראה לי, שברגע , שהאב יפנים את הדברים. יהפוך הלכה למעשים.ייתחזק מאוד הקשר ביניהם....
ימים יגידו....מקווה להצלחת הטיפול.
אהבתי את ההסבר שלך משה. והיזדהתי עימו מאוד...

שליחה על ידי יפה* » 22 אפריל 2007, 22:51

טליה,בהצלחה. נשמע מאד מאתגר. מעניין אותי בכל זאת מהי המטרה המוגדרת של הטיפול בילד/נער? כוונתי, מה למעשה יחשב בעיניי הנער כטיפול שהוא הצלחה מבחינתו?
משה כן, מסכימה וברור היה לי שאני חייבת לתת לבת שלי את ההרגשה של הניצחון.

בעניין טכניקות של מאבק כוחות זה מזכיר לי מקרה בזמן שלמדתי במכללת אלבאום (שנת 2000),מקרה של מאבק כוחות ספונטני ביני ובין תלמידה אחרת בהפסקה בין השיעורים,זה היה הורדת ידיים שבסופו של דבר לא היתה הכרעה מאחר והמורה נכנסה לשיעור. אבל לי היתה הרגשה נהדרת שאותה יריבה לא הצליחה להכריע אותי.
מדובר בתלמידה גדולה ממני במידות גוף ונראתה כאחת שללא בעיה תוכל להוריד אותי. באותם רגעים ארוכים מאד של המאבק מצאתי כח שאינני יודעת מניין הגיע . העובדה שלא הצליחה להביס אותי גרמה למעין תחושת "כבוד" שלה אלי. טוב זה סתם קוריוז שנזכרתי בו.

יפה, עד כמה שזכור לי, האינטליגנציה האנרגטית שלך ברורה וחדה. נראה שמשם ניתן לקבל כוחות רבים. אני יודע שאני די חלש גופנית, אבל כשאני משתמש בעוצמה של האינטליגנציה האנרגטית, אני הופך לחזק יותר.

טליה, יש לציין שאת הרבה יותר אמיצה ממני. נראה שאני בשום אופן לא הייתי מביא למאבק כוחות בין הורה לילד כשלשניהם זרת ארוכה. כל הכבוד. נראה שהזרת הארוכה שלך, מאפשרת לך להתייחס בקלות רבה יותר לאחרים בעלי אותה התכונה. אני לעומת זאת, התנסיתי בקשיים רבים לאורך השנים בניסיון לעזור ולפתוח את התהליכים הרגשיים של זרתות ארוכות. לכן אני זהיר ביותר. נראה שצריך ללמוד מ{{}}זרת ארוכה איך לעבוד עם כאלו.
תודה.

בנושא תחושתך הלא נעימה, נראה שאת צריכה לבדוק ממה היא נובעת. טכניקות שמטופלים מבצעים, אינן אמורות לגרום לתחושות כאלו. האם מאבק קשה לך? האם אגרסיה קשה לך? האם נושא הגבולות הוא הקושי וכן הלאה. כך צריך לדעתי לבדוק את כל הנושאים המעורבים בתהליך שלך בהיתקלות בטכניקה כזו או אחרת.

אין לי ספק שמדובר בי ובתחושות הסובייקטיביות שלי בלבד, ואכן עשיתי בדק בית היום....

חשוב לי לציין שאני לא מטפלת (עדיין או בכלל...) אני סטודנטית מלאת שאלות ותהיות אך בעיקר נלהבת.
תודה על השיתוף, אני נהנית לקרוא את כולכם.

ליאת תודה והבצלחה בדרכך. מאחל שיהייה לך את האומץ לעמוד בכל התלאות שבדרך.

