תהליך הסליחה

אנונימי

דיון שהחל בדף טראומת ילדות

פשוט אלון, האם אתה מכיר דרכים לא לחזור לכעסים ולא לאבד את האנרגיה, למראת כל הניסיונות להיות אנרגטיים ושמחים?

קוקיה..גה.גה
אנחנו קשורים מאוד לעבר שלנו מהרגע שנולדנו (ויש שאומרים מלפני זה).
אם נרצה ואם לא נרצה - אם במודע ואם לא במודע.
לכן, עדיף לנו לקבל את העבר וללמוד מטעויות. לתפוס אחריות על מה שקורה בהווה. ולפעול למען עתיד טוב יותר. .

אם נקיף את עצמנו בדברים שאנו אוהבים והם טובים לנו: כמו לשמוע מוזיקה שאוהבים, לאכול אוכל טוב, להיות בסביבת אנשים שטובים לנו, לצחוק.. (עוד ב דף דרכים לתוספות אנרגיה ) נגלה שנהיה לנו טוב מרגע לרגע.

יש גם דברים בסיסיים שאני מאמין שאם הם מצלצלים לנו בראש לפעמים - רמת האושר שלנו עולה:

דברים כמו אלה שנרשמו בכלמיני מוצבים צבאיים ע"י חיילים שהגיעו לרמות שביזות אדירות: "עד מתי?" , "עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן"..

חשוב לדעת שאם עכשיו לא טוב, אז זה לא אומר שבעתיד לא יהיה יותר טוב. אני אוהב להציב לעצמי תמיד תאריך "מתי יהיה יותר טוב".

הכרתי פעם איש זקן שמצבו הבריאותי רעוע: כששואלים אותו "מה שלומך?" הוא תמיד עונה "בשנה הבאה יהיה יותר טוב" - לשמור על ההומור גם בימים קשים (הומור מבריא).

בטח הושפענו לחשוב שאושר זה דבר שאמור להחשב לנצחי מכל מיני סיפורים שאומרים לנו "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה" - אושר הוא דבר דיי הפכפך אם לא שומרים עליו - רק אנשים נדירים מאושרים בכל מצב - וזה די חולני מצדם - ישנם ימים שלא צריכים להיות מאושרים בהם.

בדרך אל האושר חשוב גם לדעת מתי להיות אופטימי ומתי לא להיות אופטימי. למשל כשנוסעים בכביש - אל תצפו שכל הנהגים יסעו כשורה, אל תצפו שלא יהיו פקקים - הרי יהיו "תקלות" ואתם לא מרכז העולם ולא כולם צריכים לפנות לכם את הדרך, אם תוכלו אפילו לשמוח שאתם לא לבד ושאנשים הם לא רובוטים אז בכלל תהיו מאושרים. (אני בכלל ממליץ על נסיעה באופניים)

לא יזיק לברך את עצמכם מדי פעם במשפטים כמו: "אני הולך להיות הכי טוב ולעשות ככל שביכולתי כי אני תותח" - ובמקרה של כשלון לאחר "ברכה" לא לקחת קשה מדי אלא ללמוד מהטעויות ולמצוא את הדבר המתאים הבא.

תראי כמה שזה פשוט בתכלס:

אם הולכים קדימה - אז לא חוזרים אחורה

בהצלחה

תודה פשוט אלון.
לצערי, למראת שעבדתי רבות לאורך חיי בטכניקות שונות ורבות על תהליכי השינוי, בכל פעם לאחר תקופה כזו או אחרת בה אני אומרת לעצמי בנאמנות את כל מה שכתבת והרבה יותר, ומתפקדת היטב (לפרקי זמן של עד שבועות) אני חוזרת למצב של חוסר אנרגיה המוביל לקשיים רגשיים ולחוסר אהבה עצמית.
אני מרגישה שישנו מוקד המושך אותי לתוך חלל פנימי שאינו מצליח להתמלא.
אני יודעת שזה קשור לילדות המוקדמת שלי, אך איני מצליחה להעלות את הנושא לתודעה ואיני מצליחה להשתחרר מהמצבים הרגשיים שלשם אני נמשכת למראת רצוני ומאמצי.
האם יכול להיות שבתקופות בהן אני מרגישה טוב, ובהן אני מצליחה לשכנע את עצמי בטוב וביופי אני בסך הכול מנסה לצבוע (להבדיל מלפתור) את הקשיים האמיתיים????
מה אתה מציע לתקופות בהן כל הטכניקות של העולם אינן עוזרות. מה לדעתך אני צריכה לעשות כשהחלל תוקף דרך תיאבון בלתי נדלה? דרך חוסר יכולת להירדם למראת העייפות? דרך כעסים בלתי נשלטים על כל שתות??
אודה על כל עזרה

אושר הוא לא דבר קבוע וישנם כמובן צניחות - צריך למצוא איך עולים לגובה.
לא שמעתי על אנשים שהלכו לאיזשהו טיפול ואז נשארו מאושרים לנצח.

