אגם בלי חיתולים

שליחה על ידי רקפת* » 22 יולי 2004, 22:17

שלום לכולכם. רציתי לשתף אתכם קצת במה שעובר עלי בימים האחרונים. אני כבר קוראת באתר הזה מספר חודשים ולקח לי המון זמן לנסות ולהוריד את החיתול לגמרי. בהתחלה, הרעיון כולו היה נשמע לי מוזר ומיותר. פרט לכך, לא חשבתי שיהיה לי כח "לרדוף" כל היום אחרי הפיפי של אגם. אבל כנראה שהרעיונות האלו חלחלו אלי, כי היום, כל היום , הוא היה ללא חיתול. אגם שלי כבר בן 8 וחצי חודשים, ואני יודעת שזה לא זמן משהו להתחיל. פשוט ההתחלה היתה קשה. כבר חודשים אני מורידה לו מדי פעם ביום את החיתול לכמה שעות, אבל תמיד זה היה מלווה בשלוליות פיפי בכל הבית. לפני כחודש התחיל להיות ממש חם פה אצלנו, ובגלל העדר מאוורר בחדר שינה נתתי לו לישון ללא חיתול בלילה. אפילו ששמתי מגבות וחיתולי בד, בבוקר הכל היה רטוב. חייבת לציין שבן זוגי המדהים לא אמר מילה, גם כשנאלץ לישון על שלוליות פיפי, או להחליף סדין באמצע הלילה. בכל אופן, אחרי כמה זמן הבנתי שאת הפיפי הוא עושה איך שהוא מתעורר (עוד לפני שאני מתעוררת). אז בשבועיים האחרונים כל בוקר הייתי מוציאה אותו החוצה מיד איך שהוא קם והוא היה משקה את הדשא. הוא היה מסתכל בפליאה על הזרם והייתי אומרת לו בהתלהבות "פיפי, פיפי". לפני כשבוע קניתי לו סיר. בהתחלה הוא לא הבין את הקשר, אבל אחרי כמה פעמים הוא הבין את הענין ושיתף פעולה בצורה מדהימה! כשהוא מתעורר זה לא נראה לי ענין גדול שהוא עושה בסיר כי זה ברור שהוא צריך, אבל אני כל כך מתלהבת כאשר אני מזהה שהוא צריך פיפי בשעה שהוא ער, לוקחת אותו לסיר והוא עושה. לפעמים אני לוקחת אותו והוא לא צריך ונראה לי שהוא מנסה לעשות בכל זאת (וכלום לא יוצא). בכל אופן, עד היום בצהריים הלך ממש ממש טוב, כמעט בלי פספוסים, ועם המון שיתוף פעולה מצידו, ופתאום, הוא לא רוצה לעשות יותר בסיר. אני רואה שהוא צריך פיפי (אני לא מזהה "עיניים של פיפי" אבל שמה לב שהבולבול שלו טיפה גדל כשהוא צריך) ולוקחת אותו לסיר והוא מתחיל לבכות ולהתקפל , ומיד אחר כך עושה פיפי על הרצפה (עד עכשיו הייתי מעמידה אותו מול הסיר, תומכת אותו ביד אחת וביד השניה מטה את הסיר). אז ניסיתי לקחת אותו מעל הכיור והוא גם בוכה. אני חוששת שאולי נמאס לו, אולי זה מלחיץ אותו, אולי יותר מדי פעמים לקחתי אותו לסיר כשהוא לא היה צריך והוא התחיל להרגיש איזו שהיא כפייה. סוף סוף הוא נרדם. מחכה לבוקר לראות את יש שינוי לטובה ביחס שלו אל הסיר. מה אתם חושבים? מה לעשות? אני מקווה שאני לא לוחצת עליו עם המרדף הזה אחר הסיר כל היום. פשוט נראה לי שמבחינתו הכי טוב לעשות פיפי איפה שהא נמצא, לא משנה מתי ואיך. גם כשהחיתולים שלו רטובים ומלאים לא נראה לי שזה מפריע לו אז למה בעצם אני עושה את זה? אני קראתי כבר את רשימת הסיבות - אקולוגיה, שליטה על סוגרים, תקשורת, מענה לאותות של התינוק. אבל אולי זה כבר מאוחר מדי עם אגם? הרי אותות הוא לא מראה בכלל, לא מפריע לו לעשות איפה שהוא, ואנחנו מתקשרים גם בהרבה צורות אחרות, ואם אני אפעיל עליו בטעות לחץ, אז זה לא שווה את זה. מה אתם חושבים?

איזה יופי! כל הכבוד!

האם זה דף בלוג?

