דף תמיכה וגם דף בלוג (?) של אם אוהבת, שהתחיל בבלוג אחר בערב יום כיפור.
אם אוהבת תכף תגיע ותכניס פתיח מתאים.
בינתיים, מוזמנים לקרוא ולתמוך....
פרקים בחיי
פרקים בחיי
גמר חתימה טובה.
לאור משפט שאמרה לי מישהי אתמול הייתי חייבת להכנס לזה "אפשר לחשוב שאם ביום כיפור נצום, אז זה מה שישנה ואז למחורת כולם יתנהגו כרגיל"
אז כיפור זה לא רק הסתגפות בעיניי זה יום בו שערי שמיים פתוחים לתחינה ולסליחה וזה זמן טוב לפנות לבורא עולם ולהתבוננות כל אחד בדרכו.
בכלל כל התהליך של השינוי ופשפוש במעשים מתחיל מחודש אלול בכדי שכבר ניהיה מוכנים לקבל את השנה החדשה באור חדש.
כל עניין הצום מעבר לסיגוף הגוף ויתר הדברים זה בעצם התקדשות, התעסקות ברוח ולא בגוף וע"י ביטול צרכי הגוף אנחנו מגיעים גבוה.
גם אני הגעתי מבית דתי ועברתי כברת דרך.
בנעוריי מרדתי בדרך של בית הוריי, בחינוכם הנוקשה תחת איסורים ולא מתוך אמונה ושמחה בעבודת הבורא.
הרגשתי שלמרות האמונה שלי זו לא הדרך וזה גרם לי לברוח. צברתי הרבה כעסים ושנאה, כאב ואכזבה מכל התקופה הזו.
גם אני למדתי במוסדות חב"ד והיה לי קשר חזק לרבי בתוך תוכי. אפילו ביום שנודע לנו על פטירתו בכיתי מאוד כי לא הספקתי לאגיע אליו לקבל ברכה ולראות את האור החזק שיוצא מעיניו כמו שכולם סיפרו, האמנתי בו מאוד וידעתי כמה הוא קדוש ועוצמתי.
אבל מעבר לכך כל החוקים גם בבית וגם בבית ספר עשו לי רע, לא היה מקום לגמישות, הכל שחור ולבן. גם בין האנשים הבנות בעיקר הרגשתי תחרות ורכילות ולא הבנתי למה במקום שאומר "כל כבודה בת מלך פנימה" יש את זה.
בעטתי והתחלתי את דרכי... הייתי בערך בת 15 ובתחילה עשיתי דברים בנסתר תוך כדי המשך לימודיי.
בערבי שבת הייתי מתגנבת יחד עם אחי הגדול מהבית ויצאנו למועדוני רוק בזמנו. היינו חוזרים לפנות בוקר בשקט לפני שכולם היו מתעוררים.
בשלב מאוחר יותר כבר התעמתנו עם ההורים וקבענו עובדות שככה בחרנו ושאנו כבר גדולים לחיות את חיינו.
לאור משפט שאמרה לי מישהי אתמול הייתי חייבת להכנס לזה "אפשר לחשוב שאם ביום כיפור נצום, אז זה מה שישנה ואז למחורת כולם יתנהגו כרגיל"
אז כיפור זה לא רק הסתגפות בעיניי זה יום בו שערי שמיים פתוחים לתחינה ולסליחה וזה זמן טוב לפנות לבורא עולם ולהתבוננות כל אחד בדרכו.
בכלל כל התהליך של השינוי ופשפוש במעשים מתחיל מחודש אלול בכדי שכבר ניהיה מוכנים לקבל את השנה החדשה באור חדש.
כל עניין הצום מעבר לסיגוף הגוף ויתר הדברים זה בעצם התקדשות, התעסקות ברוח ולא בגוף וע"י ביטול צרכי הגוף אנחנו מגיעים גבוה.
גם אני הגעתי מבית דתי ועברתי כברת דרך.
בנעוריי מרדתי בדרך של בית הוריי, בחינוכם הנוקשה תחת איסורים ולא מתוך אמונה ושמחה בעבודת הבורא.
הרגשתי שלמרות האמונה שלי זו לא הדרך וזה גרם לי לברוח. צברתי הרבה כעסים ושנאה, כאב ואכזבה מכל התקופה הזו.
גם אני למדתי במוסדות חב"ד והיה לי קשר חזק לרבי בתוך תוכי. אפילו ביום שנודע לנו על פטירתו בכיתי מאוד כי לא הספקתי לאגיע אליו לקבל ברכה ולראות את האור החזק שיוצא מעיניו כמו שכולם סיפרו, האמנתי בו מאוד וידעתי כמה הוא קדוש ועוצמתי.
אבל מעבר לכך כל החוקים גם בבית וגם בבית ספר עשו לי רע, לא היה מקום לגמישות, הכל שחור ולבן. גם בין האנשים הבנות בעיקר הרגשתי תחרות ורכילות ולא הבנתי למה במקום שאומר "כל כבודה בת מלך פנימה" יש את זה.
בעטתי והתחלתי את דרכי... הייתי בערך בת 15 ובתחילה עשיתי דברים בנסתר תוך כדי המשך לימודיי.
בערבי שבת הייתי מתגנבת יחד עם אחי הגדול מהבית ויצאנו למועדוני רוק בזמנו. היינו חוזרים לפנות בוקר בשקט לפני שכולם היו מתעוררים.
בשלב מאוחר יותר כבר התעמתנו עם ההורים וקבענו עובדות שככה בחרנו ושאנו כבר גדולים לחיות את חיינו.
פרקים בחיי
חזרתי.
היה לי נורא קשה בכיפור. בערב היתה לי ולבעלי שיחה לא קלה אבל בניחותה על כל מה שמפריע (אנחנו בתקופה לא קלה).
בבוקר כבר הרגשתי מיובשת ולא ידעתי איך אמשיך את היום. פשוט בעקבות היותי מניקה קטנה בת שנה וחודשיים אז חלשה יותר בצום. השנה לא נתתי לעצמי פריוולגיה כשנה שעברה ששתיתי בשביל החלב של הקטנה. נתתי לה גם מים ומזון והשתדלתי להניק כמה שפחות.
שעתיים לפני תום הצום כבר הרגשתי שאני אוטוטו מתעלפת והרשתי לעצמי לשתות.
השנה היה לי צורך להסתגף פיזית מעבר לשיחות הנפש עם בעלי וביני לבין הבורא כי היו לי מטענים עם עצמי...
עבר וטוב שכך.
טוב המשיך את מה שהפסקתי קודם.
במהלך התקופה הזאת הרגשתי צורך לעצמאות מוחלטת ושליטה בחיי מבלי שמישהו אחר יעצור אותי.
התחלתי לעשן וגם לעשן פה ושם גראס וחשיש, שתיתי עד שוכרה מידי סוף שבוע, התחלתי להכיר את עולם הבינו לבינה וקצת השתוללתי בזרימות.
גם המראה שלי היה די פרובקטיבי תקופה, לבושה שחורים, צבעים בשיער, פירסינג, קעקוע שהסתרתי תקופה מההורים. הייתי אמיצה לעשות מה בא לי.
הורים שלי במיוחד אבא כבר מזמן איבדו שליטה וגם לא ממש תקשרו איתי. הם כבר לא ידעו שום דבר על עולמי מחוץ לבית, לא שידעו הרבה לפני כן. מאז ומתמיד לא ממש ישבנו לשיחות.
בערך בגיל 18 נחשפתי למסיבות הטראנס וכאן התחילה דרך חדשה בחיי. את בטח יכולה לתאר. מסיבות מידי שבוע, קרחנות, עישונים, דלקות וכאלה.
כבר לא הייתי חוזרת שבת בבוקר, היו פעמים שבמוצ"ש ואפילו ראשון בבוקר. ולא הייתי משתפת בבית ואף אחד גם לא היה שואל שאלות.
עזבתי את הבית וגרתי בתל אביב איזו תקופה, הייתי צריכה את הניתוק הזה ואת הפרטיות.
בשלב מאוחר יותר זה נרגע אך עד שזה נרגע הספקתי לקבל כמה כאפות מהחיים ולא אפרט יותר מידי. טוב שזה נרגע כי מי יודע איפה הייתי נמצאת אם לא.
היתה תקופה מטורפת.
חיי התחילו להתאזן לכיוון רגוע יותר. התחלתי לעשות קצת מדיטציות, לחלום על הודו ולחסוך לטיול, ללמוד קצת בתחום הרפואה האלטרנטיבית ולמצא את השקט הנפשי שלי.
גם התקרבתי קצת להורים, שיתפתי, קיבלתי אותם והם אותי.
גם היה לי חבר קבוע איזו שנה והוריי התייחסו אליי יותר ברצינות.
אבא שלי זרק לי יציאה שפגעה בי נורא, "שתדעי לך שאת איכזבת אותנו הכי מכולם במשפחה". ובתור אחת מארבע ילדים שכולם עזבו את הדת בשלב מסויים בחיים זה צרם לי.
בהודו פתחתי דף חדש בחיי.
השארתי את העבר מאחורה, למרות שמישהו שהתחלתי איתו קשר חדש ללא כוונות להתחייב נקשר אליי מאוד ואמר שיחכה לי. לא רציתי להשאיר מאחורי דברים שיעצרו לי את הדרך, אך האמת שגם אני נקשרתי אליו חזק.
לא אכנס לזה עכשיו.
בהודו הרגשתי קרבה לבורא עולם בצורה שלא חשתי בארץ. התחזקתי באמונתי והכל היה מאהבה ורצון ולא כי מישהו אמר לי שככה צריך.
הרגשתי שאני מתחילה מאפס בדרכי וזה עשה לי טוב.
מידי ערב שבת הדלקתי נירות בחדר בגסט האוס ואמרתי לכולם שבת שלום. במוצ"ש שבוע טוב ובחגים השתדלתי לשמור על המסורת בין עם לבד ובין עם שותפים וגם במסגרת בתי חב"ד בעולם.
שבתות מסויימות בארגון חב"ד נתנו לי אוירה של בית ועצם האוירה של האנשים והשירים והשיתוף מילאו אותי באהבה. בבית זה לא היה כך בכלל וגם הגישה שלי כלפי החרדים והחב"דים לא כמו אילו שפגשתי בטיול.
ראש השנה בנפאל, פסח ביפן... כל אלו רק חיזקו אותי יותר והייתי כמהה להמשיך כך גם בארץ, להביא את השמחה הזו לבית.
כבר פינטזתי על שירי שבת בשולחן ושיחות, על ליל הסדר לאורך הלילה עם דיונים ופירושים.
זה לא שהפכתי לדתיה פתאום וגם לא התכוונתי אבל הרגשתי במן תשובה והמסורת היתה חשובה לי מאוד.
כשחזרתי לארץ הייתי מוארת כולי וראו את השינוי שחל בי בבית. הייתי סבלנית כלפי כולם והיה חשוב לי כיבוד ההורים למרות הכאב שדחקתי, ניסיתי להכניס אוירה חדשה בזמן סעודת השבת, סיפרתי סיפורים, חייכתי הרבה, הבנתי, קיבלתי באהבה...
לאחר חודש חזרתי לעבוד עם ידיד מאוד טוב שלי שעבד איתי לפני הטיול והפך למנהל המקום בו עבדנו. אותו ידיד חזר בתשובה באותו זמן והיה בו אור גדול ואמונה חזקה. הוא השפיע עליי מאוד וגרם לי לראות דברים אחרת. כל כך רציתי לעלות בקדושה..
באותה תקופה היה לי בן זוג, אותו אחד שהכרתי לפני שטסתי, סיפור ארוך... אגב היום הוא בעלי.