שליחה על ידי תמר* » 23 אפריל 2007, 07:42

התנאים שהצבתי מול ההורים על מנת שאקבל על עצמי את הטיפול היו בין השאר
אני מוצאת שהתיחסות כזאת - הסבר מקדים, תנאים, שיתוף מראש בתוכניות וכל מה שתיארת, טליה, שהיה באבחון - יוצרים תחושת ביטחון ל{{}}זרת ארוכה (לכל הורה, אבל לזרת הארוכה בפרט), ביטחון ואמון. דווקא ההתנסות הזו (נקניקייה מול אבא) הייתה מאד מתבקשת, כי הפכה את הדיבורים של ההתחלה - למעשים בשטח, וכך כל אחד מהם חווה בעצמו ויכול להחליט לעצמו מה הוא מפיק מכך (בדיוק כפי שמתאים ל{{}}זרת ארוכה)...
יפה.
בוקר טוב @}

שליחה על ידי תמר* » 23 אפריל 2007, 11:45

נכון שהאב צריך להיות הקובע והמכוון, אבל זהו הזמן בו צריך הנער ללמוד למצוא את עצמו ועוצמתו.
כל כך נכון,
מעולם לא הייתי נער (למרות שנורא רציתי..) אבל נראה לי שנער מתבגר, יתקשה מאד מאד למצוא את עצמו ועוצמתו (העצמאיים יש לאמר) כשיש לו על הראש אבא שתלטן . בקורתי. פוגע מעליב.
ועם זאת, אהבתי את התגובה שלו (של האב) - "מקווה שתילחם כך. על הדברים שחשובים לך"
צעד לפני ההבנה שאחד הדברים היותר חשובים לבן - שאביו יהיה לצידו ולא נגדו.

תודה לוונדר סגול על ההעברה של הכתוב. המלצה באמת טובה.

נראה שנושא הקשר בין אבות לילדיהם מאוד חשוב, בעיקר בכל נושא הדחיפה שהאב נותן, או ההימנעות מדחיפה, או התחרותיות עם יכולות הבן. נראה שהנושא כל כך חשוב שהוא מעצב את העתיד של חלק גדול מהבנים. צריך לזכור שגברים תחרותיים מאוד מעצם טבעם (לא כולם אבל רובם).
בעיקר כשהאב תחרותי עם הבן ועל כן הופך לאב מדכא, זה יגרום לילד למצא כל מיני דרכים להתפתח, אבל לא מחובר באמת לכישרן המרכזי שלו. במידה ויצליח מאוד, זה יפחיד ביותר את האב, ולכן הילד ימנע מכך ( כמובן במידה ואין לו זרת ארוכה, במקרה הזה ינסה להתמוד ככל הניתן עד שינצח או ישבר ויוותר).
צריך אב מפותח מאוד מבחינה רגשית על מנת שיוכל להעביר את אהבתו לבנו מבלי לדכא אותו.

שליחה על ידי יפה* » 23 אפריל 2007, 19:59

היי משה, נראה שקשר אבות ובניהן דומה לאמהות ובנותיהן מבחינת מורכבות היחסים,התחרות הסמויה, המשותף ושאר מיני "חולירות"

נראה שאצל חלק גדול מההורים, גברים כנשים התחרות אינה כל כך סמוייה, סך הכל מעדיפים כנראה שלא לדבר על ולראות את זה כך.

תמר
צעד לפני ההבנה שאחד הדברים היותר חשובים לבן - שאביו יהיה לצידו ולא נגדו.

נראה שישנן המון דרכים לא להיות לצד הילד, נער, בוגר. שווה לנסות ולהעלות נושאים אלו, על מנת לאסוף מעין מילון התנהגויות שגויות לנושא. איני מתכוון לאותן ירידות ברורות של רוע וטיפשות כגון - את מכוערת - אתה טיפש, לא יוצלח ועוד. אלו אינן התנהגויות מחוכמות שצריך לחשוב על מנת לבדוק את מקורן. ברור שזהו רוע וטיפשות. מה דעתכם??

