שמחת עץ החיים

[אנונימי]

{מי ים (2019-09-09T14:14:29): ( _{יתכן שהשירים יובילו, את הפרקים הם אלה שמעוררים את הרגש} )



"...מאושר כואב בחילוף העונות...."(ביתנו (שלמה ארצי)).
סימנים קטנים קטנטנים מעידים כי אכן מט"ו באב תש כוחה של החמה.
בזריחה אפשר להסתכל על השמש יותר זמן, והיא קצת פחות בוהקת. מורגש גם ביציאה מהבית בשעות הבוקר. יש ערבים שנהיה בהם קצת קריר. גם הימים מתקצרים מעט מעט. 
צריך עוד הרבה חזון וסבלנות לראות את חילוף העונות אבל מחכים, ובינתיים? נזכרת מה העונה הזאת. נזכרת איך בתחילת הקיץ ההוא הכל התהפך לטובה.
איך שאלתי אותו למה התאהבתי בך דווקא בקיץ? ואיך כל הקיץ ההוא נהיה צבוע בקולות צלילי השירים שלנו, בצבעים רומנטיים אהובים.
במתח לקראת מה יהיה,
בעוגמת נפש קלה מהמלעיזים,
בדאגה לשלום האהובים. 
איזה זכרונות מתוקים. זכרונות שקופצים אלי עבר - הווה , הווה -עבר
בדיוק כמו במשחקי הילדים "בוא נגיד שמחר היה צריך ללכת לרופא..." מתוקים שלי. 

[מי_ים*]

פליאה דעת ממני
תקופת החיים הזו עד אז, ובאופן ספציפי באותה השנה, היתה קשה, מלאת תלאות, צער, אכזבות, תסכולים, כאב ומירמור. מתוך כך קשרים חברתיים וקשרים משפחתיים היו רופפים במקרה הטוב ומתנתקים במקרה הפחות טוב.הדבר היחיד הקבוע והיציב בחיי היה העבודה, ובה לא ראיתי את מימוש הפוטנציאל האישיותי שבי.הירהורים שונים על מהות החיים, היקום שסביבי, וחיי בתוכם היו נוכחים כל הזמן, גם כתיבה רבה.כאן באתר ובמחברות למגירה.חיפשתי דרך לצאת מהקשיים, מהבדידות, מהיאוש.פניתי לייעוץ נפשי, לייעוץ חברי, נעזרתי בכל מה שיכולתי.התשובות שקיבלתי היו לחבק ולהכיל את היאוש והצער, לקבל את זה, להיות טובה לעצמי. לא להיזדקק לאישור מבחוץ על היותי בעלת ערך. למצוא את האושר מבפנים. לפתח את גרעין הטוב שבתוכי. הדיבורים האלה היו יפים , אך לא נגעו בי כלל. לכל מקום שפניתי קיבלתי את אותה התשובה, תשמחי בך,  בעצמך, אל תחפשי מבחוץ, כי זה לא יגיע.לכל מקום שפניתי הרגשתי שמדברים איתי בשפה מדוקלמת , בשפה שלא רואה אותי כלל. היו מקומות שהרגשתי ששומעים אותי ואת מצוקתי, שזה גם יפה וטוב, אבל שוב ללא מענה. ואז הפסקתי , הפסקתי לצרוח את הכאב. 
הגיע הסתיו
ובסתיו ההוא חשבתי שהכל נגמר
 _"חיפשתי נשמה קרובה,
גופי הרגיש נורא רעב,
מזמן הפסקתי להתאהב.
אדם הולך ומתבגר,
יוצאות לו כבר שיני בינה,
ספק בודד ספק חיוור,
מתיישב על ספסל שבגינה...._" (מחמל נפשי https://www.youtube.com/watch?v=IE2jnIvCxn4)   

בכל אופן לא בסתיו ההוא שבא ולא בחורף שאחריו , לא היו רמזים לכך שנקודת החצות הגיעה, שנקודת המהפך מתקרבת.

