צריחת האוח

[להבה_נובעת*]

האהבה השורפת את הנפש עד כלות תהומות היאוש אלו שנדמים כאושר האימה המטפטפת בשיפולי הלב שמתחפשת לפרפור והכאב הבלתי נסבל שאנחנו קוראים לו עונג אני שנגעו בי באצבעות חרוכות ולוהבות בשרי שטעם את נשיכת הזאב הקרה ונהמתי שלא עוד

ואחר כך הבטחתי לעצמי שלא היה טוב אבל ידעתי שזה היה הכי זה כמו שלא היה מעולם כמו שלא חשבתי שייתכן

ואז לא האמנתי לעצמי יותר כי הרי הלב שלי הלב המפורסם שלי כבר טעה פעם אחת ואיך אפשר לדעת הרי אז כל כך ידעתי


עברו שנתים

פגשתי גבר בצורה הכי בנאלית זה היה מתאים ידענו בפשטות
התחתנו
עשינו דברים מדהימים
אנחנו שמחים וטובי לב לא יכול להיות אדם עם נשמה רחבה יותר לא יכול להיות אדם שרוצה בטובתי יותר וצורף אצלי את הנתינה
אני אוהבת אותו בקלות ונושמים יחד (העבר נשאר כלוא באפר נערי ונלעג)

אז לאן אוליך את הגעגוע הכמוס האסור בחרם אל אהבת התהומות אל צריחת האוח

[ציפ_ציף*]

לאן אוליך את הגעגוע הכמוס האסור בחרם אל אהבת התהומות אל צריחת האוח אל מקום בו נמצאת האמת
והמקום הזה אומר לך שהיחיד איתו את נושמת בפשטות וחופשיות הוא האיש שנמצא היום לידך.
וכל השאר אלו רק בילבולים ודימיונות,לדימיון יש עוצמות גדולות מאשר למציאות היומיומית,
אך האמת נמצאת בפשטות ובנקיות.ושם נכון לך להיות.
הניחי לעבר שלא תפגעי לעצמך בהווה ובעתיד.

[להבה_נובעת*]

לקרוא מענה כנה, מאדם אמיתי, למילים שמתגבשות לעיני במלוא תוקף ממשותן הוירטואלית. תודה.

כן, היטבת לתאר אותם- את הדמיונות. הפנטזיה הצבעונית והמסחררת, הידיעה של חוסר האפשרות המוחלט והמובנה להגשמה. ומה שזה מאפשר
ואני לא מדברת (כמובן, תודה לאל) על דמיונות שנשאבים מאדם או מתקופה בעבר.
אני הרי בוחרת בחיי בבן זוגי בשמחה בכל יום מחדש וזאת חרטתי על דגלי, ואיך אפשר אחרת--

ובכל זאת מקנן שם משהו, התחושה של כוח המשיכה הפנימי ששואף אל האדמה, אל העצב (האישה- רגליה יורדות מוות, אני מאמינה שאת מכירה את הציטוט) ולא משנה כמה סטיקרים שאומרים בדיוק ההיפך שמתי על האוטו. ועל הלב.

[ציפ_ציף*]

אז מה את רוצה באמת ?
מה יאזן אותך?

[להבה_נובעת*]

פעם חשבתי שבטחון ויציבות הם בשבילי לחם, והנה נעניתי! וזה אכן הביא לגדילה מבורכת, איזון ויישוב
ובכל זאת---

עולות בי הרבה מילים וניסוחים לתפארת לתאר את אותו הדבר הפשוט שכולנו רוצים באמת
אני לוקחת לי את השבת לחשוב על זה.
שבת שלום.

[להבה_נובעת*]

אני מאמינה
(אפילו רק זה בתור גרעין ראשון)

[להבה_נובעת*]

אני מאמינה שכל אדם רוצה טוב- אני מאמינה שאני רוצה טוב.
הייתי רוצה לחיות יותר בקלות, יותר בשלווה יותר בשמחה.
הייתי רוצה להקטין את הפער המכאיב כל כך בין התובנות המעמיקות שאני מגיעה אליהן לבין מה שזורם ממני.
(אני כותבת באתר בשם אחר את הדברים ה"יפים והגבוהים" שיכולים לרומם אחרים וגם את עצמי, זה לא מן הפנים לחוץ כמובן אבל הנה-כאן בחרתי שם אחר לצרוח בו, ויש בתוכי דיאלוג מתמיד ביניהם)

[להבה_נובעת*]

אחד התהליכים המשמעותיים שעברתי בימי חלדי (ע"ע הלבה הרותחת שזרמה ממני בראש הדף) היה להבין שהשמחה היא בחירה. אני חושבת שיש אנשים שאולי יותר פשוט וטבעי להם להיות שמחים, עבורי בחירה זו היא אחת ההתמודדויות המתמשכות.

