פסיכאטרי ופסיכולוגי

שליחה על ידי יפה* » 09 מאי 2007, 22:35

משה ערב טוב, מעניינת אותי דעתך, במסגרת התנדבות לקהילה אנחנו בעבודה מקדישים קצת זמן לילדים מבית חולים פסיכיאטרי באזור. אני מתלבטת האם לשלב כמה אלמנטים מהשיטה בזמן שאני איתם. חוץ משיעור תנועה שעם זה אני לא רואה בעיה, האם לדוגמא קפיצות הצלבה יכולות לעורר רגש לא רצוי שעלול לפרוץ. דעתך?

תמר תשובה חשובה. מעניין לקבל תגובה מהחושבים שטיפול זה נתינה מעצמי.

יפה השאלה היא עם מי מתרגלים מה. במידה והמאושפזים סובלים מרגישויות ייתר שהובילו לחלק מהסימפטומים, כפי שקורה בחלק גדול מדי של המאושפזים, הרי שכל תרגול תנועה יכול להגביר את הסימפטומים. במקרה והקושי קשור בחוסר יכולת לווסת תגובות רגשיות, הרי שמערכת ההצלבה בכללותה חשובה ביותר להצלחת הוויסות ולכן מאוד מומלץ.
שווה לדעת מה המקורות של המחלה הפסיכיאטרית, והאם קיימת בכלל מחלה או דמוי מחלה. בכל מקרה שווה לקבל מידע אבחוני מקיף.
כמו כן חשוב לדעת שחלק מהתרופות הפסיכיאטריות מדכאות מאוד את המערכת המוטורית ויוצרות כיווצי שרירים והיצרות טווח תנועת המפרקים, עקב השינוי הביוכימי. מומלץ לדעת מה המינון ועד כמה המאושפז נמצא ברמה הגבוהה של לקיחת התרופה. ככל שנמצא לקראת סוף יכולת הכלת התרופה, כך הסמפטומים חמורים יותר, וההרעלה שהגוף והמוח נמצאים בה גבוהה יותר.
איני יודע עד כמה קיימים מחקרים התומכים בתרגול גופני לאנשים הלוקחים תרופות המדכאות את המוטוריקה. יכול להיות למשל, שזה מגביר את התהליכים הדיכאוניים, או להיפך, עקב הקונפליקט בין תהליכים ביוכימיים של התרופה המדכאים תנועה, לבין התהליכים הביוכימיים של תרגול, הדורשים פתיחת ערוצי התנועה במוח.
כמו כן צריך לעקוב מקרוב מאוד אחר התגובות של המתרגל, מה קורה לו יום ויומיים לאחר התרגול. יכול להיות שמייד אחרי התרגול הוא ירגיש מצוין, ולאחר מכן ירגיש דיכאוני, או להיפך. לא מומלץ להחליט מראש מה יכול לקרות אלה לבדוק לגופו של עניין עבור כל מתרגל ומתרגל.

בהצלחה.

שליחה על ידי יפה* » 09 מאי 2007, 23:54

משה היקר מאד, תודה נתת לי חומר למחשבה. אני אבדוק. הם נראים כל כך כבדים ומסורבלים. ייתכן וקשור למה שציינת שהתרופות גורמות לגוף הפיסי. דווקא בגלל זה עושה חשק לגעת ולעורר להם קצת את החושים ותחושת אני כאן, אבל המגבלות ברורות לי .

שליחה על ידי תמר* » 10 מאי 2007, 00:19

יפה - מגע. מגע. מגע. אחרי המגע, תדעי כבר מה כל אחד מהם צריך.