[מי_ים*]

חלום הופך למציאות

כבר שנים רבות, יותר מעשור , שבהגיע הזמן הזה ,אני מתחילה לחלום על גשם.
מתעורר בתוכי צימאון לטיפות הגשם. לשבור את השרב את השמש את הקיץ האינסופי והארוך.
בשנתיים הקודמות לא היו לי חלומות כאלה והנה בקיץ הזה כבר כמה שבועות ששוב אני חולמת מידי כמה לילות על גשם.
לפתע בשבת החל הגשם לרדת בהפתעה בהקיץ לגמרי, עם רעמים , סערת גשם קטנה קצרה וחביבה.
וחלום הפך למציאות

[מי_ים*]

אך חלום הגשם הוא חלום קטן , חביב, חוזר ... כמעט בכל שנה.
היה לי חלום , חלום גדול שהפך למציאות כך בפתאום, לא בעונות האהובות עלי כלל, אלא דווקא מתוך העונה הכי קשה ומעיקה לי. מתוך עונה של יאוש כללי, מעבר ליאוש האישי הספיציפי כמו שכבר ציטטתי מעל
_"בסתיו ההוא הכול נגמר,
חיפשתי נשמה קרובה,
גופי הרגיש נורא רעב,
מזמן הפסקתי להתאהב.
אדם הולך ומתבגר,
יוצאות לו כבר שיני בינה,
ספק בודד ספק חיוור,
מתיישב על ספסל שבגינה."_
....
_"כבר לא ידעתי איפה אתה,
כבר לא שמעתי איפה את,
על אופניי המדוושות,
פתאום הופעת לי בחצות."_
מה זה חצות? שאלתי אותו.
חצות זו נקודת המהפך, נקודת השינוי, הנקודה שבה מתוך החושך הגדול מתחיל השינוי החיובי.
נקודת הלילה והשינה של הנשמה בה מתחילה התעוררות הבוקר.

והקיץ הרשמי , החושך הגדול מבחינתי, החל 13 יום לאחר ההיכרות החוזרת (סוף סוף ) שהיתה לראשונה פנים אל פנים. 13 גימטריא אחד, כמו בנקודה שבה חזרנו להיות שניים שהם אחד.

[מי_ים*]

בקיץ ההוא ביום הרשמי של הקיץ , (21/6) דווקא טיפטף בבוקר. צחקתי בתוכי.
בפנים בפנים, בעמקי הנשמה, במקום שהוא מעל המודע, ידעתי שהגעתי , שזה זה, שזהו זה....
נגמר משהו אחד, ומתחיל משהו חדש וקסום וטוב.

צחקתי בדרכי, כילדה קטנה ושובבה מחפשת להירטב בכוונה מטיפות הגשם.

[מי_ים*]

סימנים בדרך

פתאום כבר לא חיפשתי סימנים.
שנים רבות שהפסקתי להתייחס לסימנים או לחפש , ומי שלא מחפש גם לא מוצא.
הוא לעומת זאת קיבל כמה וכמה סימנים.

[מי_ים*]

בדיוק כמו במשחקי הילדים "בוא נגיד שמחר היה צריך ללכת לרופא..." מתוקים שלי.
שמתי לב , זה מצחיק וחמוד להבדלי המשחקים בין הבנים והבנות.
הבנים במשחקים בונים בניינים, או מבנים. תמיד יש איזושהי בנייה , התקדמות שלב על גבי שלב.
הרבה פעמים מבנים גבוהים רבי קומות. בניין כזה או אחר, אחר כך גדר, שנבנה זה לצד זה. שלב ועוד שלב, והנה יש תוצאה, מבנה שרואים אותו ניתן לגעת בו. תוצאה מוחשית. 
הבנות במשחקן מחפשות את שיתוף הפעולה, את העלילה , אין משהו שבו ניתן לגעת , לאחוז, להצביע על תוצאה מוחשית שנתקבלה ע"י המשחק.
לאחרונה הבנות כבר פחות משחקות יחד זו עם זו,  נראה שריחוק חל בין שתיהן. תוהה האם עלי להתערב יותר?  להציע לשחק איתן במשחקי הדימיון.
לעיתים אני אוהבת לשחק איתן בקלפים, רביעיות, או מלחמה, אך לעיתים יש תוך כדי משחק רמאויות גדולות או קטנות.
תוהה איך להגיב.
בדרך כלל, באופן אישי מאבדת עניין במשחק כשאני רואה את הרמאות. לעיתים זה גם סימן שהיא או הוא או הן או הם איבדו עניין, לעיתים לא תמיד. צריכה לחקור את זה עוד. 

