סיפור לידה של טושו

אנונימי

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, ללא-אפידורל

ב 18/11/02, שלושה ימים לפני התאריך המשוער, לפני שהלכנו לישון, ביקשתי מבעלי, אמיל,שכיוון שגמרנו את כל ההכנות לקראת הלידה, ואני רוצה כבר לדעת שעברנו על הכל ואנחנו מוכנים, שנקרא בפעם האחרונה את הדפי מידע שקיבלנו בקורס הכנה ללידה שעשינו ב"דרך אם" (קורס מדהים).
לפני שנרדמנו אמיל אמר שעכשיו בטח יהיה לנו חופש מההכנות לפחות לשבועיים...
התינוק שלנו חשב אחרת, הוא חיכה שאני ארגיש באמת מוכנה...

ב 03:00 לפנות בוקר התעוררתי רטובה.
בשרותים היה לי ברור שזו ירידת מים.
איך שירד לי האסימון שזו ירידת מים הגיע שילשול, ומיד אחריו ציר... עד כאן כמו בספרים.
הערתי את אמיל וריחרחנו יחד את התחתונית - אכן ריח פריחת החרוב (או ריח של זרע אם תרצו).
הצבע נראה קצת חשוד, אך בדיקה נוספת בדפי המידע של "דרך אם" אישרה לנו שאלה מים נקיים ולא מקוניאליים.
אחרי 20 דקות ציר שני, ואחרי 20 דקות נוספות בציר השלישי הבנו שאלה צירים סדירים ושהנה זה מתחיל...

ב 04:00 יצאנו מהמיטה, אמיל מתחיל להתארגן ואני יצאתי לגינה יחפה - להוריד את הכאב לאדמה- אחרי סיבוב אחד עם הפנים לאדמה, הרמתי את ראשי לכיוון הרי הכרמל אשר נשקפים מהחצר שלנו וראיתי את אחד המראות היפים ביותר בחיי: מעל הרכס, ירח מלא ענק , צהוב, ומעליו כוכבים נופלים... זה היה הלילה עם הגשם של המטאורים...
אמיל זרק לפני מלא כריות, וככה אני, בעמידת שש, שעונה על הכריות, מול הירח, מעלי נופלים כוכבים, משמיעה קולות נמוכים אל תוך האגן, ומתנועעת ... הרגשתי זאבה ...

העברתי ככה כמעט שעתיים, מלאת התרגשות על הזכות להתחיל את הלידה באווירה קסומה שכזו.
כשעלה האור נכנסנו חזרה לסלון, אמיל הגיף את התריסים ובציר הבא חיפש את הנקודה בגב שעשויה לעזור לי בהקלת הכאב. מצאנו אותה ורק בדרך לב"ח, כשאמיל לא יכול היה ללחוץ, הבנתי שזה הוריד לי את הכאב בחצי...
מכאן והלאה לא נתתי לאמיל לזוז ממני בזמן ציר.
העברנו עוד כמה צירים בסלון בעמידת שש, ואני רציתי מקלחת.
במקלחת קרה דבר מוזר - כל המקלחת הוצפה במים - סתימה - אבל לא מים מלוכלכים של ביוב- מים נקיים, וככה בציר אמיל לוחץ ובין הצירים הוא עם המגב גורף את המים החוצה.

בין לבין כל המעברים ממקום למקום - אמיל מתחיל להכניס את התיקים לאוטו, נענה לקריאות שלי "אמיל, ציר...", מתגלח ("כדי שתהיה חלק כשתנשק אותו"), ודואג להשאיר מפתח בחוץ למי שיבוא להאכיל את החתולים...

בשלב מסוים ביקשתי ממנו למדוד זמנים, הייתי בטוחה שיש לי צירים של 20 שניות.
הוא בודק ומדווח על ציר של דקה. אני לא מאמינה. אמרו לנו שבד"כ בציר של 45 שניות כבר נרצה לטוס לב"ח. בציר הבא אני מציצה על השעון (אולי הוא מתבלבל מרוב התרגשות... ) - ואכן צירים של דקה כל שתי דקות.

עכשיו לב"ח !!!