נתחיל בכמה: (אם נמספר אותן, נוכל להתייחס בכל פעם מחדש לכל נושא בנפרד)

הורה המעביר באמירה, רמיזה או הכוונה סמויה, על אחד הילדים את האחריות לתפקודם של ילדים אחרים במשפחה.נראה כאילו מאוד טבעי להורה מאוד עסוק להפיל את האחריות על הילדים הקטנים, על הילדים הגדולים יותר. זה מכביד על נשמתם של הילדים הבוגרים אחריות, שלרוב באה על חשבון התפתחותם האינדיבידואלית כבני אדם בצורה ישירה. גורם להבין שההורה אינו אחרי והם יכולים בקלות להפוך או לרצות להפוך להורה של ההורה.

קושי לאפשר לילד לנצח, בעיקר עד גיל 16-17 . לאחר מכן נראה שנער אמור לנצח בכל מקרה את ההורה, או שזה כבר יכול להיות מאוחר מדי. ילד שלא ניתן לו לנצח, אסור לצפות ממנו שהוא ירגיש מסוגלות, אמונה בעצמו, רצון להתמודד, יכולת לחלום ולהאמין בחלומו ועוד.

הורה המכשיל בכוונה את הילד על מנת שלא יראה שהוא טוב כמוהו או יותר טוב, או על מנת שאחרים לא יתפעלו ממנו. לדוגמא: הורה(היודע לשיר והסביבה מאריכה אותו על כך) וילדו, מתאמנים כשלשה חודשים על שיר אחד בכדי להופיע איתו בדואט במסיבה משפחתית. במסיבה, ההורה מתחיל את השיר בסולם אחר ממה שהתאמנו (כאילו בטעות). כשהילד מתבלבל (וזה לא יכול שלא לקרות) ההורה מגיב, טוב לא נורא, לא נשיר, ועובר הלאה כאילו וכלום לא קרה. לכאורה, זה יכולה להיחשב לטעות תמימה, אבל במידה ולא תקנו את הטעות מייד ולא החלו לשיר את השיר כפי שתכננו, זהו רוע לשמו של ההורה, קטנוניות ותחרותיות שלא במקומה. מה הפלא אם ילד כזה יגיע למסקנה שאסור לו להמשיך לשיר.

הורה ממלמד משחק כלשהו את ילדו וכל הזמן טוען אחת או יותר מהאמירות הבאות: מה אתה לא מסוגל לנצח? אין לך יכולת? תתאמץ כבר!! תראה אותי זה פשוט, וכו'.

לכעורה אמירות אלו יכולות להיחשב על ידי האב כאמירות ממריצות, מפעילות את המוטיבציה וכו' אך לאמתו של דבר אלו אמירות הבאות על מנת לרדת על הילד בגלל הצורך של ההורה לרדת על הילד. זהו סוג של חוסר בגרות של ההורה, או סתם רוע או טיפשות המועברות מהורים לילדים בתהליך למידה כואב.

כשהילד מתמודד עם נושא הקשה לו וההורה משתמש בסוג של הענשה או איום בהענשה, במקום בתהליך למידה חכם ואומר: לא תצליח לא אתן לך........... לא תצליח לא תצא לשחק....... לא תצליח יקרה....... כאילו וזה יכול לגרום לילד שלא מצליח להצליח.

במידה והילד סתם עצלן או נהנתן ומחפש שיקנו אותו, זוהי אכן דרך לגיטימית ביותר, למרות שאינה מומלצת במיוחד אלה לאחר אבחנה ברורה.

נשמח להעשיר את הארסנל

שליחה על ידי תמר* » 25 אפריל 2007, 14:26

נושא מרתק הורים-ילדים.
יש הורים שבטוחים שכהורים אין שום צורך או אפשרות שישתנו - "זה הילדים שמשתנים, גדלים וכו.." - ובכן, אני חייבת שתהיה נקודת הנחה יסודית - הורים, כדאי להשתנות ולגדול ביחד עם הילדים!!! זה שהפכתי להיות אמא, לא אומר שסיימתי את תפקידי בעולם כאדם גדל ומתפתח - להפך (טוב, לא לגמרי להפך).

