סיפור לידתו של איתי

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

מאיפה להתחיל ?
הגעתי לארץ בשבוע 36,כשאני מצוידת באופטימיות ומתרגשת לקראת הבאות.התכוונו לשהות בין כמה בתים ,ללדת,ולחזור לקטלוניה באמצע ספטמבר.
כשאנחנו מתמרנים בין בתי ההורים,וביתם של לילך מ ומשפחתה( שגרו אצלנו בקטלוניה באותו זמן)הספקתי לקפוץ לרופא הנשים שלי - שבוע 39 אחרי התקשות ממושכת של הרחם,שמצא שחבל הטבור של איתי כרוך,וששלח אותי למיון ע"מ ש"יגרמו" לי לצירים כדי לבדוק איך העובר שלי עומד בהם ו"אולי יילדו אותי".
כמובן שהלכתי הביתה.
נרגעתי.
הבטן התרככה,איתי המשיך לזוז באינטנסביות וסימן שלי שהכל בסדר איתו.
בימים חלפו,הגעתי לתאריך.ידעתי שאת הגר ילדתי שבוע אחריו,אז לא חיכיתי אפילו.
מיום ליום הפכתי לכבדה יותר ויותר,והחלטתי שלא להתנגד לזה.פשוט לשהות בבית.
כניסה לשבוע 42 הביאה לעליה במפלס הלחץ.
עם כל יום שעובר ואני מתעוררת בבוקר ו -כלום,וצריך להעביר את היום...אני מתחילה לאבד סבלנות.

קראתי מה שכתבתי עד כה וזה נשמע כ"כ שקול ...בתוכי היו סערות.
שבוע 42 הביא איתו החלטה לפעול.הפחד מזירוז פיטוציני גדול עד אימה.
אנו נוסעים למרכז לאשה עושים מוניטור,מתרגשת לפני, ולחץ הדם עולה.פעם ראשונה בהריון הזה.
רוצה רק להזכיר שיש אנפורמציה שאנחנו יודעים כל הזמן אבל המערכת לא יודעת - חבל הטבור.
המוניטור היה בסדר,הרופא המפענח רצה שנלך למיון - מעט מי שפיר הוא טוען,עכורים הוא מוסיף.
אנחנו בדרך הביתה.
א' בודק איך אמורים לבדוק כמות מי שפיר.יש לנו הרגשה שהרופא רק רצה לנפנף אותנו מאחריותו.
מי שפיר אמורים לבדוק ב- 4 מקומות שונים ולחבר את התוצאות לסכום שצריך לעבור ערך מסוים.אנחנו נזכרים - הוא בדק רק ב-2 מקומות...
עובר עוד יום ועוד לילה.
מצאנו את מיכל לוי - אקופנטורה , וקיבלתי טיפול + הנחיה להתחיל עם טינקטורה של קוהוש כחול ושחור.
את הגר הבאנו כבר להורים שלי וחזרנו להורים של א'.
אחה"צ התחילו הצירים - כ"כ שמחתי בכיתי מרוב שימחה.
לקראת 21:00 הם נפסקים ובלילה ישנתי טוב...
בוקר 41.4 היה מדכא.ניסינו לדבר על כל מה שמפחיד אותנו ויכול לעכב את הלידה.התחבקנו ואהבנו מאד.
בלילה הלכנו ביער ערומים,הרוח ליטפה וכוכב אחד נפל בשמיים.
2:00 בבוקר התחילו הצירים שוב.אני יורדת למטה כדי לא להרעיש ומנמנמת בין לבין.
8:00 בבוקר ההורים של א' יורדים וכבר אי אפשר להסתיר. אך אני מתעקשת על ארוחת בוקר.
9:00 יוצאים לכ"ס - לפנינו שעת נסיעה.