בעלי בא מבית חילוני אנטי דת והמסורת היחידה היתה מבית סבא. לא היתה לו בעיה עם המסורת שהכנסתי הביתה ואפילו עשה לו טוב לקבל מה שלא היה לו בבית.
ניהלנו אורח חיים חילוני תחת מסורת בסיסית של קבלת שבת בנירות וארוחה, קידוש מתומצת. בפסח שמרנו מחמץ, כיפור בצום וללא חילולים כמעט. כשרות בסיסית ועוד.
אך מפה לשם התחלתי להכניס שינויים לחיינו ובקשות מיוחדות, גם הורגש שינוי ביצר המיני שלי כלפיו, היו דברים שכבר היה לי קשה לעשות בלב שלם.
התחלתי ללכת גם לשיעורים והלבוש ניהיה צנוע יותר. וכל השינויים הללו גרמו לו להתרחק ממני (פרט מהלבוש הצנוע שגרם לו לכבד אותי יותר).
ככל שהתקרבתי יותר לדת חלו בעיות בזוגיות כי לא היה מוכן לקבל את השינוי שחל בי. תמיד העיר לי ועצר אותי מלהתקדם שלא אקצין ואתרחק ממנו והצהיר שהוא לא מוכן לאגיע ליום הזה שאהפוך לדתייה ובטח שלא מתכוון בעצמו לחזור בתשובה. אפילו חלה ירידה באמונתו ופסק מלהניח תפילין שהיה נוהג לעשות מהיום שבו טסתי.
תקופה שקיוויתי שאוליי ימשך לכיוון ויתחזק איתי. כבר דימיינתי אותנו כמשפחה, חיים באיזה יישוב של דתיים זרוקים כאלה, אולי אפילו באיזו התנחלות.
אבל מהר מאוד נאלצתי לחזור אחורה כי המרחק ביננו גדל והשינוי שחל בי הרחיק אותו ממני וכמעט אבד לי.
גם הורדתי הילוך וגם התאכזבתי שה' לא עזר לי לקרב אותו אליי ולדרכי.
עם הזמן גם התרחקתי ואף הרגשתי ירידה רוחנית בכך שכבר לא הייתי נאורה מוארת וכמהה לדברים מסויימים דאז וגם האורה שליוותה אותי לאחר הטיול אבדה לי.
בתוך תוכי עדיין אוהבת את בורא עולם ומאמינה ומקווה לתשובה אמיתית בחיי אך בשלמות ורצון משותף יחד עם בן זוגי ולא לבד.
היום אנחנו שומרי מסורת כמו שהיינו בתחילת דרכנו המשותפת אפילו פחות לאור כל מיני דברים שעברנו.
הייתי רוצה לשנות אבל קיבלתי את דרכינו ככה. קיוויתי לשינוי ממנו אשר יסחוף אותי איתו לדרך טובה יותר אבל קצת התייאשתי מלקוות לשינוי.
כיום כבר מזה זמן רב שהכנסתי שינויים רבים אחרים לחיינו מבחינת התזונה ואורח חיים טיבעי ובריא יותר. אומנם שוב אני זו שיותר בפנים וסוחפת אותו קלות אחריי. גם כן לא מעט דברים גורמים לו להגיב על כך "את מגזימה וקיצונית" אבל לשמחתי גם חלק התחלחל וגרם לשיתוף בשינוי.
לצערי ההורים שלו לא מקבלים את זה באור יפה וצברו עליי מטענים רבים.
החל מכך שהחלטתי ללדת בבית ושלא רציתי לחסן כמו כולם עד לכך שהכנסתי מזון אורגני הביתה וביטלתי דברים רבים מרשימת המזון המתועש וזה גרם להתרחקות נוספת בשל היותי בררנית כלפיי המזון שהם מכינים כשמזמינים אותנו לשבת או חג.
אז יש שאומרים שאני קיצונית ויש שנעלבים וכועסים אך שום דבר מכך לא בה בכוונה להרחיק. זו פשוט הדרך בה אני מאמינה ורוצה לחיות את חיי ולגדל בה את הילדה שלנו.
אפילו חשבתי על מה היה קורה עם הייתי מתחזקת בדת בנוסף לכל, בכלל היו עושים עליי חרם בקרב משפחתו.
דיברתי עם חמותי לפני כיפור ובקשתי שתבין אותי וזה לא ממש שינה לה הרבה, גם לא ממש רצתה לשמוע את ההסברים שלי למה אני שונה מהכלל.
פשוט לקחה את זה קשות שגם הבן שלה מושפע ושהנכדה שלה גדלה לא כמו כולם.
טוב אין בידי לשנות ולגרום לאנשים לקבל זאת וזהו.
אפילו אמרתי לה שאני מרגישה כמו איזה דוסה שבאה לשתות רק משקה קל. אבל סתם הקצנתי מתוך לב שבור.
אפשר למצא פירצות ולהבין זה את זה אם רק יתנו לנו ויקשיבו למה שיש לנו לאמר אך יש כרגע סירוב מצידם אז חבל.
בגלל זה הכיפור הזה עבר עליי קשה עוד בטרם נכנס כי הייתי חסרת מנוחה בניסיון לפתור את המצב בין המשפחה, ביני לבינו וזה קרע אותי מבפנים.
עכשיו רגוע לי יותר, הנחתי לכל הדברים הללו.
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
לגביי היתר, זו לא אשמתי שבוחרים להפגע ולכעוס. אני מרפה ואנסה להתפשר בדברים מסויימים למען השלום במשפחה.
היה לי נורא קשה בכיפור. בערב היתה לי ולבעלי שיחה לא קלה אבל בניחותה על כל מה שמפריע (אנחנו בתקופה לא קלה).
בבוקר כבר הרגשתי מיובשת ולא ידעתי איך אמשיך את היום. פשוט בעקבות היותי מניקה קטנה בת שנה וחודשיים אז חלשה יותר בצום. השנה לא נתתי לעצמי פריוולגיה כשנה שעברה ששתיתי בשביל החלב של הקטנה. נתתי לה גם מים ומזון והשתדלתי להניק כמה שפחות.
שעתיים לפני תום הצום כבר הרגשתי שאני אוטוטו מתעלפת והרשתי לעצמי לשתות.
השנה היה לי צורך להסתגף פיזית מעבר לשיחות הנפש עם בעלי וביני לבין הבורא כי היו לי מטענים עם עצמי...
עבר וטוב שכך.
טוב המשיך את מה שהפסקתי קודם.
במהלך התקופה הזאת הרגשתי צורך לעצמאות מוחלטת ושליטה בחיי מבלי שמישהו אחר יעצור אותי.
התחלתי לעשן וגם לעשן פה ושם גראס וחשיש, שתיתי עד שוכרה מידי סוף שבוע, התחלתי להכיר את עולם הבינו לבינה וקצת השתוללתי בזרימות.
גם המראה שלי היה די פרובקטיבי תקופה, לבושה שחורים, צבעים בשיער, פירסינג, קעקוע שהסתרתי תקופה מההורים. הייתי אמיצה לעשות מה בא לי.
הורים שלי במיוחד אבא כבר מזמן איבדו שליטה וגם לא ממש תקשרו איתי. הם כבר לא ידעו שום דבר על עולמי מחוץ לבית, לא שידעו הרבה לפני כן. מאז ומתמיד לא ממש ישבנו לשיחות.
בערך בגיל 18 נחשפתי למסיבות הטראנס וכאן התחילה דרך חדשה בחיי. את בטח יכולה לתאר. מסיבות מידי שבוע, קרחנות, עישונים, דלקות וכאלה.
כבר לא הייתי חוזרת שבת בבוקר, היו פעמים שבמוצ"ש ואפילו ראשון בבוקר. ולא הייתי משתפת בבית ואף אחד גם לא היה שואל שאלות.
עזבתי את הבית וגרתי בתל אביב איזו תקופה, הייתי צריכה את הניתוק הזה ואת הפרטיות.
בשלב מאוחר יותר זה נרגע אך עד שזה נרגע הספקתי לקבל כמה כאפות מהחיים ולא אפרט יותר מידי. טוב שזה נרגע כי מי יודע איפה הייתי נמצאת אם לא.
היתה תקופה מטורפת.
חיי התחילו להתאזן לכיוון רגוע יותר. התחלתי לעשות קצת מדיטציות, לחלום על הודו ולחסוך לטיול, ללמוד קצת בתחום הרפואה האלטרנטיבית ולמצא את השקט הנפשי שלי.
גם התקרבתי קצת להורים, שיתפתי, קיבלתי אותם והם אותי.
גם היה לי חבר קבוע איזו שנה והוריי התייחסו אליי יותר ברצינות.
אבא שלי זרק לי יציאה שפגעה בי נורא, "שתדעי לך שאת איכזבת אותנו הכי מכולם במשפחה". ובתור אחת מארבע ילדים שכולם עזבו את הדת בשלב מסויים בחיים זה צרם לי.
בהודו פתחתי דף חדש בחיי.
השארתי את העבר מאחורה, למרות שמישהו שהתחלתי איתו קשר חדש ללא כוונות להתחייב נקשר אליי מאוד ואמר שיחכה לי. לא רציתי להשאיר מאחורי דברים שיעצרו לי את הדרך, אך האמת שגם אני נקשרתי אליו חזק.
לא אכנס לזה עכשיו.
בהודו הרגשתי קרבה לבורא עולם בצורה שלא חשתי בארץ. התחזקתי באמונתי והכל היה מאהבה ורצון ולא כי מישהו אמר לי שככה צריך.
הרגשתי שאני מתחילה מאפס בדרכי וזה עשה לי טוב.
מידי ערב שבת הדלקתי נירות בחדר בגסט האוס ואמרתי לכולם שבת שלום. במוצ"ש שבוע טוב ובחגים השתדלתי לשמור על המסורת בין עם לבד ובין עם שותפים וגם במסגרת בתי חב"ד בעולם.
שבתות מסויימות בארגון חב"ד נתנו לי אוירה של בית ועצם האוירה של האנשים והשירים והשיתוף מילאו אותי באהבה. בבית זה לא היה כך בכלל וגם הגישה שלי כלפי החרדים והחב"דים לא כמו אילו שפגשתי בטיול.
ראש השנה בנפאל, פסח ביפן... כל אלו רק חיזקו אותי יותר והייתי כמהה להמשיך כך גם בארץ, להביא את השמחה הזו לבית.
כבר פינטזתי על שירי שבת בשולחן ושיחות, על ליל הסדר לאורך הלילה עם דיונים ופירושים.
זה לא שהפכתי לדתיה פתאום וגם לא התכוונתי אבל הרגשתי במן תשובה והמסורת היתה חשובה לי מאוד.
כשחזרתי לארץ הייתי מוארת כולי וראו את השינוי שחל בי בבית. הייתי סבלנית כלפי כולם והיה חשוב לי כיבוד ההורים למרות הכאב שדחקתי, ניסיתי להכניס אוירה חדשה בזמן סעודת השבת, סיפרתי סיפורים, חייכתי הרבה, הבנתי, קיבלתי באהבה...
לאחר חודש חזרתי לעבוד עם ידיד מאוד טוב שלי שעבד איתי לפני הטיול והפך למנהל המקום בו עבדנו. אותו ידיד חזר בתשובה באותו זמן והיה בו אור גדול ואמונה חזקה. הוא השפיע עליי מאוד וגרם לי לראות דברים אחרת. כל כך רציתי לעלות בקדושה..
באותה תקופה היה לי בן זוג, אותו אחד שהכרתי לפני שטסתי, סיפור ארוך... אגב היום הוא בעלי.
בעלי בא מבית חילוני אנטי דת והמסורת היחידה היתה מבית סבא. לא היתה לו בעיה עם המסורת שהכנסתי הביתה ואפילו עשה לו טוב לקבל מה שלא היה לו בבית.
