סיפור הלידה של רחל ויוג'יניה

אנונימי

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה ללא ליווי}

אז מתי הלידה שלי התחילה בעצם?

ביום שבת חיכתה לי הודעה מאחותי במזכירה:
"תקשיבי, אני מתעוררת כבר שני לילות ב-3 לפנות בוקר בלי סיבה, והיום בארוחת בוקר סיפרתי את זה ושותפה שלי שאלה אם אולי את יולדת. את לא יולדת, נכון? היית מספרת לי אם היו לך צירים?"
נקרעתי מצחוק, כמובן. ובאותו לילה התעוררתי קצת אחרי 3 עם מה שאולי היו צירים...
היה לילה מצויין. היו צירים קלים וכפיים, שדרשו תשומת לב אבל לא ממש כאבו. ירדתי למחשב, ישבתי על הכדור פיזיו, שמתי מוזיקה באוזניות, וקראתי סיפורי לידה. השתעשעתי לי ברעיונות על לידות לבד ממש, מאלו שהבן זוג מתעורר ויש תינוק (מהסוג המהיר והלא ממש כואב, כמובן), אבל ידעתי שזה לא זה. בבוקר הם נרגעו וחזרתי להתנמנם במיטה, וכשהאיש התעורר סיפרתי לו על הלילה שלי. הוא פתח עלי זוג עיניים מופתעות והתחיל להכין את הבית סופית ללידה - להדביק דפים על החלונות (הוילונות שלנו מגיעים מחר), לקנות אוכל קל לנשנש והרבה מיץ תפוחים, להדפיס את התוכנית לידה וכו'.

בלילה הבא הצירים חזרו, והפעם בצורה יותר רצינית. הם עדיין לא כאבו כל עוד התייחסתי אליהם יפה ("לנשום לבטן. לשחרר, לא לכווץ. לקבל כל ציר בשמחה ובתשומת לב"), אבל זה כבר דרש יותר מאמץ מודע, והיה נראה שיש דפוס ברור של התגברות ותכיפות עולה. היינו ערים שנינו, והפעם כן הרשיתי לעצמי לשקול את האפשרות שזה זה, למרות שהייתי "רק" בשבוע 38 (אני בניתי על לידה מאוחרת. למה? ככה). בבוקר האיש התקשר לעבודה והודיע שאני יולדת והוא לא מגיע, אבל שעה או שתיים מאוחר יותר הצירים התחילו להיחלש ולהתרחק והיה ברור שזה כנראה לא יקרה היום.
זה המשיך ככה עד יום חמישי - הצירים לא הפסיקו ממש, אבל הם גם לא הראו סימני התגברות. הם לא היו לי קשים, וכשהבנתי שזה הולך לקחת עוד קצת זמן התחלתי לצאת שוב מהבית, מה גם שהייתה המון בירוקרטיה לטפל בה בדיוק (מכרנו את הבית הישן! יש!). ביום רביעי האיש חזר לעבודה, כי חבל על ימי החופש, ואני החלטתי שכדאי שאני אנצל את השעות של הצהריים - שהיו הכי רגועות מבחינת צירים - כדי לישון קצת ולאגור כוחות. אבל אז הסתבר לי שכנראה שהצירים היו רגועים בצהריים רק כשהייתי פעילה...

בקיצור, סבלנות לחכות הייתה לי, אבל התחלתי להבין שאם אני אתן לזה להמשיך ככה אני אגיע ללידה לחלוטין בלי כוחות. אז במקום מה שעשיתי עד אז, בעיקר בימים שהיו לנו בהם סידורים חשובים למיניהם, שזה היה "לרכב" על הצירים אבל בגדול להתעלם מהם, החלטתי שהגיע הזמן לנסות לעודד אותם קצת. התקשרתי לאיש עם רשימת קניות אחרונה בהחלט, והודעתי לו ש"we're getting this show on the road". בינתיים שמתי מוזיקה לריקודי בטן (ותודה לבת-דודה שממנה, בעקיפין, קיבלתי את המוזיקה הזו), רקדתי, ועשיתי עיסויי שדיים כל ציר (עם כל היד, בבקשה. לא מבינה מה זה הסיפור הזה על עיסוי פטמות. מה זה, כפתורים?). הגוף שלי, מסתבר, רק חיכה לאות, ועד שהאיש הגיע למצוא אותי מקפצצת בסלון ועושה קולות של מין טוב במיוחד הצירים כבר התחזקו בקצב.

