תינוקות של אחרים

היום הלכתי לבקר חברה שילדה. ראיתי את התינוק שלה ובכלל לא חשבתי שהוא חמוד!! סתם יצור חסר מעוף שצריך לטפל בו ולשלוץ ציץ כל הזמן. סתם חבילה.
פעם הייתי משוגעת על תינוקות ועכשיו ממש לא עושים לי את זה!!
פתאום אני חוששת! התכוונתי להרות מתישהוא, ואם לא אוהב את פרי בטני? בכלל למי יש כוח לתינוק?
האם אני נורמלית? מצד אחד אני הולכת לעשות בדיקות דם, מודדת לפי הירח, הגובה, הסמיכות ,הצבע.........מצד שני אני לא מתלהבת מתינוק של אחרת? מוזר, לא?

אני לא מתלהבת מתינוק של אחרת? מוזר, לא?

ממש לא! אני, לדוגמה, מתלהבת רק מהתינוקת שלי!
מעולם לא עניינו אותי, וגם היום לא מעניינים אותי, תינוקות של אחרים, למעט מקרים יוצאי דופן ואחיינים. מאוד מוזר לי אנשים שעוצרים אותי ברחוב, עושים פוצי מוצי ומבקשים להחזיק את התינוקת שלי. לי אף פעם לא היה את הצורך הזה.

גם אני התחברתי רק לשלי. דווקא מאז שאני אמא אני יותר מתחברת לתינוקות.

עירית_לוי

גמני וגמני!
לא היתה לי סבלנות לתינוקות של אחרים, ובתינוקת שלי התאהבתי בשניה הראשונה.
את לא המוזרה היחידה! D-:

גם אותי לא מאוד ענייניו תינוקות בעבר.
<לוקחת, מחזיקה, מסניפה, כשמתחיל לעשות קולות מחזירה לאמאשלו>
אבל אז חברים ילדו ילד מתוק מתוק ואנחנו התאהבנו בו ופתאום גם אנחנו רצינו.
אז עשינו.

גמני לא. זאת אומרת...אני לפעמים לוקחת תינוקת של חברה על הגב בקובבה כדי לעזור לה קצת או מחזיקה כמה דקות. אבל..קצת לא נעים ובכל זאת...אני לא סובלת את הריח גוף והריח של הקקי של תינוקות אחרים. רק של שלי טוב...

פעם כשלא היו לי תינוקות משל עצמי, התלהבתי מתינוקות של אחרים. אחרי שנולד הבכור, הפסקתי לחלוטין להתלהב מתינוקות. רק משלי.

אני לא סובלת את הריח גוף והריח של הקקי של תינוקות אחרים. רק של שלי טוב...
ולי קשה יותר עם הענין הפיזי - מגע, חיבוק, התרפקות. אפילו התנוחה בהחתלה. תינוק של מישהו אחר זה פשוט יצור מזן שונה לחלוטין.

אני תמיד התלהבתי מתינוקות, מאז שהייתי ילדה צעירה. אבל לעיתים היו גם תינוקות שממש לא היו חמודים בעיני. וכנערה חשבתי לי : מה יהיה אם יוולד לי תינוק כזה, לא חמוד? אבל אחרי זה הבנתי שזה לא יתכן - הרי שברגע שהוא נולד לי, הוא שלי, והוא נפלא. וכך זה במרבית המקרים.
אני זוכרת שפעם אמא הגיעה אלי למרפאה עם תינוקת שממש ממש לא היתה יפה וחמודה בעיני, והאמא כל הזמן לא הפסיקה "יפה שלי, מתוקה שלי", וראו בעיניים שלה כמה היא אוהבת ומאושרת מהתינוקת שלה.
אני מאמינה שהטבע דואג לזה שכאשר נולד לנו תינוק הוא המתוק והנפלא ביותר בעינינו.
כמובן שיש יוצאי דופן, אך ככלל, יש כנראה איזה סידור פילאי שדואג לזה שהתינוק שלנו נראה לנו הכי מקסים בעולם.

כמובן שיש יוצאי דופן
אמא ל 5, כאן את מעלה משהו אחר לגמרי. נראה לי שמשהו התפקשש בחיבור בין האמא לתינוק ואז יש יוצאי דופן. כשגור אדם נולד, האמא היא זו שצריכה את ההחתמה, ולא התינוק את האמא. נראה לי שאם משהו השתבש, קשור לכך שלא היתה החתמה.