היום, כשעולות בי מחשבות של משיכה לתהומות, אני ניצבת בפני מספר אפשרויות:
האחת: להתמכר להן, להסתחרר עם הפנטזיה להתערסל בתוך הכאב. להכאיב לעצמי ולאדם האהוב שלצידי- לא תודה בשביל הרס עצמי היה את גיל עשרים.
השניה: לנתב- כלומר לומר למחשבה: שלום, את לא מוזמנת. אנחנו מכרות וותיקות ואני יודעת שאת באה להרע ולכן אני לא בוחרת בך. זה מה שאני משתדלת לעשות בדרך כלל. אבל היא חוזרת, הממזרה, בעד כל סדק.
בשלישית שאליה אני מתחילה לגשת עכשיו, בצעד מהוסס, מנסה להתיר בעדינות, כשאני עייפה ושבעה מפסיכולוגיה ושאר הסתבכויות: אני מנסה להסתכל לעצב בעינים ולשאול: הי, מה יש שם שכל כך מושך אותי? הרי בניתי לי חיים כל כך יפים, פעם אחר פעם הראו לי מלמעלה שהכל לטובתי. איך מחבקים את הבור?

הדף הזה, האנושי עד כאב, פונה לאנשים שמכירים את ההתמודדות הזו.

[אנונימי_ת*]

פונה לאנשים שמכירים את ההתמודדות הזו.
מזדהה איתך מאד מאד מאד.

[מיץ_פטל*]

איך מחבקים את הבור?
בבכך שמבינים ומפנימים שזה בור.
בור שלא יוכל להתמלא לעולם.
ומה שאת עושה עכשיו זה נפלא. את אבלה עליו. את עצובה אותו, את בוערת אותו...
תני לרגשות שלך לגיטימציה לבוא לידי ביטוי. בכי. בכי בכי. צרחי...כעסי ורעדי...
וכשתוכלי אז שאלי
הי, מה יש שם שכל כך מושך אותי?
מה באמת? את מי זה מזכיר לך ? את מה זה מזכיר לך? מפעם פעם?...
מי היה צריך להיות שם באמת ולא היה...

[להבה_נובעת*]

תודה על ההתייחסויות, אנונימית אם תרצי לספר יותר, יהיה מי שיקרא ויזדהה---

בבכך שמבינים ומפנימים שזה בור.
בור שלא יוכל להתמלא לעולם.

כן. זו אחת ה"תגליות" שהיו ידועות תמיד ובכל זאת זה קשה, כי תמיד יש את המחשבה שמסיטה את העניין מהפנימיות לזמן אחר, מקום אחר או מצב אחר: כשיהיה בן זוג, כשיהיו ילדים, כשאני אעבוד פחות, אעבור טיפול כזה או סדנא אחרת.
הבור אכן נשאר שם וכנראה יהיה איתי תמיד, וזה לא קפאון- הוא משתנה איתי לאורך השנים

לגבי בן הזוג, כשאתה עומד מול המראה הזאת הנושמת והחיה כל כך זה הופך את הכל לשונה- הוא מקבל ותומך ואנחנו שמחים יחד ומותר גם להתכנס למקומות חבויים (וזה לא מובן מאליו). אבל זה כואב לפעמים כשאני מרגישה שאני מפירה את ההסכם הבלתי כתוב איתו: "הסכם הלהיות מאושרת".

[להבה_נובעת*]

יצאתי מהמלנכוליה התורנית ועברו עלי כמה שבועות טובים של התחזקות, הבנה וקבלה של מציאות הגלים. הם באמת כבר מעודנים בשנים האחרונות וסה"כ מטלטלים ומביאים להתעוררות ולא גלי א.ק.ג. ופירוק כמו שהיה פעם

זה מביא אותי לסוגיה הבאה: למה יותר קל לכתוב כשהנפש עגמומית ואפלה יורדת בחוץ, אז העט שלי (או המקלדת) נובעים דימויי שלכת.

אני מבקשת לא להאמין בזה, מסרבת. תמונת האומן המיוסר היא רומנטית ומטופשת.
האומנות לא חייבת לבוא ממקום מורבידי.
אבל הנה: כשטוב לי כשהכנפים בנפש מתמתחות אני פחות כותבת, פשוט חיה. אבל זה חסר לי.
אני מכירה מעט שכותבים ממקום משולהב ומרומם, בעיקר טקסטים דתיים כמו רומי (המשורר הסופי) או הרב קוק.
(חוזרת לי השאלה על איך מחבקים את הבור)

[להבה_נובעת*]

מוזר
שכחתי את הדף הזה

מוזר
הסערה הזו קרתה אצלי בדיוק שנה לפני הולדת ילדי הראשון
כאילו הנשמה שלי הרגישה משהו ועשתה הפצ'י גדול

אוף כמה שילד משנה את החיים