נקודות ורודות בלוג 2

התעוררנו. בדרך כלל יש כווצ'וצ'ים, נישוקים, התגלגלויות ומה לא , טרם קמנו מן המיטה.
עוד לפני שאני מגיעה לכיור, לצחצח שיניים, אני כבר מרימה דברים ושמה במקום. מקפלת, מעבירה מחדר לחדר.
זה מתחייב מאוד, בהתחשב בגודל הבית בו אנו גרים בימים אלה.
החלונות נפתחים. אור ישיר, חד ומאיר שוטף את חדרי הבית.
אני שוטפת שיניים ותוך כדי רואה את כל הבלגן שניבט בכל עבר. עושה רשימות בראש מה צריך להיעשות.
בבוקר יש זמן חסד, בו הילדים עוד נעימים ומשחקים בשקט.
אבל בבוקר זה, הם מבקשים לראות סרט חדש שרכשנו .
אני נעתרת. בין קיפול לסידור, העמדת כביסה והכנסת המטבח למצב עבודה, בוב הבנאי מרעיד פה בקולו.
אין לי כוח לזה.
בזמן האחרון, עבודות הבית קשות עלי יותר מתמיד. גם מהבחינה התפיסתית וגם מהבחינה הגופנית.
תוך כדי בוחנת עצמי, אילו טלפונים צריכים להיעשות.
כשיש טלפונים בבוקר, זה בדרך כלל , שיחות מעל ראשם של ילדיי הצורחים/הבוכים/ הרבים/ הנודניקים/ המייללים/ המבקשים וזה כל כך קשה.

אני עושה בדרך כלל, שיחת הכנה לריכוך המכה. הם יודעים שאם אני מדברת עם חבר,מותר להם להפריע יותר, אבל אם זו שיחת עבודה – זה יהיה קצר ואסור להפריע .
לא תמיד הידיעה הזו עוזרת. הרבה פעמים לא.

טוב, הבית קצת קיבל צורה . כולנו צריכים להתלבש ולאכול. אחרי זה בדרך כלל יש איזה סיבוב בחוץ. (כל בו, פח, נסיעה, טיול רגלי וכולי).
ואז מגיע לו שיאו של יום, בו גם לא פעם,מגיע לו משבר עייפות (אם לא ישנתי די, באותו לילה)..
צריך להחליט מה אוכלים, הרבה פעמים זה דורש שטיפת הר כלים טרם הכנת האוכל.
היום יש אוכל מחכה. סטייק ותפוחי אדמה וסלט חסה.
בדרך כלל הם משחקים מאוד יפה כשאני מכינה אוכל, אך היום הם התעקשו לראות עוד קלטת ואני נעתרת ברוב חולשה.
ריחות הכנת האוכל בדרך כלל מכניסים בהם מן עליצות כזו נעימה.
הם שואלים מתי יהיה מוכן וצוברים רעב.
זהו. הכול מוכן.

משמוגש האוכל אל השולחן ברוב מאמץ, הגדולה מגלה לאכזבתה, שזה לא סטייק לבן כפי שהיא חשבה (עוף) אלא סטייק אפור (סינטה). היא טועמת מאחיה ופוצחת בצרחות שבר.
אני מצידי רוצה לאכול ואומרת לה שהיא יכולה לאכול רק תפוחי אדמה וחסה.
היא מאוד מאוד כעוסה . מרביצה לי עם המזלג. אני מתעלמת ואז שוב.
אני קמה ומבקשת ממנה ללכת לחדר להירגע.

אחרי זמן קצר, אני אומרת לה לבוא לאכול, אבל היא מתיישבת מול האוכל בעיניים נפוחות ומתחילה לבכות ולהתלונן ולי אין כוח להכיל...
היא מבקשת לשבת עלי. אני מסיימת לאכול והיא מתיישבת עלי, מנסה להירגע מאכזבתה הגדולה. מן הרעב שבינתיים מכרסם בבטן.
לאט לאט היא מתרצה. אני מציעה לה לטעום חתיכה קטנה והיא מסכימה. נועצת עם המזלג חתיכה קטנה של בשר עם תפוח אדמה והופ אל הפה.
היא לועסת היטב ומחכה למנה הבאה...
לא להאמין. היא בסופו של דבר אומרת שזה טעים מאוד ומבקשת תוספת.

שוב שטיפת כלים ואז אני מציעה מקלחת. שניהם נכנסים למקלחת בחשק רב.
משיצאו משחקים להם בעירום מלא, שמחים.
אני באנרגיות ירודות.
חושבת על כל מה שאני לא מטפלת בו בחיי. יודעת שהרבה החלטות כבדות עוד לפני.
אני כל כך שונאת להחליט. וזה לא סתם להחליט , זה לבחור בין פשרה כזו לאחרת.
נראה לי שאני במתח לא קטן בתקופה האחרונה מן המצב הזה.

אחרי המקלחת , בה מלאתי להם אמבטיה של תינוקות, אני ממלאה דליים מן האמבטיה ושוטפת את הבית.
הדליים נשפכים אחר כבוד אל הגינה. שמחה מתפשטת בי על המים שאני חוסכת.

אחר הצהריים המאוחרים . אל הבית חודרות קרני שמש חמות, בצבעי צהוב כהה ואדום. איך אני אוהבת את צבע השמש בשעות אלה.
כל הבית מתמלא חום.
כל חיי,אלה שעות הפריחה שלי.
הידיעה ששיא היום מאחורי. הידיעה שהנה בא לו הערב, העולם מתכנס לו פנימה, נרגע. הצבעים החמים. השקט שהולך ומתפשט בחוץ
והופ כל מצב רוחי משתפר פלאים. אני נהיית רגועה. מרוצה.
הערב עובר בנעימים. משחקים, מדברים, אוכלים. אני קצת מצלמת אותם.
הנה נגמר לו עוד יום עם ילדיי.

אוי תודה תודה חברות שלי.
כל כך מחמם את הלב, שאתן נכנסות לקרוא דברים אישיים שלא תמיד ברור לי את מי הם מעניינים.
אם אתן יכולות- פתחו עכשיו 88 ברדיו. סוף סוף.
מה זה נהנית. אח כוחה של המוסיקה.
איפה המוסקאי שיושיע אותי??
יש פה באתר איזה מוסיקאי פנוי?
אולי לא מוסיקאי ? (-:

אוי ואבוי ממה אני ניזונה:
בעיתון ידיעות של 3.4 (יום שישי), הייתה מן רשימה ארוכה : "55 עצות לשדרוג החיים"
טוב כבר לפי השם צריך להבין שלא הכל שם ראה וקדש, אבל היו שם כמה סופרלטיבים נחמדים מאוד.
הנה אחד מהם:
למדו לבקש
הנה פטנט שלמדתי פעם מת', מנחה רוחנית נפלאה:
היקום היא אמרה, פועם. בגלל גודלו, כל פעימה נמשכת 8 שניות. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך לדאוג שבקשתך תתקיים בתודעה שלך, בצורה המזוקקת והחדה ביותר לפחות מחזור אחד שלם של שמונה שניות.
זהו, אגב, נצח. התודעה המקובלת מרפה מהבקשה אחרי שתיים-שלוש שניות בממוצע ומאבדת את הפעימה. צריך לנסות שוב ושוב.
וגם: בגלל שהיקום הוא מקום חיובי ואינו מבין כלל שלילה, הבקשה חייבת להיות מנוסחת רק במונחים חיוביים:
לא "אני לא רוצה להיות חולה" אלא "אני רוצה להיות בריא".
מפחיד כמה שזה עובד.
בדיוק על זה נאמר: היזהרו במה שאתם מבקשים.

