איך הרגשתם בבית הספר

[אילה_א*]

חשבתי על זה שאני באמת חייבת להבין יש כאן אנשים שאהבו ללכת לבית ספר ולמרות זאת לא שלחו את ילדיהם לבית ספר ?
כלומר לי זה נראה פתרון טוב כי אני באמת שנאתי ללכת לבית ספר כל יום מהיום השני לכיתה א(ביום הראשון לא שמתי לב מההתרגשות )
אבל אני תוהה מה יכול להניע אנשים שאהבו ללכת לבית ספר להחליט לא לשלוח את ילדיהם. וכן אני יודעת שיש כאן אנשים שהיו תלמידים טובים (נראה לי שקראתי פעם משהו שגרם לי לחשוב את זה על יונת )אבל אני מדברת על יותר מזה על ללכת בחדווה לבית הספר יש כאן כאלה ?
.

[אילה_א*]

כמובן שאני לא יכולה להיות בטוחה . לא חושבת שהתלמידים שנאו אותו.
פשוט ברור לי שהמורים אהבו אותו.
אני מניחה שמורים אוהבים אנשים שיכולים לאזן בין לימודים לחברתיות. אנשים שלא מייצרים בעיות בשום מישור .וככזה הוא נתפס בעיני.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אולי תרצי לערוך את הסיפור על אחיך? אולי למחוק את התיאורים הלא מחמיאים?

[דלעת_דקורטיבית*]

וכן אני יודעת שיש כאן אנשים שהיו תלמידים טובים

הייתי תלמידה טובה אבל לא אהבתי את בית הספר

[יעלי_לה]

יש בכלל בעולם אנשים שאהבו ללכת לבית-הספר? נגיד, חוץ מבית-ספר אנטרופוסופי, דמוקרטי וכו'...? קשה לי להאמין, אבל הלוואי שאני טועה.

[ילדת_טבע*]