ניהלנו אורח חיים חילוני תחת מסורת בסיסית של קבלת שבת בנירות וארוחה, קידוש מתומצת. בפסח שמרנו מחמץ, כיפור בצום וללא חילולים כמעט. כשרות בסיסית ועוד.
אך מפה לשם התחלתי להכניס שינויים לחיינו ובקשות מיוחדות, גם הורגש שינוי ביצר המיני שלי כלפיו, היו דברים שכבר היה לי קשה לעשות בלב שלם.
התחלתי ללכת גם לשיעורים והלבוש ניהיה צנוע יותר. וכל השינויים הללו גרמו לו להתרחק ממני (פרט מהלבוש הצנוע שגרם לו לכבד אותי יותר).
ככל שהתקרבתי יותר לדת חלו בעיות בזוגיות כי לא היה מוכן לקבל את השינוי שחל בי. תמיד העיר לי ועצר אותי מלהתקדם שלא אקצין ואתרחק ממנו והצהיר שהוא לא מוכן לאגיע ליום הזה שאהפוך לדתייה ובטח שלא מתכוון בעצמו לחזור בתשובה. אפילו חלה ירידה באמונתו ופסק מלהניח תפילין שהיה נוהג לעשות מהיום שבו טסתי.
תקופה שקיוויתי שאוליי ימשך לכיוון ויתחזק איתי. כבר דימיינתי אותנו כמשפחה, חיים באיזה יישוב של דתיים זרוקים כאלה, אולי אפילו באיזו התנחלות.
אבל מהר מאוד נאלצתי לחזור אחורה כי המרחק ביננו גדל והשינוי שחל בי הרחיק אותו ממני וכמעט אבד לי.
גם הורדתי הילוך וגם התאכזבתי שה' לא עזר לי לקרב אותו אליי ולדרכי.
עם הזמן גם התרחקתי ואף הרגשתי ירידה רוחנית בכך שכבר לא הייתי נאורה מוארת וכמהה לדברים מסויימים דאז וגם האורה שליוותה אותי לאחר הטיול אבדה לי.
בתוך תוכי עדיין אוהבת את בורא עולם ומאמינה ומקווה לתשובה אמיתית בחיי אך בשלמות ורצון משותף יחד עם בן זוגי ולא לבד.
היום אנחנו שומרי מסורת כמו שהיינו בתחילת דרכנו המשותפת אפילו פחות לאור כל מיני דברים שעברנו.
הייתי רוצה לשנות אבל קיבלתי את דרכינו ככה. קיוויתי לשינוי ממנו אשר יסחוף אותי איתו לדרך טובה יותר אבל קצת התייאשתי מלקוות לשינוי.
כיום כבר מזה זמן רב שהכנסתי שינויים רבים אחרים לחיינו מבחינת התזונה ואורח חיים טיבעי ובריא יותר. אומנם שוב אני זו שיותר בפנים וסוחפת אותו קלות אחריי. גם כן לא מעט דברים גורמים לו להגיב על כך "את מגזימה וקיצונית" אבל לשמחתי גם חלק התחלחל וגרם לשיתוף בשינוי.
לצערי ההורים שלו לא מקבלים את זה באור יפה וצברו עליי מטענים רבים.
החל מכך שהחלטתי ללדת בבית ושלא רציתי לחסן כמו כולם עד לכך שהכנסתי מזון אורגני הביתה וביטלתי דברים רבים מרשימת המזון המתועש וזה גרם להתרחקות נוספת בשל היותי בררנית כלפיי המזון שהם מכינים כשמזמינים אותנו לשבת או חג.
אז יש שאומרים שאני קיצונית ויש שנעלבים וכועסים אך שום דבר מכך לא בה בכוונה להרחיק. זו פשוט הדרך בה אני מאמינה ורוצה לחיות את חיי ולגדל בה את הילדה שלנו.
אפילו חשבתי על מה היה קורה עם הייתי מתחזקת בדת בנוסף לכל, בכלל היו עושים עליי חרם בקרב משפחתו.
דיברתי עם חמותי לפני כיפור ובקשתי שתבין אותי וזה לא ממש שינה לה הרבה, גם לא ממש רצתה לשמוע את ההסברים שלי למה אני שונה מהכלל.
פשוט לקחה את זה קשות שגם הבן שלה מושפע ושהנכדה שלה גדלה לא כמו כולם.
טוב אין בידי לשנות ולגרום לאנשים לקבל זאת וזהו.
אפילו אמרתי לה שאני מרגישה כמו איזה דוסה שבאה לשתות רק משקה קל. אבל סתם הקצנתי מתוך לב שבור.
אפשר למצא פירצות ולהבין זה את זה אם רק יתנו לנו ויקשיבו למה שיש לנו לאמר אך יש כרגע סירוב מצידם אז חבל.
בגלל זה הכיפור הזה עבר עליי קשה עוד בטרם נכנס כי הייתי חסרת מנוחה בניסיון לפתור את המצב בין המשפחה, ביני לבינו וזה קרע אותי מבפנים.
עכשיו רגוע לי יותר, הנחתי לכל הדברים הללו.
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
לגביי היתר, זו לא אשמתי שבוחרים להפגע ולכעוס. אני מרפה ואנסה להתפשר בדברים מסויימים למען השלום במשפחה.
-
בן_עמי*
- הודעות: 777
- הצטרפות: 14 אפריל 2005, 12:03
- דף אישי: הדף האישי של בן_עמי*
פרקים בחיי
בס"ד
תגובה:
עצוב לקרא, אני אנסה להסביר למה..
_בא מבית חילוני אנטי דת והמסורת היחידה היתה מבית סבא. לא היתה לו בעיה עם המסורת שהכנסתי הביתה ואפילו עשה לו טוב לקבל מה שלא היה לו בבית.
ניהלנו אורח חיים חילוני תחת מסורת בסיסית של קבלת שבת בנירות וארוחה, קידוש מתומצת. בפסח שמרנו מחמץ, כיפור בצום וללא חילולים כמעט. כשרות בסיסית ועוד._
אני הייתי רואה בזה כיוון טוב, שמי שבא מבית אנטי דת מסכים לעשות קבלת שבת, נירות, קידוש, כשרות בסיסית.
זה נשמע בסיס משותף. זה נשמע המון.
_תקופה שקיוויתי שאוליי ימשך לכיוון ויתחזק איתי. כבר דימיינתי אותנו כמשפחה, חיים באיזה יישוב של דתיים זרוקים כאלה, אולי אפילו באיזו התנחלות.
אבל מהר מאוד נאלצתי לחזור אחורה כי המרחק ביננו גדל והשינוי שחל בי הרחיק אותו ממני וכמעט אבד לי.
גם הורדתי הילוך וגם התאכזבתי שה' לא עזר לי לקרב אותו אליי ולדרכי_.
בביה"כ הרב הסביר, שאנחנו מבקשים מה שאנחנו חושבים שנכון.
אבל מה שאנחנו רוצים זה לא תמיד מה שטוב לנו.
לכן באה תקיעת השופר, כאילו התקיעה זה בקשה ממנו, שייצור מהקול בקשה, של מה שהוא יודע שעבורינו טוב,
גם אים זה הפוך ממה שביקשנו.
לקרב אותו לדרכך..
אולי הדרך שחשבת עליה לא היתה מתאימה בסופו של דבר גם לך?
אולי ריצה גדולה מידי קדימה היתה גורמת נזק, ולא תועלת?
_עם הזמן גם התרחקתי ואף הרגשתי ירידה רוחנית בכך שכבר לא הייתי נאורה מוארת וכמהה לדברים מסויימים דאז וגם האורה שליוותה אותי לאחר הטיול אבדה לי.
בתוך תוכי עדיין אוהבת את בורא עולם ומאמינה ומקווה לתשובה אמיתית בחיי אך בשלמות ורצון משותף יחד עם בן זוגי ולא לבד.
היום אנחנו שומרי מסורת כמו שהיינו בתחילת דרכנו המשותפת אפילו פחות לאור כל מיני דברים שעברנו.
הייתי רוצה לשנות אבל קיבלתי את דרכינו ככה. קיוויתי לשינוי ממנו אשר יסחוף אותי איתו לדרך טובה יותר אבל קצת התייאשתי מלקוות לשינוי._
"בשלמות ורצון משותף יחד עים בן זוגי ולא לבד"
חבל שנהיה מצב שהכיוון שלך מרחיק אותו- כמו שכתבת עכל התפילין, שזה שהוא הניח זה דבר גדול,
אוליי זה לא הדרך הכי טובה להקפיד יותר כי הבן זוג מושך.
אולי זה דרך שבסופו של דבר אין בה את המשמעות של מה שהיה עושה מעצמו..
אולי להניח תפילין מיוזמתו "שווה" יותר מהרבה דברים אחרים שהיו נעשים שלא מתוכו,
כי מה שאהבתי פה זה היחד, ואולי ה"שלום בית" ששמרת שווה יותר משפע המצוות שהיית עושה-
לו היית הולכת בדרך שרצית..
אפשר לשלול לבעל את האפשרות שתקציני, והוא "יאבד" אותך.
אפשר גם לראות במה הוא יכל והיה רוצה ללכת, אולי קשה לו עים דברים מסויימים, ודברים אחרים יקבל.
אולי מפריע לו דבר מסוים, ולהגיד "דבר תורה" בקידוש, או לעשות גם הבדלה הוא יאהב.
לא רציתי לכתוב שם, כי לא קשור לבלוג.
תגובה:
עצוב לקרא, אני אנסה להסביר למה..
_בא מבית חילוני אנטי דת והמסורת היחידה היתה מבית סבא. לא היתה לו בעיה עם המסורת שהכנסתי הביתה ואפילו עשה לו טוב לקבל מה שלא היה לו בבית.
ניהלנו אורח חיים חילוני תחת מסורת בסיסית של קבלת שבת בנירות וארוחה, קידוש מתומצת. בפסח שמרנו מחמץ, כיפור בצום וללא חילולים כמעט. כשרות בסיסית ועוד._
אני הייתי רואה בזה כיוון טוב, שמי שבא מבית אנטי דת מסכים לעשות קבלת שבת, נירות, קידוש, כשרות בסיסית.
זה נשמע בסיס משותף. זה נשמע המון.
_תקופה שקיוויתי שאוליי ימשך לכיוון ויתחזק איתי. כבר דימיינתי אותנו כמשפחה, חיים באיזה יישוב של דתיים זרוקים כאלה, אולי אפילו באיזו התנחלות.
אבל מהר מאוד נאלצתי לחזור אחורה כי המרחק ביננו גדל והשינוי שחל בי הרחיק אותו ממני וכמעט אבד לי.
גם הורדתי הילוך וגם התאכזבתי שה' לא עזר לי לקרב אותו אליי ולדרכי_.
בביה"כ הרב הסביר, שאנחנו מבקשים מה שאנחנו חושבים שנכון.
אבל מה שאנחנו רוצים זה לא תמיד מה שטוב לנו.
לכן באה תקיעת השופר, כאילו התקיעה זה בקשה ממנו, שייצור מהקול בקשה, של מה שהוא יודע שעבורינו טוב,
גם אים זה הפוך ממה שביקשנו.
לקרב אותו לדרכך..
אולי הדרך שחשבת עליה לא היתה מתאימה בסופו של דבר גם לך?
אולי ריצה גדולה מידי קדימה היתה גורמת נזק, ולא תועלת?
_עם הזמן גם התרחקתי ואף הרגשתי ירידה רוחנית בכך שכבר לא הייתי נאורה מוארת וכמהה לדברים מסויימים דאז וגם האורה שליוותה אותי לאחר הטיול אבדה לי.