הצירים התחזקו והתקרבו, והתחילו להיות אינטנסיביים ויפים למדי. אני מניחה שזה השלב שבו היינו אמורים לקרוא למיילדות. טוב, אני יודעת בדיוק מה השלב שבו היינו אמורים לקרוא למיילדות: אם המים יורדים במשך שעות העבודה, אם המים יורדים והם מיקוניאלים בכל שעה, ואם הצירים מגיעים כל 5 דקות ונמשכים דקה למשך שעה. טוב, המים לא ירדו, השעה היתה מאוחרת, ולא תיזמנו צירים, אז מי יודע כל כמה זמן הם הגיעו?... האמת היא שהחלטנו מראש שנקרא למיילדות מאוחר ככל האפשר, או אם אחד מאיתנו מרגיש צורך בכך. המיילדות שלנו אחלה ומקצועיות ונחמדות, אבל כאן זה הולנד, והן חלק מהמערכת ומחוייבות לנהלים שלה על כל המשתמע מכך. לא היה מצב שנוכל להזמין אותן ולבקש שישבו בצד ולא יתערבו כל עוד נראה שהכל בסדר, למשל, שזה מה שהיינו רוצים. אז כן, עשינו תוכנית לידה, ודיברנו איתן על מה היינו רוצים ולא רוצים, והגענו לפשרות, אבל לא היה לנו נוח לגמרי עם כל העניין. אני גם בחורה די פרטית, והרעיון של להכניס עוד אנשים הביתה למשהו אינטימי כמו לידה היה לי קשה לכשעצמו, אז רציתי לפחות לצמצם את הנוכחות. אז בינתיים המשכנו לנו בסבבה - אמנם לא תיזמנו את הצירים, אבל היה ברור שההתקדמות שלהם היא עקבית אבל לא ממש מהירה, והיינו מוכנים ללידה ארוכה מאד. למה לתת למישהו מבחוץ להפריע?

בערך בחצות קרו כמה דברים: הצירים התחילו ממש להתקרב, ואני התחלתי לסבול מכאב חזק באגן שלא איפשר לי תנוחות בפישוק. זה הרגיש כאילו העצמות יוצאות מהמקום, ואני מניחה שזה גם מה שבאמת קרה. זה היה מאמלל למדי, כי התנוחות שאיפשרו לי לקבל את הצירים טוב כולן דרשו מידה מסויימת של פישוק, וחוץ מזה זה גם היה כאב שלא היה קשור ישירות בצירים אז לא הייתה לי ממנו הפוגה. בנוסף העייפות התחילה לקבל נוכחות והיה לי יותר ויותר קשה לשמור על גישה חיובית לצירים. אחרי כמה צירים כאלו האיש הציע שנעלה לאמבטיה. הוא גם שאל אם אני רוצה עכשיו להתקשר למיילדות, הצעה שהתקבלה בפנים זועפות - אני יודעת שאחת הסיבות העיקריות לפינוי לבי"ח כאן זו יולדת מותשת, וממש לא הייתי צריכה את זה מעל הראש. מה גם שהייתי בטוחה שיש עוד ה-מ-ו-ן זמן. למה? ככה.

עלינו לאמבטיה, מה שהתגלתה כהחלטה מצויינת. המים הזורמים אפשרו דרך לקבל את הצירים ולהרגיע את הכאב החדש בו-זמנית, ואני השתדלתי בכל אופן להתייחס לכל ציר יפה, למרות שבעצם כל מה שרציתי באותו שלב היה לישון. כתבתי קודם שעלינו למקלחת בסביבות חצות - זה מה שהאיש אומר, ותחושת הזמן שלו הרבה יותר טובה משלי גם בתנאים נורמליים. זה אומר שהייתי שם במשך 3 וחצי שעות, עד הלידה.

טוב, אני הולכת להאכיל את הילדה, אשוב בקרוב...

מזל טוב! @} @} @}

איזה מתח! (למרות שאני כבר יודעת את הסוף, כי ראיתי בדף שלך). מחכה להמשך!

איזה מתח!
איזה ביטחון ושלווה

ממש יולדת מהסרטים @}

טוב, זה היה קצר.

אז כמו שאמרתי, 3 וחצי שעות. די הרבה זמן, לא? אבל אצלי בזיכרון זה היה ממש מעט זמן, אני לא בטוחה על איזה חלק בדיוק רובו ברח...