צורת החיים שלי היום אישית היא מאוד קשה ותובענית ואני מאוד פגיע במשך היום. עד שאני מגיע ל"פסיכולוג" שלי שזאת המוזיקה.

להרבה אנשים יש פסיכולוג ופסיכולוגים והם לא חייביים להיות פסיכולוגים פסיכולוגים.
אצלי הפסיכולוג זאת העיקרי זאת המוזיקה.
לאחרים זה הים.
לאחרים זה הציור.
לאחרים זה השש בש.
לאחרים זה הסנוקר.
לאחרים זה כתיבת השירים.
לאחרים זאת סריגה.
לאחרים זאת עבודה.
לאחרים זה נקיון.

יש פסיכולוג אחד שבטוח כולם מתחברים אליו וזה נקרא אהבה שבלתי מותנית בדבר.
המוני אנשים מאושרים מאהבה לאדם או לחיה.
לכן אם בני אדם מאכזבים אותך בזמן האחרון מציע לשקול איזו חיית מחמד כמו כלב או חתול.
מיליונים מרגישים הרבה הרבה יותר טוב וחיים הרבה יותר שנים רק בזכות הכלב שלהם.

"מה לדעתך אני צריכה לעשות כשהחלל תוקף דרך תיאבון בלתי נדלה? דרך חוסר יכולת להירדם למראת העייפות? דרך כעסים בלתי נשלטים על כל שטות??"
ללכת לפסיכולוגים האישיים שלך.

אני מכיר מטפלת שאני אישית בוחר לא ללכת אליה כי אני לא יודע מה יצא ממני בסוף טיפול.
חבר שלי היה והוא נדהם ממנה ממש והוא אחד שמבין עניין.
היא יודעת לטפל במה שקשור לדברים שאיננו רואים - דפוסי התנהגות, הולגרמות, הילות, שדות אלקטרומגנטיים.
היא לא מושפעת ולא "זורמת" עם מי שבא אליה - היא כנה - והיא תגיד לך בפנים המווווון דברים שתעדיפי לשכוח וסביר להניח שתבכי המון.
היא גם בעלת דוקטור ומאסטרית במדעי המטאפיזיקה. מורה לפסיכולוגיה אוניברסלית, מורה לאורה סומא ועוד.
כמה שהיא כאילו "לא מהעולם הזה" היא מאוד מקורקעת ויש לה הסבר הגיוני לכל דבר.
אם לא נמאס לך מטיפולים אתן לך דרך ליצור עמה קשר.

אני לא מבין למה כדאי להיזכר בכל מיני טראומות ילדות.
הרי אם נזכר זה יחזיר אותנו אחורה ואיך נתרפא? נתנקם?
לדעתי מה שיקרה זה שנבין יותר למה המצב שלנו הוא כזה - וזה יבסס אותנו בעמדה הנוכחית. במקום להתקדם ישר.

כשמגיעים לגשר לא חייבים להיות מוכנים לעבור אותו - אפשר לעבור אותו גם מבלי להיות מוכנים - ואחרי שעוברים אותו - מבינים שבאמת לא היינו חייבים להיות מוכנים - התעוזה טובה לנו - לכן ההמלצה שלי היא ללכת קדימה ולא לחפש מאחורה.

תודה.

ל פשוט אלון
האם שמעתה פעם על תהליך סליחה המאפשר לסלוח לכל מאורעות העבר?? מניסיוני ניתן לסלוח על הכול ולכן כידי לפתוח את הזיכרון. כך לא נבזבז אנרגיה רבה על הדחקה.
נכון שבמידה ואדם אינו מוכן לסלוח, אל לו להתעסק עם העבר. אך עליו לדעת שאי התעסקות עם הזיכרונות המודחקים אינה אומרת מחיקתם. הם ממשיכים להופיע בצורות רבות ושונות, בעיקר בדפוסי התנהגות קלוקלים או בצורת החור של קוקיה..גה.גה.