הורים "מושלמים", מצטיינים בכל תחום, חזקים, חכמים, יפים, מתוקתקים - אין מצב שמשתפים את ילדיהם באיזשהו קושי של עצמם ופותרים מייד כל קושי של ילדיהם -בעצמם (שוב, מבלי לשתף) - קשה מאד לעמוד בקצב ובדרישות של הורה כזה, גם אם לא נאמרות בקול רם. מה גם שהורה כזה לא נותן צ'אנס לילדו לאסוף חוויות, התנסויות, התמודדויות משל עצמו.

"אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך" - זה מה שכתוב לי בחלונית - אז אני סותמת רגע כדי לחשוב על זה...

אפלטון אמר זאת בדרך קצת שונה. "תלמד אחרים את מה שאתה לא יודע". עבור עצמי, בכל פעם שלקחתי נושא להוראה, ידע רב הופיע בתוכי שלא היה שם לפני כן. ההקשבה למקורות היא זו המספקת ידע, ההוראה היא הגירוי להקשבה למעמקים.

שליחה על ידי תמר* » 25 אפריל 2007, 20:24

משה,
זו בהחלט דרך יפה לפרשן את המשפט הזה. כי כשרוצים ללמד משהו צריך כמובן ללמוד אותו לעומק, איך זה מתקשר לנושא של הורים-ילדים? - ובכן, גם בהורוּת יש הרבה מההוראה - אז בעצם משתמע שכדאי לנו, המבוגרים, קודם ללמוד בעצמינו להיות...להיות תינוק-ילד-מתבגר-בוגר. זה אומר לשלוף את המקלות שתקועים לנו בישבן (ברוב חשיבות עצמית וחמירוּת סבר) ולבדוק טוב טוב מה לקחנו איתנו מהורינו וממה ברחנו ברוב בהלה ואיך את כל זה אנחנו מתכוונים להעביר הלאה - לילדינו.

שליחה על ידי יפה* » 25 אפריל 2007, 22:26

ההורים שכל כך מפחדים לעשות טעויות שיכולות לגרום לילד נזק כלשהוא (כמו הדוגמאות למעלה) ומגדלים את ילדיהם בליברליות יתר, משהו כמו כל מה שתעשה ותרצה זה בסדר מבחינתו, הורים אלה אינם מציבים גבולות והנזק הוא גדול כי אז יש ילדים ללא עוגן ומכוון שיציל אותם מעצמם בהרבה מקרים.

זה הצד השני של המיתרס

שליחה על ידי יפה* » 25 אפריל 2007, 22:29

מה שכתבתי למעלה מתקשר ל 6 של תמר למעשה.

שליחה על ידי תמר* » 25 אפריל 2007, 23:19

אבות שמשאירים את חינוך הילדים לאם, לא מתערבים ולא מעורבים - מנותקים מכל חוויית ההורות, משוכנעים שתפקידם היחידי הוא לעבוד ולהביא כסף הבייתה. אבות כאלה חסרים מאד מאד לכל ילד/ה בכל גיל.

הורים שנוטים ליפות כל מצב, גם כשהם יודעים שיש איזה קושי לילדם, מעדיפים "לטאטא מתחת לשטיח" ולשכנע את עצמם שהכל נפלא. מצב אומלל לילד של הורים כאלה.

הורים שלא מסתדרים כזוג, לא מתאימים, לא משדרים על אותו גל (כלפי הילדים), רבים בינם לבין עצמם בלי סוף, או סתם מנותקים בשקט אחד מהשניה. ילדים מתמודדים עם מצבים כאלה בדרכים שונות - בכל מקרה נראה לי שילדים כאלה די מאבדים את ילדותם והופכים לבוגרים בעל כורחם.

האם משהו מהכותבים מוכן לרכז את החומרים על מנת להפכם ליחידת ידע אחת?