יש פה עדיין דיון?
בדיוק דיברתי על משהו דומה עם אחותי בשבוע שעבר. היא מורה בבית ספר יסודי בירושלים, לא בית ספר פרטי אבל בית ספר לילדי האוכלוסיה היותר עשירה בעיר. היא שונאת כל רגע, אבל זה כבר סיפור לדף אחר.
אחותי ואני, בינינו יש הפרש של 8 שנים (ועוד אחות באמצע) למדנו באותה עיירה אבל בבתי ספר שונים, האוכלוסיה היתה אותה אוכלוסיה והמורים-אותם מורים, עוברים ממוסד אחד לשני. בשבילי חווית בית הספר היתה איומה. אם נלך רחוק יותר, גם את תקופת הגן אני זוכרת כסיוט מתמשך, זוכרת שאמא שלי היתה משאירה אותי שם ואני הייתי מתחילה להרגיש בחילה איומה. בחילה-זה הזיכרון החזק ביותר שיש לי מהגן, זה ושנעלו אותי במקלט, העוזרת גננת בגן חובה. את בית הספר שנאתי כבר מכיתה א', הייתי יותר חולה מבריאה, איך שהייתי מגיעה לכיתה הייתי נתקפת חולשה, זה הגיע לרמות כל כך ממשיות שאמא שלי היתה מתרוצצת איתי מבדיקה לבדיקה, מבית חולים למעבדה ומה לא. החצר היתה עם אדמה יבשה ובטון מלבד זה-כלום, גם המבנה היה בטון תעשיתי מכוער, בכיתות היה קר והמורות היו צווחניות. פחדתי מהן. המנהל היה מרביץ לתלמידים במסדרון ומושך באוזניים. כל בוקר היה מסדר בוקר מרימים את הדגל ושרים את ההמנון. עמדנו לפי כיתות זוגות זוגות, בגשם ובשמש.
כשהתחלתי לדבר על זה עם אחותי היא ציינה שדווקא לה היה ממש כייף בבית הספר ושבתי הספר שלמדנו בהם היו טובים מאוד. אמרתי שאולי לי היה כל כך קשה בגלל בעיות הקשב והריכוז שלי. היא נפנפה מולי בעובדה שעד כיתה ו' המורים טענו שיש לה פיגור ובכל זאת היא נהנתה ללכת. השאלה הנדרשת ששאלתי אותה היתה האומנם טובים מאוד?! ואז הגענו יחד למסקנה שהיא לא באמת זוכרת מה היה שם ואין לה שום זיכרון ממשי מהמוסדות-הדחיקה הכל, ולא, המורים שם מסתבר לא ממש היו טובים אם הם אמרו עליה כך להורים.
אני למדתי בבית ספר רגיל, לא למדתי לקרוא בכיתה א' כמו כל הילדים, למדתי לקרוא אי שם בכיתה ו', עד אז למדתי בעל פה, המורה היתה מקריאה בכיתה ואני הייתי משננת. אנגלית דיברתי מגיל 3 בזכות התוכניות בטלויזיה וככה יצא שעבדתי על כולם זמן רב כשלא ידעתי לקרוא מילה אחת לא בעברית ולא באנגלית. חשבון לא ידעתי, נקודה. כלום לא עזר. המורים היו באטרף, כל התעודה שלי היתה עם ציונים טובים מלבד ספורט (פחדתי מכדורים והמורה היה נותן לנו רק לשחק מחניים כל הזמן) וחשבון שניהם מספיק בקושי. אמא שלי הענישה, אבא שלי צעק-כלום לא קרה, הילדה עצלנית ולא משקיעה. טעון שיפור. פוטנציאל שלא בא לידי ביטוי. איזה מושג מעליב!
רק אחרי הצבא הלכתי לעשות איבחונים לקשיי למידה והכירו בי סופית כבעלת בעיות לגיטימיות. אף אחד לכל אורך 12 השנים ששרדתי במערכת החינוך לא חשב לבדוק משהו.
כשהגעתי לתיכון אחרי שנה בפנמיה לאומנויות שיבצו אותי בכיתה הריאלית, לא בגלל ההישגים שלי חס וחלילה, אלא מתוך מחשבה שהחנונים לפחות לא יאכלו אותי חיה כמו הערסים בכיתות שיותר מתאימות להשגים הלימודיים שלי. אז אולי לא אכלו אותי אבל גם לא ממש התיחסו אלי בכיתה עצמה, ישבתי בסוף הכיתה וציירתי על כל דבר שזז או לא. בהפסקות הערסים מהמקצועיות היו מכסחים אותי אם הייתי מעזה להוציא את האף החוצה כי הייתי "פריקית" מילה שעד היום יכולה הוציא אותי משלוותי. במקום להכות על חטא על עובדת היותם צרי אופקים בשל חינוך קלוקל הוזמנתי למשרד סגן המנהל ונדרשתי להפסיק לענוד שרשראות (תלבושת אחידה היתה מחוייבת כבר ורוב הזמן גם עמדתי בחיוב הזה) כן, השוני ביני לבין התלמידים האחרים היה בשרשראות בלבד כמובן, גם ננזפתי באותה הזדמנות על ידי המחנך על היותי אנטי סוציאלית. מקסים. טוב, בתיכון לא הייתי הרבה זמן, רוב הזמן או שהעיפו אותי משיעורים או שחתכתי וכשכבר נתקעתי במוסד הייתי מאיישת את "המחששה" באופן סדיר ביותר.
הייתי מהתלמידים האלה שהמורה אומר "זה או אני או אתה" בעיקר המורה לספרות שנהגה לעשות רצח לכל יציאת אומנות ואני כאומנית בנשמה יצאתי להלחם על כבודם של האומנים שלא שומעים מה היא עושה מהיצירות שלהם. כשסרבה יום אחד להכנס לכיתה בטענה שאם אני שם אז היא לא, מחלתי מכבודי תוך שניה ופיניתי לה את מקומה, לא היתה לי שום שאיפה לקחת לחנונים מהכיתה את העונג של לימודי ספרות גרועים. אחרי שהיא סיימה "ללמד" אותי היא פרשה מההוראה (לימים גם טענה שזה בגללי ולדעתי מאוחר יותר זה גם התנקם בי במישור האישי כשהייתי מורה לשנה אחת בבית ספר שנוהל על ידי בעלה...).
היה רע לתפארת.
באופן מפתיע הציונים שלי לא היו כל כך גרועים. אחרי הצבא הלכתי להשלים בגרויות. תוך סימסטר אחד קיבלתי תעודה נאה ביד, אפילו במתימטיקה הצלחתי להגיע ל95 בעזרת מורה מדהים שידע בדיוק איך להסביר לי ובאיזה כלים להשתמש עם קשיי הלמידה שלי.
עד היום כשאני עוברת ליד בית ספר מהמודל הישן או אפילו גן ילדים ולא כל כך משנה מאיזה סוג, אני נתקפת בחילה איומה מהולה בפחד.
בסיפור שלנו יש גם אבא שלא הצליחה להחזיק מעמד בשום מסגרת בית ספרית ובניגוד אלי שנשארה רק עם תעודת בגרות ועוד כמה תעודות מקצועיות שלא ממש עוזרות לי במשהו בחיים, הוא דווקא פרש לאקסטרני, עשה בגרויות יפות, סיים שלושה תארים ואפילו עובד במקצוע שלמד ונהנה מכל רגע. ושנינו לא ממש ממהרים לחשוב על לשלוח את הילדה לתוך המערכת. אנחנו אומרים שמבחינתנו היא תהיה בבית עד שמישהו מאיתנו יחליט אחרת (זה כולל אותה) ואז אם יבוא יום כזה נמצא לה את המסגרת שהכי מתאימה לה.
שוב יצא לי ארוך... זה באמת נושא שיושב לי.