תמר מסתבר שחלק גדול מהם אינו מוכן שיגעו בו או שיתקרבו אליו בכלל. נראה שצריך לבדוק בזהירות רבה,
איני בטוח שהמגע יגרום לכך שיהיה ברור מה מותר ומה אסור מבחינה נוירולוגית עקב התרופות. נראה כחשוב לשים לב לכך, למרות ההבנות שלנו שהמגע הינו מרכזי וחשוב במיוחד.
מה למשל עם הבנים שהתרופות מהדור החדש מורידות את הפסיכוזות ובו זמנית מדכאות להם את הייצר המיני, גורמות להתפתחות השדיים והתחלה של ירידת חלב והתחלה של התנהגות נשית המפחידה אותם עד אימה.
האם עבודה גופנית טובה להם?? האם מגע טוב להם? הרי הם מתבישים בגופם בצורה בלתי רגילה.
תגובות שונות מאוד ניתן לצפות מכל אחת מהתרופות הפסיכיאטריות. מצד אחד עוזרות למשהו ומקלקלות בו זמנית משהו אחר. ללא ידיעת האחר , נראה כלא נכון לתרגל את הגוף בדרך כלשהי. עם ידיעת האחר ושיקול מדויק, נכון מאוד לתרגל.
נראה שמה שנכון הוא לבדק כל אחד לגופו של עיניין, למרות מה שידוע לנו על אנשים שאינם לוקחים תרופות פסיכיאטריות.

ומה עם אלו שהמגע או חוסר מגע, הוא מרכז בעייתם והסיבה המרכזית למערכת ההדחקה ובעקיפין או באופן ישיר למחלה? האם המגע ירגיע או יעלה את הפסיכוזה לדרגות קשות??

יפה איני רוצה בדרך כלשהי להוריד את המוטיבציה שלכן, אני חושב שהעבודה שלכן חשובה ומבורכת מאוד. יחד עם זאת, הייתי יושב עם מנהל המחלקה או פסיכיאטר או פסיכולוג, ומנסה להבין את הרקע של המיועדים לתרגל, איזה תרופה לוקח כל מטופל, מה הציפיות מהתרופה, מה תופעות הלוואי שלהן, מה דעתו של הפסיכיאטר על התרגולים המוצעים (לאחר שיבין את המטרות של התרגילים השונים) . רק לאחר מכן הייתי בונה תוכנית אינדיבידואלית (הניתנת גם ליישום בקבוצה). הייתי יוצר קשר עמוק עם האחים והאחיות במחלקה, ומנסה לקבל דו"ח יומי על התנהגות המתרגלים לאחר כל תרגול. כך ניתן לבצע את העבודה על הצד הטוב ביותר.

יחד עם זאת, במקרה ונכנסים לתרגולי השיטה, לא מומלץ לתרגל ללא אבחון של השיטה. זה יכול לסכן את המתרגל ולהחמיר מאוד את מצבו. השיטה חודרת לעומקים גם כשלא מתכוונים. הרי היא מחברת את ההמיספרות במוח בכל אחד מהתרגילים של הקורדינציה או ההצלבות. זה משנה מאוד את היחס של האדם לעצמו בכל הרמות. במקרים פסיכיאטרים אין לדעת מה יקרה ללא אבחון. גם עם אבחון טוב יקשה לפעמים לדעת לאן יפנה המצב.

שליחה על ידי תמר* » 10 מאי 2007, 03:11

מקדישים קצת זמן לילדים מבית חולים פסיכיאטרי באזור.
מגע אנושי לא גורם להתקפים פסיכוטיים.
התגובה של כל אחד מהם, למגע "אקראי" - יכולה ללמד על המקום ממנו מתקשרים.
אני לא יודעת במסגרת איזו עבודה אתם מתנדבים להקדיש קצת זמן...ומה זה קצת זמן? האם מספיק כדי להיכנס לכל הפרטים שמשה תיאר? האם מספיק כדי שיחשפו בפניכם פרטים כאלה?