כמובן שיש יוצאי דופן
ברור לי שמשהו התפקשש בחיבור בין האמא לתינוק
אבל כתבתי את זה כי תמיד יש כאלה שמספרות שלקח להן זמן להתאהב בתינוק שלהן, ואז יש תמיד כאלה שאומרים להן שזה טבעי ונורמלי.

מזכיר לי סיפור ששמעתי לא מזמן (אולי מגילה?) כשדיברנו על להניק תינוק של מישהו אחר, ועל התגובות הרגשיות השונות שזה מעלה,
על אמא שלקחה תינוק לא שלה, התחילה להניק אותו...והתעלפה!

על אמא שלקחה תינוק לא שלה, התחילה להניק אותו...והתעלפה!

וואו!

<למה היא עשתה את זה? כלומר, מה היתה הסיטואציה?>

ואני דווקא הנקתי תינוק לא שלי, ולא היתה לי כל בעיה.

לא יודעת,
<למה היא עשתה את זה? כלומר, מה היתה הסיטואציה?> , אבל לפחות שתיים מהשומעות את הסיפור באות גם לכאן אז אולי מישהי תענה.
אני הבנתי מהסיפור שעצמת הרגשות היתה כל כך גדולה, שזה גרם לה לעילפון.
אני גם הנקתי פעם תינוקת לא שלי וזה היה מוזר אבל גם נינוח. היא ינקה כל כך אחרת משלי, שכמעט נראה שזו לא אותה פעולה.
מאז שהיתה לי פטריה בלשון, ז"א לתינוקת, ולי כנראה בפטמה, חששתי להניק תינוקות של אחרים. כי פטריה זה מין דבר כזה שלא נעלם ממש ממש אף פעם, אני חושדת.
אבל גילה (נו, איפה את? כבר לא נעים לי (-: ) אמרה שהפטרייה הזאת נמצאת אצל כולם, והחולשה בגוף שלי היא זו שגרמה להתפרצות, ולכן אין סיבה שהתינוקת שלה תידבק. היא אמרה שהיא לא מאמינה בהדבקה כזאת, ורק חיכיתי שהקטנה שלה תתעורר כשאמא התקלחה, אבל היא לא התעוררה )-:
ז"א התעוררה כמובן אבל כשאמא כבר היתה שם.

אבל למה אתן חושבות שזה מרתיע את רובינו? הרי בעבר הלא רחוק זה היה ממש מקובל להניק תינוק של מישהי אחרת.

בעבר הלא רחוק גם גבר נשא כמה נשים והיום זה מוזר. נורמות...........
תודה שהגבתן! גם בעלי אמר שהתינוק ההוא ממש לא חמוד. ומיד השתפך כמה התינוק שלנו היה חמוד ישר מההתחלה (וזה נכון) . גם שמתי לב שילד שני לא קופצים מייד כשהוא מצייץ ,והחולצה שלו לא מתאימה למכנסיים, והוא גם קצת שוכב ולא על הידיים כל הזמן. שהוא יותר חלק מפעילות הבית. ובכלל היה לי פחות כח לתינוק כי הייתי עסוקה בלוודא שהילד שלי לא יחרבן וישתין להם בעציצים .

(זה לא החינוך מהבית, באמת! הוא גמול, אבל יש לו עדיין בעיה לעשות בבעת שימוש מחוץ לבית, הוא מעדיף ב"חיק הטבע";-) )

אני למדתי מהעניין הזה בעיקר להטריד כמה שפחות אנשים אחרים בסיפורים על כמה הילד שלי נפלא (והוא באמת נפלא!). חוץ מהסבים והסבתות, זה כנראה לא ירשים אותם, אולי כי אני לא מצליח להסביר מספיק טוב...

ובהקשר הזה מוכרחים (מה זה מוכרחים... חייבים) להזכיר את הפרק מסיינפלד שבו איליין באה לראות תינוק של מישהו אחר ולא מצליחה להחניק צעקה מפיה כשהיא רואה אותו כי הוא כ"כ מכוער. כמובן שההורים בטוחים שהוא יצירת אומנות של ממש.