באיזשהו שלב פקעו המים. אני חושבת, ממה שהאיש מספר, שרוב הזמן שלי "ברח" בשלב קודם, אבל לא בטוחה. בכל אופן, פקעו המים בקול "פלופ" מרשים (שקופים, הספקתי לראות לפני שהם זרמו הימה), והצירים התחילו לבוא על אמת, אחד אחרי השני. נראה לי שהייתי יותר בצירים מאשר לא בצירים. האיש שוב שאל אם להתקשר למיילדות. אף אחד מאיתנו לא זוכר מה עניתי, אם בכלל - מסתבר שלא ממש תקשרתי טוב בשלב הזה. מה שכן, הוא לא התקשר מיד, כי לא נתתי לו ללכת, מהסיבה הפשוטה שהוא כיוון עלי מים חמים וזה היה נראה לי ה-ר-ב-ה יותר חשוב ממילדת. ואני גם זוכרת שלא רציתי שהוא יתקשר, אבל לא זוכרת אם אמרתי לו את זה. פחדתי שהן יבואו וינסו להוציא אותי מהאמבטיה כדי לבדוק כל מיני פתיחה ודופק, ורק המחשבה הלחיצה אותי. בדיעבד, כמובן, אם הן היו באות אז היה כנראה ברור גם בלי בדיקות פתיחה שהמצב מאד מתקדם, אבל אני עדיין הייתי משוכנעת שיש עוד המון המון זמן. זו היתה מחשבה מאד מיאשת, ואני זוכרת שניסיתי לומר לאיש שאני מבינה עכשיו למה יש נשים שבוחרות בניתוח קיסרי - הכאב היה באמת מהמם, וכל השיטות שהתאמנתי עליהן במשך ההריון נראו מצחיקות (למרות שעדיין השתמשתי בהן, ובדיעבד, הן עזרו). נורא רציתי לקרוא לעזרה, שמישהו יבוא ויציל אותי, אבל ידעתי שאף אחד לא יכול, ורק היה לי נראה משונה שהכנסתי את עצמי למצב הזה מלכתחילה. בסוף אמרתי לאיש משהו רפה על זה שאני לא יכולה יותר... אני זוכרת שאמרתי את זה בתחושה של תבוסה, כי הרי ברור שאני נורא רחוקה מהסוף, ואמורים לומר את זה רק בסוף...

אלא שכמובן הייתי בסוף. הציר הבא או אולי זה שאחריו כבר היה ציר של דחיפה. ניסיתי לעצור את הדחף ללחוץ, כי מה, ברור שזה לא באמת זה, ברור שאני סתם מפרשת איזשהו לחץ אחר בצורה לא נכונה, ואני סתם אזיק לעצמי. הייתי די מבוהלת אחרי הציר הזה, אבל רק בציר הבא הבנתי שזה באמת, ואמרתי לאיש סופסוף, "לך תתקשר למיילדות"... d-:

הוא הסתכל עלי בספקנות, ושאל אם לא כדאי לחכות לציר הבא, שאני לא אהיה לבד במשך יותר מידי צירים, אבל כנראה שאמרתי משהו משכנע והוא ירד להתקשר (יש לנו רק טלפון חוטי כרגע, ורק למטה. וגם עם חוט קצר. ימי הביניים ממש). הוא גם העלה איתו את הפלאפון למעלה ליתר בטחון, ועוד אמר לי כשהוא נכנס חזרה, "נדמה לי שהערתי אותה" p-: (בשלוש בבוקר. מי היה מאמין?). בינתיים גיליתי אני שאפשר להרגיש את הראש, מה שהיה הקלה עצומה בשבילי, אבל בשביל האיש כנראה פחות - הוא ישר רצה להתקשר שוב למיילדת, ואני נתתי לו מבט של "השתגעת? התינוק יכול לצאת כל דקה ואתה רוצה לעשות טלפונים?". מסתבר בדיעבד שהוא בכל זאת התקשר (מהפלאפון), אבל היא היתה כבר בדרך ולא ענתה.