בדרך לשם הבנתי מה זה כאבים של צירים, עכשיו כשאמיל נוהג וחוץ מלהשמיע איתי קולות נמוכים לא יכול לעשות כמעט כלום, הבנתי כמה הלחיצות בגב עזרו לי. כאבי מחזור, אבל איזה מחזור...
אני במושב האחורי, שוב בעמידת שש, קולות נמוכים וסיבובי אגן, מוצאת את עצמי בנקודת משבר ראשונה -
כל הדרך חשבתי לעצמי שכשאני מגיעה אני מיד מבקשת אפידורל...איך יכולתי להתרברב לי על היכולות שלי ללדת, איך יכולתי לקשקש כל כך הרבה על כך שהגוף יודע ללדת ושרק צריך להתחבר לידע הזה, על העוצמות שלי כאישה... לא הגוף יודע ולא נעליים - כשמגיעים - אפידורל...
(כדי שאמיל לא יישבר, שמרתי את המחשבות האלה לעצמי...)

ב 09:00 בבוקר הגענו לב"ח פוריה. אני זינקתי מהאוטו (לכיוון האפידורל).
כשנכנסנו למחלקה מיד קיבלה את פנינו אישה מקסימה, מי שתהיה המיילדת שלנו - מירה טל, ואמרה:
"בוקר טוב, ברוכים הבאים, חיכינו רק לכם, המחלקה ריקה..."
היא מיד ניגשה אלי, החזיקה לי את היד, חייכה אלי חיוך אימהי והובילה אותי לבדיקת המוניטור.

נו טוב, אז אני אחכה קצת עם האפידורל...

כשהייתי מחוברת למוניטור, שוכבת על הצד, ואמיל לוחץ, ראיתי אותה קוראת בעיון רב את תוכנית הלידה שהכנו (דרך אגב, מומלץ מאוד להכין, זה מה שלדעתנו פתח לנו דלתות וחסך הרבה מאוד ויכוחים ו/או דיונים מיותרים),
ושמעתי אותה מבקשת ממשהי לעשות לנו רישום טלפוני במיון כדי שאמיל לא יצטרך ללכת.
הודתי לה בליבי כי זה היה אחד הדברים שהכי חששתי מהם - שאמיל יצטרך לעזוב אותי מטעמי בירוקרטיה.

כשסיימנו עם המוניטור היא ביקשה לבדוק אותי בדיקה פנימית ואני שמחתי על כך כי היה לי ברור שהיא הולכת לומר לי שאני בפתיחה של 8 ס"מ.
(כחלק מההכנות ללידה שיננתי לעצמי הגדים חיוביים ותמיד בסוף הוספתי שאני מגיעה לב"ח עם פתיחה של 8...)

3 ס"מ. 3 ס"מ...
זו כמעט היתה נקודת המשבר השניה שלי.
למזלי היא מיד הוסיפה שצוואר הרחם מחוק ב 90% ושזה מצב מעולה ללידה ראשונה.
לא שזכרתי באותו רגע מבעית מה זה בכלל צוואר רחם, אבל 90% היה נשמע לי טוב.

היא הציעה לי להיכנס למקלחת.
זרם המים החמים כל כך עשה לי טוב שהחלטתי להעביר שם חלק מהזמן.
התיישבתי על הכדור, איך לא, בדיוק על הפתח של המים... כל המחלקה הוצפה...
ושוב אנחנו באותו סרט, בצירים אמיל לוחץ (חסר לו שלא), ובין הצירים הוא עם המגב עושה ספונג'ה למחלקה...

כשנכנסנו לחדר, למרות שהבאנו אתנו תיק מלא בתכשירים ללידה טבעית - שמנים, יין, מוסיקה, שום דבר לא עניין אותי חוץ מהרצפה והרבה כריות שהבאנו אתנו מהבית.
ושוב אני בעמידת שש, קולות נמוכים, סיבובי אגן, ואמיל לוחץ...

מירי המיילדת נכנסת ומבקשת לבדוק אותי שוב, מכריזה על 4-5 ס"מ, מחייכת ומשאירה אותנו לבד (כבקשתנו בתוכנית הלידה).

ופתאום אני מרגישה צורך ללחוץ. (בדיעבד, התברר שזה היה 3 שעות מהרגע שהגענו).
ולוחצת.
ביקשתי מאמיל שיקרא לה דחוף.
האמת היא שדי נבהלתי כי כבר שמעתי על לידה שהסתבכה בגלל צורך ללחוץ כשאין פתיחה.
היא בודקת אותי שוב ומודיעה בחגיגיות - 9 ס"מ, את יכולה ללחוץ כשאת צריכה.
איזה יופי, אני עוד מעט יולדת ... אני ואמיל מאושרים, הכל הלך כל כך חלק ומהר, והנה אני עוד מעט יולדת...
רק שלא תיארתי לעצמי שצירי לחץ יכולים להמשך שעתיים וחצי, ומבחינתי מאותו רגע כל השעתיים וחצי הייתי בטוחה שאני תכף יולדת...