לדעתי נכון לא להיכנס לזיכרונות העבר ללא כלי מתאים לסליחה עמוקה. מסתבר שפתיחת הזיכרון, הבעת הרגשות שבו, הבנת הסיבות בגללן פגעו בנו, אינה עוזרת ייתר על המידה ואינה מאפשרת סליחה אלה ניסיון די שטחי ללמוד איך לחיות עם הפגיעה. במצב הזה אתה אכן צודק שלא מומלץ לפתוח את הזיכרון כי המצב יכול להחמיר.

לקוקיה..גה.גה
אנא פני באימייל, אשמח לעזור.

שלום לכולם שמי אילנית ואני רווקה בת 33 סטונדנטית שנה א' באלבאום (היי משה:-) והיום נחשפתי בפעם הראשונה לאתר של באופן טבעי ואני שמחה שהגעתי...

אני קוראת את מה שאתה כותב פשוט אלון, ומהקצת שלמדתי עד היום גם מטיפולים שונים סדנאות למודעות עצמית ואלבאום כמובן, גיליתי מספר נקודות שכדאי גם לך לחשוב עליהן ואולי להגיע למסקנות אחרות.

אני אתחיל בזה שיש לנו מנגנוני הגנה שמגנים עלינו בן האדם, מפני מידע שעלול להעמיד אותנו בסכנת קיום, מנגנוני ההגנה האלה שומרים את המידע הזה בתת המודע שלנו ולא נותנים לו לעלות למודע, כל עוד אנחנו לא מסוגלים להתמודד איתו מבחינת חוסן נפשי.

אני אמשיך בזאת שתת המודע שלנו משפיע על איכות החיים שלנו ועל מערכת התגובות האוטומטיות שלנו, מה גם שנדרשת אנרגיה עצומה לשמור את כל הסודות האלה עמוק עמוק בפנים.

ועכשיו נקביל את מערכת החיים שלנו למערכת אנרגיות חיוביות ושליליות כל אחת עם ה100% שלה שבאה על חשבון חברתה...

ואני אסביר את כוונתי - נגיד שיש לאדם כמות חוויות מודחקות ברמה של 30% (השקעת אנרגיה על שמירת הטראומות), ישארו לאותו אדם רק 70% אנרגיה מחייה, חיובית מתקנת...

ועל כן אני מאמינה שאדם צריך להתמודד עם טראומות העבר ממקום של סליחה ובסביבה בטוחה בה הוא לא יפגע בעצמו.

מעבר לכל הנאום המרגש ותודה שהוא מרגש (מתלוצצים קלות...) אני מאמינה שאנחנו החילונים שאין להם את בעזרת השם, אנחנו אמורים לכתוב לעצמנו את התנ"ך שלנו ולאמץ דרך חיים של אהבה, לשנן מנטרות אפילו קלישאיות ממקום של אמונה וזאת הדרך לדעתי להגיע למקום מאושר אמיתי ומאוזן.

_אני לא מבין למה כדאי להיזכר בכל מיני טראומות ילדות.
הרי אם נזכר זה יחזיר אותנו אחורה ואיך נתרפא? נתנקם?_

פשוט אלון
אני מאמינה שאנחנו בהוויה שלנו, הסה"כ שלנו אינו רק מה שאתה עושה היום או תעשה מחר.
זה שלא תחשוב על מי היית בעבר או מה שקרה לך בעבר, לא יעלים את החוויות, החוויות רשומות בשדה האנרגטי שלך, במעטפת שלך, בתבנית הבסיסית שלך.
וזה משפיע על כל בחירה שאתה עושה בהווה, על כל מחשבה או רגש , על כולך.
אתה יכול להעביר חיים שלמים בלי לחשוב על העבר שלך, לא לנסות לתקן את המקומות בהם חל "קצר אנרגטי" בשל החוויות שעברת, והרבה מאוד אנשים אכן חיים ככה.
ומצד שני אתה יכול יכול אחורה ולתקן ולאהוב ולסלוח ולצאת מזה חזק הרבה יותר ממה שאי פעם דמיינת שתוכל להיות.
ולא להיות מאוד פגיע כל היום - להיות בטוח, בשלווה ואהבה.
גם אני לא ממליצה להיכנס לעבר ללא כלים מתאימים , ובדרך כלל אכן התת מודע אינו מאפשר לעשות זאת.
דוגמא שמן הסתם כבר שמעת לא פעם:
כל עץ, גדול ככל שיהיה, לא יהיה חזק מספיק על מנת לעמוד בסערות ולא יגיע למלוא פוטנציאל הצמיחה שלו מבלי שיהיו לו שורשים חזקים ובריאים.