ברקע נשמע דיסק של חבר שעבר משבר מאוד גדול בחיים ובעקבותיו עבר מעולם העסקים ליצירת מוסיקה- יש מאין.
בינתיים הוא נעלם מן העולם (מת מהתקף לב) ואנחנו נשארנו עם הדיסק הבתולי שלו.
רוצה לאמר, שאני אפופת נוסטלגיה.

אתמול הייתה הפעם הראשונה ששמעתי דיסק (חוה אלברשטיין!!) וכל זה בזכות האומץ שתפסתי פתאום לנתק את הכבל שמחבר בין הדיוידי לטלוייזיה ולחבר אותו למערכת (שבה מכשיר הדיסק לא עובד) - בעיות של אנשים שגרים לבד ולא יודעים לעשות כל מיני דברים...
תודה לגבירה בחום על הדיסק המהמם של חווה. נהנתי מכל צליל שבקע מגרונה של הזמרת המופלאה הזו.

הילדים אצל אבא ואני פה לבד, לא מאמינה שזה קורה לי. הזמן פשוט טס במהירות האור. הספקתי היום לא מעט. אתמול נכנסתי למיטה עם עיתונים, ישנתי באלכסון, מי היה מאמין?
הילדים ישנו אצל אבא, לקטן זו הייתה הפעם הראשונה.
אתמול עוד הסתובבתי מעט בבית אבודה, קצת ריקה והצלחתי להבין את עקרות הבית של פעם,שפתאום התרוקנו מכל תוכן כי הגוזלים פרחו מן הקן - תזכורת לכך שכולנו זקוקים לעולם פרטי משלנו בתוך תוכנו...
לי נדמה שאני מוגנת מן המשבר הזה. תמיד הייתה לי תחושה שאני מוכנה לזיקנה כבר מגיל צעיר מאוד.
לי לא תהיה בעיה לא לקום בבוקר לעבודה (-:
לי לא תהיה בעית הפעלה בבית, יודעת להפעיל את עצמי מצויין (-:
ואפילו לא מבקשת הרבה כסף- לא מחפשת בתי קפה ונופשים יקרים (-:
גם לגבי חברה מתאמנת לא מעט בחיי, בלחוש מנותקת מן העולם (-:

רוצה להגיד לפרודה שאיזה מזל לנו שאנחנו יכולות להיות שקטות כשהם עם אבא.
לא נראה לי שכל אחת יכולה להיות שקטה! פתאום עולים בי כל מיני אבות ש..לא יודעים כל כך ..איך להיות איתם. שלא לדבר על אחריות.

לפני כמה ימים ילדתי המקסימה (בת 4 וחצי), בעקבות הפרסומת עם הדינוזאורים, שאלה אותי:
"אמא, איך יודעים שהיו דינוזאורים?" (כבר ידעתי אותה שהם היו פה לפנינו)
ואני מסבירה לה שאחרי שחיה מתה, התולעים אוכלות את הבשר ונשארות העצמות באדמה. מסבירה לה שמצאו עצמות של דינו.
היא חושבת ושואלת:
"ומאיפה האנשים הגיעו?"

אני מה זה הייתי מבסוטה שילדתי הרכה שואלת שאלות כאלה שברומו של עולם. מיד החזה של אמא ברווזה התנפח לו.
בבקשה מכן אמהות מנוסות ויודעות:, אני עדיין מגלה עולם, גם אם חזה ברווז זה טעים אל תאכלו אותי , אני עוד אמא צעירה בשנים (-:

התחלנו לקרוא סיפורים ארוכים - עם סימניה (שהיא הכינה וציירה).
בתחילה זה היה בילבי בת גרב - עם צילומים מהסידרה המיתולגית בילדותי.
ועכשיו זה "מסע לארץ הגשם" של דבורה עומר.
היא כל כך בהתלהבות שהיא מבקשת ישר כשקמות לשמוע את הסיפור. ככה זה אף פעם לא קורה. היא רגילה לשמוע סיפורים רק לפני השינה.
אני מתפעמת מגדילתם. ממש ממש מרגש.

לכל מי שיבוא לבקר פה.

תגובה ל אשה שמחה, שיר מלפני שנים רבות רבות (-:

סגול עמוק טוען שאתה חושב
אך הריצפה הקרה תחתיי קובעת
שאני פה ואתה שם
סגול עמוק טוען שאתה חושק בי
אבל שערותיי הסומרות קובעות
שאני לבד.
סגול עמוק טוען שמשהו מנסה עכשיו
אך השקט קורא לעצב
סגול עמוק טוען שזה הרגע
אך השעה שבע וחצי
ואני כאן מה/ערה/ערת

אחיינית שלי הגיעה לכמה ימים.
היא (בת 10) יושבת על השולחן וכותבת במחברת יומן. לידה ביתי בת 5 יושבת ו"כותבת" ב"יומן" שלה.
ואז היא אומרת : הנה, כתבתי את רוצה לשמוע?
הקטנה עונה: גם אני כתבתי, את רואה?
אחייניתי: כן, אבל הכתב שלך שונה משלי. את רוצה לשמוע מה כתבתי?

ואז היא מקריאה לה. איזה יופי איך ילדת חינוך ביתי (האחיינית), מקבלת ומחבקת ומכילה ולא לועגת לה, שזה לא כתב אמיתי.

עכשיו הילדה שלי אומרת לה: אני סתם כותבת נכון?
ואחיינית שלי עונה: את יכולה לכתוב איך שבא לך.

כל כך מתוקות!

מה אני עושה פה בשעה הזו?

זה ימים רבים שאני סובלת מחוסר שינה קשה. בונים לידנו בית והמון רעש סביבנו ומכיוון שאנחנו רגילים לישון עד השעה תשע - תשע וחצי , נוצר איזה מצב של חוסר שינה גם אצלי וגם אצל הילדים.

סופסוף הגיע יום שישי, מחר הילדים בבית וכשנכנסתי למיטה , שמחתי לעצמי שהנה מחכה לנו לילה ארוך ומלא שינה.
אני לפני שאני נרדמת קורים עוד המון דברים מעכבים, אני צריכה להחליט לאן המאוורר יהיה מכוון, ולבדוק אם הילדים קרים, ולהחליט עם החלון יישאר פתוח וככה עוברת לה איזו רבע חצי שעה, ואז מרפי מגיע, (מכירות את מרפי?) והקטן מתעורר לבקש מים/ציצי. פעם עוד קיבל ציצי בלילה, היום זה נפסק, אז צריך להתמודד גם עם זה....

היום הגדולה כל הזמן התבכיינה תוך כדי שינה. זה הגיע למצב שהערתי אותה וביקשתי שתרדם ותפסיק לחלום את החלום שהיא חולמת....
בשתיים נכנסתי למיטה ובשלוש בערך היא התעוררה לאמר לי שכואבת לה הבטן. עזרתי לה להרדם על הבטן תוך שפשוף הגב, בתקווה שכך יעבור הכאב ואכן, היא נרדמה.
כעבור חצי שעה כשאני סופסוף ישנה היא התעוררה מקיאה! על הכרית על המיטה בכמה מקומות ועל הריצפה בחדר, בשני מקומות בסלון וזהו היא בשירותים. כבר לא מקיאה....
מורידים בגדים מתקלחים ושוטפים גם את הראש - מי יודע איפה הקיא הכל כך מסריח הזה, נגע.
עכשיו - שני ניחושים מי קם מהמיטה וצועק ציצי בבכי ורץ על כל הבית עם שלוליות הקיא?
כן, כן , הקטן - טוניק.
הוא נעמד בפתח המקלחת ומנסה לקלוט מה קורה פה, אני לא יודעת מה לעשות קודם. גומרת לקלח את שלולית, עוטפת אותה במגבת. שוטפת לטוניק את הרגליים. מושיבה אותם בסלון ומתחילה במלאכת שטיפת הריצפה.
להוריד מכנסיים, להביא את הדלי והמגב, למלא מים , לאסוף את הקיא בכל הנקודות, אני בעצמי כמעט מקיאה מהריח..., מביאה חומר לניקוי כללי להתגבר על הריח הנורא, שוטפת ושוטפת, מגיעה למעוז המרכזי - המיטה. אוספת את כל המצעים , מפשיטה את הכרית, שוטפת הכל ידנית במקלחת ומכניסה למכונה, מפעילה מכונה.
עכשיו מה עושים עם המזרון שהתלכלך? מוציאה אותו מן המיטה, מסדרת את המזרון שאני ישנה עליו במקום זה, מסדרת את המיטה לשינה, שוב מצעים כריות והכל, מכניסה את שני הילדים למיטה, נותנת להם מיים, מלבישה את שלולית, מכבה את האור, הולכת לטפל במזרון ובאגם המיים שנוצר במקלחת על הריצפה.
שוטפת את המזרון עם מים ואבקת כביסה.