צעד לפני ההבנה שאחד הדברים היותר חשובים לבן - שאביו יהיה לצידו ולא נגדו.
נראה שישנן המון דרכים לא להיות לצד הילד, נער, בוגר. שווה לנסות ולהעלות נושאים אלו, על מנת לאסוף מעין מילון התנהגויות שגויות לנושא. איני מתכוון לאותן ירידות ברורות של רוע וטיפשות כגון - את מכוערת - אתה טיפש, לא יוצלח ועוד. אלו אינן התנהגויות מחוכמות שצריך לחשוב על מנת לבדוק את מקורן. ברור שזהו רוע וטיפשות. מה דעתכם??
נתחיל בכמה: (אם נמספר אותן, נוכל להתייחס בכל פעם מחדש לכל נושא בנפרד).

הורה המעביר באמירה, רמיזה או הכוונה סמויה, על אחד הילדים את האחריות לתפקודם של ילדים אחרים במשפחה.נראה כאילו מאוד טבעי להורה מאוד עסוק להפיל את האחריות על הילדים הקטנים, על הילדים הגדולים יותר. זה מכביד על נשמתם של הילדים הבוגרים אחריות, שלרוב באה על חשבון התפתחותם האינדיבידואלית כבני אדם בצורה ישירה. גורם להבין שההורה אינו אחרי והם יכולים בקלות להפוך או לרצות להפוך להורה של ההורה.

קושי לאפשר לילד לנצח, בעיקר עד גיל 16-17 . לאחר מכן נראה שנער אמור לנצח בכל מקרה את ההורה, או שזה כבר יכול להיות מאוחר מדי. ילד שלא ניתן לו לנצח, אסור לצפות ממנו שהוא ירגיש מסוגלות, אמונה בעצמו, רצון להתמודד, יכולת לחלום ולהאמין בחלומו ועוד.

הורה המכשיל בכוונה את הילד על מנת שלא יראה שהוא טוב כמוהו או יותר טוב, או על מנת שאחרים לא יתפעלו ממנו. לדוגמא: הורה(היודע לשיר והסביבה מאריכה אותו על כך) וילדו, מתאמנים כשלשה חודשים על שיר אחד בכדי להופיע איתו בדואט במסיבה משפחתית. במסיבה, ההורה מתחיל את השיר בסולם אחר ממה שהתאמנו (כאילו בטעות). כשהילד מתבלבל (וזה לא יכול שלא לקרות) ההורה מגיב, טוב לא נורא, לא נשיר, ועובר הלאה כאילו וכלום לא קרה. לכאורה, זה יכולה להיחשב לטעות תמימה, אבל במידה ולא תקנו את הטעות מייד ולא החלו לשיר את השיר כפי שתכננו, זהו רוע לשמו של ההורה, קטנוניות ותחרותיות שלא במקומה. מה הפלא אם ילד כזה יגיע למסקנה שאסור לו להמשיך לשיר.

הורה ממלמד משחק כלשהו את ילדו וכל הזמן טוען אחת או יותר מהאמירות הבאות: מה אתה לא מסוגל לנצח? אין לך יכולת? תתאמץ כבר!! תראה אותי זה פשוט, וכו'.

לכעורה אמירות אלו יכולות להיחשב על ידי האב כאמירות ממריצות, מפעילות את המוטיבציה וכו' אך לאמתו של דבר אלו אמירות הבאות על מנת לרדת על הילד בגלל הצורך של ההורה לרדת על הילד. זהו סוג של חוסר בגרות של ההורה, או סתם רוע או טיפשות המועברות מהורים לילדים בתהליך למידה כואב.

כשהילד מתמודד עם נושא הקשה לו וההורה משתמש בסוג של הענשה או איום בהענשה, במקום בתהליך למידה חכם ואומר: לא תצליח לא אתן לך........... לא תצליח לא תצא לשחק....... לא תצליח יקרה....... כאילו וזה יכול לגרום לילד שלא מצליח להצליח.

במידה והילד סתם עצלן או נהנתן ומחפש שיקנו אותו, זוהי אכן דרך לגיטימית ביותר, למרות שאינה מומלצת במיוחד אלה לאחר אבחנה ברורה.