אני גיליתי באותו זמן את הצדדים החיוביים של צירי לחץ - ההפוגות חזרו! גם הקלה בהחלט רצינית. אני גם חושבת שהם כאבו קצת פחות מהצירי פתיחה של הסוף, למרות שעדיין, וואו. קיבלתי אותם בשעינה על דופן האמבטיה ואח"כ על 6 ובחצי-כריעה. ניסיתי ללחוץ כמה שפחות, כי לא הספקתי לשמן את הפרינאום ולא רציתי להיקרע, אבל זה לא כאילו שהיתה לי ברירה. במשך שני צירים הראש נדחף אל הפרינאום ואז נסוג קצת, וציר אח"כ הראש כבר היה בחוץ, עם תחושת צריבה איומה. הציר עבר, נשמתי עמוק, ושאלתי את האיש: "איך נראה התינוק שלנו?". האיש הסתכל בין הרגליים שלי, ואמר בהפתעה מוחלטת: "יש שם ראש!" - כאילו, דה? אבל לא ענה לי לשאלה...

אני גם זוכרת שביקשתי מהתינוק להפסיק לזוז. כאב לי נורא, והייתי צריכה כמובן גם להיות בפישוק, והתנועה הזו כשהוא (חשבתי עליה בנקודה הזו בתור "הוא") חצי בתוכי גם היתה נורא כואבת וגם נורא מצחיקה - ממש לא ציפיתי לזה. ואז הרגשתי את הציר הבא מגיע, הזהרתי את האיש שהתינוק יוצא, והיא החליקה לי על רצפת האמבטיה דרך הידיים שלו, יפיפייה וורדרדה.

המשך יבוא...

זה מרגש, אני בדמעות פה!

זהו בעצם. היא ישר בכתה, כדי להודיע לנו שהיא בסדר, והרמתי אותה ושמתי אותה עלי והיא נרגעה מיד והתחילה לבחון את הסביבה. נשכבתי אחורה והאיש כיסה אותנו במגבת יבשה, וכמה דקות אח"כ הגיעה המיילדת, איחלה לי מזל-טוב, וטיפלה בכל השאר - יילדה את השילייה, נתנה לאיש לחתוך את חבל הטבור, ניקתה אותי (האיש החזיק את יוג'יניה), בדקה אם יש קרעים (היו שניים קטנים) ותפרה אחד מהם, ראתה שההנקה הולכת טוב, מילאה טפסים והסבירה הסברים ובעיקר איפשרה לי להתמוטט וללכת לישון בלי לדאוג לשום דבר (עם הקטנטונת, כמובן). האיש גם היה גמור מעייפות, אבל מלא התרגשות מידי מכדי לישון, אז הוא הלך לטלפן לאנשים ולהודיע לכל מי שהיה ער (טוב שיש לנו חברים מסביב לעולם).

יום אח"כ הגיעה ה-kraamzorg, שזו הדולה פוסט-פרטום שמגיעה לכל יולדת בהולנד. העניין הזה פשוט מדהים - מגיעה מישהי למשך שבוע, ומסדרת לך את החיים - בודקת בדיקות רפואיות בסיסיות (תפרים, חום), עוזרת בטיפול בתינוק ובהנקה, מסדרת ומנקה, עושה כביסות ומכינה אוכל, מטפלת באחים גדולים אם יש, מקבלת אורחים ובאופן כללי מאפשרת התפנקות רצינית. במשך יומיים אחרי הלידה בכלל לא ירדתי למטה ולא התלבשנו, לא אני ולא יוג'יניה. מאז אתמול אני כבר למטה, אבל אני לא עושה כמעט שום דבר חוץ מלאכול, לישון ולהניק (והיום גם לכתוב בבאופן p-: ). אני לא יודעת מה נעשה כשהיא תלך...

מבחינתי, הלידה הלכה בדיוק איך שהייתי רוצה (טוב, החלקים הנשלטים בכל אופן). האיש חושב שהיא הייתה נהדרת, אבל כבר הודיע שפעם הבאה קוראים למיילדות הרבה קודם. אני הייתי מעדיפה שלא, אבל האמת היא שנראה לי שעם לידה ראשונה כזו, גם ככה יאפשרו לי יותר בלידה שנייה, אז זה לא נראה לי כזה נורא. בכל אופן יש עוד זמן, ותינוקת קטנטונת להתרכז בה עכשיו. (היא ישנה עלי עכשיו במנשא, שאותו אגב תפרתי מתישהוא במשך הכמה ימי צירים של ההתחלה).

איזה יופי לך! המון מזל טוב!

אחחחח איזו לידה מדהימה,
איזו יולדת דגולה!!!
בעלך הרס אותי, חייבים לפתוח דף חוכמות של בעל בלידה.

שיהיה לך המון מזל טוב! אושר, נחת, אושר, נחת ושפע של חלב!!!