בבית חולים פסיכיאטרי, נהוג לעבוד בעבודת צוות. שווה לנסות להפוך לחלק מהצוות, גם עם זה לקצת זמן.
מגע אנושי זה אכן מה שנדרש יותר מכל, אבל למגע האנושי פנים רבות. מכיוון שבשלוש השנים האחרונות הסתובבתי לא מעט במחלקות סגורות, נראה שמה שראיתי וחוויתי, גורם לנאמר על ידי.
אנשים מאושפזים, צריכים דברים קבועים ולא משתנים או מתחלפים מהר או באקראי. זה יכול למוטת אותם יותר מכל דבר אחר. הצורך במערכת יוצרת אמון, גורם לכך שלא יהיה להם כל כך קל לקבל מגע אנושי ולהאמין או לסמוך עליו.
הרי חלק מהסיבה בגללה הגיעו לשם היא סוגי מגע אנושי שעברו בדרך.

שליחה על ידי יפה* » 10 מאי 2007, 09:11

בוקר טוב,

אנחנו מגיעים אליהם אחת בשבוע לזמן קצוב של שעתיים, כאשר בזמן הזה אנחנו מציירים, סתם יושבים על ספסל ומדברים. מגע בלתי אפשרי עם שני הילדים שאני בקשר איתם. לא מוכנים לזה.לא סובלים את זה. למזלי אני יודעת טוב לקרוא אותם ולהרגיש מה בשום אופן לא ,ומה כן, ולאט.
ובכל זאת גם אם דיגדג לי קצת לאתגר אותם עם תרגילים מורכבים ברור לי לאחר הדברים שנאמרו כאן שזה לא בא בחשבון. שיהיה יום מבורך!!

יפה בהצלחה בעבודתכן המבורכת. במידה וניתן יהיה להעמיק את הקשר, אשמח ליעץ.

שלום משה, בויכוח עם חברה פסיכולוגית היא אמרה ששיטת אלבאום לא מוערכת ע"י המיליה הפסיכולוגית/פסיכיאטרית. אני מניחה ש היא לא מעריכה את השיטה, אבל האם אתה מרגיש חוסר הערכה מצד "המיליה הפסיכולוגית/פסיכיאטרית"? אני מתארת לעצמי ששיטתך שנויה במחלוקת, כלומר יש המעריכים ויש שלא, אבל האם יש חוסר הערכה גורף? לא שזה משנה לי. מה שהשיטה שלך תרמה לחיי גורם לי להעריך מאד את השיטה ואותך.
תודה, אורית

שלום פלוני. נראה שישנם לכאן ולשם. איני ידוע מה הכלל חושב, לא ניסיתי להבין זאת.

שליחה על ידי תמר* » 10 מאי 2007, 18:20

יפה בהצלחה בעבודתכן המבורכת.

שליחה על ידי תמר* » 10 מאי 2007, 18:20

יפה בהצלחה בעבודתכן המבורכת.

בנושא פסיכולוגים ופסיכיאטרים. במשך השנים יצא לי לעבוד עם די הרבה. עד כמה שידוע לי הם מעריכים את העבודה שלנו מאוד. כמובן שכמות העבודה העצומה ששיטת אלבאום ספקה בישראל, גורמת לכל מיני התייחסויות הן של המערכות השונות והן ברמת העבודה של מטפלי השיטה.
מכיוון שלא קיים מחקר אקדמי על השיטה, ומכיוון שעד כמה שידוע לי בנושא לא מושקע כסף, סביר להניח שעד שהמערכת האקדמית תגיע לכל מה שהשיטה עושה מזה עשרים שנה, כבר לא תהייה סיבה לרכז את הנושא בשיטה, אלא הנושאים השונים המרכיבים את השיטה, יילומדו על ידי האקדמיה כחומר שהומצא ופותח על ידי אנשי אקדמיה.
כמובן שעל מנת להפעיל את האינטגרציה המופעלת בשיטה, נדרשת למידה שונה לחלוטין מלמידה אקדמית, גם עם תלמד ברמת דוקטורת.