בתוך תוכי עדיין אוהבת את בורא עולם ומאמינה ומקווה לתשובה אמיתית בחיי אך בשלמות ורצון משותף יחד עם בן זוגי ולא לבד.
היום אנחנו שומרי מסורת כמו שהיינו בתחילת דרכנו המשותפת אפילו פחות לאור כל מיני דברים שעברנו.
הייתי רוצה לשנות אבל קיבלתי את דרכינו ככה. קיוויתי לשינוי ממנו אשר יסחוף אותי איתו לדרך טובה יותר אבל קצת התייאשתי מלקוות לשינוי._
"בשלמות ורצון משותף יחד עים בן זוגי ולא לבד"
חבל שנהיה מצב שהכיוון שלך מרחיק אותו- כמו שכתבת עכל התפילין, שזה שהוא הניח זה דבר גדול,
אוליי זה לא הדרך הכי טובה להקפיד יותר כי הבן זוג מושך.
אולי זה דרך שבסופו של דבר אין בה את המשמעות של מה שהיה עושה מעצמו..
אולי להניח תפילין מיוזמתו "שווה" יותר מהרבה דברים אחרים שהיו נעשים שלא מתוכו,
כי מה שאהבתי פה זה היחד, ואולי ה"שלום בית" ששמרת שווה יותר משפע המצוות שהיית עושה-
לו היית הולכת בדרך שרצית..
אפשר לשלול לבעל את האפשרות שתקציני, והוא "יאבד" אותך.
אפשר גם לראות במה הוא יכל והיה רוצה ללכת, אולי קשה לו עים דברים מסויימים, ודברים אחרים יקבל.
אולי מפריע לו דבר מסוים, ולהגיד "דבר תורה" בקידוש, או לעשות גם הבדלה הוא יאהב.
לא רציתי לכתוב שם, כי לא קשור לבלוג.
-
סוסת_פרא*
- הודעות: 2750
- הצטרפות: 29 ספטמבר 2007, 21:16
- דף אישי: הדף האישי של סוסת_פרא*
פרקים בחיי
אם אוהבת, תודה שהמשכת לשתף.
ציער אותי לקרוא על קשייך, על הכמיהה לדרך מסוימת שנתקֶלת בכאלה מחסומים.
הלוואי שהייתי יודעת מה לומר.
יחד עם זאת,
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
נשמע שעל אף הכול יש ביניהם אהבה וקירבה, משהו שכדאי לשמר, ואף להשקיע בו. ושאת עושה עבודה יפה ואמיתית בעניין הזה.
אני יודעת שזה לא קל כשרוצים ללכת בדרך רוחנית, ובן הזוג לא משתף פעולה. זה יכול להיות כל-כך מתסכל.... (מרגישה הזדהות....)
פעם מישהי כתבה על זה בבלוג שלה (אם אני זוכרת נכון את הפרטים), על דילמה דומה בקשר לדת מול בעלה, ועל חלום שחלמה, שבו קיבלה מסר לא לרוץ קדימה לפני בעלה. (אולי תשאלי אותה, כי אני לא זוכרת איפה בדיוק זה מופיע.... אבל נראה שזה השפיע לטובה...)
יכול להיות שיש בזה משהו. לתת חשיבות לקשר הזוגי לא פחות מלרצון להתקדם רוחנית. אולי שלום בית לפעמים חשוב יותר? (אני לא יודעת, אני רק שואלת. זה בטח לא קל לעשות החלטות כאלו.... אבל בטח אלוהים מייקר מאוד שלום בית ואהבה בין בני זוג, לא? אולי זה חשוב בשבילו יותר מהכול?)
אולי תתפללי לאלוהים, ותספרי לו שאת ויתרת בשביל שלום בית, אבל את מבקשת ממנו לעזור לך?
תפילות זה כל-כך חשוב...
ובהצלחה גם עם החמות.
לסיום, מברכת אתכם, עכשיו, לכבוד השנה החדשה, בהצלחה גדולה - גם בחיזוק הקשר ביניכם, שיהיה טוב, שיהיה שלם, שיהיה בשלום, שיהיה מלא אהבה והקשבה, הבנה וקבלה. וגם - שתצליחי ללכת בדרך שלבך מבקש, מתוך הרמוניה ביניכם ובין רצונותיכם.
באהבה....
ציער אותי לקרוא על קשייך, על הכמיהה לדרך מסוימת שנתקֶלת בכאלה מחסומים.
הלוואי שהייתי יודעת מה לומר.
יחד עם זאת,
ביני לבינו זו עבודה משותפת בכל רגע ורגע. המון סבלנות והבנה, הורדת אגו ופחות עקשנות יותר חיבה ושיתוף.. שיהיה לנו בהצלחה.
נשמע שעל אף הכול יש ביניהם אהבה וקירבה, משהו שכדאי לשמר, ואף להשקיע בו. ושאת עושה עבודה יפה ואמיתית בעניין הזה.
אני יודעת שזה לא קל כשרוצים ללכת בדרך רוחנית, ובן הזוג לא משתף פעולה. זה יכול להיות כל-כך מתסכל.... (מרגישה הזדהות....)
פעם מישהי כתבה על זה בבלוג שלה (אם אני זוכרת נכון את הפרטים), על דילמה דומה בקשר לדת מול בעלה, ועל חלום שחלמה, שבו קיבלה מסר לא לרוץ קדימה לפני בעלה. (אולי תשאלי אותה, כי אני לא זוכרת איפה בדיוק זה מופיע.... אבל נראה שזה השפיע לטובה...)
יכול להיות שיש בזה משהו. לתת חשיבות לקשר הזוגי לא פחות מלרצון להתקדם רוחנית. אולי שלום בית לפעמים חשוב יותר? (אני לא יודעת, אני רק שואלת. זה בטח לא קל לעשות החלטות כאלו.... אבל בטח אלוהים מייקר מאוד שלום בית ואהבה בין בני זוג, לא? אולי זה חשוב בשבילו יותר מהכול?)
אולי תתפללי לאלוהים, ותספרי לו שאת ויתרת בשביל שלום בית, אבל את מבקשת ממנו לעזור לך?
תפילות זה כל-כך חשוב...
ובהצלחה גם עם החמות.
לסיום, מברכת אתכם, עכשיו, לכבוד השנה החדשה, בהצלחה גדולה - גם בחיזוק הקשר ביניכם, שיהיה טוב, שיהיה שלם, שיהיה בשלום, שיהיה מלא אהבה והקשבה, הבנה וקבלה. וגם - שתצליחי ללכת בדרך שלבך מבקש, מתוך הרמוניה ביניכם ובין רצונותיכם.
באהבה....
-
סוסת_פרא*
- הודעות: 2750
- הצטרפות: 29 ספטמבר 2007, 21:16
- דף אישי: הדף האישי של סוסת_פרא*
פרקים בחיי
אם אוהבת, עכשיו אני רואה שגם בן עמי ענתה לך.
קראתי את מה ש-בן עמי ענתה, וראיתי שכתבה דברים די דומים למה שאני כתבתי.
ואכן העלתה בי מחשבות:
אולי היה כדאי לדבר עם בעלך על מה הפחדים שעולים לו מול ההתחזקות שלך?
אולי באמת הוא מפחד לאבד אותך?
אולי הוא מפחד שזה יאלץ אותו לעשות דברים מסוימים שאינו רוצה, או שימנע ממנו לעשות דברים אחרים (למשל, שזה ימנע ממנו לנסוע בשבתות וכו', או לבלות איתך בשבתות כפי שרגיל, נניח, וכד')?
אולי אם תבררי איתו מה מפחיד אותו, תוכלי להרגיע אותו. ותוכלו למצוא מה אפשר להוסיף לחייכם בלי שזה יאיים עליו מדי. (זה בכל זאת אומר, שאולי יש דברים שתצטרכי לוותר עליהם בינתיים).
ונראה לי שלהשפיע עליו אהבה, זה בטח לא יכול להזיק, רק להועיל. שיחוש בטוח באהבתך... שתתני לו להבין שזה מה שהכי חשוב לך. אולי אפילו לומר לו במילים מפורשות 'אתה הכי יקר לי. אני לא מוכנה לאבד אותך בשביל שום דבר'. אולי יש לו צורך לשמוע את זה..... אולי זה יפתח אותו... (אבל להגיד את זה באמת, לא כמניפולציה....)
קראתי את מה ש-בן עמי ענתה, וראיתי שכתבה דברים די דומים למה שאני כתבתי.
ואכן העלתה בי מחשבות:
אולי היה כדאי לדבר עם בעלך על מה הפחדים שעולים לו מול ההתחזקות שלך?
אולי באמת הוא מפחד לאבד אותך?
אולי הוא מפחד שזה יאלץ אותו לעשות דברים מסוימים שאינו רוצה, או שימנע ממנו לעשות דברים אחרים (למשל, שזה ימנע ממנו לנסוע בשבתות וכו', או לבלות איתך בשבתות כפי שרגיל, נניח, וכד')?
אולי אם תבררי איתו מה מפחיד אותו, תוכלי להרגיע אותו. ותוכלו למצוא מה אפשר להוסיף לחייכם בלי שזה יאיים עליו מדי. (זה בכל זאת אומר, שאולי יש דברים שתצטרכי לוותר עליהם בינתיים).
ונראה לי שלהשפיע עליו אהבה, זה בטח לא יכול להזיק, רק להועיל. שיחוש בטוח באהבתך... שתתני לו להבין שזה מה שהכי חשוב לך. אולי אפילו לומר לו במילים מפורשות 'אתה הכי יקר לי. אני לא מוכנה לאבד אותך בשביל שום דבר'. אולי יש לו צורך לשמוע את זה..... אולי זה יפתח אותו... (אבל להגיד את זה באמת, לא כמניפולציה....)
פרקים בחיי
לסוסת פרא,
תודה לך שלא שכחת.
עכשיו לא אצטרך לחמוק מן הצורך שלי לפרוק פה. הרי פעמים רבות חושבת לכתוב או לא לכתוב ובסוף נמנעת. וגם לא יודעת למה לא הצלחתי לפתוח דף לבד כי כבר פתחתי בעבר וכשניסיתי שוב התבלבלתי כאן.
תודה לך שלא שכחת.
עכשיו לא אצטרך לחמוק מן הצורך שלי לפרוק פה. הרי פעמים רבות חושבת לכתוב או לא לכתוב ובסוף נמנעת. וגם לא יודעת למה לא הצלחתי לפתוח דף לבד כי כבר פתחתי בעבר וכשניסיתי שוב התבלבלתי כאן.
פרקים בחיי
עכשיו הקטנה מנמנמת אחרי שינקה אז יש לי קצת זמן לשבת מול המסך.
המקום הזה סוחף ולמדתי כאן הרבה דברים שלא תיארתי לעצמי בכלל... לפעמים אני אומרת חבל שאני יודעת.. כל פעם אני מזדעזעת מחדש מהדרך הקלוקלת בה אנחנו חיים בעולם. זה משגע אותי לגלות שגם כאן וכאן יש צורך לשנות הרגלים בעקבות חומרים לא סימפטיים.
כמו תמיד דבר ראשון לאחר שמפנימה את המידע במטרה לעשות מאמץ לשינוי או לפחות למזער, מעבירה את המידע לבעלי. אם כל הרצון הטוב לדאגה לבריאותינו, הרבה פעמים קשה לו להבין מאיפה אני כל פעם מנחיתה עליו בקשה חדשה לתמיכה ושיתוף בדרך המשופרת.
כבר כמה זמן שאני ממש מתעמקת בשינוי אורח חיי וחיינו המשותפים, במיוחד מאז ההריון והולדת ביתנו.