[מיצי_החתולה*]

יש בכלל בעולם אנשים שאהבו ללכת לבית-הספר?
נראה לי שאם הייתי שואלת אותי - או רבים אחרים - בזמן בית הספר עצמו, הם היו אומרים לך שהם אוהבים את בית הספר. אני הייתי תלמידה טובה, הייתי מקובלת בחברה, היו לי חיי חברה עשירים - כי בית הספר הוא הרי לא רק הלימודים, אלא גם מה שמסביב. מצד שני, אם את שואלת אותי היום, אומר לך שבית ספר (לפחות כזה "רגיל", לא צברתי ניסיון ולא הכרתי מקרוב בתי"ס אנתרופוסופיים/דמקורטיים ושות') הוא חרא של מוסד, לא לומדים שם באמת, זה לא הגיוני לשים 40 תלמידים מול מורה אחת ולצפות שזה יעבוד. מצד שני, אם היית שואלת אותי בזמן בית הספר עצמו - נראה לי שהייתי חושבת שהומסקולינג זה חולני ומטורף.

[באופן_לייט*]

בכלל בעולם אנשים שאהבו ללכת לבית-הספר?
אני.
הייתי מקובלת בחברה, נהנתי מכל מיני דברים (לא דווקא לימודים), והייתי תלמידה סטנדרטית, (למרות היותי לקויית קשב לא מאובחנת).
חלק מהשעורים ענינו אותי (הסטוריה ותנך למשל), היו מורות שאהבתי מאוד (היו גם כאלו שלא...)
היה הווי, היו הפסקות, היה אקשן.

בשונה ממיצי אני גם חושבת ש ביה"ס הוא לא חרא של מוסד,
אני חושבת שהיישום הוא מאוד בעייתי
שהוא לא עושה טוב לאינדיוידואל
שיש בו הרבה מאוד חסרונות מובנים
שבי"ס דמוקרטי הוא ככל הנראה טוב יותר
אבל להגיד שהוא כולו רע?!
זה בעיני ההופכי של פסילה מוחלטת של חנ"ב.

יש אנשים שעבורם ההמון לא בעייתי, שנוח להם במסגרות מובנות, שנוח להם לא להנהיג אלא להיות מונהגים (ויש על זה דף נדמה לי), יש כאלו אדישים שלא מעניין אותם ולא אכפת להם - ובי"ס זה ממש בסדר בשבילם.

ילדת טבע - מה שאת מספרת נוגע ללב. (ואני מכירה סיפור על קושי דומה אך אחר, מקרוב)יחד עם זה לא בטוח שלילדה שלך תהיה חוויה כל כך שלילית בביה"ס (אולי לא כדאי להפחיד אותה כל כך )
אם יבוא יום כזה נמצא לה את המסגרת שהכי מתאימה לה. - זה נכון לכל ילד שלנו גם בלי חוויות קשות שלנו מביה"ס, לא?!

נקודה שראוי שאבהיר: לימודי באוניברסיטה שינו עד מאוד את ראיית העולם שלי.
ביה"ס נתפס היום בעיני כמערכת לא מוצלחת לשון המעטה, אבל אני מאמינה שצריך למצוא בי"ס אחר / התנהלות אחרת מול ביה"ס. (גם על זה יש איזה דף) עבורינו חנ"ב הוא לא אופציה למרות עמדתי הפילוסופית - אידיאולוגית בעדו. (פשוט כי הוא לא מתאים לי כאדם).