עכשיו אני פה - יושבת המומה מחוסר שינה ומהחוויה ה"מרנינה", מקשיבה למכונה שסוחטת בשעה ההזויה הזו, מקשיבה למקלדת המתקתקת, מנסה להבין אם הריח שיש באפי זה באמת, או שהוא רק עוד רודף אותי, לא יודעת מה לעשות עם עצמי....
מתה מעייפות.

ברור שרוב האמהות יודעות על מה אני מדברת, אני עצמי כבר עברתי את החוויה הזו כמה וכמה פעמים.
הייתי חייבת להוציא את זה.

והעיקר: תודה שילדתי ישנה, תודה שהיא בריאה, תודה שהכל בשליטה,
כבר תכף האור עולה....

זה היה רק פרק ראשון. אחי תמיד אומר לי:
את לא יודעת שהקאות באות בזוגות? אז אכן כך והכנתי הכל, אבל מה לעשות שהיא הקיאה גם על המיטה (הפעם איפה שיש מגן ניילון) שוב וגם על בגדיה וכל השאר לפחות היה בגיגית שלידה. ושוב הכל חוזר חלילה.
את ההקאה השלישית היא עשתה ממש רק בתוך הגיגית. ישנתי 4 שעות לא רצופות ואז שתתה שתי לגימות תה ושוב.

עכשיו אני מטפלת בכל מפגעי הלילה. הרים של כביסה, בלאגן בבית, רוצה לשטוף שוב ריצפה, המזרון ועוד ועוד.
וחוץ מזה להכיל את המתוקה שלי. ויש עוד ילד לטפל...
אני עייפה ומרחפת בין רחמים עצמיים להודיה וחדווה. מן מצב מוזר כזה.
בזמן האחרון לא הולך לי עם השבתות...
מחכה לשינויים. מאוד מחכה.

לפני שעת שינה. שניהם במיטה, בחדר אור ואני עוד מסדרת כמה דברים אחרונים . שלולית שואלת בכמה היא גדולה מטוניק. אני אומרת לה שרק בשנה ושזה לא הרבה ושזה נהדר כי הם יוכלו להיות ביחד בכל שלבי החיים.
טוב , כמובן היא מכווצת גבות ושואלת מה הם שלבי החיים.
אז אני מסבירה:
עכשיו אתם גדלים נכון? הגוף שלכם כל הזמן מתפתח וצומח. אחר כך אולי תלכו לבית...(אופס אולי לא), אחר כך תלכו לצ...(אופס אולי לא), אחרי זה אולי תלכו ללמוד מקצוע.
מה זה מקצוע?
מקצוע זה משהו שיודעים לעשות טוב: כמו נגר, או ספר (אנחנו עכשיו ב "דודי שמחה"), או אופה, או רופא, או חקלאי, אצטרה... ואז אולי תלכו לטייל בארצות רחוקות ואולי תכירו מישהו ותתחתנו ויוולדו לכם ילדים. ותבואו לבקר אחד את השני (חיוך עולה על פני שניהם) ותבואו ליומולדת של הילדים שלכם (החיוך מתרחב).
ואז טוניק אומר: ואני אלבש חולצה לבד.
(-:

העברתי את זה מהדף שלי. לילה טוב.

קראתי על ארועי הקיא
והקטע הוא שלפני שבוע כשאנחנו היינו בדיוק באותו המצב באמצע הלילה תוך כדי נקיונות הקיא יצא שחשבתי עליך ועל אחותי בבת אחת
וקיוויתי שהוירוס הנוראי הזה לא יפקוד את ביתכם כי איך עושים את כל זה ללא בן זוג?
והקטע המצחיק הוא שבכלל בן הזוג שלי ישן!!

ואז טוניק אומר: ואני אלבש חולצה לבד.
מקסים!!

ואז טוניק אומר: ואני אלבש חולצה לבד
גאון (-:

רק בריאות מותק!
_{אני חברה רעה, לא מתקשרת, לא מבקרת, לא כותבת. אבל חברה}

ואז טוניק אומר: ואני אלבש חולצה לבד.

D-: גדול.

היום נסעתי לפגישה בים, בלי ילדיי היקרים.
היה זמן להקשיב לרדיו בשקט, הייתה תוכנית איכותית באיזו רשת...אולי רשת ב' לא יודעת,
בכל אופן הופיע שיר, שאף פעם לא ממש ממש הקשבתי למילים עד הסוף. זה שיר נורא דרמטי אולי over, אבל לא כותבים ככה היום.
כל כך בוטה במילים כל כך עדינות. כאילו ההבדל בין אישה עירומה לגמרי לבין אישה העוטה שמלה שקופה.
זהו אז תחוו בעצמכן ושאף אחד לא יחשוב שכיוונתי לכוונו את השיר הזה - אין פה שום כוונה מסתורית!
הנה

כן.. באמת לא כותבים ככה היום.
אלכסנדר פן תמיד ידע לעשות עניין מהחיים.. (-:

אתמול היה פה ביקור חטוף של ילדה שכנה, הם שיחקו במיים ולכלכו מאוד מאוד את ה-35 מ"ר. גמרתי אומר לשטוף היום את הבית.
אולי אתם שואלים: איך מנקים את בית כל כך קטן עם שני זאטוטים מלכלכים ומשחקים תדיר?
ובכן, השיטה פשוטה. הם בוחרים טריטוריה (זה בדר"כ המיטה שלנו, שמכוסה במשך היום בכיסוי ומשמשת ביום יום מקום למשחק), מביאים לשם כל מה שהם רוצים והם לא יורדים ממנה עד שאני אומרת.
כמובן שזה מיועד רק לזמן השטיפה.
והנה היום נופל לי אסימון (-:
הם ממש אוהבים את זה. הם כל כך בשמחה נכנסים למגבלה הזו. עבורם זה משחק. עבורם זה פתאום איזה עולם קטן שהם בונים להם. זה גם אומר שהם חייבים להסתדר ביניהם (זה קורה הרבה גם בלי זה) -
בקיצור הנה לי עוד שיעור בחיים. והרי גם אנחנו אוהבים הרבה פעמים לפעול מתוך מגבלה. זה מכניס אותנו למצב של חפירת עומק. זה מוציא מאיתנו יצירתיות.
זה מלמד אותנו להסתדר בתוך המגבלה.

אולי אני צריכה לנקות את הבית יותר P-:

טוב, נשאר לי עוד הר של כלים וגם עוברת היום על כל הדלתות והמשקופים בבית. הכל מתלכלך כל כך מהר...בל נשכח שזהו גן הילדים של ילדי..
יאללה די. הולכת לנקות.