ואז נכנס רופא, ביקש לבדוק, בדק, והכריז "שוליים" פתיחה כמעט מלאה.

(למרות מה שנאמר פה על הבדיקות הואגינליות, שגם אני מאוד חששתי מהן, אני מאוד שמחתי על הבדיקות האלה, משום מה היתה לי הרגשה כאילו אחרי כל בדיקה הלידה מתקדמת והפתיחה גודלת. יכול מאוד להיות שזה בזכות הצוות המקסים שהיה שם, ומיעוט הבדיקות, בכל מקרה אני דווקא שמחתי לקבל עדכונים מהשטח).

ואז הרופא ביקש לבדוק את הבטן כדי להעריך את משקל התינוק - זה כאב...
כיוון שגם ההערכה שלו (בנוסף לגינקולוג שלי) היתה באזור ה 4 קילו, קלטתי עליו איתותי לחץ למיילדת, הוראה למוניטור קבוע (בלי רצועות כך שעדיין מאפשר תנועה), פתיחת וריד (ממש לא נורא), ובקשה להיות בלידה עצמה (WELCOME).

כל הלחץ שלו רק חיזק אותי בנחישות שלי לא לקחת אפידורל ולעבור את הלידה הזאת כמו גדולה.
(כאילו שיכולתי לקחת אפידורל בשלב הזה...)

זהו, אני בצירי הלחץ, ואז סוף סוף הבנתי את התיאורים הרבים שקראתי, על זה שאנחנו מסוממות מאנדרופינים אך עדיין מודעות למה שקורה בחדר, על כך שהכאבים הפעם הם ללא הפוגה בין הצירים כי כל האגן כבר פתוח, על זה שזה לא ממש כואב, זה רק מאוד מאוד לוחץ, ועל זה שצריך ללחוץ לפי הטבעת כאילו צריך לחרבן אבטיח ... כאילו שחרבנתי פעם אבטיח...

מירי שאלה אותי איך לימדו אותנו בקורס ללחוץ ואני עניתי לה שפספסנו את השיעור הזה,
היא צוחקת ומלמדת אותי, וממקמת את אמיל ואת עצמה כך שיתנו לי קונטרה לרגליים,
אני כבר טיפסתי על המיטה ולמרות כל התנוחות שתרגלתי בבית, הכי העדפתי לשכב על הצד.
ואני לוחצת ולוחצת ולוחצת לקול קריאותיה של מירי "מצוינת, מצוינת, מצוינת".

מתי שהוא נכנסה מיילדת נוספת, חנה, מלטפת, ואומרת לי לבקש מהתינוק שלי לבוא אליי...
ואני מבקשת ממנו וקוראת לו, זה לא עבד...
ואז נזכרתי שקראתי שבד"כ כשהאישה אומרת שהיא לא יכולה יותר והיא רוצה הביתה זה כבר ממש סוף הלידה, אז אמרתי את זה אבל גם זה לא עבד...
ואז היא מכריזה שכבר רואים את הראש ושאני מתקדמת מצוין ואני רק לא הבנתי למה זה לוקח כל כך הרבה זמן.
ופתאום אני רואה את אמיל מחייך מעלי ומנגב לי את הפנים, ואני אומרת לו אמיליו שלי, בכלל לא ראיתי אותך, והוא מנשק אותי ואומר לי שבאמת כבר רואים את הראש...
וחנה מביאה לי מראה כדי שגם אני אראה ואני רואה וכמעט מתה – זה ראש? זה בקושי נקודה!
ואני עוצמת עיניים ולא מסתכלת יותר על המראה.

ועוד לחיצה ועוד לחיצה ועכשיו לא ללחוץ, ועוד לחיצה ועוד אחת ...
ואז אני מרגישה שריפה, אותה שריפה שרק קראתי עליה ועכשיו אני סוף סוף מרגישה את עוצמתה המדהימה, ועוד לחיצה אחת ארוכה, ואני מתנשפת בקולי קולות
ופתאום מירי לוחשת לי : טלי, הראש בחוץ, את רוצה לגעת?
ואני נוגעת לשניה, לא מאמינה וממשיכה להתנשף בקול גבוה כמעט בוכה,
ואז בדיוק נכנס הרופא עם עוד רופאה, פתאום מסובבים אותי על הגב, הרופאה יחד עם אמיל מחזיקים לי רגל אחת, מירי וחנה את הרגל השניה, מגלגלים אותי אחורה, אני לוחצת רואה את הרופא מנער שם משהו –
ופתאום יש עלי תינוק...
למספר רגעים לא קישרתי בין התהליך שעברתי בשעות האחרונות לגוף המדהים הזה שהונח עליי,
ואני ממשיכה להתנשף באותם קולות כמו בצירים האחרונים כאילו זה לא נגמר, רואה את החיוך של הרופא, מרגישה שמכסים אותי, מסתכלת לכיוון החזה שלי ורואה –
זוג עיניים גדולות ושחורות מסתכלות עליי במבט אוהב וסקרן
ואני אומרת לו שלום אהוב שלי, ברוך הבא, אני אמא שלך...
וגם אמיל מכניס את הראש ושנינו צוחקים... צוחקים מאושר והתרגשות ואהבה ושמחה צוחקים אל הילד הנפלא שבחר בנו כהורים.