צריך לציין שעקב מחסור במחקר, רוב אנשי המקצוע אינם מיודעים לשיטה אלא דרך אנשים שעברו אותה או כאלה שמדברים עליה ללא ידיעה מעמיקה. מתוך אלו שעברו אותה, ישנן כל מיני דעות, ישנם מקומות שאוהבים את השיטה, אבל גם ישנם מקומות בהן לא יאפשרו לשיטה להיכנס שוב, בשום אופן. לפחות לא לפני שהרושם שהושאר יתוקן בדרך כלשהי. החלק הזה כואב מאוד.

אחת החוויות הקשות שעברתי בשנים האחרונות, הייתה הכניסה החוזרת למחלקות סגורות. התחושות הקשות המלוות את המחלקות, חוסר האונים, הבלבול, הנוקשות, חוסר ההבנה המדויקת בתחום התרופתי, הניסיונות שעושים מתוך תקווה לעזור, המסכנות של המאושפזים, חוסר התקווה שבעיני הילדים, נערים, עובדים. כל אלו מהווים עבורי בתוכי, חלל שחור משחור . כנראה יעבור זמן על מנת שאוכל להמשיך את רצף החיים, ללא המראות והתחושות הקשות הללו.
הקושי הגדול ביותר עבורי היה המפגשים עם אנשי הצוות השונים. התסכול וחוסר האונים שלי, לנוכח הקושי שלהם לספק תשובות מספקות, חוסר האונים שלהם לנוכח ההתנהגויות המשתנות, התגובות לתרופות, היחס של חלק מהם שהתרופה הזוווו..... היא זו שצריכה לעזור, כשרואים בעיניהם שאפילו הם לא כל כך מאמינים בדבריהם.
מה אגיד לכם, האמונה שלי בעולם הפסיכיאטריה, סובלת מטראומה מתמשכת בת שלש שנים ללא תקווה וללא מוצא.
הידע הנדרש על מנת לעזור לפתור את הבעיות, אינו בנמצא כיום. האינטגרציה הנדרשת על מנת להבין את הנושאים השונים, אינה בגישה הקיימת. לכן איני רואה איך יגיעו להבנה המתאימה. שיתוף הפעולה בין אנשי המקצוע השונים העובדים ביחד באותה המחלקה, לא תמיד מובן אפילו לא להם (למשל, פסיכיאטר שאינו לוקח בחשבון בכלל את גישתו של הפסיכולוג, פסיכולוג שאינו יודע בכלל שעל מנת לשנות את המצב חייבים לנסות ולהיכנס לתהליכים הנפשיים של המטופל, ובוודאי שלא רק על ידי שיחות אקראיות המנוהלות על ידי המטופל והחשק שלו בלבד, ריפוי בעיסוק ובאומנות, שאינו מחובר לפסיכיאטר ולפסיכולוג) כמובן שאת המצב הזה לא פגשתי בכל המקומות, אבל הוא זכור מפורשות לרע מאוד.

הכתוב אינו שעל מנת להתפלמס, אלה על מנת להוציא קצת קיטור שעלה בעקבות הנ"ל.
מי שמעוניין להתייחס בכל זאת, מוזמן .

אורית, על מנת שלא להיכנס לוויכוחים מיגעים שאין הבלוג הזה מקומם, איני מעוניין לפרט. יכול לקרות, שלאורך הדרך תתקלי בזה בצורה די ברורה כפי שאני ואחרים נתקלנו, פעמים רבות מדי. תדעי שבמקומות הללו, תצטרכי להשקיע הרבה יותר על מנת לנסות ולתקן, במידת האפשר.

שליחה על ידי תמר* » 10 מאי 2007, 21:22

...עולם אפל של ניסוי ותהייה. ושיכחה. וניתוק. ריבוע.
זו התחושה שלי מעולם הפסיכיאטריה.

שליחה על ידי יפה* » 10 מאי 2007, 21:35

זה נראה שככל שהצורך בריפוי גדול יותר כך גם הפתרון רחוק יותר.. עצוב.