אה, נזכרתי בעוד אנקדוטה נחמדה:
היום בארוחת הבוקר נשמע המקרר כשהוא מפסיק לעבוד.
הם שאלו אותי מה זה? והסברתי להם שמקרר מתחיל ומפסיק לעבוד כל הזמן. הסברתי להם גם על הטרמוסטט.
ואז ביתי שואלת:
למה הוא מפסיק, כי הוא לא רוצה להיות פריזר?

למה הוא מפסיק, כי הוא לא רוצה להיות פריזר?
גדול.

אני אומרת לילדים שנקנה רמקולים למחשב שהתקלקו חודש הבא כי אין לי מספיק כסף לקנות כל כך הרבה בחודש אחד.
הגדולה שואלת: מי גנב לכם את הכסף?

הגדולה שואלת: מי גנב לכם את הכסף?
מי באמת? מי גנב??
את יודעת, תגידי מילה, ואנחנו נביא את החברים שלנו ונראה להם מה זה...

לא ודעת אם מעניין אותך אבל ראיתי עכשו בכיכר השוק משהי שרוצה למסור רמקולים למחשב

חיבוק מפה

^איזה קטע, המרגיעון שהופיע לי בעודי מקלידה: כולנו זקוקים לחיבוק.
לדעתי יש כאן מישהו שקורא את המחשבות ומאיר אותן בצהוב כאן למעלה, שנתחזק בתחושה שהיתה מלכתחילה...^

תודה פלונית, ראיתי גם.

המחשבה שמלחמה מתקיימת בבסיס קיומנו הרבה שנים מטרידה ומדכאת אותי. חיידקים "טובים" בגופנו נלחמים בחיידקים "רעים" . נו, אז איך אפשר לצפות שמלחמות בעולם תיפסקנה?
ממש לאחרונה נפתח לי חלון האופטימיות:
הרי החיידקים הטובים בסופו של דבר מנצחים, אחרת לא היינו מתקיימים.

הכל עובד פה על בסיס של איזון. ללא איזון אין קיום. כך גם לגבי מנצלים ומנוצלים.
אם יופר המאזן בין מנצלים למנוצלים הרי לא יהיה מה לנצל יותר. נראה לי שגם פה אפשר להתעודד. העשירים הגדולים חייבים לשמר את המעמד הבינוני שימשיך לצרוך אחרת, הגדולים לא יוכלו להמשיך להתקיים...
אפשר להמשיך כך כניראה בכל תחום.
יש מקום לאופטימיות.
תודה לאל.

אם ככה את אופטימית אז מפחיד לראות מה יצא לך כשאת פסימית (-:

אוההו העולם הזה מספק מכל כוון חומרים עשירים ו"נהדרים" לתרחישים שקשה גם לי לחשוב עליהם.
אבל מה? זה לא אופטימי מה שאני מעלה פה?
בעיניי זה סופר אופטימי... אני רצינית.
אשמח מאוד מימוש לשמוע דוגמא לאופטימיות כפי שאת רואה אופטימיות, סתם איזו תמונה אוטופית אחת. לכי עם הדמיון @}

טוב, עכשיו בוקר ואני צריכה בעצם לעשות דברים אחרים ולהיות מחוץ לבית בעוד 20 דקות אז אני אזרוק לך את שני הדברים הראשונים שעלו לי בראש ושניהם מתחום הפוליטיקה P-:
כשרבין נבחר לראשות הממשלה לא הייתי בארץ אבל חברה כתבה לי מכאן איזו תחושה נפלאה יש לה שכל הדברים הולכים להיות בסדר שמטפלים בחינוך, בחברה, בעניני השלום.
אני חייתי אז בארה"ב וכמה זמן אחר כך קלינטון נבחר שם לנשיא וגם מזה אני זוכרת תחושות דומות.
טוב זה לא ממש היענות לאתגר אבל זה מה שאני יכולה עכשיו.
אשתדל לשפר להמשך...
שבת שלום יקירה
חיבוק גדול.

לקח לי זמן להבין שביום שני יום העצמאות.
נו, סופסוף הפנמתי. ביום הזיכרון כל היום היינו בבית והיה כבר קשה.. החלטנו לצאת לטיול רגלי. בדרך שמענו את כוונוני הרמקולים לאירועי העצמאות המתוכננים פה בקיבוץ.
הבת שלי שואלת מה זה, אני מסבירה ו...נאלצת להבטיח שנלך. לא בא לי כל כך. מן תחושה של מאמץ שלא בא לי עליו.
שבים הביתה מהטיול מניחים את האופניים. אני אורזת תיק קטן לכל הנדנודים (נייר טואלט, מים ושאר מיני צרכים מיידיים) ויוצאים אל האירוע.

פה בקיבוץ על הדשא הגדול, יוצרים מעגל גדול של נרות בתוך שקיות חומות והקהל יושב סביבו, כך שנפתח מעגל המוני וענק.
הטכס מתחיל בהרמת הדגל מיום הזיכרון ליום העצמאות ואז כמה קטעי הקראה כמה שירים ונגינות.
אני אוהבת את הגישה הלא מקצועית בחגי הקיבוץ. אוהבת ששרות שתי נשים ונשמע בביצוען שהן לא מקצועיות והן לא עושות את זה לשם ההרשמה, אלא למען ההרגשה הטובה, למען קיום תרבות, למען תחושת הביחד, להנעמה. זה לא בשביל מחיאות כפיים ובטח לא למען כסף. אני אוהבת את הקלות שבהם מופיעים בקיבוץ. אין שם מתח של: יואו מה יהיה אם אזייף...אם אשכח.
אוהבת את הקלילות והתמימות שיוצאת משם.

אחרי כמה קטעי ההקראה והשירה, מראים מצגת ומונים את כל המשרתים בצה"ל ובשירות לאומי בקיבוץ ואז מעיפים זיקוקים.
סגרנו שלושתנו אוזניים ונהנו מאוד מן הצבעים והמראות.

במועדון לחבר מוגשות עוגות של כל האופים והאופות - שני שולחנות מלאים בכל עוגה אפשרית וכמובן שתייה חמה. בחדר ממול שולחנות וכיסאות למי שחפץ בישיבה מסודרת. הרוב יושבים בחוץ. (היה מזג אויר מצוין).

אחר כך הייתה הרקדה עם מרקיד. אני, שבשנותי הצעירות כשעסקתי במחול כאמנות, כל כך זלזלתי בעממיות שבריקודי העם - עמדתי משתוממת מכך שאני זוכרת כמעט כל ריקוד שרקדו. (כנערה הייתי בלהקת ריקודי עם והופעתי באוניות של תיירים).
מהון להון מצאתי עצמי רוקדת עם ביתי ריקודים משלנו לצד הרוקדים במעגל ובשלב הבא הצטרפנו לכלל הרוקדים לשניים – שלושה ריקודים (הרגל שלי לא מאפשרת לי לא לקפוץ בכלל ולא לרקוד לאורך זמן).

שוב התמימות, תחושת המעגל, השמחה הפשוטה, שירי ארץ ישראל – יפה! מרגש!

אחר כך אלה שמתעייפים ממשיכים אל הפאב, שם יש קריוקי.
מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד מאוד אוהבת לשיר – הבעיה שזה בקול יותר מידי חזק וילדיי ביקשו ללכת. אז הלכנו.

היה יפה ומשמח ופשוט.

איזה יופי. גמנחנו לראשונה חווינו יום זיכרון - יום עצמאות במושב (עד השנה עוד נסענו לת"א לטקס בצופים ולבמות והשנה נשארנו בבית).
תיארת כל כך נכון.
היה יפה ומשמח ופשוט.
להת' בקרוב. מתגעגעת... @}

כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות
העבר מאחוריה היא צופה אל הבאות

אז איפה אני מול החג הזה.