10:00 ,בקבלה של בית החולים - הצירים נפסקים.
המוניטור מראה על ירידות בדופק.לא משחררים במצב כזה.ממשיכים את המוניטור.הם רוצים "מוניטור יפה".המונח הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים...אני עומדת מחוברת למוניטור יושבת שוכבת.בשכיבה חוזרים הצירים מעט רק מעט.
נכנסת רופאה.בודקת - אני - בלי סטריפינג בבקשה.יש לי 80% מחיקה ו-2 ס"מ פתיחה.באולטרסאונד - כמות תקינה של מי שפיר העכירות לא מטרידה .
הגזירה - להמשיך במוניטור.לא בא להם לשחרר אותי להליכה ולאוכל.המוניטורים הקודמים לא מושלמים להם.
בדיעבד אני חושבת איזה מין תהליך זה שמתחילים לדבר על הדברים מחוץ להם.
12:00 הצירים חוזרים.לאט אבל בביטחה.עיסויי פיטמות והחלטה נחושה ללדת...
14:00 למרות שהמוניטור כבר "יפה" לא נותנים לי להכנס לחדר לידה טיבעי.
בשלב זה קרה מה שלא קרה בעוצמה כזו בלידה של הגר - הוצפתי אנדורפינים שמיסטלו אותי לחלוטין.
לא כעסתי על כלום ,רק רציתי לזרום הלאה אל הלידה : חדר רגיל - חדר רגיל.מה ההבדל כבר אם מתפעלים את הצוות ?!
רוצים שאלבש את החלוק הדבילי אוקיי מה העניין-שיהיה חלוק. אני אפילו מסכימה לסטריפינג עכשיו - אני רוצה ללדת.
נכנסה המיילדת שלנו - מצאנו חן בעינה ומאותו רגע שיתפה פעולה .
אחרי מוניטור של שעה בישיבה כשהצירים כבר חזקים מאוד - היא מראה לרופאה המרובעת שלנו - מוניטור מעולה - אבל אין אישור לעבור לחדר עם מים.שמענו במו אזנינו את המיילדת שלנו מתעצבנת בחוץ.
כמעט אמרנו לה לא נורא אל תקחי את זה קשה...
כמעט 16:00 והפתיחה שלי כבר 7 .אני מופתעת אבל ציר חזק משתק אותי לחלוטין.
מעתה ועד 17:00 הצירים כ"כ כואבים שאני מוכרחה לשחרר צעקות.
רוב הזמן לא סבלתי שום מגע. רק בחצי שעה האחרונה נתתי לפיונה המיילדת שלי לגעת לי בגב.
אני מסכימה גם לפקיעת מים.
המים אינם מקונילים - יופי.
הצירים נוראיים ואני מקשיבה מרחוק ללב של איתי.לפעמים יש ירידות מפחידות בדופק.

עוד.....

עוד.....

מחכה להמשך ושולחת לך

עם כל ציר השאגות שלי הופכות להיות חיתיות יותר,את הלחץ על פי הטבעת אני מרגישה כבר כשעה לפני הסוף.הפעם אני מבינה שזה קרוב ובכל זאת ממלמלת בבעתה - איך אני אעשה את זה ?!
הכל מתערבב לי בראש והמים מטפטפים עלי עם כל ציר עכשיו.
יודעת שהוא יורד,רק צריכה לשכנע את עצמי שזה בסדר,שהוא יעבור דרכי ויגיח לעולם ואחריו השליה שלו.
אני כבר מרימה רגל אחת למיטה,עולה ומתחילה ללחוץ.בחצי שכיבה.
שני צירים והוא מתקדם,
ציר שלישי אני ממשיכה עם הציר ואחריו,עוד עוד עוד ,ונגמר לי,
רביעי הראש בחוץ לקול עידודיהם של פיונה וא',
חמישי הגוף מחולץ החוצה.
השיליה כמעט מיד אח"כ.
אז,
כן - חבל הטבור היה כרוך פעמיים,אני וא' מחליפים מבטים,הרי ידענו כל הזמן.
איתי צורח וצורח ולא נרגע ולא יונק.פיונה אומרת שיכול להיות שנשברה לו עצם הבריח כי החילוץ של הכתפיים היה לא פשוט,והיא שמעה קליק אופייני לשבירה.
הרופא אישר אח"כ אבל אין מגבסים את האזור בכל מקרה,זה מתאחה מעצמו.
פחות או יותר תם ונשלם.
לא' יש רצון להוסיף משלו.(כנראה אחרי הברית מחר)

מיותר מיותר מיותר מיותר - כל עניין הברית.
קיבלתי סטירת לחי מצלצלת על כל הפעמים שבחרתי בחירות שלא תאמו את מה שהרגשתי.

עינת טל - המים היו עכורים?

המים אינם מקונילים - יופי.
אולי עכורים אך לא מקונילים.

באופן טבעי

באופן טבעי