שדה מוקשים בגיל ההתבגרות

[פלוני_אלמונית*]

יש לנו שדה מוקשים
דרוש חבלן מנוסה
בעלי יכולת להמנע מכניסה
בתקופה האחרונה כשנה המוקש מתפוצץ ללא קשר למשפטים הנאמרים
משך התופעה - כשעתיים
גיל המוקש כיום 12

[קרן_שמש*]

ממליצה על דיאנה אידלמן. לא יודעת עד כמה היא מתעסקת גם עם בני-עשרה אבל נראה לי שיש לה נסיון בזה. אין לי טלפון או מייל שלה, אבל בטוח אפשר ליצור איתה קשר דרך דיאדה.
בהצלחה.

נ.ב.
יש כמובן את הספר "איך לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו" של פייבר ומיזליש...

[אמא_לשלושה*]

גם אצלנו יש מוקש כזה בן 9
יושבת בשקט ומחכה לתגובות
שולחת בינתיים חיבוק אוהב ומבין.

[חני_בונה*]

מה שהילדים האלה אומרים הוא מאד ברור:
לא משנה מה שאנחנו אומרים ועושים , אנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים. גם אם אנו מראים את ההיפך, תמצאו דרך להראות לנו שתמיד ובכל מצב אתם שם בשבילינו. ואל תחכו שזה יעבור לנו. אנחנו צריכים אתכם עכשיו.

[קרן_שמש*]

שאלה: האם המוקש בחינוך ביתי או בביה"ס?

[ספינה_טרופה*]

מעניינים ויפים דבריה של חני בונה,
לא משנה מה שאנחנו אומרים ועושים , אנו רוצים לדעת שאנחנו אהובים. גם אם אנו מראים את ההיפך
ואני רק רוצה להוסיף שגם להם למתבגרים זה מאוד לא קל.
הם מבולבלים, כועסים, מפחדים, בועטים רוצים להיות מחובקים אבל לא תמיד מרשים לעצמם להתקרב, מבקשים עצמאות וחוששים ממנה.
אני חושבת שיותר מכל תקופה אחרת, כאן נבחנת הגמישות שלנו וההתנהגות האוטומטית שלנו.
כדאי לזכור איך אנחנו הרגשנו באותה תקופה ולנסות להתחבר לנער/ה שהיית או למתבגר/ת שהיית

[פלונית אלמונית*]

בחינוך ביתי או בביה"ס?
ביתי
בבית ספר ישר מרגיעים עם רטלין

[אמא_לשלושה*]

רוצים להיות מחובקים אבל לא תמיד מרשים לעצמם להתקרב, מבקשים עצמאות וחוששים ממנה.
תיארת במדיוק את המוקש שלי.
כדאי לזכור איך אנחנו הרגשנו באותה תקופה ולנסות להתחבר לנער/ה שהיית או למתבגר/ת שהיית
אז זהו, אני הייתי מתבגרת למופת, לא עברתי את "המרד" שנלווה לגיל הזה.

[גלית_ועמרי*]

סבלנות סבלנות ועוד סבלנות, כמה שזה קשה וכמה שזה מוכר...

[קרן_שמש*]

אני יכולה לכתוב רק מהכרות שלי עם המוקשים האישיים שלי. הכוונה במוקשים לא לילדים שלי, אלא לבעיות שלי עצמי שמשתקפות בילדי.
אשה אחת שאני מאוד מעריכה ושהמלצתי על שיחה איתה קודם, אמרה פעם שכעס הוא צורך לא מסופק. אני משערת שכשפלונית אלמונית מתארת שדה מוקשים היא מתייחסת להתפרצות כעס, לחוסר סבלנות ולמראה כללי של מתבגר/ת זעוף/ה.
כשזה קורה אצלי בבית (ואנחנו עוד רחוקים קמעה מגיל ההתבגרות...) אני מנסה לבדוק באילו סיטואציות זה קורה. אם יש איזה טריגר ברור. מה בהתנהלות של הבית היה עלול לגרום להתפרצות. אבל ההתפרצות היא הר הגעש שעולה על גדותיו. לפני ההתפרצות יש אגירה ארוכה של מגמה לוהטת ומבעבעת. למגמה אני מנסה להגיע.
המקור שלה אצלינו הוא ברוב המקרים ההורים, לא הילד.
בנוסף יש להתחשב בעובדה שבגיל ההתבגרות יש שטף של הורמונים שמשגעים את המתבגר. טוסטסטרון למשל, גורם גם, בין השאר, לתוקפנות.
קשה קצת לפרק שדה מוקשים אם לא יודעים מי הניח אותם קודם, למה, איפה, כמה? בקיצור, אלוהים נמצא בפרטים.

[ענת_ב_פ*]

לדעתי, בגיל ההתבגרות ההתפרצות אינה דבר שנבנה בהדרגה אלא יותר כמו זיקוקי דינור מחרישי אוזניים שפתאום מופיעים לפני שבכלל הבנו שאנחנו בשיא החגיגה...
כמובן שבעקרון כדאי לחפש סיבות להתפרצות משום שאם תמיד נפטור כלאחר יד את הסערה בהאשמת ההורמונים יתכן ונפספס משהו רציני יותר.

מה אני מציעה?- לא להיכנס בעצמנו ללחץ כשהם 'מתחילים לירות לכל הכיוונים'. זה רק מדרדר את כל הדיאלוג. בנוסף- אם אנחנו רגועים לעומת הרעש שהם מייצרים אז הצלחנו במשימת ה'לתת דוגמא טובה' וזה משרה תחושת בטחון ויציבות. כביכול- הנה, ההורים שלי עמידים ואינם עלה נידף ברוח.
ובכל זאת, גם אם נגררנו אחריהם והעלנו טונים, כשאנחנו נרגעים רצוי לחזור ולדבר איתם על מה שהיה. לומר שזה שצעקנו בהחלט היה מיותר ושאנחנו מרגישים שהכל השתבש ובוא/י ננסה להבין מה היה פה.
באותה ההזדמנות לומר להם שהדרך שלהם לא השיגה את המטרה ושידברו אלינו בכבוד. אני יודעת שככה זה נשמע קיטשי ושכאילו זה לוקח שעה אבל בפועל זה נשמע טוב יותר, מה גם שכל אחד אמור לומר את זה במילותיו היומיומיות.
חשוב מאוד לדעתי לנצל את ההפוגות שבין המטווחים כדי להמשיך ולהרעיף עליהם הרבה חום ואהבה. אני יודעת שזה קצת קשה לעשות את זה שנייה אחרי שהם מתייחסים אלינו די מגעיל. אבל שוב, אנחנו ההורים ועלינו להיות ה'מובילים' ולא ה'מובלים'. אמנם בכל הורה יש את הילד הקטן (המאוד אנושי) שרוצה להרגיש אהוב רצוי ומוערך אבל לפעמים עלינו להתעלות על עצמנו ולזכור שבגיל שלהם הם מאוד ביקורתיים כלפינו, כלפי עצמם וכלפי העולם. הם למעשה נמצאים בעמדה מאוד לא נעימה יש שטף של הורמונים_ והם _מבולבלים, כועסים, מפחדים
עוד דבר- כדאי לגייס לעזרתנו גם קצת הומור. לא במשמעות של ללגלג עליהם אלא יותר בינינו לבין עצמנו. אני מוצאת עצמי הרבה פעמים עומדת נפעמת אל מול גל הצונאמי של הבת שלי, משתדלת לנשום ולהרגיע, ואח"כ מחייכת לעצמי חיוך של הנאה- וואלה, יש לי חתיכת ילדה עם אופי! סחתיין עליה!!