שלום לכולם איזה כיף לשמוע תגובות בונות שכאלה

אני בטוח בכך שאנחנו בהווה מושפעים מהעבר שלנו.
תסתכלו על העבר ותראו איך הגעתם להיכן שאתם היום.
תסתכלו מה אתם עושים היום ותראו לאן אתם מועדים להגיע מחר.

הייתי שמח לשמוע על "כלים" שאתם מכירים, להתמודדות עם טראומות עבר.

אני לא בעד הדחקה. מילים יותר נכונות אליהן אני מתכוון הם להמשיך הלאה. לתת לעבר לחלוף (ברור שהטראומה תשאר בזכרון, כמו שכל דבר שאנחנו חווים נשאר, העניין הוא איך היא נתפסת אצלנו ואיך אנחנו מתנהגים לאחר שקרתה)

אולי אתאר את זה כמשל קטן:
נגיד שאתם מטיילים כולכם שמחים ומאושרים ופתאום "משום מקום" צצה אבן באדמה שאתם נתקלים בה נופלים וכואבים.
מה תעשו?

תנסו להתמודד עם האבן להבין למה היא עשתה את זה? לבקש ממנה סליחה ותמשיכו הלאה?
תשחזרו את המקרה עד שתבינו למה היא עשתה את זה ותמשיכו הלאה?
תרפאו את עצמכם ולא תחפשו להתמודד עם הזיכרון ותמשיכו הלאה?

אז אולי אמא אבא אח אחות בעל אישה הם לא אבן. אבל בזכרון הם לא דינמיים במיוחד שאפשר לשנות בעזרתם (כשהם מופיעים בזכרון) את העתיד שיוביל להווה (אתם מבינים את הכוונה

).

אני מציע לדאוג לעצמנו! ולא לזכרון הכאב! שנרפא ונמשיך להנות מהטיול מאשר להתמודד עם הזיכרון הכואב.
כשאני אומר לעצמנו אני מתכוון לטפל בפצע עצמו (וכאן באות ההצעות שאני נתתי כמו למצוא דברים שאוהבים) ככל שיעבור הזמן הזיכרון ישאר אבל בסוף אפילו יהפוך לבונה/טיפשי/לא רלוונטי - שכן התקדמנו המון בחיים מאז המקרה.

ילדים וגם מבוגרים עושים הרבה שטויות. או שהם לא מתכוונים. או שהם לא מבינים. או שהם חושבים אחרת מאיתנו. או שהם כן התכוונו והיום הם לא. כולנו לומדים מיום ליום, כולנו לא חושבים תמיד המון לפני שאנחנו אומרים משהו, לכולנו לפעמים יוצאות פליטות פה, וכולנו לפעמים מדברים מתוך רוגז..

היום אני מאמין שהדרך הטובה להחלמה היא להבין שכולנו חושבים אחרת בנושאים מסוימים ולא כולנו נמצאים תמיד בשליטה מלאה על עצמנו ועוד כאלה וכאלה. כשנמשיך הלאה ונעשה כל מה שאנחנו רוצים תוך התעלמות מכל מיני מחסומים מנטליים כשאלה מופיעים בסופו של דבר נתגבר על הכל. טראומות אפילו מורידות את החשיבות העצמית (שזה מצויין עד מידה מסוימת).

כשמופיע קושי בהווה דווקא להיכנס בו במטרה לנצח - זה שובר מחסומים -
אם ירד לכם הביטחון העצמי והכושר לדבר מול קהל - תנסו לעשות את זה! אף אחד לא יודע שבגיל 5 צחקו עליכם! - תבנו את היכולת מחדש! מה זה יעזור אם תזכרו בילדה שצחקה שנוזל לכם מהאף בזמן שהצגתם נושא בפני הכיתה? או שילד הטביע אתכם בבריכה ואתם מפחדים לשחות?

במקרים של טראומות יותר קשות - בכלל אני ממליץ להמשיך הלאה - אם איש יקר נפטר - מה יותר נכון מלהמשיך הלאה?

בכל מקרה אני מאוד ישמח אם תכירו לי כלים שיעזרו להתמודד עם מקרים כאלה בדרך עם פניה לזיכרון עצמו.