בתוך תוכי אוהבת אותם. רוצה להעמיק באהבה הזו אליהם עוד יותר.

[מי_ים*]

ימי הקורונה.
המתוקים האלה שהם פתאום שלי, מגיעים אלינו אחרי תקופה ארוכה מצויידים בכפפות שגדולות בהרבה על כפות ידיהם הקטנות ועם "מסיכת קורונה" על פניהם קורנות האושר. 
"את רוצה לראות איך לובשים את המסיכה?"
"נכון אני חמוד עם המסיכה?"
"תשמרי לנו על המסיכות טוב טוב בתיק, אם נרצה לצאת החוצה".

והם מבינים אסור ללכת למתקנים של גני השעשועים. מבינים ולא מתלוננים כי זה לא אנחנו קבענו את ההגבלות, זה בא מבחוץ, מגבוה, כמו גזירת גורל, ויחד עם זה אין בית ספר אז כנראה שמבחינתם יש איזונים.

[NOGA*]

מי ים את כותבת נפלא, תענוג צרוף

[מי_ים*]

מי ים? את כותבת נפלא, תענוג צרוף
תודה

[מי_ים*]

את חוזרת מהכפור - אני בא חשוף באור
(מתוך השיר איסלנד של שלמה ארצי , https://www.youtube.com/watch?v=zaZUNFPmFB0 )


ערב אחד ליווה אותי לכיוון ביתי אחרי משמרת ערב מאוחרת. הביט בי ארוכות לתוך עיניי.
הרגשתי מובכת מעוצמת המבטים הללו.
חייכתי במבוכה וכל הזמן הסטתי את עיניי לצדדים.

 "אני אוהב אותך".

השפלתי את מבטי. נזכרת בכל הפעמים שהתאכזבתי.
בעיקר נזכרתי באותו אחד שאמר לי "אני אוהב אותך" ולמחרת נבהל והחליט לחתוך.
מצד שני כל כך רציתי שיגיד את זה, הרגשתי את זה... אולי בתוך הלב שלי  אפילו ידעתי את זה.
אבל הניסיון האישי הפרטי שלי הוכיח לי בוודאות של 100% שמרגע שהדבר נאמר, אני יכולה כבר להתחיל להתאבל על הקשר. 
לבסוף עניתי "אתה אומר את זה, אבל אין לך מושג מה זאת אהבה".
שתק, לא הבין מאיפה זה בא לו. המשכתי לקטול אותו בלי רחמים, לא ברישעות מכוונת, אך באופן נוקב: "אולי אתה אוהב את עצמך, ואוהב להרגיש את עצמך מאוהב"
בום לפנים!
באותו הרגע לא היה לי מושג ולא הייתי מודעת עד כמה היה עליו לחשל את עצמו כדי לשמוע את זה ממני, ולא להירתע. שנים אחרי סיפר עד כמה היה לו קשה.
מזל שהיתה לו את התובנה שלא דיברתי נגדו אלא מתוך מרירות נפשי. 

את חוזרת מהכפור
אני בא חשוף באור
איסלנד (שלמה ארצי)

לגמרי בא חשוף (ופגיע ) ובאור, לגאול אותי מתוך הכפור שלי.
מזל גדול שלא ייחס את כל זה לעצמו, והבין שזה לא ממנו , אלא הגיע דרכו.
גם החיים עצמם והמשכם מצאו את הדרך להדגיש את זה, כדי שלא ניפול ולא נתבלבל לרגע, אבל זה כבר מאוחר יותר.