לא מזמן זרק לי יציאה שאני נוטה להיות קיצונית. שהיום אני כביכול קיצונית בכל הכרוך וקשור לתרבות הצריכה ואיכות הסביבה ובריאות הגוף וגם ציין שבעבר זה היה לגביי הרצון לחזור בתשובה.
מה לעשות כזאת אני, אוהבת ללכת עד הסוף בדרכי אם כך מרגיש לי לנכון וכל עוד זה לא פוגע באנשים המקורבים אליי ביותר.
מאז ומתמיד הרגשתי צורך לפרוץ גבולות וללכת עם מה שליבי מורה לי ולא כמו הכלל.
אומנם נראה כי בחרתי לאבד את תמיכת הרוב להיותי שונה אבל תמיד מצאתי לי איזו קבוצה תומכת שמאמינה בדרכי ומתאימה לרעיונות ולרצונות שלי ולהיותי כחלק מקהילה.
היום "באופן טיבעי" הוא הסביבה התומכת שלי, למרות שאני לא מבין הפעילים כאן. אבל הרבה מידע שאבתי מזה המקום ותמיכה רבה לחזק את תחושותיי ולעשייה, לשינוי לטובה, להשפעה סביבתית וחברתית.
אתמול קראתי בנושא טיפולי שיניים ופלואוריד וזה הוביל אותי גם לדף על סבון נוזלי וכימיקלים בשמפו. ושוב כמו בכל פעם מחדש אומרת לעצמי גם פה יש צורך לתקן וכמה אפשר ומה נשאר? ואז הנענוע של הראש של כמה אפשר וכמה רעלים עוד אמצא בכל מוצר בסיסי בבית?
בעודי טוחנת לעצמי את המח על זה המצב ובשלילת מוצרים נוספים משימוש... חשבתי גם על כל הפעמים שעשו לי שיננית בשיניים ומייד אחרי הטיפול הציעו פלואוריד בהכוונה שזה כדאי וטוב. ובעצם לא רק שמחדירים לנו חומרים מזיקים גם נותנים לנו להאמין שזה מועיל וגם אנחנו משלמים על כך ובסוף משלמים בבריאותינו בשביל להמשיך לשלם על טיפולים.
המקום הזה סוחף ולמדתי כאן הרבה דברים שלא תיארתי לעצמי בכלל... לפעמים אני אומרת חבל שאני יודעת.. כל פעם אני מזדעזעת מחדש מהדרך הקלוקלת בה אנחנו חיים בעולם. זה משגע אותי לגלות שגם כאן וכאן יש צורך לשנות הרגלים בעקבות חומרים לא סימפטיים.
כמו תמיד דבר ראשון לאחר שמפנימה את המידע במטרה לעשות מאמץ לשינוי או לפחות למזער, מעבירה את המידע לבעלי. אם כל הרצון הטוב לדאגה לבריאותינו, הרבה פעמים קשה לו להבין מאיפה אני כל פעם מנחיתה עליו בקשה חדשה לתמיכה ושיתוף בדרך המשופרת.
כבר כמה זמן שאני ממש מתעמקת בשינוי אורח חיי וחיינו המשותפים, במיוחד מאז ההריון והולדת ביתנו.
לא מזמן זרק לי יציאה שאני נוטה להיות קיצונית. שהיום אני כביכול קיצונית בכל הכרוך וקשור לתרבות הצריכה ואיכות הסביבה ובריאות הגוף וגם ציין שבעבר זה היה לגביי הרצון לחזור בתשובה.
מה לעשות כזאת אני, אוהבת ללכת עד הסוף בדרכי אם כך מרגיש לי לנכון וכל עוד זה לא פוגע באנשים המקורבים אליי ביותר.
מאז ומתמיד הרגשתי צורך לפרוץ גבולות וללכת עם מה שליבי מורה לי ולא כמו הכלל.
אומנם נראה כי בחרתי לאבד את תמיכת הרוב להיותי שונה אבל תמיד מצאתי לי איזו קבוצה תומכת שמאמינה בדרכי ומתאימה לרעיונות ולרצונות שלי ולהיותי כחלק מקהילה.
היום "באופן טיבעי" הוא הסביבה התומכת שלי, למרות שאני לא מבין הפעילים כאן. אבל הרבה מידע שאבתי מזה המקום ותמיכה רבה לחזק את תחושותיי ולעשייה, לשינוי לטובה, להשפעה סביבתית וחברתית.
אתמול קראתי בנושא טיפולי שיניים ופלואוריד וזה הוביל אותי גם לדף על סבון נוזלי וכימיקלים בשמפו. ושוב כמו בכל פעם מחדש אומרת לעצמי גם פה יש צורך לתקן וכמה אפשר ומה נשאר? ואז הנענוע של הראש של כמה אפשר וכמה רעלים עוד אמצא בכל מוצר בסיסי בבית?
בעודי טוחנת לעצמי את המח על זה המצב ובשלילת מוצרים נוספים משימוש... חשבתי גם על כל הפעמים שעשו לי שיננית בשיניים ומייד אחרי הטיפול הציעו פלואוריד בהכוונה שזה כדאי וטוב. ובעצם לא רק שמחדירים לנו חומרים מזיקים גם נותנים לנו להאמין שזה מועיל וגם אנחנו משלמים על כך ובסוף משלמים בבריאותינו בשביל להמשיך לשלם על טיפולים.
פרקים בחיי
הקטנה ערה ומושכת לי בחוטים ונוגעת במקשים כך שקשה לי להמשיך.
פרקים בחיי
בנוגע למה שאמרת על בקשותינו שלא תמיד מתאימות לנו.
נכון, אנחנו לא יודעים למה הדברים קורים כמו שהם ומה מסתתר מאחורי ואכן נסתרות דרכי האל ויש סיבה לכל דבר.
אבל כשאנו מרגישים צורך מסויים אם בלהשיג משהו ואם בלשנות לרוב שואלים למה זה קורה לי ככה ולמה ככה ושוכחים מלקבל ולהבין שיש עוד דברים מעבר ובכך שקועים הרבה בייאוש וצער מאי קבלת הדברים כמו שהם.
נזכרתי במשהו שקרה לי בהיותי בת 16 בערך.
בזמנו היה לי ידיד טוב רוקר כזה ולו היה איזה ידיד ששבה את ליבי מהרגע שראיתי אותו. לא הפסקתי לחשוב על אותו בחור וכל פעם שהייתי מגיע לנס ציונה לבקר את ידידי הייתי נכנסת לקניון ומביטה לכיוון המשחקי וידאו, שם ראיתי את א' לראשונה בתקווה למצא אותו שם משחק.
גם שאלתי את ידידי על א' מספר פעמים וכל פעם היה עונה לי "עזבי הוא לא בשבילך" והייתי שואלת למה? ולא היה רוצה להסביר לי ממה הוא מגן עליי. זה רק חיזק לי את הרצון להכיר אותו ולדעת מה הסוד הגדול?
בלילות ביקשתי מאלוהים "בבקשה עשה שניהיה יחד" ממש התחננתי כי נורא רציתי בזה וזה לא קרה מאליו. לא יודעת איך הגעתי למצב הזה שכל כך נואשתי מלבקש את אותו אחד שלא הייתי צריכה לקבל.
א' היה סולן באיזו להקת מטאל לא מוכרת ויצא שהגעתי לראות חזרות שלהם דרך חבר אחר בלהקה שהיה חבר של איזו ידידה. א' היה מדבר איתי כידידים ולא ראה עד כמה אני רוצה בו. הגעתי למצב שאפילו הכרתי בינו לבין חברה בשביל להתקרב אליו דרכה וגם בו זמנית יצאתי עם הגיטריסט בכדי להיות מקורבת ללהקה ואליו, איזו נואשות.
בסוף הרפתי.
בערך בגיל עשרים הכרתי את מ' שמסתבר שהיה חבר של א' ואיכשהו נפגשנו שוב במקרה מחוץ לביתו של מ'. א' הסתכל עליי במבט של אני יודע הכל והתעניין בי מאוד לפתע. אני כבר הייתי מאחורי זה מזמן אך פתאום עלו לי רגשות ישנים...
מפה לשם רציתי בזה גם אך נכנסתי לתוך מעגל של דברים שלא תיארתי לעצמי.
הא ועוד פרט קטן, א' גדול ממני בשנתיים.
א' התגורר אצל מ' איזה כמה זמן כשלא היה לו מקום לגור בו. מאיזה תקרית שהיתה בינהם עזב והתנחל אצל כל מיני חברים. מ' הבין שיש ביננו עבר וגם ככה ביני לבינו לא היה ממשיך משהו ולאור המצב של א' אפילו נתן לנו ללון אצלו איזה לילה כשהוא לא היה בבית.
אחר כך מצא איזו עבודה באיזה בורקסיה על צומת שינקין קינג גורג שבקומה העליונה היה חדר בו ישנו הפועלים הערבים שעבדו שם וכך גם הוא נשאר ללון שם עד שיסתדר.
כשפגש אותי חיפשתי דירה בתל אביב וכך יצא שבסוף חיפשנו דירה יחד ובפזיזות לקחנו דירה משותפת. נכנסתי איתו גם בלי לדעת לאן אני נכנסת ומתוך עיוורון של דברים ישנים שעלו ומקסם המבט הכובש שהיה לו.
מפזיזות גם עשיתי את זה כי לא יכולתי לראות אותו ללא בית, ישן בחדר מצחין... אף דאגתי לו לדברים שהיה לו חסר עד שנכנסנו לדירה המשותפת.
לא' היה סיפור כואב.
הוא בא מבית הרוס. האבא חרדי האמא כבר לא? הוריו התגרשו, האבא חזר לקנדה, האמא נשארה בארץ עם אחותו ואחיו הקטנים. הם היו במצב כלכלי על הפנים
בגיל 17 אמא שלו העיפה אותו מהבית ולא רצתה לראותו שוב. זה מה שידעתי עליו בהתחלה.
מסיפורים ממכרים משותפים הבנתי שממהומות בבית התפרץ עליה והזמינה משטרה ושאף היה סגור במוסד איזה כמה זמן.
לא ידעתי איך לאכול את זה, במקום לסגת רק ריחמתי עליו ועטפתי אותו באהבה. בחצי השנה הראשונה הייתי שם בשבילו ואהבתי ולא ראיתי ששוקעת בתוך בוץ תובעני שקשה לצאת ממנו.
הוריי כל הזמן זרקו לי יציאות של למה לי להכנס למיטה חולה ללא עתיד. הרי א' היה בודד בעולם פרט לחברים ללא קשר עם המשפחה תלוי בעצמו מגיל צעיר.
יותר מאוחר גם הבנתי שיש לו חובות לחברים ומינוס רציני בבנק וטיפולי שיניים שהזניח ועוד
עבדתי אז במלצרות ועשיתי טיפים יפים. באותה תקופה כבר חלמתי לטוס להודו ונורא רציתי להתחיל לחסוך אך התקשיתי מאוד בעודי מוציאה כספים רבים על כל מיני דברים שא' היה צריך.
בתחילה מרצון וגם הרגשתי שמעניקה לו את מה שאף פעם לא היה לו... אך מעבר לכך התעוררתי והבנתי שזה לא עושה לי טוב להתקע ככה.
במיוחד שהכרתי כל מיני צדדים לא נעימים שלו ולא הכל היה אור ואהבה.
במקום לנסות לקום על רגליו ולבסס את עצמו בעזרתי ויחד בחר להשען עליי ואף הרגיש בטוח ונהנתן על חשבוני.
הוא היה משלם שכר דירה ואני את היתר. בהתחלה זה היה נראה בסדר ובשיתוף מובן והדדי אך יותר מאוחר הרגשתי מנוצלת.
לא רק שדאגתי לכל צרכי הבית גם דאגתי לצרכיו הלא בסיסיים.