אני אענה/אהרהר אתך, כשיהיה לי כח לנסח, ב-בלוג הקטנה בלי _חיתולים.

אין לי תשובות בשבילך (שלי יותר קטנה ועוד לא עושה בסיר, רק מעל הכיור), אבל אני מחזקת את ידייך. לא נראה לי שזה מאוחר מדי, אולי אתם צריכים פשוט זמן ללמוד את זה יחד. כששלי בוכה מעל הכיור אני מוותרת לה לכמה שעות, ושמה לה חיתול רב פעמי, ואחר כך מנסה שוב.

שליחה על ידי רקפת* » 23 יולי 2004, 22:03

קראתי את הבלוג שלך, גילה, והבנתי שסרבנות סיר זה ענין נפוץ. בן זוגי טוען שאגם מביע עצמאות. אולי כועס שלא מבינים אותו, אולי משהו אחר. כמו כן, גם אני, הרגשתי שכדאי לתת לו הפסקה מהענין שלא יפתח התנגדות נחרצת יותר, אז היום, רב היום היה בלי חיתול אבל פרט לכמה פעמים בודדות שהצעתי לו את הסיר ונענתי בשלילה, נתתי לו לפשפש על הרצפה בחופשיות. הוא מאד נהנה מהשלוליות שנוצרות ומיד מתחיל לשחק בהן. שלשום כשפספסתי קקי באתי כעבור דקה ומצאתי אותו מרוח כולו, כולל הקיר:-)
ביום האחרון נראה לי שהוא משהה את הפיפי של אחרי התעוררות . הוא מתאפק רק כדי שלא לעשות כשאני מציעה? אולי התנוחה לא נוחה לו? עד עכשיו עשה פיפי בעמידה. ניסיתי להחזיק אותו במעין ערסול אבל זה גם לא עובד. ליזה, בת כמה הקטנה שלך? האם אחרי כמה שעות של ויתור היא חוזרת לשתף פעולה?

שליחה על ידי רקפת* » 23 יולי 2004, 22:04

וכן, כנראה שזה בלוג.

הבת שלי בת שבעה חודשים (כמעט), וכן, אחרי כמה שעות של ויתור היא חוזרת לשתף פעולה.
יש לנו ימים טובים יותר וטובים פחות מבחינת שיתוף הפעולה, וגם שעות מסוימות ביום טובות יותר ופחות. שמתי לב שכשהיא עייפה היא מסרבת בתוקף, וכשהיא רגועה זה בכייף.

שליחה על ידי רקפת* » 26 יולי 2004, 21:03

היום היו לנו לא מעט הצלחות. לא משנה כמה פספוסים יש, פיפי אחד בסיר ואני כל כך גאה. מענין מה עובר לו בראש, משהו כמו "אה, רעיון טוב, אולי באמת אני אעשה פיפי" או לפעמים "פיפי? עכשיו? טוב, אני אנסה". אני גם חושבת שאגם עייף פחות משתף פעולה.
בימים האחרונים כדי שלא תחזור סרבנות הפשפושים, אני לוקחת את כל הענין ממש בקלות. כשנראה לי שהוא צריך אני לרב מוציאה אותו לעשות פיפי על הדשא (הרבה יותר כיף) למרות שיותר נוח לי שיתרגל לסיר, כי הרי הסיר יכול ללכת אתנו לכל מקום והחצר לא. בכל זאת, נראה לי שהוא התרגל לעשות בלא מעט מקומות, בכיור, בסיר, באמבטיה, מספיק ששמים אותו בתנוחת פיפי ומפשפשים. ביציאות מהבית אנחנו עם חיתול. לא נעים לי שיעשה שלוליות בסופר או על שטיח של מארחים. אצל ההורים שלי כן השארתי אותו ערום ואמא שלי חזרה ובקשה שאלביש אותו. היא טענה שהוא יתלכלך אבל ברור לי שזאת לא הסיבה (הבית שלה מבריק). נראה לי שיש לה פשוט בעיה לראות את איברי המין שלו. הוא משחק עם הבולבול שלו ואולי זה מביך אותה.
עמרי (בן-זוגי) משתף פעולה לחלוטין. הוא מזהה כמוני מתי אגם צריך ולוקח אותו לפשפוש. איזה כיף!

