שפויה מתמיד

[שפויה_מתמיד*]

אני מתגעגעת לסבתא שלי.
כל כך הייתי רוצה שהיא תכיר את הבת שלי.
האוצר שלי שנולדה במאמץ כה רב לאחר שנים של נסיונות כושלים וכואבים.
ויש לי הרגשה שזה קרה בגלל ההפלה.
זה היה לי כל כך ברור שאני עושה הפלה.
מה אני אמורה לעשות עם הריון בגיל 17 ממישהו לא מוכר כשאני בעצמי חסרת בית??
זה היה ממש אחרי שסבתא שלי מתה.
שכרתי דירה בתל אביב אבל בדיוק נגמר לי הכסף והתחלתי לנדוד בין חברות לסתם כל מיני אנשים שהזמינו אותי אליהם ללילה או שניים וסיבותיהם עימם.
אז עשיתי את ההפלה בקלות רבה.
בלי לבטים.
באוטובוס חזרה פתאום הרגשתי שהוא איננו
וזה היה מוזר כי עד אז לא הרגשתי בכלל שהוא ישנו.
רק כשהוא לא היה בי יותר ידעתי כמה הוא היה ישנו.
ואז התחילו גם הסיוטים בלילה.
יומיים אחרי ההפלה מצאתי עבודה עם מגורים בקיבוץ.
עבדתי ארבע עשרה שעות ביום אז לא היה לי זמן לחשוב על כלום ובטח לא להרגיש אבל תמיד בלילה ראיתי אותו
שוחה בבריכה של דם
וקורא לי אמא
הצילי אותי
אמא שלי
הצילי אותי
ואני שוכבת שם עם רגליים פתוחות לרווחה וצוחקת (נתנו לי גז צחוק) בזמן שהחיים שלו נשאבים ממני דרך צינורית פלסטיק לבנה
אבל אני הייתי אמורה להגן עליו
לשמור עליו מכל רע
להלחם בכל מי שרוצה להרוג אותו
זה מוזר
איך זה שאני זו שהורגת אותו בסוף?
סבתא
בואי סבתא
נחמי אותי
אהבי אותי כמו שאני
רוצחת נתעבת
אמא בוגדת
אני זקוקה לך סבתא
את עזבת אותי
ואני עזבתי את עצמי את אלוהי את בני
אני יודעת שהוא היה בן
למרות שלא עשיתי שום בדיקות
אם היה חי הוא היה היום בן 14.
בכל פעם שאני רואה ילד בגילו ליבי מחסיר פעימה
ואני מתגעגעת כל כך לבן שלי שלא זכיתי להכיר
שלא זכיתי לאהוב
ועדי שלי שקוטפת את כל האהבה שנשארה תלויה כל השנים
היא לא יודעת בכלל שיש לה אח
שנרצח
לפני שנולד
על ידי אימו
שהיא גם אימה.
והיא ישנה איתי במיטה וגדלה איתי בבית וזוכה לכל הרוך וההגנה והלוחמנות למענה והיא נסיכה שלי ויודעת שאני לביאה בשבילה.
וששום דבר לא יכול לפגוע בה כי אימא שלה איתה תמיד. שומרת עלייה מכל רע.
אוהבת אותה הכי בעולם.
מקבלת כל רגע איתה בתודה ושמחה.
אני מבינה היום שסלחתי לעצמי
אני מרגישה שפויה מתמיד.
זה טוב
זה מפנה מקום לצמיחה
ולשמחה
כזה כיף לשמוח
זה מאיר את העולם

[גוונים*]

[מאמינה_בטוב*]

[שפויה_מתמיד*]

תודה..
יום שבת הטוב.
מנוחה שלמה.
הילדה אצל אבא.
הבית הפוך לא בא לי לסדר.
בא לי לנוח
לשבת על המחשב
לשתות תה.
לעצור את הזמן.
שהשבת הזו תימשך שבועיים. שלושה.
רק לנוח
ולא להיות חייבת
ולא לעשות כלום
אבל אני מציצה בשעון כמה זמן נשאר למנוחה הזו
בעוד כמה שעות היא תסתיים
ושבוע חדש יבוא.
לפעמים אני לא מאמינה שהילדות שלי כבר מאחורי ואני אישה מבוגרת ואימא
הרגע הייתי ילדה והכל היה רחוק כל כך
ולא שמתי לב איך שהזמן עבר.
פתאום אני מרגישה את הגיל שלי
בזה שאני לא נהנית מהחופש אלא רק מציצה בשעון מתי הוא יסתיים.....
בעצם
מאז שיש לי ילדה
אני מרגישה שאני אף פעם לא בחופש.
לא מצאתי עדיין את הדרך גם להיות בחופש וגם להיות אחראית עם יצור חי.
יש דרך?