הוא היה קונה הרבה דיסקים מקוריים לעיתים קרובות וגם מזמין כמעט כל יום מזון מוכן במשלוחים, אף מה שהכי הטריד אותי זה שהיה מעשן המון.
שנינו עישנו ולא רק סיגריות אבל אצלי זה היה בקטנות, ג'ויbט פה שאכטה שם. אצלו זה היה סביב השעון וכמעט רוב הזמן היה מסטול וכשלא היה לו מה לעשן היה מחפש מאיפה וממי ובלחץ להתארגן, כזה לחץ שהיה יושב ומתקשר לכל המי ומי על מנת להשיג ושלא ימצא מצב שלא יהיה לו מה לעשן. יום ללא עישון היה מביא אותו למצב רוח עצבני.
כך שיצא שכל הזמן ביקש ממני מזומנים ונשארתי ללא שקל, דוחה את התכגנית שלי לחסוך לטיול.
כבר לא היה לי טוב וניסיתי להשתחרר איכשהו מהקשר אך מכיוון שא' היה רכושן כלפיי בנוסף לכל, זה נגרר. כל מריבה היתה הזדמנות לסיום הקשר אך כל פעם היה מפייס במתנות וגם במצבי נפש ירודים ונתן לי להרגיש שלא יכול בלעדיי. גם היו לו התפרצויות זעם על דברים קטנים. מצד אחד ריחמתי עליו וגם פחדתי ומצד שני ידעתי שאני שוקעת.
עד שהצלחתי לצאת מכל הסיפור הזה עברתי הרבה כאב. בחוץ הייתי מלאת שמחה בחיק חבריי אך בבית הייתי תקועה במערכת יחסים הרסנית.
מכיוון שיש עוד הרבה שלא בא להזכר סיימתי בזאת.
הבנתי למה ידידי דאז גונן עליי ולמה אלוהים לא נתן לי מלכתחילה את שביקשתי עד שהתחננתי ובסוף זה קרה.
נכון, אנחנו לא יודעים למה הדברים קורים כמו שהם ומה מסתתר מאחורי ואכן נסתרות דרכי האל ויש סיבה לכל דבר.
אבל כשאנו מרגישים צורך מסויים אם בלהשיג משהו ואם בלשנות לרוב שואלים למה זה קורה לי ככה ולמה ככה ושוכחים מלקבל ולהבין שיש עוד דברים מעבר ובכך שקועים הרבה בייאוש וצער מאי קבלת הדברים כמו שהם.
נזכרתי במשהו שקרה לי בהיותי בת 16 בערך.
בזמנו היה לי ידיד טוב רוקר כזה ולו היה איזה ידיד ששבה את ליבי מהרגע שראיתי אותו. לא הפסקתי לחשוב על אותו בחור וכל פעם שהייתי מגיע לנס ציונה לבקר את ידידי הייתי נכנסת לקניון ומביטה לכיוון המשחקי וידאו, שם ראיתי את א' לראשונה בתקווה למצא אותו שם משחק.
גם שאלתי את ידידי על א' מספר פעמים וכל פעם היה עונה לי "עזבי הוא לא בשבילך" והייתי שואלת למה? ולא היה רוצה להסביר לי ממה הוא מגן עליי. זה רק חיזק לי את הרצון להכיר אותו ולדעת מה הסוד הגדול?
בלילות ביקשתי מאלוהים "בבקשה עשה שניהיה יחד" ממש התחננתי כי נורא רציתי בזה וזה לא קרה מאליו. לא יודעת איך הגעתי למצב הזה שכל כך נואשתי מלבקש את אותו אחד שלא הייתי צריכה לקבל.
א' היה סולן באיזו להקת מטאל לא מוכרת ויצא שהגעתי לראות חזרות שלהם דרך חבר אחר בלהקה שהיה חבר של איזו ידידה. א' היה מדבר איתי כידידים ולא ראה עד כמה אני רוצה בו. הגעתי למצב שאפילו הכרתי בינו לבין חברה בשביל להתקרב אליו דרכה וגם בו זמנית יצאתי עם הגיטריסט בכדי להיות מקורבת ללהקה ואליו, איזו נואשות.
בסוף הרפתי.
בערך בגיל עשרים הכרתי את מ' שמסתבר שהיה חבר של א' ואיכשהו נפגשנו שוב במקרה מחוץ לביתו של מ'. א' הסתכל עליי במבט של אני יודע הכל והתעניין בי מאוד לפתע. אני כבר הייתי מאחורי זה מזמן אך פתאום עלו לי רגשות ישנים...
מפה לשם רציתי בזה גם אך נכנסתי לתוך מעגל של דברים שלא תיארתי לעצמי.
הא ועוד פרט קטן, א' גדול ממני בשנתיים.
א' התגורר אצל מ' איזה כמה זמן כשלא היה לו מקום לגור בו. מאיזה תקרית שהיתה בינהם עזב והתנחל אצל כל מיני חברים. מ' הבין שיש ביננו עבר וגם ככה ביני לבינו לא היה ממשיך משהו ולאור המצב של א' אפילו נתן לנו ללון אצלו איזה לילה כשהוא לא היה בבית.
אחר כך מצא איזו עבודה באיזה בורקסיה על צומת שינקין קינג גורג שבקומה העליונה היה חדר בו ישנו הפועלים הערבים שעבדו שם וכך גם הוא נשאר ללון שם עד שיסתדר.
כשפגש אותי חיפשתי דירה בתל אביב וכך יצא שבסוף חיפשנו דירה יחד ובפזיזות לקחנו דירה משותפת. נכנסתי איתו גם בלי לדעת לאן אני נכנסת ומתוך עיוורון של דברים ישנים שעלו ומקסם המבט הכובש שהיה לו.
מפזיזות גם עשיתי את זה כי לא יכולתי לראות אותו ללא בית, ישן בחדר מצחין... אף דאגתי לו לדברים שהיה לו חסר עד שנכנסנו לדירה המשותפת.
לא' היה סיפור כואב.
הוא בא מבית הרוס. האבא חרדי האמא כבר לא? הוריו התגרשו, האבא חזר לקנדה, האמא נשארה בארץ עם אחותו ואחיו הקטנים. הם היו במצב כלכלי על הפנים
בגיל 17 אמא שלו העיפה אותו מהבית ולא רצתה לראותו שוב. זה מה שידעתי עליו בהתחלה.
מסיפורים ממכרים משותפים הבנתי שממהומות בבית התפרץ עליה והזמינה משטרה ושאף היה סגור במוסד איזה כמה זמן.
לא ידעתי איך לאכול את זה, במקום לסגת רק ריחמתי עליו ועטפתי אותו באהבה. בחצי השנה הראשונה הייתי שם בשבילו ואהבתי ולא ראיתי ששוקעת בתוך בוץ תובעני שקשה לצאת ממנו.
הוריי כל הזמן זרקו לי יציאות של למה לי להכנס למיטה חולה ללא עתיד. הרי א' היה בודד בעולם פרט לחברים ללא קשר עם המשפחה תלוי בעצמו מגיל צעיר.
יותר מאוחר גם הבנתי שיש לו חובות לחברים ומינוס רציני בבנק וטיפולי שיניים שהזניח ועוד
עבדתי אז במלצרות ועשיתי טיפים יפים. באותה תקופה כבר חלמתי לטוס להודו ונורא רציתי להתחיל לחסוך אך התקשיתי מאוד בעודי מוציאה כספים רבים על כל מיני דברים שא' היה צריך.
בתחילה מרצון וגם הרגשתי שמעניקה לו את מה שאף פעם לא היה לו... אך מעבר לכך התעוררתי והבנתי שזה לא עושה לי טוב להתקע ככה.
במיוחד שהכרתי כל מיני צדדים לא נעימים שלו ולא הכל היה אור ואהבה.
במקום לנסות לקום על רגליו ולבסס את עצמו בעזרתי ויחד בחר להשען עליי ואף הרגיש בטוח ונהנתן על חשבוני.
הוא היה משלם שכר דירה ואני את היתר. בהתחלה זה היה נראה בסדר ובשיתוף מובן והדדי אך יותר מאוחר הרגשתי מנוצלת.
לא רק שדאגתי לכל צרכי הבית גם דאגתי לצרכיו הלא בסיסיים.
הוא היה קונה הרבה דיסקים מקוריים לעיתים קרובות וגם מזמין כמעט כל יום מזון מוכן במשלוחים, אף מה שהכי הטריד אותי זה שהיה מעשן המון.
שנינו עישנו ולא רק סיגריות אבל אצלי זה היה בקטנות, ג'ויbט פה שאכטה שם. אצלו זה היה סביב השעון וכמעט רוב הזמן היה מסטול וכשלא היה לו מה לעשן היה מחפש מאיפה וממי ובלחץ להתארגן, כזה לחץ שהיה יושב ומתקשר לכל המי ומי על מנת להשיג ושלא ימצא מצב שלא יהיה לו מה לעשן. יום ללא עישון היה מביא אותו למצב רוח עצבני.
כך שיצא שכל הזמן ביקש ממני מזומנים ונשארתי ללא שקל, דוחה את התכגנית שלי לחסוך לטיול.
כבר לא היה לי טוב וניסיתי להשתחרר איכשהו מהקשר אך מכיוון שא' היה רכושן כלפיי בנוסף לכל, זה נגרר. כל מריבה היתה הזדמנות לסיום הקשר אך כל פעם היה מפייס במתנות וגם במצבי נפש ירודים ונתן לי להרגיש שלא יכול בלעדיי. גם היו לו התפרצויות זעם על דברים קטנים. מצד אחד ריחמתי עליו וגם פחדתי ומצד שני ידעתי שאני שוקעת.
עד שהצלחתי לצאת מכל הסיפור הזה עברתי הרבה כאב. בחוץ הייתי מלאת שמחה בחיק חבריי אך בבית הייתי תקועה במערכת יחסים הרסנית.
מכיוון שיש עוד הרבה שלא בא להזכר סיימתי בזאת.
הבנתי למה ידידי דאז גונן עליי ולמה אלוהים לא נתן לי מלכתחילה את שביקשתי עד שהתחננתי ובסוף זה קרה.
פרקים בחיי
בדרך כלל הצורך לכתוב בה מתוך כאב. אבל הפעם מאוד התחשק לי לציין כי מרגיש לי טוב ובמגמת שיפור מאז הכיפור.
בעלי לקח לתשומת ליבו את את בקשותיי ליותר תשומת לב וסבלנות כלפיי, להקשבה ולהבנה.
פשוט היינו בתקופה של ויכוחים רבים ומיותרים ונוטים להתרגז ולאבד סבלנות.
במקום להשען אחד על השני ולתמוך יצא שהאשמנו וחיפשנו מה לא בסדר.
נכון שנינו עייפים וכל אחד עובד לא פחות קשה מהשני בפרנסה וגידול ילדה בת שנה.
ומה לעשות שלא לכולם יש אפשרות להעזר בסבא וסבתא או במטפלת.
אין ספק שזו תקופה לא קלה לשנינו וכל אחד ומגבלותיו.
כבר קיבלנו את העובדה הזאת שיש דברים שאי אפשר לשנות או לצפות מאחרים אשר לא באים לקראת מרצון. ואין לנו יותר טוב מאחד את השני וביחד ננסה לעזור ולהעזר בכל מצב.
איזו הקלה להיות מאחורי כל זה ולהודות על כל הטוב שקיבלנו.
ביתנו הקטנה, האוצר הגדול יותר מכל הון. האור והאושר בחיינו.
בעלי לקח לתשומת ליבו את את בקשותיי ליותר תשומת לב וסבלנות כלפיי, להקשבה ולהבנה.