עם כל הרצון שלי לקולקטיב אחר, לקוסמופוליטיות, לדאגה אמיתית לכלל האנושות, לעזוב את כל הלאומיות, העמים, המלחמות, האנחנו והם.
הרצון הפשוט לחגוג חגים שעוסקים ב: אהבה, אנושיות, טבע, תבונה וכדומה ולא לעסוק בחגים שכל הזמן מראים לנו עד כמה קיומנו יכול להיות רופף אם לא נילחם על חרבנו (איזה דיכאון!)

אני לא שוכחת לרגע שסבא שלי חי למען הקולקטיב וגם אבא שלו (סבא רבא שלי) ואנחנו דור שנולד אל המוכן .
אנחנו יכולים לדבר ולנבור בעצמנו בזכות אלה שחשבו פעם על הקולקטיב ויצרו לנו את הבית הזה. עלוב ככל שיהיה זה הבית שלנו והלוואי שלא נזדקק לו יותר.
בינתיים המציאות לא מאפשרת, אנחנו לא מספיק חכמים כדי להשתחרר ממעגלים חברתיים/תרבותיים.

אז האם אין מקום לשמוח בכך שיש לנו מקום פה בעולם? שמחה מהולה בכל כך הרבה עצב...
גם אם רוצים לעשות תיקון ולהיות אור לגויים , זה יצטרך להגיע באיזו צורה של קולקטיב.
אי אפשר להתחמק ממנו.

קל להוציא את עצמנו מהמעגל הזה, כי זה בזכות זה שהמעגל הזה קיים..איזה קיום היה לנו ללא המדינה הזו? ללא התקבצות חברתית זו או אחרת.

אפילו האתר הזה קיים גם בזכות אנשים שעושים למען הקולקטיב.

צוללת אל תוך העיניים של אביתר בנאי, מתמכרת לקול הפעמונים הזה ובוכה.
על כל הריחות, המראות, הזיכרונות שעולים בי על חוט העצב שנמתח לו לאורך החיים ונכרך סביבנו ברכות כקנוקנות,
על הנשמות התועות שאנחנו, על תחושת ההחמצה אל מול השפע שניתן לנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתו.

מתברר שמשום מה פספסתי את הבלוג הזה מאוקטובר 09.
למזלי, לא כתבת הרבה מאז...

וכרגיל, ממש נהנית לקרוא אותך, וחוזרת להתפלא איך זה שאת לא כותבת יותר.

_על כל הריחות, המראות, הזיכרונות שעולים בי על חוט העצב שנמתח לו לאורך החיים ונכרך סביבנו ברכות כקנוקנות,
על הנשמות התועות שאנחנו, על תחושת ההחמצה אל מול השפע שניתן לנו ואנחנו לא יודעים מה לעשות איתו._

איזו כתיבה יפה.
ואיך אני מזדהה עם התחושות שתיארת פה !

דרך אגב, נדמה לי שאני זוכרת שבזמנו רצית לעבור לחינוך ביתי והיו לך חששות כלכליים, או משהו כזה.
או אולי להפך, אולי הייתם בחינוך ביתי, וחששת שלא תוכלי להמשיך?

עכשיו נשמע שאתם בחינוך ביתי, ונהדר לכם.
אז מעניין אותי מה היה התהליך? ואם עכשיו דברים התיישבו לכם טוב?

אהבת תודה רבה על הביקור והמחמאות השופעות.
לגבי קצב הכתיבה:
אני בת אדם שיש לה כמעט תמיד מה להגיד. הרבה מחשבות רצות במרוצת הימים, אבל קצב הכתיבה אכן מאוד איטי ויש כמה סיבות מקלות P-:
אני אמא במשרה מלאה.
אני משוטטת הרבה בדפים שעוסקים בנושאים כלליים ובדיונים.
אני חוששת מחשיפה.

מה שמחבר אותי לשאלתך האחרונה. עליה אענה לך במייל (-:

היכונו, קיטורים:

לא יודעת, לא מצליחה להיות זכוכה ואדישה כלפי מה שקורה פה בארץ. אני יודעת, זה לא המקום לדיבורים פוליטיים ופה באתר, הרוב עוסק בקטן ובאישי שלו וכל מה שקשור לכלל פחות מעניין ובטח יש לזה מליון סיבות, בינהן התחושה או ההבנה שאין מה לעשות ואין איך להשפיע...
אני לא מצליחה להישאר אדישה והיום אני בעיקר חמוצה על הויברציה שנוצרת פה לאורך השנים עם הערבים.
לידי כאמור בונים בית. מסתובבים פה המון פועלים כל יום. כל תקופה הם מתחלפים בהתאם לסוג העבודה שעושים.
אפשר לאמר באופן גורף ( הבניה פה כבר לאורך שנה ויש נסיון מצטבר),שהצעירים לא מרימים את הראש לאמר שלום או חס וחלילה להצליב מבטים. יש בהם כעס גלוי שמתגלם ביומיום וזה ממש ניכר בהתנהגותם. לעומתם המבוגרים, מברכים לשלום, שואלים שאלות ונכנסים לדיונים פוליטיים.

מעבר לכך הם חונים את מכוניותיהם ממש מול ביתי. בסוף יום עבודה הם מרוקנים את כל הג'יפה מהאוטו ממש מול הבית שלי (קופסאות סיגריות, עטיפות ממתקים של הילדים, בקבוקי פלסטיק, נייר טואלט ועוד ועוד) על הריצפה - מזכרת יפה ותוספת ברוכה לנוף הפצוע והמכוער גם ככה שיש לי מול הבית היום.
הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שזה המנטליות שלהם ואין לי מה להתרגש אבל איכשהו זה מרגיש לי יותר מזה. יש פה משהו הפגנתי. הרי הם יודעים שזה ממש מול האף שלי. אצלם בתוך הבית בטוח נקי. יש אישה שממרקת את הבית כל היום...
אחת לכמה זמן אני יוצאת עם ניילון גדול ואוספת את כל הבלאגן שהם משאירים פה(לפעמים אל מול עינהם), בלי לאמר מילה אני זורקת לפח וזהו. לא רוצה עימותים . לא רוצה לצאת משפילה או מתנשאת וכולי.
היום נשבר שיא, כאשר כלב השאיר ערמת קקי על ערמת החצץ שמול ביתי. הם לקחו מערמת החצץ ואת הקקי דרדרו ממש אל תוך השביל הפרטי לפני הדלת שלי. (תאמינו לי שהיו הרבה אופציות אחרות). וואי! לא יכולתי להתאפק ויצאתי ושאלתי אותו למה הקקה בפתח הבית שלי? שאלתי אותו אם הוא לקח חצץ? ענה שכן. שאלתי אז מה עשית עם הקקי? ענה שהוא לא זוכר...
וככה אחר כך לשמוע על תרחישים של מלחמה עתידית עם חיזבאללה שמתחמש בטילים ארוכי טווח ומדוייקים.
העניין הערבי הוא עניין אצלי לאורך כל החיים. זה ממש מדכא אותי!!!
וכשהבת שלי מדברת איתי מתוך שמחת החיים הפשוטה ואני מדמיינת כל מיני דברים בראש - אוף!!
גם ככה החיים הם מאבק אינסופי, מי צריך את כל התוספות האלה?
ואפשר אולי להבין אותי כשאני אומרת שהחגים היהודיים מדכאים אותי למרות שהם כאילו משמחים, שהרי גברנו עליהם והם באו להורגנו (וואו איזו שמחה) והרי בכל דור בדור עומדים עלינו.. פשוט בא לרקוד הורה.
ומה יהיה פה בשנים הבאות?
ולאיזה מצב אני מגדלת פה ילדים?
ומתי כל זה ייגמר?
יגמר בכלל?
)-:

שליחה על ידי מי_מה* » 06 מאי 2010, 23:04

קוראת. משתתפת איתך בדאגה ובהתבאסות ובטח הייתי כותבת בדיוק איך משתתפת אלמלא הגיעה הבטריה שלי אל סופה...