> איתי ראה את כל פרקי סיינפלד 3 פעמים לפחות <

נו ולי יש צרה אחרת .
אני משוגעת על תינוקות וילדים ממתי שאני זוכרת את עצמי.
משוגעת זה אומר נהנית מכל רגע איתם, נהנית מהמגע של פעוטות צעירים מאוד, נהנית מהעיניים המשתהות והמחייכות והמופתעות מהעולם. נהנית מהמילים הראשונות ומאיך שהם מוצאים שימושים מקוריים לכל דבר בסביבתם (ספרים למשל נועדו שיקשקשו עליהם ויקרעו אותם, כוסות נועדו לבדיקת עמידות הרצפות, והאוכל של החתול נועד לטעימה מלוא הפה...).
אני נהנית לטפל בם ולבלות עימם. לא זכור לי מקרה שלא נהניתי מזה, אפילו עם תינוקות מאוד חסרי מנוחה וכו'.
וכמובן ככל שהגיל של המצחיקולים מתקדם ינוצרות הנאות חדשות.
בקיצור אהבה אמיתית.
מה הבעיה?
בערך מגיל 20 (אני בת 27) אני שוקלת לא להביא משלי!
האהבה שלי לא מחפה על המחוייבות והטוטאליות שילד שלך צריך לקבל ממך. הנזקקות של ילד משלך אליך היא כל כך גדולה שנראה לי שזה מחיר כבד מדי, למרות כל האהבה.

נראה לי שדווקא משום שטיפלתי וחוויתי המון ילדים אני יותר מדי יודעת מה המחיר שצריך להקריב (וזו הקרבה גדולה מאוד) על מנת לגדל ילד.

בקיצור, ממש בעיה הפוכה לשלך מונו.

חיכיתי לראות אם מישהו יזכיר את הפרק המופתי מסיינפלד (עם ה-shrinkage אאל"ט), וכרגיל, איתי, לא אכזבת

.

הנה אני.
על ההתעלפות לא שמעתי (גם זה סופר בזמן שהתקלחתי?).

טובי, מנסיון אישי וגם מידיעה על חברים וקרובים - ברגע שאת יולדת העולם שלך משתנה לחלוטין. לדוגמא, לפני הלידה שלי לא חשבתי בכלל שאניק. זאת אומרת, לא חשבתי על הנקה. ז"א, לא חשבתי. אמרתי לעצמי - ההההממממ, זה נחמד להניק, אני אנסה, ואם לא אצליח אז לא נורא. משום מה אחרי הלידה תקפה אותי אובססית הנקה (אפשר לקרוא לזה גם אינטואיציה או אינסטינקט) שלא הרפתה ממני - שימי לב - שנים. הדוגמא שלי ממחישה כמה דרמטי יכולה להשפיע לידה על אדם שלא החזיק תינוק לפני כן (כמעט) מימיו. בקיצור, אני לא מנסה לשכנע אותך ללדת, אני מדגימה מניסיוני על שינויי תפיסה שנגרמים בעקבות לידה. וחוץ מזה, אולי את יודעת מה המחיר שצריך להקריב בכדי לגדל ילד, כי השתתפת בגידול ילדי אחרים, אבל בסוד אגלה לך שאין לך מושג מה התמורה לכך, זוהי פריווילגיה רק של ההורים.

אולי את יודעת מה המחיר שצריך להקריב בכדי לגדל ילד
לא. מי שאין לו ילדים לא יודע גם מה המחיר.
אבל זה לא המקרה של מונו