{@{@

וַואוּ!!!
אין לי מלים. לידה מדהימה. ומדמיעה.
תיהני מהאמהות... אם את יולדת כמו שאת חיה אז החיים שלך משהו-משהו.

רחל, סיפור הלידה שלך נהדר, מפעים, מעצים ומעורר השראה - בעצם ילדת בלידת בית ללא מיילדת! מזל טוב והרבה אושר ונחת!

<שוכנת>

נפלא. נפלא נפלא...
אוהבת אתכם המון.
את מדהימה ומעוררת השראה.

מה שכולן אמרו

אם את יולדת כמו שאת חיה אז החיים שלך משהו-משהו

מצטרפת לאיחולים ולברכות @}

מה שכולן אמרו happy hug
וואת כל השאר כבר אמרתי לך בטלפון..

למרות שלקרוא את הכל משעשע לא פחות מלשמוע את זה יום אחרי..

ותמסרי את אהבתנו גם לבן זוגך..
הוא אגב התאושש כבר?

וואת כל השאר כבר אמרתי לך בטלפון..

גם אני רוצה!! (טוב, קודם התאוששי..)
(וראיתי את התמונה שלכן... את זוהרת...)

תיהני מהאמהות... אם את יולדת כמו שאת חיה אז החיים שלך משהו-משהו.

וגם:
האמת היא שנראה לי שעם לידה ראשונה כזו, גם ככה יאפשרו לי יותר בלידה שנייה, אז זה לא נראה לי כזה נורא.
עם לידה ראשונה כזו, את כשירה ללדת גם בסוואנה... אז מי בכלל שואל אותם

וואו, יא מדהימה.
טוב, המים לא ירדו, השעה היתה מאוחרת, ולא תיזמנו צירים, אז מי יודע כל כמה זמן הם הגיעו?...
D-:

יוג'יניה - שם נהדר. מלא הוד והדר.

_{<אבא שלי יוג'ין. יש לי פינה חמה בלב. יום אחד אני גם אגיע ליוג'ין, אורגון>}

מזל טוב!!@}@}@}

מ-ק-ס-י-ם!!!!!!!
תודה רחל
אני פשוט לא יכולה להפסיק להודות לכן, לכל היולדות שילדתן ללא מיילדת ואתן משתפות אותנו בסיפורים המרגשים שלכן.

זה מחזק ומרגש אותי וממלא אותי באמונה שלמה

ציידת אותי במזון לנפש לימים הקרובים.
אז שוב, תודה גדולה לך, ושיהיו ימים מלאים בשלווה ונחת ועונג לכולכם

תודה על סיפור לידה נפלאה ועוצמתית.
נהניתי במיוחד מהקשב שלך לגופך לכל אורך הסיפור ומהביטחון במהלך הטבעי והפשוט של הלידה.
באמת נשמע ש
אם את יולדת כמו שאת חיה אז החיים שלך משהו-משהו
ברכות מהלב והרבה מזל טוב@}

המון המון תודה

בעלך הרס אותי, חייבים לפתוח דף חוכמות של בעל בלידה?
נו, ולא סיפרתי על הצירים המוקדמים - הוא המציא לי שירים לצירים, נכון חמוד? שיר לכל ציר. לצערינו שכחנו כמעט את כולם, אבל היו שם "ציר ציר צירצירון" (על משקל "פיל, פיל, פילפילון") ו"ציר לי ציר לי" (על משקל "נר לי נר לי"). לכולם היו גם מילים ובתים, אבל הכל נעלם בנבכי הזיכרון...

בכלל, נראה לי שהוצאתי אותו ממש פארש בסיפור הזה. זה כי מה שנשאר בסוף בזיכרון זה התנהגות שלא מאפיינת אנשים, ולראות את האיש היציב שלי כל כך המום זה בהחלט משהו שנחרט היטב. אז זהו, אני רק רוצה להגן על כבודו - הוא היה נהדר, ותומך ומצחיק וסבלני ועם המון המון אמונה בי וביכולות שלי. והוא מנהל גם מערכת הסברה (שנועדה לכשלון, כמובן) מול כל מי שאומר לו: "אז מה, אתה ממש יילדת את רחל!". בקיצור, אין עליו.