פשוט היינו בתקופה של ויכוחים רבים ומיותרים ונוטים להתרגז ולאבד סבלנות.
במקום להשען אחד על השני ולתמוך יצא שהאשמנו וחיפשנו מה לא בסדר.
נכון שנינו עייפים וכל אחד עובד לא פחות קשה מהשני בפרנסה וגידול ילדה בת שנה.
ומה לעשות שלא לכולם יש אפשרות להעזר בסבא וסבתא או במטפלת.
אין ספק שזו תקופה לא קלה לשנינו וכל אחד ומגבלותיו.
כבר קיבלנו את העובדה הזאת שיש דברים שאי אפשר לשנות או לצפות מאחרים אשר לא באים לקראת מרצון. ואין לנו יותר טוב מאחד את השני וביחד ננסה לעזור ולהעזר בכל מצב.
איזו הקלה להיות מאחורי כל זה ולהודות על כל הטוב שקיבלנו.
ביתנו הקטנה, האוצר הגדול יותר מכל הון. האור והאושר בחיינו.
-
בן_עמי*
- הודעות: 777
- הצטרפות: 14 אפריל 2005, 12:03
- דף אישי: הדף האישי של בן_עמי*
פרקים בחיי
בס,ד
_איזו הקלה להיות מאחורי כל זה ולהודות על כל הטוב שקיבלנו.
ביתנו הקטנה, האוצר הגדול יותר מכל הון. האור והאושר בחיינו_
אולי, פרקים טובים בחייי, היה יותר מתאים.
כייף לקרא.
_איזו הקלה להיות מאחורי כל זה ולהודות על כל הטוב שקיבלנו.
ביתנו הקטנה, האוצר הגדול יותר מכל הון. האור והאושר בחיינו_
אולי, פרקים טובים בחייי, היה יותר מתאים.
כייף לקרא.
פרקים בחיי
למרות האמונה החזקה שהכל לטובה נופלת הרבה פעמים לכעסים ולעצבות ואז בדרך הכלל בא הצורך לפרוק ולשתף.
מכאן לכאורה התחיל הצורך בפתיחת הדף.
אך מקווה שלא אשתמש בו בעיקר כשקשה.
רציתי לשתף השבוע מספר פעמים ובסוף או שויתרתי כי לא רציתי להגרר למצב של לשון הרע כי היו לי קצת מטענים על חמותי. מצד שני כל פעם שנגשתי למחשב, בדרך כלל כשהקטנה נרדמת לצהריים, עד שמחליטה לכתוב וזה בדרך כלל אחרי שכבר עשיתי כמה דברים, קראתי משהו ובדקתי מיילים וכד', אז הקטנה כבר מתעוררת.
עכשיו הבייבי ישנה אז אגיע הזמן.
חשבתי קצת על המצב הכלכלי שלנו וכמובן שזהו נושא שעולה לעיתים לא רחוקות.
האמת שברוך ה' לא חסר לנו כלום אם מסתכלים על זה באופן בסיסי. הרי קורת גג יש ופרנסה יש ותמיד יש מה לאכול וללבוש, כן.
אבל תמיד דנים בענין ובצורך להשיג ולצרוך, לאגיע למקום טוב יותר בחיים, להתקדם.
לצערי הרבה פעמים המקום הזה מביא אותנו לידי ויכוחים מיותרים וגם לא תמיד זה משנה משהו.
מאז ומתמיד היה לנו מינוס ואף פעם לא סבלתי את המצב הזה. לא משנה כמה זה לא היה משתנה.
נאלצתי לקבל את המצב ככה. הבנתי שאין הרבה בכוחי לשנות ובטח שלא אחרים וגם לא את בעלי.
תמיד חלמתי על חיים בכפר, בית קרקע עם גינת ירק ופרי. אולי גם כמה תרנגולות, זוג עיזים ו...
אומרים לי שיש לי טעם יקר. שבעצם הפשוט והטיבעי הוא הכי יקר שיש. כמו בלקנות אורגני שזה אמור להיות הכי פשוט ואמיתי אך זה הפך להיות כאילו הכי יוקרתי שיש.
אך למרות שאמת שהאדמה בארץ יקרה, ראיתי והכרתי אנשים שהגשימו את חלומם ומצאו מקום נחמד לגור בו ופרנסה.
דנו בענין הזה אין ספור פעמים ותמיד משהו הגביל אותנו.
בעלי עובד כיום ברשות שדות התעופה ומביא משכורת טובה יחסית אך הוא מפרנס יחיד. כיום אני לא עובדת מתוך בחירה לגדל את הילדה בבית עד שהרגיש לנכון לחזור לעבוד.
לא פעם חשבתי לצאת לעבוד במישרה חלקית מתוך צורך לעזור לבעלי אך לא הצלחתי למצא שום דרך לצאת לעבוד מכיוון שאין מי שישמור לי על הילדה.
בעלי עובד קשה ובשעות לא קבועות במישמרות הכוללות לילות, שבתות חגים והגמישות הזאת לא באה לקראתנו כי אינו יכול להתחייב לזמנים קבועים בכדי שאוכל להעזר בו.
לסבא ולסבתא מכל צד יש את הזה שלו ולא אכנס לפרטים כי זה סתם יבאס אותי מחדש וכבר קיבלתי את זה.
על פעוטון כרגע אין מה לדבר כי לא מוכנה כרגע להפריד ביננו למרות שזה כביכול נראה הפתרון.
לא פעם דנו איתי בענין שהיא כבר גדולה ויכולה להיות בגן ואפילו זה יעשה לה טוב. מה גדולה? היא רק בת שנה ושלושה חודשים, עדיין יונקת וזקוקה לי.
אז קצת לחוץ לנו עכשיו נכון. אז בעלי עובד יותר ויותר קשה, אך מסתדרים.
גם לי לא קל ואין לאף אחד זכות לרמוז לי שאני לא בסדר שרק הוא עובד כמו חמור ושכולם שולחים את הילדים בגיל הזה למסגרת ואפילו מוקדם יותר בשביל לעזור בפרנסה.
אני לא כולם וזה שהרבה נוהגים כך זה לא אומר שזה הכי נכון ובטח לא לילדים.
נכון שלא כולם יכולים לעמוד בהוצאות של דירה, רכב וכל השוטפות ויש שגרים עם ההורים תקופה. אבל הרבה מן ההוצאות הכלליות לא תמיד הכרחיות ובתרבות הצריכה הלקויה שלנו יוצא שהמצב דורש הכנסה נוספת ובכך זה לרוב על חשבון ילדינו שמוכנסים לפעוטונים מגיל מוקדם.
קשה לי לחשוב שהקטנה שלנו היתה צריכה לעבור את התקופה הלא קלה הזאת בלעדיי.
הקטנה כבר כמה זמן שכואבת לקראת צמיחת שיניים וממש בקרוב יבקעו הניבים והתוחנות.
קשה לכולנו. כל כאב שלה הוא כאב שלי על בשרי. כבר אין לי כוחות ומנוחה. כבר שבוע שהיא נצמדת אליי מהרגע שמתעוררת ולא מרפה. כל היום תופסת אותי או דורשת ידיים ומבכה אם לא מרזיקה אותה או לרגע הולכת ממנה. כמעט ולא משחקת אלא אם יושבים איתה יחד קרוב קרוב.
בכלל אין מה לדבר על להתפנות לצרכיי, בקושי לשבת לאכול ורק עם בעלי מחליף אותי או חברה.
את הדף הזה המשכתי בשלושה הפסקות בימים שונים.
כבר חשבתי למה בכלל להתחיל אם זה לא זורם באותו זמן.
גם אמרתי למה בכלל פתחתי דף אם אין לי אפשרות לכתוב מה שעולה לי באותו רגע.
היו לי מספר פעמים שרציתי לשתף בנושאים שונים אך לא הזדמן לי לאור הנסיבות וגם כשניסיתי לגשת למחשב הקטנה לא שחררה אותי.
אני מבינה את המצב וכמה קשה לה אך יש רגעים שכבר מאבדת סבלנות.
אוף... שיבקעו כבר השיניים, אני גמורה.
היום במיוחד התעייפתי טוטלית ורק לא מזמן כשהקטנה נרדמה בתשע וחצי, הרגשתי הקלה.
משום מה לא נרדמה היום לצהריים כך שלא היתה לי הפסקה כלל וגם נרדמה יחסית מאוחר למרות הכל.
עוד יום מאחורינו.
מכאן לכאורה התחיל הצורך בפתיחת הדף.
אך מקווה שלא אשתמש בו בעיקר כשקשה.
רציתי לשתף השבוע מספר פעמים ובסוף או שויתרתי כי לא רציתי להגרר למצב של לשון הרע כי היו לי קצת מטענים על חמותי. מצד שני כל פעם שנגשתי למחשב, בדרך כלל כשהקטנה נרדמת לצהריים, עד שמחליטה לכתוב וזה בדרך כלל אחרי שכבר עשיתי כמה דברים, קראתי משהו ובדקתי מיילים וכד', אז הקטנה כבר מתעוררת.
עכשיו הבייבי ישנה אז אגיע הזמן.
חשבתי קצת על המצב הכלכלי שלנו וכמובן שזהו נושא שעולה לעיתים לא רחוקות.
האמת שברוך ה' לא חסר לנו כלום אם מסתכלים על זה באופן בסיסי. הרי קורת גג יש ופרנסה יש ותמיד יש מה לאכול וללבוש, כן.
אבל תמיד דנים בענין ובצורך להשיג ולצרוך, לאגיע למקום טוב יותר בחיים, להתקדם.
לצערי הרבה פעמים המקום הזה מביא אותנו לידי ויכוחים מיותרים וגם לא תמיד זה משנה משהו.
מאז ומתמיד היה לנו מינוס ואף פעם לא סבלתי את המצב הזה. לא משנה כמה זה לא היה משתנה.
נאלצתי לקבל את המצב ככה. הבנתי שאין הרבה בכוחי לשנות ובטח שלא אחרים וגם לא את בעלי.
תמיד חלמתי על חיים בכפר, בית קרקע עם גינת ירק ופרי. אולי גם כמה תרנגולות, זוג עיזים ו...
אומרים לי שיש לי טעם יקר. שבעצם הפשוט והטיבעי הוא הכי יקר שיש. כמו בלקנות אורגני שזה אמור להיות הכי פשוט ואמיתי אך זה הפך להיות כאילו הכי יוקרתי שיש.
אך למרות שאמת שהאדמה בארץ יקרה, ראיתי והכרתי אנשים שהגשימו את חלומם ומצאו מקום נחמד לגור בו ופרנסה.
דנו בענין הזה אין ספור פעמים ותמיד משהו הגביל אותנו.
בעלי עובד כיום ברשות שדות התעופה ומביא משכורת טובה יחסית אך הוא מפרנס יחיד. כיום אני לא עובדת מתוך בחירה לגדל את הילדה בבית עד שהרגיש לנכון לחזור לעבוד.
לא פעם חשבתי לצאת לעבוד במישרה חלקית מתוך צורך לעזור לבעלי אך לא הצלחתי למצא שום דרך לצאת לעבוד מכיוון שאין מי שישמור לי על הילדה.
בעלי עובד קשה ובשעות לא קבועות במישמרות הכוללות לילות, שבתות חגים והגמישות הזאת לא באה לקראתנו כי אינו יכול להתחייב לזמנים קבועים בכדי שאוכל להעזר בו.
לסבא ולסבתא מכל צד יש את הזה שלו ולא אכנס לפרטים כי זה סתם יבאס אותי מחדש וכבר קיבלתי את זה.
על פעוטון כרגע אין מה לדבר כי לא מוכנה כרגע להפריד ביננו למרות שזה כביכול נראה הפתרון.