[שפויה_מתמיד*]

מה שממש טוב זה שהפסקתי לשקר לו.
הוא יודע הכל עכשיו והמסך הזה שהיה בינינו התפזר והכל יותר קליל.
וגם התגובות שלו לא היו נוראיות כמו שחשבתי ופתאום לא הבנתי למה כל השנים האלו לא אמרתי לו את האמת.
פעם שיקרתי המון.
שיקרתי בלי לשים לב בכלל
ולא לשקר היה מצריך מאמץ מיוחד והמון תשומת לב מצידי.
הקטע הוא שלא הבנתי שזה מגיע ממצוקה נוראית שהייתי בה וכך יצא שכעסתי על עצמי ואפילו שנאתי את עצמי מה שכמובן גרם לי לשקר יותר ויותר.
ותמיד סיפרתי לכולם שאימא שלי מתה בלידה שלי.
איך אפשר לספר שאימא סתם לא מתעניינת בילדה שלה?
לכן היה לי כל כך חשוב להיות מעניינת.
שייראו אותי
שייתפעלו ממני
להוכיח לעצמי שאני כן חשובה, אם לא לאימא שלי אז לכל שאר העולם.
המצאתי סיפורים מרתקים.
אנשים נדהמו ממני.
אבל תמיד נאלצתי לשמור מרחק כדי לא להתגלות ולהחשף.
ותמיד חתכתי רגע לפני שנוצרה קירבה אמיתית.
רק לסבתא שלי אף פעם לא שיקרתי.
רק ממנה הרשיתי לעצמי לקבל אהבה אמיתית.
אבל אחרי שהיא נפטרה שמתי לב שאני משקרת פחות ופחות.
כבר לא היה לי אכפת כל כך.
העדפתי שישנאו אותי בשביל מי שאני מאשר שיאהבו אותי בשביל מי שאני לא.
רק שזה מאוד קשה לשנות הרגל שטבוע בך כל כך הרבה שנים
אז עדיין אני נאבקת לפעמים בצורך לשקר.
אבל איתו זה היה אחרת.
ושיקרתי לו בעצם כי ריחמתי עליו.
אני כל כך שמחה שזה נגמר.
אני חופשייה סוף סוף.
מסתכלת לו בעיניים.
בלי מסכים
בלי הגנות
בלי הצגות
וכאני רואה שם אהבה אני יכולה סוף סוף להרגיש ראויה לה כי הוא כבר יודע הכל. ועדיין. ובכל זאת. או למרות.
נראה לי שבגלל השקרים אני כל כך טובה במספרים.
פשוט שנים של לזכור מה אמרתי ולמי ומתי ועל מה ולחשב מה להגיד להוא ולהיא ולהצליב מה לומר על מה למי כדי שאם יצליבו אינפורמציה לא יגלו ששיקרתי.
ולא שלא ידעו...
כולם ידעו שאני משקרת.
אבל לא יכלתי לתת לעצמי לראות את זה אז.
חוץ מלשקר גם גנבתי המון.
כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי.
גנבתי כמעט כל דבר שיכלתי רק משום שלא היה שלי ולא מתוך שום סיבה אחרת.
לא שמרתי כלום מהדברים שגנבתי.
אף פעם.

היום אני לא משקרת ולא גונבת
ולא פוגעת באף יצור חי
ולא ממציאה חיים אחרים

היום אני רגועה
ואפילו די משעממת
אין לי הרבה חברים
אבל יש לי ילדה וחתול ודג וגיטרה
אם עצוב לי אני מנגנת ושרה.

היום אני שלמה עם עצמי
עם אמונותיי ודרך חיי
והוריי(!)

לכן קראתי לעצמי שפויה מתמיד
זו ההרגשה החזקה ביותר שאני מרגישה כלפי עצמי. סוף סוף.

[פלוני_אלמונית*]

העדפתי שישנאו אותי בשביל מי שאני מאשר שיאהבו אותי בשביל מי שאני לא.

[אהבת_עולם*]

[סגו_לה*]

איזו דרך...
@}