ואז שמעתי את מירי אומרת לאמיל שחבל הטבור הפסיק לפעום שירגיש שאין דופק, ושיחתוך אם הוא רוצה, והוא רצה.
ואני הסתכלתי על האדם הטהור הזה שמונח עליי לראות איך הוא מגיב לניתוק, והוא פשוט המשיך להסתכל עליי...
וכל מה שיכולתי למלמל אליו זה טוהר, טוהר, איזה טוהר, אתה כל כך טהור, ואז גם ידעתי שזה השם שלו – טוהר.
אח"כ הוא קצת בכה ומיד נרגע.
וכשהוצאתי את הראש מהשמיכה ראיתי שהחדר ריק – רק אני ואמיל וטוהר – והתחלתי לשיר לו את השיר ששרתי לו הכי הרבה כשעוד היה בתוכי – את שיר למעלות, אמיל הצטרף לשירה שלי וקיבלנו אותו לעולם בצורה הכי רכה ועדינה שיכולנו לחלום עליה.

את סיפור השילייה ומעללינו בתינוקיה אני אשמור לפרק הבא...

מדהים!!!

טושו!
איזה יופי

(צחוק מהול בדמעות של התרגשות...)

מרגש!

תודה על הסיפור הזה
התרגשתי כל כך
מזל טוב

טושו אני קוראת בדמעות . איזה סיפור נפלא . מזל טוב ענק לכם .
גם אני ילדתי בפורייה לא מזמן והחזרת אותי לשם .איזו התרגשות.

נפלא.

מדהים!
כמה טוב לקרוא.

אני רואה שכולנו בוכים וצוחקים ביחד.
חוויה מקסימה..היה כל כך כיף לקרוא ...
המון מזל טוב לכם..
אני ממש מתרגשת בשבילכם..

וואו, טושו, איזה סיפור מדהים ומרגש.
כולי צמרמורות...
מזל טוב ענקי

גם אני קוראת, מתרגשת, דומעת. מזל טוב לכם, איזה סיפור יפיפה.

אוווווייייייי איזה רגישות אתן...

טושו,
איזה סיפור יפה. התרגשות...
נזכרתי בחוויה שלי... איזה יופי.
מזל טוב!

טושו, תודה על הסיפור הנפלא! גם אני בכיתי.

סיפורי לידה מרגשים ויפים ....
תודה ששיתפתן .התרגשתי, בכיתי,חייכתי....
המון מזל טוב
לכן
אלונה וטושו

טושו - אין מילים!! תודה על השיתוף. תיאור כ"כ מדויק ומרגש שממש גרם לי להזדהות עם מהלך הלידה שלך (בקרוב אצלי). זה הזכיר לי את הלידה הראשונה שלי במשגב לדך ומזכיר לי שוב שזה לא הולך להיות קל גם בפעם השנייה. הסיפורים האלה נותנים כוחות של ממש ללידות שבדרך, אז תודה למספרות ולמספרים.

ואו, כמה מרגש!
המון המון מזל טוב ושיהיה לכם רק טוב!
@}

@}

באיחור קל של שנתיים ומשהו... גם אני קראתי ובכיתי...
איזה יופי של תיאור, ועוד הירח המלא וגשם המטאורים בהתחלה...
קסם.
ויכולה להעיד מגוף ראשון שהוא באמת מתוק הטוהר הזה
ונתן לי להסתובב איתו כל המסיבת הולדת שלו בהתמסרות שקטה ובודההית

(וכל זה היה לפני שנתיים פעם אחרונה שראיתי אותו...),
אבל עם זוג הורים כזה הוא בטח רק משתבח מיום ליום.

יאללה, בואו.

באופן טבעי

באופן טבעי