ל פשוט אלון
אשמח להסביר בדגמא הבאה איך אבנים מהעבר יכולות להיות יותר מסתם תקל.

אדם בוגר סיפר שבכל פעם שהגיע לרחוב דיזנגוף בת"א בסביבות הכיכר, היה נדרך כולו ומרגיש שמישהו עומד לתקוף אותו, פחד ממחבלים הציף את ישותו, גופו התכסה בזיעה קרה ועוד. כל אדם שהיה בסיבה, נראה היה כתוקף פוטנציאלי.
במשך כשלש שנים עבד על הנושא ללא הצלחה, עם פסיכולוג מומחה לפוביות.
לאחר שעבד בטיפול גופני על חוש הריח , חווה זיכרון שהיה מודחק (למראת הטיפול הפסיכולוגי) מגיל 6-7 בו אימו הכריחה אותו לאורך שלש שנים לאכול תפוחי אדמה עם בצל אותם שנא ומהן נגעל. האם הייתה משאירה אותו ליד השולחן עד לשעות הלילה או הערב המאוחרות. לפעמים הכתה, צעקה, ניסתה כל דרך לרגשות אשמה ועוד.
הילד לבסוף למד שלא כידי להתעסק עם האם ייתר על המידה, החל לאכול את האוכל השנוא.
מסתבר שבסביבות כיכר דיזנגוף, אחת המסעדות הכינה תפוחי אדמה עם אותו הריח. הריח באופן תת הכרתי עורר את מנגנון ההגנה מפני התקפות חמורות כפי שהאם האגרסיבית ערכה עליו. כך, האדם הבוגר הזה חווה בכל פעם מחדש את הפחד מהתעללות של הילד, שעבור המבוגר קיבל אינטרפרטציה של פחד מטרור או התקפה כלשהי עליו.
לאחר שהילד שבו (בגיל הכרונולוגי) למד לסלוח לאימו על מה שעשתה, השתחרר המבוגר לחלוטין מהנושא.

לירוקה בדף ולאימא _לביאה ברוכות הבאות, המשיכו להעניק מידיעותיכן, תודה.

משה אלבאום מעניין ממש!

שתי שאלות:

איך הטיפול על חוש הריח עובד?
איך סלח לאימו?

תודה.

על מנת לווסת את חוש הריח צריך לחשוף בעדינות את האדם לריחות שהוא מגורה חזק מהם, וללמד אותו להרפות את מערכותיו בזמן הגירוי. במידה ויצליח להרפות, הרי שהמוח למד לווסת את התגובה האוטונומית. מנקודה זו, סביר להניח שריחות חזקים לא יובילו לתגובות גופניות ורגשיות קשות.

בנושא הסליחה, אנא פתח את www.elbaum.com עבור למאמרים ופתח את תהליך הסליחה. אשמח לענות על שאלות בנושא.

קראתי את המאמר.

אם הבנתי נכון אתה חושב שעדיף לסלוח על הכל בבת אחת - מאשר להעלות מקרים ספיציפיים.

תודה שהכרת לי את כלי ה"סליחה" שהוא נשמע מצוין למרות שאני רואה אפשרות שיתפוצץ בדרך בסערת הרגשות שהוא יוצר
מה דעתך אחרי תהליך הסליחה אפילו להוסיף איזשהו תהליך "הודיה" שלבטח יעמיק את תהליך ה"סליחה"?

אם זאת אני מאמין יותר בכדאיות הדרך החלופית אותה הצגתי במעלה הדף, שכן היא מונעת התפרצויות רגש, אולי מילה מתאימה לה היא "הבנה"/"קבלה"/"קלילות מחשבה" שכן היא מווסטת את תשומת הלב למקום אחר"

ברצוני לשתף אותך בדבר מרגש שקרה לי
בימים אלו אני קורא את "האש מבפנים" מאת קרלוס קסטנדה.
אחרי הדיון הזה נזכרתי בדבר שלא הבנתי בספר חזרתי אליו ועכשיו אני מבין.

כך כתוב:

"להיות נקי מרבב פירושו בסך הכל להעשות שימוש באנרגיה"
".. אני חסכתי באנרגיה, ולכן אני נקי מרבב".
"לוחמים עורכים לעצמם רשימות מלאי אסטרטגיות"
"הם רושמים כל דבר שהם עושים, ואחר כך הם מחליטים מה מן הדברים הללו יוכלו לשנות כדי לאפשר הפוגה לעצמם, מנקודת הראות של הוצאת האנרגיה שלהם."
".. רשימת המלאי האסטרטגית כוללת אך ורק אופני התנהגות שאינם נחוצים לעצם קיומנו והרגשתנו הטובה."