גם אני משתתפת איתך בדאגה ובהתבאסות.
במשך חיי עשיתי מעט כדי לשנות, לפעמים עדיין עושה.
תמיד זה מעט, מעט מדי, טיפה בים.
המעט שעשיתי עזר לי להרגיש טוב יותר, אך כאמור זו טיפה בים והרוח סוחפת לכיוון לא טוב.
מעניינת האבחנה הזו בין הצעירים והמבוגרים. אני תמיד עושה את ההבחנה שאנשים בני 30 היו ילדים באינתיפאדה הראשונה שאז חלה ההפרדה הגדולה עם השטחים, ובעצם כבר עשור מאז האינתיפאדה השניה שבה הצעירים בתוך המדינה היו ילדים/נוער ואלה אירועים שמאד החמירו את הרגשות שלהם כלפי המדינה ואירועים שמאד העמיקו את חוסר האמון והקרע.
הדרך היחידה היא לשבת ולדבר. לא בטוח שעם פועלי בניין דווקא (אם כי זה הכי נגיש) אבל יש לי הרבה פעמים תחושה שרק בצד שלהם רוצים לדבר, תמצאי הרבה פחות יהודים בשיחות/פגישות שלום למיניהן והכי גרוע במפגשים של נוער, הסקרנות להכיר ולדבר היא רק מאצלם אם בכלל.

אבל יש לי הרבה פעמים תחושה שרק בצד שלהם רוצים לדבר,
וואלה??
מעבר לכך שקצת קשה לי עם האילוץ של פגישות שלום. אין משהו יותר טבעי?
בכל מקרה אצלי לפחות זו צריכה להיות נקבה.
עם הגברים יש לי בעיה. התפיסה שלהם את האישה לא מאפשרת לי להזמין אותם לקפה . אצלם כמדומני זה מיד יתפרש לדברים בינו לבינה.
את הנקבה הזו די קשה לפגוש סתם ככה. אנחנו מאוד מופרדים בצורת חיינו...
גם הגישה קצת מפחידה אותי.
שהאח שלה לא יבוא פתאום להרביץ לי או גרוע מזה, כי אני מדרדרת את אחותו וכאלה.

אצלי לפחות זו צריכה להיות נקבה.
ת'צ'מעי... הצטרפתי בזמנו לקבוצת page]נשים מצלמות id[/po]=9.
הן עושות פעם בכמה זמן, מפגשים עם ערביות. יש וידאו מצורף לדף בנושא.
התגובות הן טובות. אולי יעניין אותך?

יש הרבה מפגשים של נשים עם נשים.
יש כל מיני קבוצות, סביב פוליטיקה וסביב אמנות, סביב מלאכות מסורתיות ועוד.
צריך רק לפתוח עיניים ואוזניים ולהיות ערה לזה.
וכן, הם באים עם הרבה יותר רצון למפגש כשמדובר במפגשים, הם הרבה יותר ערים לצורך הקיומי למפגש. לבתי ספר וגני מעורבים תמיד יירשמו יותר ערבים או לפחות אלה שיבואו יהיו מבתים הרבה יותר מעורבים ונוקטי עמדה בענייני דיאלוג. כמובן שזו הכללה אבל כן, רק לא מזמן קראתי על איזה פרוייקט משותף שרצו לעשות לנוער בנצרת ושילדים יהודים פשוט לא הגיעו. מניסיון שלי עם נוער במפגשים שהנחיתי בעבר הדי רחוק, הנוער היהודי התנשא ועשה טובה שהוא מוכן להיפגש.
בקשר לנשים, את באה עם המון סטיגמות. רבות רבות רבות מהן לומדות במכללות ובאוניברסיטאות ואף אחד לא מרביץ להן, יש שם נשים משכילות ודעתניות לפחות כמוך ויותר מזה, ברור שיש את הנבערות בכפר שקשה לך לדבר איתן, אבל אני גם לא רואה אותך מסתובבת עם קווקזית ממגדל העמק. יש שם אחוזים של נשים משכילות יותר מאשר גברים, ואם את באמת רוצה להכיר כמה מקרוב תבקשי פעם מאמא שלי שתיקח אותך לסיבוב אצל נשים באום אל פאחם או שפרעם או חיפה.

קן לה, תודה על הקישור עוד לא התעמקתי, אם כי שתיים שם אני מזהה..
רוקדת וגם קן לציפור, אני מתבאסת ממפגשים מאורגנים ומלאכותיים כאלה.
רוצה שזה יקרה ככה מהחיים. הייתי רוצה גם שלא ארגיש שהפערים גדולים מכדי ליצור קשר..
אני רוצה יותר מדי אה?

רוצה שזה יקרה ככה מהחיים
מצחיקה שכמוך. את חיה במדינה שעושה הכל כדי להפריד ואת רוצה שזה יקרה ככה מהחיים. נו, באמת. אז לכי ללמוד באוניברסיטה. והאם שם תראי אותן והן לא יהיו לך שקופות? אני בספק.

אז זהו, שבתקופת לימודי האקדמיים, אכן פגשתי לראשונה ערבים (כמה עצוב...) והמפגש לא היה טוב.
לא הייתה שם תקשורת טובה, הבנות לא היו כאלה שבא לי בכלל לנהל איתן שיחה (ותסכימו איתי שהיותן ערביות זה לא סיבה מספיקה) והיה מי שכן ניהלתי עמו דיונים פוליטיים בעיקר, שם גיליתי לתדהמתי שמה שחשבתי שהם חושבים, הם ממש לא חושבים וגם שם זה לה יכל להתפתח.
השתתפתי גם באיזה פרוייקט ערבי-יהודי אבל אני מוותרת על הפרטים מפני שזה יכול לחשוף אותי.

אני לא יודעת, אני אשתדל לעשות את שאני יכולה לעשות בתחום ואקווה שיום אחד יקרה נס - אולי צריך יותר מזה - פעולה.

ואם אנחנו בעיניינים פוליטיים.

שלי יחימוביץ מבקשת מתומכיה להתפקד למפלגת העבודה. אני מצרפת פה קובץ שדרכו ניתן ליצור קשר ולהתפקד למפלגת העבודה, כדי שניתן יהיה להצביע לה.
אני לא מצביעה עבודה, אבל בשביל להצביע לשלי אני בהחלט אתפקד - נדמה לי שזה עולה 50 ש"ח להתפקד -
מדובר בשלי יחימוביץ, זו שעושה המון המון המון ומגיע לה הרבה מאוד הערכה, תודה ו...הצבעות.
תצביעו לה זה באמת חשוב, אם אין לכם כוח לקרוא את כל הפוסט תקראו רק את הפיסקה האחרונה:

http://www.shelly.org.il/node/3608

כבר שבוע שקטני (בן 4 ורבע) אינו יונק.
איך זה קורה בעצם?
פחות או יותר כמו שזה קרה עם הגדולה. אני מכריזה על זה מליון פעם ולא עומדת בזה. דוחה ודוחה. יום אחד קמה בבוקר, מדברת עם קטני שמפסיקים, הוא מהנהן תוך כדי ציצי בפה (הוא יכול להנהנן עד מחר, הרי הציצי בפה...) ולא קורה דבר.
ואז מגיע בוקר שבו אני מכריזה על יום שמתחילים, ובאמת מגיע היום ואני אומרת שאין ציצי והוא בוכה עד לב השמיים ועושה פרצוף כזה מסכן שאני לא עומדת בזה ונותנת ציצי. (היו עוד שתי פעמים כאלה אולי לפני כן, פחות החלטיים יש לציין) .
כל הגמגומים האלה שלי מהווים הכנה נפשית גם לו וגם לי. מעין חזרה גנרלית להופעה האמיתית.
והנה מגיע יום ראשון המוכרז והוא בוכה, אני דואגת לא להיות לידו במיטה והולכת להתקלח, הוא בוכה נורא , אני נקרעת מבפנים, הבוקר הזה נגמר בחיבוקים והמון מגע, הצעות ארוחת בוקר מכל הבא ליד ובכל וורסיה מבוקשת. העיניים שלו נפוחות וניכר שעבר עליו משהו.
למחרת כבר מבקש בעקשנות ומנג'ס, אך לא בוכה. מן היום השני ואילך, אני דואגת להיות לידו בהתעוררות, לא לתת לו לגעת בציצי, אבל אני משקיעה את נשמתי בללטף לו את הראש, לעשות לו נעים בגב וכל בקשה שמגיעה מכוונו שהיא לא ציצי.
בכל בוקר זה יותר קל ומרגיש יותר טבעי לשנינו שאנחנו כבר לא מתחברים אוטומטית - ברגע שנפתחות העיניים.
היום אפילו נתתי לו לגעת בציצי.
עוד שבוע הוא יהיה גמול סופית לדעתי.
זהו . תקופה של חמש וחצי שנות הנקה הסתיימה לה.
למי ששואלת את עצמה לגבי גודש וכאלה, אז הינקתי כבר רק פעמיים ביום (אני "עזרתי" לזה להיות רק פעמיים), לאורך תקופה די ארוכה כך שאין לי הרבה חלב. אני קצת מרגישה את הצינוריות של החלב ואיזו מלאות, אבל זה ממש רחוק מלהיות מלאות של הנקה מלאה.
יש בי איזה עצב דק. בכל זאת תקופה שהסתיימה וזה מסמל עבורי לא מעט.

יש בי איזה עצב דק. בכל זאת תקופה שהסתיימה וזה מסמל עבורי לא מעט.
מ...מ...מ... מזדהה

שליחה על ידי אחת* » 19 יוני 2010, 20:53

הי,
אולי כתבת באיזה מקום על גמילת לילה שעשיתם?
אם כן אשמח לקרוא. תודה

מזל טוב על הגמילה.
שמעתי שבדרך כלל אין גודש בקטעים האלה, אצלי היה משהו מטורף, למרות שהנקתי רק פעמיים ביום כבר תקופה ולמרות שהיא היתה כבר בת 3 ואכלה וכו'.
זה סופה של תקופה, רגשות מעורבים, סוג של פרידה וגדילה. זה יאפשר דברים אחרים ביניכם, כשדלת נסגרת, נפתחות אחרות.

מזל טוב בותק @}

באתי לבדוק אולי שוב פספסתי. אבל אני רואה שבאמת לא כתבת לאחרונה.

אז רק שתדעי שיש כאן מי שמחכה לקרוא אותך עוד...

<אהבת עולם>

אהלן אהבת.
תודה רבה מאוד מאוד על החום שאת מפיצה פה כל הזמן @} (-:

היום קצת לפני השינה ילדתי המתוקה שואלת איך אנחנו מזיזים את העיניים.
טוב זו שאלה יפה, אבל כל אמא תעיד, שזה לא בדיוק העיתוי לשאול שאלות כאלה. אני מתגברת על חוסר הרצון לענות ועונה לה במן אנפוף של סובלת כנועה, שהעיניים זזות כי הן מחוברות לשריר והן זזות ממש כפי שהידיים והרגליים זזות.
יש איזה שקט של הפנמת התשובה שלי ולא רק היא מפנימה, גם אני.
פתאום עולה בי ההכרה שאם היא הייתה ממשיכה לשאול היא הייתה הרי שואלת, אבל איך אנחנו מזיזים את השרירים. וואו! כוח רצון יכול להזיז שריר. אתם באמת מפנימים את העובדה הזו??
כוח הרצון מזיז שריר!
ובכן, מה הוא לא יכול להזיז?
זה לא סתם משפט: אין דבר העומד בפני הרצון.
וכשמסתכלים על זה ביומיום יש מלא מלא דברים שממש זזים על ידי כוח הרצון שלנו, זה הכל.
נס נס נס.

נס נס נס.
אכן כך. כמה דברים חכמים אפשר ללמוד דרך הגוף הגאוני שלנו @}

נס נס נס.
לגמרי.

לפני כמה ימים ילדתי המתוקה והלא מספיק גדולה שאלה אותי למה אנחנו צריכים להתלבש.
ממש לא ידעתי מה לענות ואמרתי לה שכשהיא תגדל אני אסביר לה.
אני יודעת שזו תשובה גרועה, אבל לא הייתי מוכנה לשאלה ואין לי עליה תשובה כנה ומתאימה לגילה.
יש רעיונות?

היא בת 6

אני חושבת שאפשר להתחיל מהאבולוציה ואבדן הפרווה שמגנה מקור ומבודדת מחום.
אם את חושבת שהיא תבין, אפשר להמשיך ולהסביר את עניין התפתחות הבושה והצניעות והמוסר (טוב, בעיני לבוש לא קשור למוסר)
והנה שני קישורים -
http://www.hashahar.com/[po]web articles list[/po].php?category id=141

http://www.mkm-haifa.co.il/schools/yavn ... levosh.htm

(ועכשיו, בעקבות השאלה של בתך, אני מנסה להבין למה אני מתלבשת...)

צניעות ופרטיות,הגנה מפני חום וקור....
(מופיע לי-הסבר פנים על פני הסתר פנים:))
למה בעצם אין לך תשובה עבורה?

הי יקרה. קודם כל, מקווה ששלומכם טוב. ובקשר לשאלתך - ההסבר שאני נתתי היה שככה מקובל בחברה שלנו. מזה הגענו לשיחה נהדרת על מוסכמות חברתיות (כולל אכילה בסכו"ם, המבנה המשפחתי המקובל, הליכה לגן/בי"ס, צבעים של בנים/בנות, חוגים לבנות/בנים ועוד....), על המשמעות של להיות חריג מבחירה (בחירה שאינה קלה ולא פעם משלמים עליה אך גם נותנת לך הרבה כוח וחופש) ועל להיות חריג שלא מבחירה (למשל ילד אתיופי שיש אצלנו במושב, בת דודה שלי שהיא נכה ועיוורת ולא פעם נוכחותה מביכה את ילדיי, קרובי משפחה רחוקים בגילם שהם מכירים והתא המשפחתי שלהם בנוי משתי אמהות), על מתי החריגות הופכת לפגיעה בכלל (ללכת ערום ברחוב למשל נחשב פגיעה) ואז יש להמנע ממנה ומתי היא עניין פרטי שלך (ללכת יחף ועם בגדים קצרים בחורף ושכולם יקפצו, להיות בחינוך ביתי למרות כל ההערות, להיות בת יחידה בחוג ג'ודו). דיברנו על זה שבכל חברה יש מוסכמות שונות (של לבוש, אוכל כללי נימוס וכו'..). בקיצור - למדנו מהשאלה הזו המון. נראה לי שבעיקר אני, שלמדתי שילדיי, למרות היותם חריגים מעצם חייהם בחנ"ב, נוטים גם הם להרגיש טוב יותר בסביבה הומוגנית. הכללים והמוסכמות, מסתבר, חשובים בעיניהם מאוד מאוד וקשה להם עם חריגות. היה מרתק.

שלום לך @}

כל מילה של שירי.
כשחם אני מרשה להסתובב ערומים בבית.
לשאלה למה מתלבשים בחוץ גם כשחם נורא, או למה אני לובשת חזיה גם אם בא לי להוריד, אני מסבירה שזה מביך אנשים אחרים (בעיקר) לראות אותנו ערומים, ואנחנו מתחשבים בהם. בהנחה כמובן שאותם זה לא מביך להסתובב ערומים בחוץ, והם רוצים.
אני גם מספרת להם שיש מקומות שאנשים מגיעים לשם בהבנה שכולם ערומים (נודיסטים מה שנקרא בלשון עממית...) ומסבירה להם ששם זה שונה.
גם לנו יש שיחות מרתקות על זה.