יש לי כבר פושטק אחד בבית. הוא תמיד היה חמוד, מהרגע שנולד. איך שנולד בעלי ואני נדהמנו כמה הוא חמוד ולא קופיף כמו שאר התינוקות בעולם.לפי האתר של 101 סיבות להניק, גם העור שלו היה נעים יותר והריח שלו טוב יותר משאר התינוקות בזכות ההנקה.........
מה שאני מוטרדת זה לא אם קל או קשה לגדל ילד כי בזה כבר התנסתי מעט, אלא אני תוהה האם זה סביר שתאהב את ילדך ולא את ילדי אחרים? האם יש אינסטיינקט שגורם לאמא לאהוב את ילדה וךאהוב פחות את ילדי האחר?
אני בטוחה שיש עניין כזה הפוך אצל בני. הוא לא מרשה לי ללטף אף ילד אחר!הוא בהחלט מזהה אותי כאימו וחושב שמותר לי ללטף ולחבק רק אותו!אם ילד אחר מתרפק עלי הוא אומר לו"לך לאמא שלך!" הוא מונע ע"י דחף לשמור על זכויותיו אצלי גם אם הוא עשה משהו אחר באותו רגע. אולי באותה מידה יש משהו שגורם לי פחות להימשך לילדי אחרים?
חלק מהעניין כמובן הוא שהילד דומה לנו או לבן הזוג. אבל זה לא לגמרי מסביר תופעה זו. אולי משהו הורמונלי?פרולקטין? אולי התקשרות בדומה לברווזונים שמזהים את האם כאוביקט הראשון מהיציאה מהביצה והולכים אחריה לנצח?

האם זה סביר שתאהב את ילדך ולא את ילדי אחרים?
כן.

האם יש אינסטיינקט שגורם לאמא לאהוב את ילדה וךאהוב פחות את ילדי האחר?
מסתבר...

אגב, לגבי בנך ש לא מרשה לי ללטף אף ילד אחר - ילדי לא חפים מגילויי קנאה. הם גם מתפקדים כ"משטרת חיבוקים" - לא מרשים לנו להתחבק (אבל בד"כ, אם אני מציעה ל"שוטר/ת" להתחבק, אני נענת בחיוב). אבל מעולם לא היה אפילו רמז קטן שאני אמורה לא לחבק את התינוקת (פרט ל "תעבירי אותה לאבא" כדי שאתפנה להיניק).

טובי...את קצת מזכירה לי מישהי שחיה כאן לידי. היא בת 50 ללא בעל או/ו ילדים. גם היא תמיד אומרת שלא רצתה ילדים בגלל האחריות ושאם חלילה יקרה להם משהון היא לא תוכל לעמוד בצער. היא לא נראית לי מאורשרת מי יודע מה עם המקום שלה בעולם היום.
ואם להיות יותר תמציתית; בדרך כלל הדברים שהכי מפחידים אותנו הם הדברים שיעשו לנו הכי טוב בחיים.

ג'וקים?

ג'וקים?
D-:

אני מאוד רציתי ילדים, לא אחד אלא כמה, אבל עכשיו כשיש לנו את התינוק המקסים שלנו, בכלל לא נראה לי שאני רוצה עוד - אני לא מבינה איך אני יכולה לאהוב עוד ילד. או שאני מפחדת שאני מאוד אוהב את התינוק החדש ופחות את הבכור. אלה חששות מוכרים?

לדעתי כן, יש הרבה דפים בנושא באתר (חפשי: הריון שני)

בדרך כלל הדברים שהכי מפחידים אותנו הם הדברים שיעשו לנו הכי טוב בחיים.

נועה, את צודקת לגמרי.
רק שאני עדיין לא לגמרי בטוחה שזה עניין של פחד, זה יותר חוסר רצון לעשות את זה.
בכל מקרה, זה לא מטריד אותי במיוחד, אני לא רואה את האימהות כמהות האמיתית והיחידה שלי, אלא אחת מיני רבות שאולי תקרה ואולי לא.

מובן שהילד שלך הוא הכי. תמיד. אובייקטיבית.
חלק מן הסיפור הוא כמות הזמן, המאמץ, ההשקעה וההכרות שנכרכו בקשר עם אותו בנדם קטן.
ככל שתכיר אותו יותר, תזכור את ההיסטוריה ואת מהלך ההשתנות שלו, תקדיש לו יותר מעצמך -- כך תיווכח יותר בייחודו, ותכיר בו נפלאות שאיש מלבדך לא יכיר.

יש לי שתי חברות בעבודה. לכל אחת מהן וגם לי יש שלושה ילדים. פעם דיברנו על כך שאם היינו מוכנות לילד רביעי ממש לא היה אכפת לנו לאמץ. מאד מעניין כי לזוגות עם בעיות פוריות מאד אכפת שלילד יהיה קשר גנטי אבל לי ולחברותי ואני בטוחה שלעוד נשים רבות שעברו כמה לידות , ממש לא אכפת אם התינוק קשור ביולוגית או מאומץ.