אמא לביאה
בנוגע ל"כל עץ, גדול ככל שיהיה, לא יהיה חזק מספיק על מנת לעמוד בסערות ולא יגיע למלוא פוטנציאל הצמיחה שלו מבלי שיהיו לו שורשים חזקים ובריאים."
מכירה את העשבים הגמישים האלה שמתקפלים ברוח, וחוזרים לעצמם כשהיא שוככת? לזה ניתן להשוות את ה"שיטה שלי".

תודה לכולם איזה דיון מעניין ומקיף!

אם אתם מוצאים את עצמכם בתוך בור - קודם כל הפסיקו לחפור.

תודה שהכרת לי את כלי ה"סליחה" שהוא נשמע מצוין למרות שאני רואה אפשרות שיתפוצץ בדרך בסערת הרגשות שהוא יוצר

אם זאת אני מאמין יותר בכדאיות הדרך החלופית אותה הצגתי במעלה הדף, שכן היא מונעת התפרצויות רגש,

פשוט אלון, תוכל להסביר מה כל כך מפחיד אותך בלתת לרגש להתפרץ? בסערת רגשות?

אין צורך לחסוך באנרגיה - זאת מנקודת המבט שלי. אנרגיה קיימת בך וסביבך, היקום כולו הוא אנרגיה ואתה חלק בלתי נפרד ממנו.
רק ללמוד להשתמש באנרגיה באופן נכון, ולעולם לא תרגיש את הצורך לחסוך בה.

יש משהו בדברים שאתה כותב שמזכיר לי משהו מוכר מהעבר שלי - הפחד להרגיש, ובעצם הפחד לחיות.
וכמה לא הייתי מודעת לפחד שלי, להיפך הייתי בטוחה בעצמי, אבל בעצם לא.
(גם נפגשתי עם משה אלבאום במהלך הדרך שלי, נזכרת בחיוך)
אלו, יש לך את הזכות לחיות ולהרגיש. איך שתרצה, כמה שתרצה. אתה הבוחר. תוכל לבחור לחיות כמו העשבים הדקים שמתקפלים ברוח.
לתת לרוח החיים להוביל אותך ולכופף אותך לפי רצונה. אולם העשבים האלו רגישים יותר לבצורת מאשר העץ הגדול .
האם תצליח לחסוך מספיק כדי להישאר בחיים בתקופות בצורת?

"מה כל כך מפחיד אותך בלתת לרגש להתפרץ? בסערת רגשות?"
הכוונה שלי היא הסכנה שבהתפרצויות רגש אלימות והחמרת המצב.
המעוניין לסלוח נמצא במצב נפשי מאוד פגיע ו"קולט" כשהוא בפועל מבקש סליחה למשל מאביו/אימו.
אם זה שלו הוא רוצה לסלוח לו יגיב בצורה כמו "הגיעה לך כל סטירה כשהיית ילד ואפילו עכשיו בא לי לתת לך אחת כי היית אידיוט ונשארת אידיוט"
מצבו יכול להחמיר ולהתקבע עוד יותר כשהוא ישמע דברים כאלה.
כמובן שכל העסק יכול גם להסתיים באהבה וחיבוקים אבל האפשרות השנייה קיימת בהחלט.

אני מניח שבגלל שספגתי בילדותי גם צעקות ירידות קללות בצורה מוקצנת מצד אחד -
ומצד שני חום אהבה ואיכפתיות בצורה מוקצנת,
למדתי מתי להיפתח ומתי להיסגר, אני מוכן ומקבל טוב, מבין ולא מתחבר אל הרע.
אני כן יודע להתפרץ ולזרוק את עצמי להתפרע - באמת! אבל כשאני מוצא לנכון - אני שוקל מתי להיות לא שקול ואני בטוח שיש בזה איזושהי שריטה/יכולת - לפי ראיית העולם שלך.