[יולי_קו]

וואוו.

[מי_ים*]

שבת

בדרך כלל שבתות אצלי היו חדגוניות.
הייתי מתארגנת על ספר או שניים.
מתארגנת על ארוחה קטנה לבד או הולכת להורים או שכנים.
הפעם הוזמנתי לזוג, מתוק, אוהב, קרוב.
בתוך המקום הבריא שעוד היה מעט ממנו בנפשי שמחתי בשבילם אך בליבי עלתה חמיצות מרירה.
מה איתי? מתי יגיע תורי? מה יהא עלי?
השנים חולפות ואני לבד.
לבד לא מרצון או מבחירה.
לבד, בדד, בודדה וכל שלל ההטיות השונות.
אמנם הפסקתי לצרוח את הכאב, אך הכאב הלך וגדל בתוכי פנימה.
עד שהיו רגעים שבו הרגשתי מחנק, קושי בפעולת הנשימה הפשוטה. 
כמה שקט היה אז סביבי, שקט ריק, קר, עצוב, מר וקודרני.
"ככל שתוסיפי לשמוע
ככה ירעמו הקולות
רק אל תתלונני על הרעש אף פעם (השורה הזו דיברה אלי במיוחד, ממש צעקה אלי)
ככל שתאבדי את הדעת
ככה ישתלטו הדעות
רק אל תשתתקתי בזעם" (גם שורה זו דיברה אלי, ובאותה תקופה בחרתי בשתיקה זועמת לרוב)
(אומרים , אתי אנקרי) 

כמה ייחלתי שהשקט הזה יופר. 

כך יום ועוד יום שבת ועוד שבת חודש בחודשו וכך עוברות השנים.  
"אנשים מתחתנים סביבי גם אני רוצה קצת לנוח" - לנוח מדייטים משמימים ומאידך כן לעבוד ; בתוכי עבודה נפשית, זוגית, לעמול, לבכות, לצרוח, לשמוח, לדאוג, לאהוב, לטפח.
רק לא עוד שקט מוכר וריק. 
באותה תקופת חיים הפסקתי להאמין גם באפשרות הזאת, וכשלא מאמינים לא יכולים לדמיין, לקוות ולייחל. 

ובאותה שבת בזמן שבן זוגה נכנס לשירותים היא פונה אלי, האשה, אביבה.
"אני רוצה לספר לך על מישהו שכדאי לך להכיר, את יודעת למטרות....היכרות זוגית".
"בטח בטח,בוודאי" מסכימה בלי להתווכח , בלי לברר, בלי לשמוע עד הסוף. 
מסכימה כדי לא להיתפס לתדמית "הרווקה הבררנית הבעייתית" ובעיקר להוריד אותה מהגב שלי. בפשטות.  

<לימים כשאודה לה מעומק ליבי על כך שחשבה על השילוב המוזר , ההזוי והלא צפוי , היא תודה לי על הסכמתי הקלילה. לו ידעה שההסכמה נבעה רק כדי להימנע מוויכוחים וצורך בשכנועים>

[מי_ים*]

רק אח"כ נזכרתי לשאול אותה ,"והוא בכלל יהיה מעוניין להכיר אותי? סיפרת לו עלי?"
הרי לא כל אחד היה רוצה אותי עם המטען שלי. 
"כן כן סיפרתי לו , זה בכלל לא מפריע לו" - "באמת? שאלת אותו ספיציפית לגבי זה?"
"כן , בהחלט"
"טוב בסדר", שיהיה, חשבתי לעצמי וכבר כעסתי על עצמי שהסכמתי.
כמה אין לי כח או חשק לזה.
רוב הסיכויים שלא יתקשר , ניחמתי את עצמי, ואם כן נעביר את זה איכשהו. 
אספתי את עצמי , והמשכתי הלאה, כמעט שוכחת מכל העניין.