מעניין שדף זה צץ ועלה דווקא עכשיו, כשהשאלה עלתה אצלי.
כאחות בכורה אני זוכרת את אחי ואחותי כתינוקות, וכמה היה נעים לנגוע בהם, להריח אותם ולנשק אותם.
כשילדי היו תינוקות, ראיתי את עצמי תמיד בת-מזל שהם היו כל כך נעימים, וחלקים, ובעלי ריח תינוקי נעים, וריחמתי בלבי על האמהות האחרות שילדיהן לא היו כאלה.
(הערת ביניים: כשאת מגדלת ילדים בבית-תינוקות בקיבוץ, את פוגשת מקרוב גם תינוקות אחרים ולפעמים גם מטפלת בהם, כך שהתחושה היתה מבוססת על הכרות חושית ישירה עם ילדים לא מעטים.)
כשנולדו לי נכדים, שמחתי לגלות שגם הם כאלה - נעימים, חלקים, בעלי ריח נעים.
ורק כשנולדה לי נכדה, והיא נעימה ומתוקה בדיוק כמו שאר הילדים במשפחה, נפל פתאום האסימון:
זה לא שריחם של הילדים במשפחתי טוב אובייקטיבית מריחם של ילדים אחרים. הריח הזה טוב לי, נעים לי. וכך כל ילד לאמא שלו, ולפי נסיוני -- גם לאחיו ולסבתא שלו, וכל אמא לילד שלה.
היום ברור לי שזו תכונה שהתפתחה אבולוציונית ומסייעת להישרדות.

מעניין. ילדים של אחרים אני באמת לא כל כך מחבבת. מאלצת את עצמי לחבב. קשור יותר למה אני חשה אל ההורים של האחרים. יצא לי להניק תינוקת של חברה מאוד טובה. ילדה מהממת, חכמה ומקסימה. שמרתי עליה בסיטואציה בה לא היה כיצד להאכיל אותה אחרת. זה היה אגב אפילו על חשבונו של קטני שלי, שנאלץ אח"כ לקבל בקבוק

התחושה היתה של נתינה מאולצת. מתוך חיבה אמיתית, אבל מאולצת
כמה שבועות אחרי זה חברתי הניקה בסיטואציה דומה את הקטנצוק (החזירה את החוב...לדבריה) מאז לקטן יש אחות חלבית למהדרין.

אותי זה לפעמים מביך, כי כווווולללללםםםםם משתגעים על הקטנה שלי מהרגע שהיא נולדה (כך זה היה גם עם הגדולה)<חגית מוכרחה להשוויץ> ואני לא יכולה להחזיר להם עם התינוקות שלהם, למרות שאני מאוד מחבבת תינוקות. איכשהוא, כשתינוק מאותת לי שהוא לא גדל כמו הבנות שלי - יש הבעה כזאת בעיניים, בלבול-אפטי, ריח של תזונה אחרת, נביטת אומללות - קשה לי עם זה.
גם אם יותר קל לי עם האמהות שלהם אז מייד אני מתחברת לתינוקים ולפעמים אני פשוט עסוקה בלרחם ולא פתוחה לסמפט.

אני מעולם לא אהבתי במיוחד תינוקות וילדים.
מבחינתי היה נחמד שהם בסביבה כל עוד הם באחריות מישהו אחר, לפעמים נחמד לראות מה קורה איתם והאינטרקציה עם העולם. אבל לא יותר מזה.
כשנולדה איילה היחס אליה היה שונה מהותית, אהבתי אותה מיד.

גם היום אני לא ממש מתחברת לילדים אחרים.
קל לי יותר עם ילדים בטווח גיל של איילה (נגיד 2-3 חודשים הפרש).
אם יש לי היכרות טובה וחיובית עם האמא אז קל לי יותר עם התינוק.

לעיתים רחוקות בא לי להרים או לחבק תינוק של מישהו אחר.
ועם איילה אני במגע פיזי ככל שהיא מרשה לי.

על חשבונו של קטני שלי, שנאלץ אח"כ לקבל בקבוק
הא? O-: איך? למה? הרי החלב לא נגמר בשד. התינוק היונק מייצר אותו כשהוא יונק. אני תוהה.