תגידו, זה במקום להתחיל דיונים ב{{}}דף סיפור לידה? (טוב, הדף שלי, אז כנראה שכן). אני קוראת את מה שאתן כותבות, וזה מקסים וכמובן מחמיא, אבל זה עושה לי ממש דיסוננס. יש לי בעצם שתי חוויות לידה שונות לגמרי: באחת היתה לי לידה טבעית וקלה ועצמאית ובדיוק כמו שרציתי, ובשנייה הייתי אומללה וכואבת ומותשת וחסרת אונים. ומה שמוזר זה ששתי החוויות האלה התקיימו אחת לצד השנייה כבר בזמן אמת. אני לא ממש מצליחה ליישב אותן, ואולי לא צריך - הן הרי שתיהן נכונות, לא? אבל בכל זאת. זה מזכיר לי את הדף איך היתה הלידה (יש שם י אחת או שתיים?), ואני תוהה אם יש פה עוד נשים עם חוויות כפולות כל כך.

זה מרגיש כאילו שיש פה משהו יותר משמעותי לומר, אבל אני לא מצליחה עדיין לשים עליו את האצבע...

יש לי חברה עם חוויית לידה ראשונה כזאת, שמאוד מזכירה את שלך.

(את פה חברה?)

כן, אני פה (החברה)
קודם כל, מזל טוב!! וכן, איזה סיפור מדהים ומרגש. אני זוכרת שזה קצת שיגע אותי באיזשהו שלב שכסיפור, סיפור הלידה שלי היה מקסים ומדהים וכל זה, והחוויה שלי היתה של כאב נורא, אימה ואפילו כישלון. והנה אני קוראת את שלך וזה באמת דומה ואצלך זה באמת נשמע מקסים ומרגש גם לי...
לוקח זמן לעכל את זה, בייחוד בלידה כל כך מהירה, אז תני לזמן ותני לסיפור שלך לספר את עצמו לך שוב ושוב וכל פעם הוא ייראה לך אחרת ובסוף תמצאי כבר את איך שאת מקבלת אותו לתוך החיים שלך.
שפע ברכות, אני פה עם דמעות וחיוכים בו זמנית...

ובשנייה הייתי אומללה וכואבת ומותשת וחסרת אונים.
אם את מתייחסת רק למה שתארת שהיה בסוף הלידה, אז זה לגמרי קטע הורמונלי שחוזר אצל רוב היולדות ברוב הלידות, ממש לקראת פתיחה מלאה או לפני שהאנדורפינים בועטים פנימה. הקטע של המשפטים: "אני רוצה למות", "היא בחיים לא תצא משם", "אפידוראל!!!", וכמובן, במקום הראשון: "משה מה עשית לי?!" האלמותי.

רחל, סיפור הלידה שלך נהדר, מפעים, מעצים ומעורר השראה
המון מזל טוב, נחת ואושר @}

הוא המציא לי שירים לצירים
גם בנזוגי המציא בלידתי הראשונה שיר לצירים!
שיר חמוד, דבילי ומצחיק (שלא קשור לצירים בכלל) שהפך לשיר משפחתי ועד היום הילדים שלנו שרים אותו לפעמים.

רחל את מלכה!
עם כל הכאב והאומללות יש את העוצמה הנשית במלוא הדרה וכעת את הרכות האימהית... מזל טוב!
(ואיזה שווה זה הדולה פוסט פארטום בהולנד! זה מה שאני רוצה לעשות!)

קודם כל, מזל טוב!! וכן, איזה סיפור מדהים ומרגש. אני זוכרת שזה קצת שיגע אותי באיזשהו שלב שכסיפור, סיפור הלידה שלי היה מקסים ומדהים וכל זה, והחוויה שלי היתה של כאב נורא, אימה ואפילו כישלון. והנה אני קוראת את שלך וזה באמת דומה ואצלך זה באמת נשמע מקסים ומרגש גם לי...
זהו, בדיוק. ומה שמבלבל זה שגם בחוויה שלי זה היה מדהים ומרגש, לפחות חלקים. וחלקים אחרים - רק כואב, ומייאש, וכואב, וכואב עוד, וכואב יותר ממה שחשבתי שאפשרי. אז הדיסוננס הוא פנימי.
אגב, סיפור הלידה שלך נמצא כאן איפשהו?