לא פעם דנו איתי בענין שהיא כבר גדולה ויכולה להיות בגן ואפילו זה יעשה לה טוב. מה גדולה? היא רק בת שנה ושלושה חודשים, עדיין יונקת וזקוקה לי.
אז קצת לחוץ לנו עכשיו נכון. אז בעלי עובד יותר ויותר קשה, אך מסתדרים.
גם לי לא קל ואין לאף אחד זכות לרמוז לי שאני לא בסדר שרק הוא עובד כמו חמור ושכולם שולחים את הילדים בגיל הזה למסגרת ואפילו מוקדם יותר בשביל לעזור בפרנסה.
אני לא כולם וזה שהרבה נוהגים כך זה לא אומר שזה הכי נכון ובטח לא לילדים.
נכון שלא כולם יכולים לעמוד בהוצאות של דירה, רכב וכל השוטפות ויש שגרים עם ההורים תקופה. אבל הרבה מן ההוצאות הכלליות לא תמיד הכרחיות ובתרבות הצריכה הלקויה שלנו יוצא שהמצב דורש הכנסה נוספת ובכך זה לרוב על חשבון ילדינו שמוכנסים לפעוטונים מגיל מוקדם.
קשה לי לחשוב שהקטנה שלנו היתה צריכה לעבור את התקופה הלא קלה הזאת בלעדיי.
הקטנה כבר כמה זמן שכואבת לקראת צמיחת שיניים וממש בקרוב יבקעו הניבים והתוחנות.
קשה לכולנו. כל כאב שלה הוא כאב שלי על בשרי. כבר אין לי כוחות ומנוחה. כבר שבוע שהיא נצמדת אליי מהרגע שמתעוררת ולא מרפה. כל היום תופסת אותי או דורשת ידיים ומבכה אם לא מרזיקה אותה או לרגע הולכת ממנה. כמעט ולא משחקת אלא אם יושבים איתה יחד קרוב קרוב.
בכלל אין מה לדבר על להתפנות לצרכיי, בקושי לשבת לאכול ורק עם בעלי מחליף אותי או חברה.
את הדף הזה המשכתי בשלושה הפסקות בימים שונים.
כבר חשבתי למה בכלל להתחיל אם זה לא זורם באותו זמן.
גם אמרתי למה בכלל פתחתי דף אם אין לי אפשרות לכתוב מה שעולה לי באותו רגע.
היו לי מספר פעמים שרציתי לשתף בנושאים שונים אך לא הזדמן לי לאור הנסיבות וגם כשניסיתי לגשת למחשב הקטנה לא שחררה אותי.
אני מבינה את המצב וכמה קשה לה אך יש רגעים שכבר מאבדת סבלנות.
אוף... שיבקעו כבר השיניים, אני גמורה.
היום במיוחד התעייפתי טוטלית ורק לא מזמן כשהקטנה נרדמה בתשע וחצי, הרגשתי הקלה.
משום מה לא נרדמה היום לצהריים כך שלא היתה לי הפסקה כלל וגם נרדמה יחסית מאוחר למרות הכל.
עוד יום מאחורינו.
-
בן_עמי*
- הודעות: 777
- הצטרפות: 14 אפריל 2005, 12:03
- דף אישי: הדף האישי של בן_עמי*
פרקים בחיי
היום היינו בפיקניק משפחתי לרגל נסיעתם של אחותו של בעלי ובן זוגה לארה"ב לאיזו תקופה.
תמיד התפעלתי מהאיחוד המשפחתי של הצד של בעלי במפגשים שכאלה לעיתים קרובות יחסית. כל סיבה למסיבה מתאחדים באיזה פארק כל החמולה של האחים והדודים.
לאבא של בעלי יש שמונה אחים ואחיות ולהם עוד ילדים ונכדים בלי עין הרע.
רק מה, שבמפגשים הללו עושים על האש וכמו כל פיקניק שכזה יש גם ערמות של כלים חד פעמיים שנזרקים בסוף.
קשה לי עם כל תאוות הבשרים הזאת וגם בכלל עם מזון שנעשה על האש בשבת אבל זה כבר נושא אחר. וגם עם כל הסלטים הקנויים והכלים החד פעמיים ו...
אבל מסתדרת בסוף ומתפשרת על איזו פיתה עם סלט ירקות ומעט טחינה וחמוצים.
נכנסנו לדיונים על אקולוגיה וכל טיעון מצידי קיבל תגובה נגדית מצד אחר.
בעלה של אחותו של חמי אוהב להכנס לויכוחים פילוסופים ומחפש עם מי להתעמת. מהערה קטנה שנתתי לאחד מבני המשפחה ולא בכדי לבקר חלילה אלא על מנת לבא לקראת.. בסך הכל הבאתי לתשומת ליבו שלא מומלץ לשתות קפה חם בכוס חד פעמית מפלסיק כי מופרש חומר רעיל מהפלסטיק לשתיה. ואז נכנס לתמונה המתלפסף בלנסות להוכיח ולהצדיק בכל מיני ומיני וכמובן שנסחפתי לתוך זה בדעותיי.
מפה לשם הוא התחיל לחפור לי בעניין החיסונים, נושא שלא רציתי להכנס אליו ובלת ברירה נאלצתי לתת תשובות להגנתי.
ברור לי שיש נושאים רבים שלא כדאי לי לדבר עליהם ולחשוף בפני כל אחד, במיוחד מי שאינו ממש מעוניין לדעת או ישתמש בכך בצורה שלילית נגדנו.
ידוע לי שהדרך בה בחרתי לחיות שונה מן הכלל ושהרבה פעמים יראו בי כשונה ואף כאלו שירתעו.
האמת שמאז ומתמיד הרגשתי ככה ולאורך כל חיי הייתי די שונה מהכלל.
תמיד התפעלתי מהאיחוד המשפחתי של הצד של בעלי במפגשים שכאלה לעיתים קרובות יחסית. כל סיבה למסיבה מתאחדים באיזה פארק כל החמולה של האחים והדודים.
לאבא של בעלי יש שמונה אחים ואחיות ולהם עוד ילדים ונכדים בלי עין הרע.
רק מה, שבמפגשים הללו עושים על האש וכמו כל פיקניק שכזה יש גם ערמות של כלים חד פעמיים שנזרקים בסוף.
קשה לי עם כל תאוות הבשרים הזאת וגם בכלל עם מזון שנעשה על האש בשבת אבל זה כבר נושא אחר. וגם עם כל הסלטים הקנויים והכלים החד פעמיים ו...
אבל מסתדרת בסוף ומתפשרת על איזו פיתה עם סלט ירקות ומעט טחינה וחמוצים.
נכנסנו לדיונים על אקולוגיה וכל טיעון מצידי קיבל תגובה נגדית מצד אחר.
בעלה של אחותו של חמי אוהב להכנס לויכוחים פילוסופים ומחפש עם מי להתעמת. מהערה קטנה שנתתי לאחד מבני המשפחה ולא בכדי לבקר חלילה אלא על מנת לבא לקראת.. בסך הכל הבאתי לתשומת ליבו שלא מומלץ לשתות קפה חם בכוס חד פעמית מפלסיק כי מופרש חומר רעיל מהפלסטיק לשתיה. ואז נכנס לתמונה המתלפסף בלנסות להוכיח ולהצדיק בכל מיני ומיני וכמובן שנסחפתי לתוך זה בדעותיי.
מפה לשם הוא התחיל לחפור לי בעניין החיסונים, נושא שלא רציתי להכנס אליו ובלת ברירה נאלצתי לתת תשובות להגנתי.
ברור לי שיש נושאים רבים שלא כדאי לי לדבר עליהם ולחשוף בפני כל אחד, במיוחד מי שאינו ממש מעוניין לדעת או ישתמש בכך בצורה שלילית נגדנו.
ידוע לי שהדרך בה בחרתי לחיות שונה מן הכלל ושהרבה פעמים יראו בי כשונה ואף כאלו שירתעו.
האמת שמאז ומתמיד הרגשתי ככה ולאורך כל חיי הייתי די שונה מהכלל.
פרקים בחיי
קמתי מאוד מוקדם, אבל נראה לי שאחזור עוד מעט לשים תראש לעוד קצת עד שהקטנה תתעורר.
כבר יותר משבוע שרגישה ומנוזלת, בעיקר בלילות ובשעות המוקדמות של הבוקר. בגלל זה גם קמתי מתוך נדודי שינה וקושי לנשום כמו שצריך והנזלת....
גם הקטנה מנוזלת משלשום ומתעוררת הרבה בלילה מתוך קושי לנשום, אף סתום והרגשה כללית לא נעימה.
נעבור את זה.
מה שטוב תודה לאל ושתמיד אני צריכה להזכיר לעצמי, שנפלה זכות עימדי להמשיך להניק. זה כל כך עוזר במצבים אלו להרדים אותה ולהרגיעה בחולי ובכאב ובכלל להזין מתי שצריך.
הזעקת תינוקת... ביי.
כבר יותר משבוע שרגישה ומנוזלת, בעיקר בלילות ובשעות המוקדמות של הבוקר. בגלל זה גם קמתי מתוך נדודי שינה וקושי לנשום כמו שצריך והנזלת....
גם הקטנה מנוזלת משלשום ומתעוררת הרבה בלילה מתוך קושי לנשום, אף סתום והרגשה כללית לא נעימה.
נעבור את זה.
מה שטוב תודה לאל ושתמיד אני צריכה להזכיר לעצמי, שנפלה זכות עימדי להמשיך להניק. זה כל כך עוזר במצבים אלו להרדים אותה ולהרגיעה בחולי ובכאב ובכלל להזין מתי שצריך.
הזעקת תינוקת... ביי.
פרקים בחיי
חזרתי.
הקטנה השתעלה אז רצתי לבדוק.
מאז שהתחילה לזחול קצת מפחיד להשאיר אותה לבד על המיטה המשפחתית. לילה אחד התעוררה כשהייתי בסלון והתגלגלה מהמיטה לרצפה. שמענו בום ובכי... ומאז החלטנו לשים אותה במיטה משלה בשנת הצהריים וגם בלילה עד שאנחנו הולכים לישון.
בכל מקרה, ולא משנה מה יאמרו רבים, הלינה המשותפת מקלה עליי ועל הקטנה מאוד. החל מכך שלא צריכה לקום במיוחד להניק ורק שולפת בשכיבה ואחר כך חוזרת לישון וגם בהרגשת הבטחון שמקנה לקטנה, שצמודה אליי ומרגישה אותי לידה ועוד.
לא יכולה להתעלם לרגע מהשמיים היפים לקראת הזריחה, כמה זמן לא ראיתי זריחה.
בוקר טוב.
בכל מקרה כדאי שאחזור למיטה לעוד שעה קלה.
הקטנה השתעלה אז רצתי לבדוק.
מאז שהתחילה לזחול קצת מפחיד להשאיר אותה לבד על המיטה המשפחתית. לילה אחד התעוררה כשהייתי בסלון והתגלגלה מהמיטה לרצפה. שמענו בום ובכי... ומאז החלטנו לשים אותה במיטה משלה בשנת הצהריים וגם בלילה עד שאנחנו הולכים לישון.
בכל מקרה, ולא משנה מה יאמרו רבים, הלינה המשותפת מקלה עליי ועל הקטנה מאוד. החל מכך שלא צריכה לקום במיוחד להניק ורק שולפת בשכיבה ואחר כך חוזרת לישון וגם בהרגשת הבטחון שמקנה לקטנה, שצמודה אליי ומרגישה אותי לידה ועוד.
לא יכולה להתעלם לרגע מהשמיים היפים לקראת הזריחה, כמה זמן לא ראיתי זריחה.
בוקר טוב.
בכל מקרה כדאי שאחזור למיטה לעוד שעה קלה.
משתמשת