רגשות כלפי הילד הראשון לאחר לידת הילד השני

[שירה*]

אני רוצה לדבר על זה קצת.
זה נושא שעדיין יושב אצלי. ואם יש דף מתאים אשמח להפניה אליו.
על איך אמהות (ואולי אבות?) מרגישות כלפי הילד הראשון אחרי שנולד להם עוד ילד. גם בהקשר של התנהגות הילד הראשון,אבל גם בכלל,פתאום יש שניים כאלה שבאו ממך, ואחד קטן וחסר ישע,והשני גדול (?), איך מרגישים בתוך כל זה?

הלידה הראשונה שלי היתה טראומתית ביותר, עם זרוז ואפידורל וקשיים גדולים וארוכה, והילדה שנולדה היתה בכיינית מואד בתקופת חייה הראשונה ולא נתנה לי רגע לנוח,עד כדי בכי וייאוש שלי.ואחרי שהסתגלנו , לקח חודש וחצי בערך (כלום במושגים של חיי ילד, נצח במושגים של יולדת טריה), פיתחנו אהבה גדולה וקשר טוב וקרוב.
הלידה השניה היתה מעולה, מהירה, קלה, ללא אפידורל, ללא סבל, כן עם כאבים אבל נסבלים בהחלט בעיניי (הסתבר לי שכאבים של זרוז זה פי 8 מצירים רגילים). הילד נולד מהר ויצא בצ'יק כשאני עוד חשבתי שבטח יש לי עוד שעה וחצי פה עם הצירי לחץ (מחוויית הלידה הראשונה).
הייתי בשוק מהלידה הזו,הייתי בהיי מטורף. כל כך הייתי מאושרת על הלידה הזו שמבחינתי נגמרה עוד לפני שהתחילה (למרות שהייתי שעות עם צירים,אבל מבחינתי הלידה התחילה ברגע שהגעתי לבית החולים. וזה שהכל הלך בקלות ונעים,ושלמדתי שללדת בלי אפידורל יכול להיות טוב ובכלל לא סבל).
והתינוק גם הוא, אמנם היה קטן והייתי צריכה להעיר אותו בהתחלה לאכול,אבל מהר מאוד הוא קם לבד ועלה במשקל. וחוץ מזה היה תינוק שקט שנרדם בקלות וישן רוב הזמן,והיה רגוע כל כך וקל כל כך (אחרי 4 חודשים זה השתנה,אבל לפחות ההתחלה היתה קלילה איתו).

בקיצור,מרוב שהייתי בהיי מהלידה השניה, לא מספיק לקחתי בחשבון שיש לי עוד ילדה גדולה יותר שגם היא צריכה אותי. כולי התמלאתי ברגשות אימהיים כלפי התינוק הקטן הזה שמילא אותי יחד עם כל ההורמונים שמילאו אותי, ו"שכחתי" את הגדולה. נתתי לאבא לטפל בה. שהוא ירדים אותה, שהוא יאכיל אותה,שהוא ידאג לה. ואני נעלמתי לה. זה היה ממש בימים הראשונים,טבעי לכאורה לא?
אבל היום אני חושבת שאולי זה מה שגרם לתגובה הקשה שלה במשך השנה הראשונה שאחרי הלידה.
היא היתה ממש נוראית. היא לא הפסיקה לבכות כמה חודשים, לא חייכה,היתה עצובה כל הזמן. שינוי של 180 מעלות. לא יצרה קשר בכלל,רק בכתה,לא התרפקה כמו בעבר. אי אפשר היה לחבק אותה,לדבר איתה (היתה בת שנתיים) כי היא הרחיקה כל דבר ממנה. ורק היתה נודניקית. וכל הזמן הרביצה לתינוק. היתה מסוכנת לו כבר. וכל זה במשך תקופה ארוכה ארוכה (אני יודעת שלכל ילד קשה אחרי שנולד לו אח,אבל אצלינו זה כנראה באמת היה חריג.גם אנשים אובייקטיבים יותר ממני לידי אמרו לי זה יותר מהרגיל ואורך יותר זמן ויותר קיצוני)

אני הרגשתי שהרגשות שלי כלפי הגדולה השתנו. שאהבתי מאוד את הקטן והתמלאתי ברגשות ובעדינות אמהית כלפיו, ופתאום האנרגיות של הילדה בת השנתיים היו זרות לי ולא התאימו לי, ולא התאימו לקצב שהייתי צריכה. וזה הרחיק אותי ממנה, וזה הרחיק אותה ממני.
ולקח לנו שנתיים איכשהו לאחות את הקשר חזרה לקשר אוהב וקרוב (לקח לי זמן רב להבין את חלקי בכל העניין ואיך לשנות ולשפר)
והיום אני עצובה על זה מאוד. מרגישה שהיא חוותה טראומה נוראית ממני.


והייתי רוצה לדעת איך זה אצל אמהות אחרות,איך אמהות אחרות מרגישות כלפי תינוק חדש לעומת הילד הגדול יותר?

[שיחות*]

דפים קשורים: התרחבות הלב עם בוא הילד השני
חינוך ביתי לקראת הילד השני
(לא בדיוק על מה ששאלת אבל נוגע בזה מאוד)

(מזכרוני, בהתחלה ממש פחדתי מהילדה הענקית הזאת שהופיעה לי בבית מהרגע שהגיעה התינוקת השניה, היא נראתה לי כמו איום נורא על התינוקת הרכה. והיא היתה רק בת שלוש וחצי, מתוקה ועדינה מאין כמוה.)

[מיכל*]

לי דווקא נשארו אותם רגשות מופלאים כלפי הראשון
וכלפי השני לוקח להם זמן להתפתח, עד כדי שלפעמים אני מרגישה שקצת מזניחה אותו, הקטן, ודאי יחסית לאיך שטיפלתי בגדול.
(וכמובן קצת רגשות אשמה)
אבל היה שלב בהריון שפתאום לא היה לי בכלל כוח לגדול. זה עבר, מהר, לשמחתי.

[פלוני_אלמונית*]

מזדהה מאוד. גם אצלי היו תחושות קשות כלפי הגדול - כל הזמן הרגשתי ש"הוא מפריע". אולי אכתוב עוד בהמשך אבל בינתיים דעי שאת לא לבד @} לדעתי גם יש עוד דפים על הנושא, למשל מכות לאח חדש

[אהבת_עולם*]

ליקטתי לך כמה דפים שנראה לי שקשורים ישירות או בעקיפין לנושאים שהעלית:
ילד שני
הצילו ילד שני
לאהוב גם ילד שני
להסתדר עם שני ילדים
נולד לי אח חדש
התרחבות הלב עם בוא הילד השני
אח חדש
וגם: הילד המקסים שלי הופך למפלצת בזעיר אנפין

[שירה*]

תודה
נכנסתי לחלק
ממה שקראתי חלק קטן רק דיבר על עניין הרגש כלפי הילד הראשון
אבל לא ראתי הכל עדיין