אנשים הם לא מלאכים ויותר מדי רגשנות ללא שכבות של חסינות, עלולות לשבור בן אדם (ממליץ על הדף האומץ להיות חשוף )

בעניין האנרגיה נראה לי שלא הבנת את הכתוב שטוען כי - "לוחמים" עורכים רשימות מלאי של אופני התנהגות שאינם נחוצים לעצם קיומנו והרגשתנו הטובה, ובודקים כיצד יוכלו שלא להשקיע בהם אנרגיה.
על מנת שאת האנרגיה שחסכו ישקיעו בדברים שכן נחוצים לעצם קיומנו והרגשתנו הטובה.

לגבי העץ והעשב - לדעתי נכון להתנהג כמו שניהם - כל מקרה לגופו.

טוב ברור שאני רואה את הדברים קצת אחרת.
בעיני , לא זה שמעוניין לסלוח אלא זה שבוחר עכשיו לסלוח ולשחרר את הרגש , נמצא בעמדה חזקה, במקום אישי שלו בו אף אחד כבר לא יכול לפגוע בו.
תהליך הסליחה הוא קודם כל תהליך פנימי שלך עם עצמך וללא שום קשר לגורם אחר חוץ ממך. לפעמים אפשר תוך כדי התהליך גם לשנות מערכת יחסים למשל בין ילד לאביו או אימו, אבל זה לא קשור.
לא ההורה הוא שסולח לך, הסליחה היא תהליך פנימי בתוכך.
שוב, יש במה שכתבת דפוס של להתכופף עם הרוח, שם לב?
אין בזה שריטה לפי ראיית העולם שלי, מה פתאום, זאת בכלל לא היתה כוונתי בשיחה הזאת
ואני גם לא מדברת על יותר מידי רגשנות, פשוט לדעתי רגש הוא מעצים ולא שובר בן אדם. וכמובן שאני מדברת על חיים רגשיים בריאים ומאוזנים.

לגבי העץ והעשב - לדעתי נכון להתנהג כמו שניהם - כל מקרה לגופו.
מסכימה איתך בעניין הזה.

בוודאי, אני מסכים שלסלוח לאדם אחר זאת עבודה קודם כל עצמית - ולדעתי ברוב המקרים עדיף שתהיה רק עצמית - תלוי באדם שרוצים לסלוח לו ובמקרה הספיציפי.

ע"פ תהליך הסליחה שמופיע במאמר שמשה המליץ לי עליו, מופיע שלב בתהליך של לבוא פיזית אל זה שרוצים לסלוח לו ולומר לו דברים מסוימים (ממליץ לך לקרוא שם) - ואני קצת נרתע מהמחשבה כמו שכתבתי.

אני מודה שאני טיפוס גמיש ואדיש לדברים מסוימים

אבל אני ממש לא לגבי דברים אחרים.

פשוט אלון
במאמר על תהליך הסליחה, מביאים את האדם שסולחים לו בדרך של הדמיה בעולמך הפנימי ולא בדרך של פגישה פנים אל פנים. כל תהליך הסליחה הוא פנימי בלבד ללא קשר כלשהו לאדם לו סולחים.

במשפט" אני חסכתי באנרגיה לכן אני נקי מרבב" נראה שדון חואן מדבר "גם" על אי בזבוז אנרגיה על מערכת ההדחקה, שהיא כידוע לך גנב האנרגיה הגדול ביותר שקיים לאדם, והבסיס לחלק עיקרי של מחלות רבות.

".. רשימת המלאי האסטרטגית כוללת אך ורק אופני התנהגות שאינם נחוצים לעצם קיומנו והרגשתנו הטובה."

מה דעתך על דפוסים הנובעים מהדחקה כגון עישון, השמנה, כעס לא מוסבר, חרדות שונות (כולל חרדה לאבד שליטה) קושי בזוגיות, התנהגות אל ילדך באופן שנשבעת שלא תתנהג, האם הם חלק מרשימת המלאי או שמע לא????

אם כך השיטה שלך ממש מצוינת שכן היא נובעת מהבנה שסליחה מתרחשת בתוך האדם, ואינה מחייבת אפילו את האדם לו רוצים לסלוח פיזית לשם התהליך.

מאמין כי מה ששנינו מציעים הוא נכון וכדאי - ונכון לעבוד על שתי הדרכים במקביל.

הדרך שלי לא מביאה להדחקה. אלא פניה למקור אחר. כל דבר מודחק בצורה זו או אחרת.
אם אתה פונה לחברת חשמל שיתקנו לך את האור בבית אז אני הולך וקונה נרות לפידים ואפילו מקים מדורה כדי שיהיה אור. מוותר על החשמל ופונה למקור אור אחר.