היתה כאן סופת חול ואבק משוגעת בחוץ. נקווה שהגשם ישטוף קצת וינקה ויאוורר וישמח..

שליחה על ידי אורית* » 11 מאי 2007, 20:01

תודה, זה באמת מאד מעניין, כל מה שכולכם כתבתם. מצטערת שנגעתי בפצעים כואבים.

שליחה על ידי תמר* » 12 מאי 2007, 21:56

רגישות חושית העולם הוא יותר מדי
איך לא ראיתי את הדף הזה קודם?
שבוע טוב ומבורך @}

תמר תודה על ההפניה, היא חשובה ביותר. כתבתי שם, אתם מוזמנים לקרא.

לבעלי רגישויות היתר שהצליחו לשנות את מצבם בעקבות התרגולים של האפור. אנא כתבו בדף הנ"ל כי הם צריכים את הידע הזה. ניתן לקרא עד כמה הם סובלים מהרגישות, ולדעתי אנחנו חייבים לנסות ולעזור.
מכיוון שהחלק הקשה ביותר עבור הרגיש הוא להאמין שזה ניתן, ושוויסות החוש לא יפגע ברגישות שלו, האינפורמציה שנעביר חשובה במיוחד.
במידה ותהייה להם היענות מספקת, נראה שאקיים סדנא עבורם

ככל שאני מתבונן וחוקר את הגורמים לקשיי תפקוד שונים, נראה שרגישויות ייתר וקשיי קורדינציה מהווים מעל ל 90% מהגורמים הישירים לקושי (סיבה ראשונית, המובילה באופן ישיר לדרך התפקוד). כשאני סוקר את הממצאים הקבועים לאורך עשרים שנות התמודדות עם מטופלים וסטודנטים, איני יכול שלא להגיע למספרים הללו. זהו נתון חשוב ביותר שאנחנו צריכים לדעתי להוביל, בעקבותיו מסע הסברה (אישי של כל אחד מאיתנו) שיגרום למודעות נכונה. ככל שנקדים להפיץ את הידע נכון, כך יעזרו ילדים ומבוגרים רבים יותר. ככל שאנשים אלו ישתחררו מבעיותיהם, ורמת המתח והמאמץ היומיומי שלם תרד, אנו נהייה הנהנים העיקריים מירידת רמת המתח הסביבתי.

שאר עשרת האחוזים שייכים לפגיעות מולדות, ובעיות פסיכולוגיות פסיכיאטריות מסיבות שונות. כמו כן צריך להכניס באחוזים האלו מחלות שונות.

למזלנו, בשנים האחרונות מתחילים להבין את הנושא ולפתח כלים להתמודדות. אמנם כלים אלו אינם מספקים עדיין, ורחוקים מהאינטגרציה הנדרשת, אבל הם בדרך הנכונה.

שליחה על ידי יפה* » 14 מאי 2007, 00:30

קשור ולא קשור, דויד גרוסמן פורסם היום:

ובעיקר מוטב לי לא להרגיש יותר מדי, לפחות עד יעבור זעם, ואם לא יעבור, לפחות סבלתי קצת פחות, פיתחתי קהות מועילה, הגנתי על עצמי ככל יכולתי בעזרת קצת אדישות, קצת הדחקה, קצת עיוורון מכוון, והרבה הרדמה עצמית.במילים אחרות: בגלל החשש התמידי - והמציאותי עד מאוד - מפני פגיעה, או מוות, או אובדן בלתי נסבל, או אפילו רק השפלה קשה, כל אחד מאתנו, אזרחיו של הסכסוך אסיריו, מצמצם את החיות שלו, את המנעד הפנימי הנפשי והתודעתי שלו; עוטף את עצמו בעוד ועוד שכבות מגן, שלבסוף חונקות אותו.

"http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3399183,00.html"

בנושא דויד גרוסמן כמה נכון ומצער.

באופן טבעי

באופן טבעי