הורים "מושלמים", מצטיינים בכל תחום, חזקים, חכמים, יפים, מתוקתקים - אין מצב שמשתפים את ילדיהם באיזשהו קושי של עצמם ופותרים מייד כל קושי של ילדיהם -בעצמם (שוב, מבלי לשתף) - קשה מאד לעמוד בקצב ובדרישות של הורה כזה, גם אם לא נאמרות בקול רם. מה גם שהורה כזה לא נותן צ'אנס לילדו לאסוף חוויות, התנסויות, התמודדויות משל עצמו.

ההורים שכל כך מפחדים לעשות טעויות שיכולות לגרום לילד נזק כלשהוא (כמו הדוגמאות למעלה) ומגדלים את ילדיהם בליברליות יתר, משהו כמו כל מה שתעשה ותרצה זה בסדר מבחינתו, הורים אלה אינם מציבים גבולות והנזק הוא גדול כי אז יש ילדים ללא עוגן ומכוון שיציל אותם מעצמם בהרבה מקרים.

אבות שמשאירים את חינוך הילדים לאם, לא מתערבים ולא מעורבים - מנותקים מכל חוויית ההורות, משוכנעים שתפקידם היחידי הוא לעבוד ולהביא כסף הבייתה. אבות כאלה חסרים מאד מאד לכל ילד/ה בכל גיל.

הורים שנוטים ליפות כל מצב, גם כשהם יודעים שיש איזה קושי לילדם, מעדיפים "לטאטא מתחת לשטיח" ולשכנע את עצמם שהכל נפלא. מצב אומלל לילד של הורים כאלה.

הורים שלא מסתדרים כזוג, לא מתאימים, לא משדרים על אותו גל (כלפי הילדים), רבים בינם לבין עצמם בלי סוף, או סתם מנותקים בשקט אחד מהשניה. ילדים מתמודדים עם מצבים כאלה בדרכים שונות - בכל מקרה נראה לי שילדים כאלה די מאבדים את ילדותם והופכים לבוגרים בעל כורחם.

הייתי רוצה להרחיב את מס' 10.
נראה כחשוב ביותר להבין את הסוגיה הזו. לרוב, הורים אינם מבינים את המשמעות העמוקה של קשיים בתקשורת ביניהם והשפעתם על ילדיהם. החרדה והפחד הקבועים שילדיהם גדלים לתוכם, גורמים להפרעות התפתחותיות רבות ושונות ביניהם קשיי תקשורת רבים, אגרסיה, חוסר יכולת לתת אמון בבני אדם, רגשות אשמה, תחושה שהעולם לא פיר, הצורך להזדהות עם אחד מהתנהגויות ההורים וללכת נגד האחר (או לא), חוסר יושר כטבע מתקשר ועוד.
נראה ששלל ההפרעות היכולות לנבוע בצורה ישירה מחוסר הרמוניה בין בני הזוג הוא אין סופי. האינטגרציה הפרטנית בין האופי הייחודי של הילד, לבין הקשיים השונים בתקשורת של כל אחד מההורים, יכולה לגרום לכל כך הרבה גוונים של קושי, שלפעמים יכול להיות מפחיד לחשוב על כך.
חלק גדול מהקושי של אחד ההורים עם ילדיו, יכול לנבוע באופן ישיר מהצורך להפנות את הקושי בזוגיות לתוך מערכת היחסים עם הילד.

למרות שפעמים רבות דנו בנושא בדרכים שונות, נראה שהנושא הזה חייב להיות מועלה בכל פעם מחדש, כנושא חשוב במיוחד.

הורה או הורים בעלי צורך שאחד הילדים או יותר יהיה חלש וחולני על מנת שיהיה להורה זכות קיום.

הורה חלש המתקשר דרך חולשות ומחלות בלבד. זהו הורה המלמד דרך תפקודו הפגוע איך לתקשר עם העולם דרך מסכנות, חולשות ומחלות וגורם לדפוס להתקבע כתכונה גנטית, למרות היותו נלמד.

באופן טבעי

באופן טבעי