בשיתוף בין הדרכים לחשכה אין סיכוי.

אתה מראה דרך מדהימה לסליחה - תודה. אקרא את המאמר באופן מעמיק. ואנסה על עצמי.

ישלי שאלה כללית למשה אלבאום.

מה ניתן לעשות על מנת להעלות את כל הטראומות המודחקות ?
כאלו שעדין נמצאות בתת מודע ושאינן בדרך אפילו למודע בגלל גודלן ?
האם האבחון בכף היד נותן את התמונה הכללית?

ישלי רגישות למגע, והייתי רוצה לדעת האם יש קשר בין רגישות טקטילית לתקפנות/אגרסיביות?
האם נכונה ההנחה שרגישות גבוהה למגע - מתחזקת מערכת עצבים סימפטטית מתוחה - ועל כן אני תוקפנית יותר?

ונגיד שהנחה זו נכונה כיצד ניתן להתעלות מעל התגובות האוטומטיות?

תודה על תגובתך

ושיהיה לכולנו שבוע קסום

לירוקה _בדף
תשובה זו תהיה קצרה כי אני לא אהיה פנוי עד הראשון לחודש, אשמח להשלים לאחר מכן.

רגישויות ייתר יכולות לגרום לתוקפנות ברמות שונות.
כף היד יכולה לשמש כמפה לתוצרי הטראומות ולגורמיהן, בהחלט עזרה גדולה בדרך לניקוי.
על מנת לשנות את התגובות האוטונומיות, צריך ללמוד לווסת את החושים.

כתבתי בדף שלי על הנושא, מומלץ לקרא.

שליחה על ידי דודי* » 29 מאי 2005, 13:52

אתה לא מעריך הרבה דברים שקורים לך בביה"ס עד שאתה לא מתבגר. דברים קטנים כמו לקבל מכות בטוסיק כל יום מאישה בגיל העמידה, דברים שאתה משלם כסף טוב בשבילם בשנים לאחר מכן." (אמו פיליפס))

תשמעו אני מצטער אבל ...........
לדעתי זה משפט שמתאים קצת !

מוסיף המון

למקרא כל הפצעים פה, שוב הציפו אותי פצעי. אולי "פצעי"היום זו מילה חזקה מדי עבורי, בעצם. תהליך הסליחה שמשה מתאר כאן הוא מבורך, מבורך, מבורך. כשנהייתי אמא (וכמובן עוד לפני, אך ללא מודעות) נכנסתי לפאניקה. כיצד אוכל לתקן את אשר פגע בי? הרי אמי, היקרה כל כך, היתה כולה חבולה מתהליך הגירושין מאבי. איך יכלה להיות דמות חזקה ומגוננת? מי יכול להיה להדריכני בסבך הדמעות, הבלבול, קהות החושים והעוורון של ילדותי הסבוכה? במהלך עשר השנים האחרונות עברתי דרך לשער הסליחה שלי. לסלוח לה על כך שלא יכלה באותו זמן להיות פנויה לצרכי. כי מי היה לה להאחז בו? אני מאמינה שכולנו מנסים להיות הורים אוהבים, מכילים, מבינים באמת ותומכים. אך מי יאמר לנו ויגלה את עינינו כמה ואם מזיקה חוסר הסבלנות שמצליחה להשתלט עלינו? הכעסים והעצבנויות שהן מנת חלקנו? אחת ההבנות שלי היא שגם אני אעשה טעויות. הבנה נוספת שילדי יעברו מה שהם צריכים לעבור. עלי לעשות כל מאמץ כדי לתקן את עצמי. להשתמש בעברי כמנוף, ככנפים גדולות הנושאות אותי הלאה ומעלה. ולדעת לסלוח. גם לעצמי. על שהנני מי שאני. ועברתי מה שעברתי. והזקתי (גם בילדותי) למי שהזקתי. עכשיו צריך לנשום, לשחרר, להביט נכחה בשמחה. ולהמשיך לעלות. תודה גדולה על פתיחות לבכם ותפילה גדולה שתמשיכו להיות ולגלות את מהותכם. בהצלחה.

לצערי הרב, מרכז אלבאום מצא לנכון לנקות את המאמרים שלי מהאתר הרשמי של החברה. מסיבה זו, ההפניה לאתר אל מנת למצא את המאמר בנושא הסליחה אינה תקפה עוד.
אנא פנו באימייל [email protected] ואנסה לראות מה ניתו לעשות בנידון.