החלב לא מגיע בכמויות כפולות... הוא מיוצר על פי הדרישה למנה ספציפית, מדי כמה שעות, באופן שהגוף התרגל לייצר אותו. וכמובן שכשהמנה נגמרת, אז פשוט אין כרגע מה להציע... (0 במונה)
באותה הפעם, מנה שהיתה לי הספיקה עבור הבת של חברתי בלבד. וקטני שלי שבניגוד אליה ידע כיצד אוכלים מבקבוק, בגלל החלב השאוב שהיה כבר אז מקבל פעם ביום. מאחר ולא חשבתי שמתפקידי להתחיל ללמד אותה איך נלחמים עם פטמה של בקבוק (

) האביר הקטן שלי לקח על עצמו את המשימה...אך אל דאגה, מה שהיה בתוך הבקבוק היה חלב טבעי של מרווה (וכמובן לא של איזו פרה)

וכמובן שכשהמנה נגמרת, אז פשוט אין כרגע מה להציע
לא, אני מתנצלת שאני חולקת עלייך, אבל זה פשוט לא נכון.
נכון שהגוף שכבר רגיל לייצר כמויות קבועות בשעות קבועות (זה משתנה כל קפיצת גדילה אבל ביניהן די קבוע) אכן מייצר על פי הדרישה למנה בשיגרה שלו, אבל אם מישהו יונק יותר אז מה את חושבת שקורה? אין חלב?
אין דבר כזה. השד שלך הוא בית חרושת קטן לייצור חלב לפי דרישת היונקים, לא מיכל עם כמות סופית. החלב לא נגמר בו אף פעם. אין דבר כזה
(0 במונה)
זו אמונה מוטעית שנולדה מהשימוש בבקבוקים.
השד אינו בקבוק. אין "מנה" ש"נגמרת" ואין עוד - הפעולה של היניקה מייצרת חלב תוך כדי ההנקה. גם ב"מנה הקבועה" חלק מהחלב נוצר תוך כדי ההנקה. רק ההתחלה נוצרה כבר קודם וחיכתה בשד להנקה הבאה.
הרי זה מה שהתינוק עושה בקפיצת גדילה: יונק ויונק ויונק יותר, כדי לקבל כמות יותר גדולה, ולהודיע לשד שיתחיל להכין מנות יותר גדולות (לפי הכמות החדשה שהוא ינק, לא לפי הכמות הקודמת).
נכון, שאם את הנקת מישהו (מישהי) אחרת, אז כשהוא בא לינוק אחריה הוא מקבל זרם קטן יותר ממה שהוא רגיל (לא את השפריץ השופע של התחלת ההנקה), וצריך להשקיע קצת יותר מאמץ ביניקה כדי לקבל את הכמות שלו, אבל הוא יכול להשקיע את המאמץ הזה, בוודאי אם הוא רעב, ולא צריכה להיות עם זה שום בעיה. זה בדיוק מה שמתרחש כשהוא בעצמו יוזם קפיצות גדילה או שמסיבות אחרות הוא מבלה פתאום יותר זמן על השד ויונק יותר.

בשמת, עניתי לך בדפך...

זה נכון בשמת, אבל יש תינוקות ש"מתעצבנים" לקבל זרם חלש. אני מודה שלרב אלו תינוקות שקיבלו בקבוק . זה אחד הקשיים הכי איומים של אימהות עובדות מחוץ ללבית שבאות להיניק)':

יש תינוקות ש"מתעצבנים" לקבל זרם חלש. אני מודה שלרב אלו תינוקות שקיבלו בקבוק
זה נכון, את מאוד צודקת, אבל זה לא ש"אין חלב" אלא שהם לא אוהבים שהזרם "חלש". זאת בעיה אחרת (וזאת עוד סיבה לתת בקבוק לפי טיפים וטריקים של מתן בקבוק ליונקים - להישאר כל הזמן עם הפטמה הכי הכי איטית, חור 0, לתת כמויות קטנות עם הפסקות ולא בקבוק גדול בבת אחת, בתנוחות שמאלצות את התינוק להתאמץ גם כדי לשתות מהבקבוק, לא שיישפך לו ללוע, וכן הלאה...).