אם את מתייחסת רק למה שתארת שהיה בסוף הלידה, אז זה לגמרי קטע הורמונלי שחוזר אצל רוב היולדות ברוב הלידות, ממש לקראת פתיחה מלאה או לפני שהאנדורפינים בועטים פנימה. הקטע של המשפטים: "אני רוצה למות", "היא בחיים לא תצא משם", "אפידוראל!!!", וכמובן, במקום הראשון: "משה מה עשית לי?!" האלמותי.
אני יודעת, וברור לי שזה הרבה ממה שזה היה. אבל אז מה? החוויה היא אמיתית באותה מידה. חוצמיזה שזה בנוגע ליאוש, אבל הכאב? תשמעי, זה מרגיש כאילו את נקרעת מבפנים. ואת זה אני אומרת אחרי חווית לידה שהלכה בדיוק כמו שרציתי! מבינה מה אני אומרת בקשר לדיסוננס?

_רחל את מלכה!
עם כל הכאב והאומללות יש את העוצמה הנשית במלוא הדרה וכעת את הרכות האימהית... מזל טוב!_
לגמרי! ואין, הילדונת הזו היתה שווה הכל, בענק. אני מאוהבת לחלוטין

(ואיזה שווה זה הדולה פוסט פארטום בהולנד! זה מה שאני רוצה לעשות!)
זו נראית לי עבודה ממש מדהימה - את מגיעה לאנשים בזמן כ"כ רגיש, ויכולה לעשות כזה הבדל ענק בחיים שלהם. זה להיות הפייה הטובה שלהם. מצד שני, זו עבודה לא קלה, ולידות הן מטבען עם לו"ז לא מתוכנן.

ואת זה אני אומרת אחרי חווית לידה שהלכה בדיוק כמו שרציתי!
מעבר לזה - היא הלכה בדיוק כמו שהייתי בוחרת גם בדיעבד.

אני מאוהבת לחלוטין

מרגישים את האושר עד לכאן:-]

אני תוהה אם יש פה עוד נשים עם חוויות כפולות כל כך
אני חושבת שתמיד יש את החוויה שאת עוברת עם עצמך בתוך עצמך, והחוויה שאת עוברת כלפי חוץ.
לידה זה דבר כל כך אישי ומרוכז, ולמעשה לא ניתן לחלוק אותו עם אף אחד לגמרי.
הכאב תמיד קיים, בכל לידה, ואני חושבת שזה יפה שאת כל כך מודעת אליו ולקיומו, וגם מצאת דרך לעבוד אתו, ולכוון את הסביבה שלך (את בן זוגך) לאיך להקל עליך.
אני חושבת שהמקום שממנו אומרים- ילדתי לידה עצמאית בזכות עצמי- בא באמת ממרחק של פרספרטיבה- זמן אחרי הלידה. במרחק קצר ממנה, באמת מה שנזכר זה הכאב והמאמץ, והאושר המדהים שבסופה.

בכל מקרה, את נותנת לי המון השראה ללידה הבאה שלי.

אתם נפלאים, ואני בטוחה שתמשיכו להנות מאוד!

אח, את פשוט נבלה סרוחה. זה כל מה שיש לי להגיד:-)
אני חושבת שהדיסוננס הוא טבעי. מצד אחד, המון אושר ושמחה וקסם ואהבה עצומה, ומצד שני - אני מניחה שלא היה לך פשוט עם חוסר השליטה (את לא משהו בזה, את יודעת....) והכאבים והייאוש, ואני חושבת שזה טבעי, ואני חושבת גם שזה יעבור:-).
הלוואי עלי כזאת לידה (פלוס המיילדת, מודה שאין לי את האומץ שלך).
אוהבים אתכם המון ומאחלים לכם אוקיינוס של אושר

מזל טוב!
איזה סיפור לידה מדהים...

(והדולה פוסט פרטום... את הלידה הבאה אני עושה בהולנד..)

וואו, וואו, וואו!
איזה יופי!
שימשיך ככה

אנונימי

אה, זאת אני למעלה

הזדהיתי מאוד עם הסיפור שלך, ואני גם נהנית לקרוא אותך בכלל באתר @}

מלכה!!!
סוף סוף קראתי

נפלא!
נשיקות!

גם לי היתה חוויה כפולה כזאת, נדבר בהזדמנות.

ואוו איזה סיפור לידה מדהים, מעורר השראה.
ואני כל כך מבינה את הדיסונאנס הזה .אני מרגישה בדיוק אותו הדבר בקשר ללידה שלי ועדין צריכה זמן לעבד את זה....
כנראה שהרבה חוות את החוויה הזו הדואליות של עוצמה ויאוש ביחד.