שליחה על ידי רקפת* » 31 יולי 2004, 00:25

אגם הוא ללא חיתולים. אבל הוא לא עושה בסיר, וגם לא בכיור, ובקושי בחצר. אגם עושה פיפי על הרצפה, על המיטה, ושוב על הרצפה. הוא עושה פיפי תוך כדי משחק, תוך כדי אכילה, תוך כדי צחוק. הוא פשוט מפסיק לרגע, מסתכל למטה ומצפה לזרם שמיד פורץ. אני מזהה יחד איתו שהפיפי עומד להגיע, וזה כמובן כבר מאוחר מדי. אז לא אכפת לי לנקות כל היום אחריו. אבל אני תוהה למה זה טוב? בהתחלה שמחתי שהוא לומד לקשר בין הפעולה שהוא עושה לתוצאה. הוא יודע שעומד לצאת ממנו זרם פיפי כשהוא משתין. הוא גם גילה את הבולבול שלו, ומשחק בו כדרך אגב שעות רבות. אבל פרט לכך, אני תוהה אם אני לא מפעילה עליו לחץ. לפני כשעה הוא התעורר, ובמקום לתת לו ציצי שיחזור לישון, הרמתי אותו ולקחתי אותו לכיור לפיפי. הוא ילל וסירב, אז המשכתי לעמוד איתו בחדר עוד דקות ארוכות, כי חשבתי שאולי הוא צריך פיפי והוא פשוט לא מספיק עירני לכך. אחרי דקות ארוכות של יבבות מצד אגם וקולות פיפי מצידי, החזרתי אותו למיטה והוא מיד חזר לישון. הרגשתי כמו אמא מתעללת. הרצון שלי להצליח גבר על הרצון לעשות לו טוב?
אנחנו כבר שבוע בלי חיתולים ואין פחות פספוסים, אולי יותר. אני חושבת שאני מבינה יותר ויותר את הרגליו אבל זה לא עוזר לי לתפוס את הפיפי בזמן. לרב, בשעות בהן הוא רק יונק (כמו בבוקר) הוא עושה פיפי בערך רבע שעה אחרי הנקה, ובכלל עושה בשעות האלו פיפי בכמויות מסחריות, כל כמה דקות. כשהוא אוכל , הפיפי מתעכב ויכול להגיע אפילו אחת לשעה או יותר.
אני חושבת שהפספוסים הרבים נובעים בכך שאני מציעה לו יותר מדי פעמים כשהוא לא צריך, וכשהוא באמת צריך אני כבר לא סומכת על עצמי ולא מציעה לו כדי שלא להציק לו.
היום לא היינו בבית והיינו ועם חיתול רב היום. באופן מפתיע דווקא היום היה יום מוצלח. כמה פעמים לקחתי אותו לגינה ופתחתי את החיתול בעמדת פיפי ומיד זרנוק פיפי הופיע. יכול להיות שלא נוח לו לעשות פיפי בחיתול והוא מתאפק? אולי שינויי הטמפרטורה גרמו לתגובה המידית?
בבית כבר חזרנו לערום המלא ואני מצפה שוב להתעורר בבוקר לסדין רטוב. מקווה שלבן זוגי לא נמאס מהנסיונות המוזרים של אשתו. לילה טוב.

יכול להיות שלא נוח לו לעשות פיפי בחיתול והוא מתאפק?
כן.

אולי שינויי הטמפרטורה גרמו לתגובה המידית?
גם כן - הורדת חיתול גורמת פיפי פעמים רבות, גם אצל ילדים מחותלים.

כשהוא היה קטנטן (עד גיל 3 חודשים בערך) כל פעם שהורדנו את החיתול, היינו מקבלים מטח פיפי לפנים. אבל מאז זה הפסיק ובגלל זה הופתעתי לראות שהוא שוב מתנהג כך. תהיתי אם זה קשור לחינוך מחדש שהוא/אנחנו עוברים. בכל אופן, אתמול היה יום טוב. כל אחה"צ היו לי הצלחות אחת אחרי השניה. בלילה אחרי פעם אחת שניסיתי להקים אותו לפיפי והוא רטן מאד, פשוט הנחתי מעליו חיתול בד ונתתי לו לעשות פיפי במיטה בתקווה שחיתול הבד שמעל והמגבת שמתחת סופגים את הרב. אני תוהה אם לא עדיף לחתל אותו בלילה. הוא כבר כחודש בלי חיתול בלילה והמזרון שלנו מתחיל קצת להסריח

היום אנחנו ביום שביתה (מצידנו) כי מחוץ לבית הענין די מסובך.

ונתתי לו לעשות פיפי במיטה בתקווה שחיתול הבד שמעל והמגבת שמתחת סופגים את הרב
חבל. אני תמיד ממליצה קודם כל לצפות את המזרון בשעוונית או במשהו דומה. נדמה לי שהיום יש בסופרפארמים סדין ניילון גם למיטה זוגית. בשביל מה להרוס את המזרון?