[ילדת_טבע*]

שלילדה שלך תהיה חוויה כל כך שלילית בביה"ס
אכן, ולכן אנחנו לא עושים הצהרות (אני בכל אופן) לגבי החינוך הביתי, כבר היום אני קולטת אותה עושה עיניים לפעמים לגני ילדים כשהילדים בחצר מצד אחד ואילו מצד שני, כשביקרתי איתה בגן של אחייניתי בירושלים לפני שבוע היא קפאה במקום בהבעה איומה כמו זו שהיתה לה כשפגשנו את המטפלת האיומה שהיתה לה במעון שבו היתה חצי שנה וכשהיומולדת הסתיימה והצעתי לה ללכת היא מיד רצה לדלת אפילו שנראה שעד אז כבר היה לה נחמד להאכיל עוגה את כל הילדים האחרים.
מודה שאני אתכזב מעט אם היא תבקש לצאת לגן או בית ספר וגם תעמוד במטלה של לקום בבוקר ולתפקד כמו שנדרש במוסד מסודר, בעיקר מהמקום האנוכי הזה שאני רוצה להיות זו שתלמד אותה דברים ותגדל אותה ולא אנשים זרים. אבל אם היא תחליט אני אתמוך בה הכי שרק אפשר ואלך איתה עד הסוף.

[מיצי_החתולה*]

אבל להגיד שהוא כולו רע?!
אולי הייתי נחרצת מדי. הוא בהחלט לא כולו רע. אני מסכימה ש
_היישום הוא מאוד בעייתי
שהוא לא עושה טוב לאינדיוידואל
שיש בו הרבה מאוד חסרונות מובנים
שבי"ס דמוקרטי הוא ככל הנראה טוב יותר_
אבל בעצם היישום זה מה שקובע, לא? כלומר, בתי ספר רגילים במתכונתם הנוכחית, הם לא מוסד שהייתי רוצה לשלוח אליו את ילדיי (והם בני שנתיים וארבע, אני לא פוסלת על הסף את האפשרות שמתישהו הם יבקרו בבי"ס, לא יודעת מה יהיה כשיגדלו, למרות שכרגע זה לא נראה סביר).

[בשמת_א*]

אני הייתי תלמידה מצטיינת. כמובן P-:
איך הרגשתי שם? בכיתות ד-ו הייתי כל הזמן חולה או "חולה".
בערך מאותו גיל התחלתי לחשוב על הילדים שלי. חשבתי: יום אחד יהיו לי ילדים, והם יגיעו לגיל 6, וצריך יהיה לשלוח אותם לבית הספר! מה יהיה?!
לכל המוקדם מכיתה ז' התחלתי לחשוב על כל מיני תוכניות, איך אציל את הילדים שלי מבית הספר.
תלמידה טובה ומצטיינת, אני מזכירה. לא אחת שנשלחה אי פעם למנהל או עשתה צרות או לא הסתדרה או משהו.
פשוט, זה לא נראה לי מקום לבני אדם.
אני מילא, אבל לחשוב על הילדים שלי, בגורל הזה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איך היה בבית הספר
אולי כדאי לאחד את שני הדפים בהמשך.

[נעמי_בן_שיטרית*]

איך היה בית ספר?
כפייה ! חייבים לקום בבוקר כשאומרים לי, חייבים לשבת בלי לזוז, חייבים להקשיב, חייבים לענות, חייבים לעשות ש"ב וכו'.
מסיבה זו בלבד הוא היה נוראי! התנגדתי בכל נפשי לכפייה אך הייתי חסרת אונים.
היו כמה מורים שאהבתי מאוד, ופעם או פעמיים בתוך 12 שנים גם מקצוע מעניין שלמדתי.
פשוט, זה לא נראה לי מקום לבני אדם.

[יעלי_לה]

בשמת ונעמי, אני מזדהה עם כל מילה.

לכל המוקדם מכיתה ז' התחלתי לחשוב על כל מיני תוכניות, איך אציל את הילדים שלי מבית הספר.
אני בכיתה ד' הייתי חולמת בהקיץ תכניות איך להשאיר את הילדים העתידיים שלי בבית בלי שאף אחד יגלה וילשין למשטרה (לא ידעתי שיש חינוך ביתי חוקי... אלה היו חלומות מאוד דרמטיים )

כיתות א'-ב' די נהניתי. בערך בכתה ג'-ד' התחלתי להרגיש נבגדת, הבנתי שהמורים לא ראויים לאהבה ולאמון שהרעפתי עליהם, והילדים לא כל שכן. עד סוף התיכון הייתי תלמידה טובה, המורים תמיד אהבו אותי, הילדים תמיד שנאו אותי או התעלמו ממני, ואני שנאתי את כולם ואת הלימודים (גם לי היו כמה מורים שאהבתי מאוד, ופעם או פעמיים בתוך 12 שנים גם מקצוע מעניין שלמדתי.) בעיקר הרגשתי כעס עצום על שמבזבזים לי את הזמן, את הילדות.