ככל שהם גדלים הם יותר נתקלים בפער בין מה שהם רוצים לבין מה שמתחשב באחרים, ושווה להכיר בכך, אם כי אני לא אוהבת להציג דברים כאלה כאמיתות מוחלטות. זה לא ערך מוחלט להתלבש, אלא מוסכמה של זמן ומקום.

תודה רבה על כל התשובות החכמות. אצחצח גרון ואתחיל בשיחה (-:
שירי

צחצוח נעים מותק
ו

גם ממני.
ננסה להתטלפן מחר?

אני חושבת שאפשר להתחיל מהאבולוציה ואבדן הפרווה שמגנה מקור ומבודדת מחום
כשביתי שאלה (בגיל ארבע וחצי) התחלנו מזה. עזר שהיה "היו היה" בסביבה. השאלה עלתה ברמת העיקרון, אף אחד לא ביקש ממנה להתלבש באופן צפציפי. מאוחר יותר כשעלתה השאלה ברמה הצפציפית יותר הורחבה היריעה לתחום האיברים הפרטיים ושמירתם ככאלה במקומות מסויימים.
יש לנו המון שיחות על כך כי היא ואחיה מסתובבים הרבה עירומים בבית וגם בסביבה הקרובה ואילו אנחנו ההורים מסתובבים לבושים, אבא לפעמים רק בתחתונים אבל אני (מאז שאנחנו גרים בקיבוץ ואין שער וגדר סביב הבית) אפילו בבית לבושה לכל הפחות במכנסיים קצרים וגופיה.
בתחושה שלי, היא מבינה היטב את ההבדלים ואפשר לנהל איתה שיחות פילוסופיות אמיתיות. נסי ותהני.

רוצה להגיב:
שירי,זה רעיון מצויין לדבר על מוסכמות כי היא יכולה די לקבל את זה כמו שזה. נכון שהיא גם מקבלת למשל את הבושה שלי מפני אנשים (תא מדידה בחנות - לא אחת היא שאלה למה אני סוגרת את הוילון), אבל לגעת בנושא המוסר, משיכה מינית ותמימות- נראה לי מוקדם מידי.

הדס - האמת, שלא חשבתי על כך שזה גם מבודד מחום ובעיקר מקרני השמש. כמובן שעדיין יכולה לעלות התהיה אם כך למה אנחנו לבושים גם כשאנחנו בתוך הבית וכולי.
טוב, ללא ספק יש לי ממה להתחיל ואם תהיינה התפתחויות מעניינות אשמח לשתף.

היום היא שאלה אותי למה יש לכלוך באוזניים.
עניתי שזה לא לכלכוך אלא זה חומר טוב שמשמן את האוזן ושומר עליה, אז היא שואלת: מה, יש לה ציר? (לאוזן) (-:

אז היא שואלת: מה, יש לה ציר? (לאוזן)

איזו ילדה חכמה.
ואיזה שאלות מעמיקות. מורגש שבאו ממחשבה וגם מעוררות מחשבה.

**********

אני דווקא לא מקבלת את התאוריות שאומרות שהחומר שבאוזן צריך להישאר שם, וכן חושבת שזה לכלוך ושרצוי לנקות את זה. כמו החומר שמצטבר על העיניים כשישנים - ולא נשארים איתו. זה די מגעיל אותי לראות אוזניים עם 'צהוב'. פיכס.
(וגם אם זה אכן חיוני - זה עדיין פיכס).

בעניין עירום, את מוזמנת לראות את ההודעה שכתבתי היום בדף גבולות האינטימיות בין ילדים והורים.
(נראה לי יהיה קצת קיצוני מדי בשבילך

).

ואני רק מתמוגגת מזה שאת כותבת בבלוג ומהילדה המתוקה שלך. באמת כבר צריך להיפגש.

אבל לגעת בנושא המוסר, משיכה מינית ותמימות- נראה לי מוקדם מידי.
עקרונית, אני חושבת שאם ילד בוגר דיו לנסח את השאלה, הוא גם בוגר מספיק להתמודד עם התשובה. העניין הוא, שלא תמיד התשובה המתאימה והנכונה בעיניינו היא גם המתאימה והנכונה בעינייו או בשבילו. וזה בסדר גמור. בשביל זה יש משפטים כמו "זו שאלה נהדרת. למה את חושבת ש...."אני מסרבת בתוקף להיות מקור המידע היחיד של הילדים שלי (כאילו שאני יכולה). יותר מידיי אחריות. לא רוצה!!!

מעניין עד לאיזה עומק הגיעה רמת העניין שלה, שמחה שתעדכני (:

אהבת יא מצחיקה, אנחנו מנקים אוזניים רק במקום החיצוני היכן שרואים, כדי למנוע תחושת פיכס מן הסביבה וגם סביר להניח שכשזה מגיע לפיתחה של האוזן זה צריך כבר לצאת החוצה, כמו בעיניים.
מימה

נארגן איזו פגישה מקווה שבעתיד הלא רחוק.
שירי שמחה לשמוע ושמחה שאת כותבת, אם יש עוד - תמשיכי.
והדס בינתיים השיחה נקטעה ב "כשתגדלי תביני" וכניראה אחזיר אותה לשולחן הדיונים, כי מרגישה לא נוח עם זה שהשארתי אותה ללא מענה נורמלי. אשתף בשמחה כשיהיה במה.
שבוע טוב לכולן

אני חושבת שאם ילד בוגר דיו לנסח את השאלה, הוא גם בוגר מספיק להתמודד עם התשובה העניין הוא, שלא תמיד התשובה המתאימה והנכונה בעיניינו היא גם המתאימה והנכונה בעינייו או בשבילו
בדיוק. וגם לפעמים הנוסח שיוצא להם, הוא לא בדיוק ממקום בוגר כמו שנשמע לנו.
אבל את אמא שלה ויודעת מה מתאים לה לשמוע ומה לא. וגם, אין כמו אמהות לניסוי ותהייה/טעיה, לא?

אשתף בשמחה כשיהיה במה. מחכה

האמת היא שבחורף קר מידי להיות ערום, ובקיץ השמש שורפת מידי בשביל שאלא נכסה את עצמינו במשהו...

נו, הזכרתי לה את שאלתה בנושא . דיברנו על הפרווה של החיות ועל הצורך שלנו להתכסות בחורף וגם בקיץ. כמו כן דיברתי איתה על מוסכמות.
זה התקבל בברכה וללא שאלות נוספות לעת עתה.
שוב תודה לכל המשתפות @}

http://www.youtube.com/watch?v=-ICGQXTBfEk

כן. הוא עושה לי את זה. (-:

כן. הוא עושה לי את זה.
גם לי! גם לי!

וואלה?
או! יש מי שיבין אותי (-:

אז הנה עוד אחד שלו וכמה דברים לפני הקישור.
כן, השיר הזה שמאלצי להחריד, אבל אם יורדים רגע מהציניות והביקורתיות - הוא נושך בעצבותו.
כן, הראל סקעת גם ככה לא צריך להתאמץ בכוון השמאלץ וזה מקצין את המצב, אבל-
כשהאויר יוצא לו מהפה אני ממש יכולה להרגיש את הטמפרטורה. זה לא קורה לי עם כל זמר...
ואלה שלא אוהבות אותו, לא יתווכחו איתי על זה שהוא מקצוען P-:

קבלו:
http://www.youtube.com/watch?v=KmaW5vNC ... re=related

הוא נושך בעצבותו
לגמרי....