[רוח_ערב*]

שאלה טובה,
בבי"ס היסודי היה לי נחמד, הייתי תולעת ספרים וילדה דעתנית. מכיתות ה-ו החל קושי חברתי מאוד גדול הרגשתי מאוד לא מקובלת וחריגה בנוף.
המשכתי לבלוע ספרים והעריצו אותי על זה, תמיד אמרו עלי שיש לי פוטנציאל לא ממומש.. אבל היו התפרצויות של בכי מאוד קשות, היה לי ברז שלא נסגר של דמעות...בחטיבה (שהיתה חלק מהיסודי) התחלתי טיפול פסיכולוגי שלא ממש קידם כלום והגיע העת לעבור לכיתה ט'.
הדבר היחידי שידעתי הוא שאני לא רוצה ללכת שעוד בנות מהכיתה יהיו בו, אני רוצה התחלה חדשה!
הורי נתנו לי יד חופשית ואני בחרתי בבי"ס ענקי עם מיליון תלמידים, שאחיותי סיימו בו הורי לא מתו על הבחירה אבל אמרו שאם זה מה שהילדה רוצה, אז בסדר.
אחיותיי- הגדולה היתה תלמידה חלשה מאוד אבל מבחינה חברתית פרחה שם היתה יו"ר מועצת תלמידים, מוקפת חברות וכו'.
השנייה- תלמידה מצטיינת, למדה תוך כדי באוניברסיטה. היא סבלה מחינה חברתית בכול רגע ששהתה בבי"ס, לא כי היתה חריגה או משהו פשוט לא היו לה כמעט חברות.
אני- לא ממש זוכרת את התיכון, רוב הזמן ישנתי על הדשא, טרחו תמיד לומר שאני מבריקה אבל ההשגים שלי היו מאוד נמוכים, לא היו לי באמת חברות.
ז"א היתה קב' שהייתי "שייכת" אבל אחה"צ לא היה לי כמעט קשר איתן (מצד שני חברות הילדות שרציתי להתרחק מהן, הפכו להיות חברותי הטובות ביותר עד עצם היום הזה..)
תמיד הייתי אאוטסיידרית, גם בשירות ובאופן מסויים גם באוניברסיטה אבל איכשהו כן יש לי משם חברות מאוד טובות, אני אף פעם לא אמרתי את הדברים הנכונים
או התלהבתי ממה שרלוונטי לגיל , הייתי ועדיין מאוד צינית וכנראה שהיה קשה לסבול אותי..
היום למרבה הפלא אני מורה, אבל לא של מקצוע קונוונציונלי ולא במקום קונוונציונלי.. אני מקווה שלא להיות שם לנצח.
חווית ההוראה מאוד מורכבת, ההסתכלות על חברת התלמידים מרתקת (כולם אגב מצטיינים) על זה אולי בפעם אחרת ובמקום אחר

[תמרוש_רוש]

זו שאלה מעניינת - האם היה לך טוב בבית הספר ואף על פי כן תבחר/י לא לשלוח לשם את הילדים.
עד עכשיו אין פה מישהו שעונה להגדרה.

אז אני חושבת על בעלי. לא היה לו רע בבית הספר. היו חלקים קשים פה-ושם, והיו חלקים מעצבנים בוודאי, וחלקים משעממים, אבל ממש לא רע. אפילו די טוב.
(אני אשאל אותו שוב, ליתר ביטחון)
והוא ממש ממש לא יתנגד אם אני אציע חינוך ביתי. הוא בהחלט בעניין.

כי יש הבדל עצום בין "בסדר, נו" או אפילו "סביר בהחלט" לבין "טוב". אז היה לו בסדר, כי בשעורי אנגלית הסכימו שהוא יקרא ספרים (באנגלית) להנאתו. ועוד כל מיני דברים שהחליקו טוב. והיו לו את הכמה-מורים הטובים. ואת החברים הטובים. אבל הוא, כמו כולנו, מודע היטב לחסרונות של בית הספר: הריבוד הגילי. הבידוד משאר החברה. היחס המחפיר ילדים/מבוגרים. פוטנציאל האלימות. השעמום הכפוי. הרג הסקרנות. צמצום היוזמה.

אולי חינוך ביתי, אולי חינוך מוסדי דמוקרטי, אולי מונטסורי, אולי בית ספר רגיל, אולי חינוך מבוגרים, אולי כל מיני. אני אוהבת לדעת שכל האופציות פרושות לפנינו - ואנחנו נבחר.