בדיוק לפני כמה ימים קראתי פה אפשהו שיש שעווניות כאלו להשיג. פשוט עוד לא הספקתי ובנתיים אני משתמשת בשעוונית שקניתי למיטת תינוק (שקניתי לתומי לפני שהוא נולד). הוא פשוט מפספס את השעוונית הזו באופן קבוע כי היא די קטנה והוא זז המון. בכל אופן, השאלה שלי היא יותר מזו, האם לקחת אותו בלילה לפיפי או לתת לו לעשות פיפי במיטה? אם במיטה, אז למה לא לחתל? אני חושבת שהוא מתעורר לעיתים קרובות בלילה. עד ענין הבלי חיתולים לא הייתי שמה לב לזה כי מתוך שינה הייתי נותנת לו ציצי והוא היה ממשיך לישון. עכשיו אני מגלה שלפעמים ההתעוררויות האלו הן מספיק ערניות כדי להיות מלוות בפיפי, ולפעמים לא. אבל אני לרב לא מצליחה לזהות לפני, וכך קורה שאני חושבת שהוא מספיק ער לפיפי (פותח עיניים, נעמד על ארבע) ולוקחת אותו לכיור אבל הוא מתחיל לבכות ולא מבין למה הוצאתי אותו מהמיטה באמצע הלילה. מה עוד שתנוחת הפיפי שלנו היא מעין עמידה שמצריכה ממנו הרבה שיתוף פעולה. אז אני מרגישה שאני לא עושה לו טוב. אולי כדי לוותר על הלילה, הרי מתישהו הוא ישן לילה שלם, לא? בשמת, איך היה אצלך בלילה? ועוד שאלה, מאיזה גיל בערך התחיל אצלך לבקש פיפי במילים?

אל תקומי. תארגני ליד המיטה כל מה שצריך. פחות יטריד אותו, פחות יטריד אותך.

לגבי התהליך אצלנו - תראי לוג בשמת בלי חיתולים וגם לגדל ילדים בלי חיתולים .
לגבי מתי התחיל לבקש במלים - בגיל שנה ומשהו, אבל זה לא אומר הרבה, כי מדובר בילד שכתוצאה מאלרגיות קשות איבד דם רב, וכתוצאה מזה נעשה אנמי בצורה חמורה. הדיבור והשליטה אצלו היו קשורים ישירות ובאופן ברור ביותר הן לאלרגיות והן לברזל (ברגע שהתחיל לקבל ברזל - ביקש "פיפי" באופן מוחלט). אין לי מושג כמה מוקדם זה היה קורה לולא הבעיות החמורות שלו. מה שבטוח - לפני גיל שנה.

אגב,
זה גם דף בלי חיתולים

מהלילה שעוונית לכל המיטה

את הבלוגים בלי חיתולים כולם קראתי עוד לפני שהתחלנו בהרפתקה ועדיין יש דברים שלא ברורים לי.
בשמת, האם הצלחת ללמוד מתי הוא צריך פשפושי לילה ומתי צריך רק ציצי או שפשוט מתישהו הוא התחיל לישון לילות שלמים. אני חוששת שזה לא לטובתו פשפושי הלילה. הוא מתחיל לבכות ברגע שאני מוציאה אותו מהמיטה, אפילו אם הוא צריך פיפי. אז אם אני מוותרת מראש, לא עדיף חיתול?
לגבי השאלה על הדיבור. בעצם מה שניסיתי להבין זה האם מה שעוצר את אגם מלבקש פיפי זה רק העדר מילים או שהוא בעצמו לא יודע מראש. מצד אחד, אני רואה שהוא מצפה לפיפי רגע לפני שהוא מגיע (הוא רגיל להסתכל על הזרם, ואתמול, כשהיה עם חיתול, ראיתי אותו נשען על משהו בתנוחת הפיפי שלו ומסתכל למטה לראות את הזרם... ומתפלא למה אין:-) ) ומצד שני, לפני כמה ימים ראיתי בקניון אמא עם ילדה קטנה, האמא הסתכלה על הקטנה והבינה שעשתה פיפי במכנסיים ושאלה אותה "אבל למה לא אמרת לי שאת צריכה פיפי?". למה היא לא אמרה? היא לא ידעה שהיא צריכה (חוסר בשלות פזיולוגית/ עקב איבוד השליטה על הסוגרים)? או שהיא ידעה ופשוט לא רצתה להגיד? אני מבינה ששי-איתן שלך ידע להגיד מרגע שידע להתבטא? או שקשה לדעת בגלל קפיצות התפתחות שעשה עם עליה ברמת הברזל?
בכל אופן אני שמחה מאד שמצבו הרבה יותר טוב. אני חושבת שאת מאד אמיצה, ובכלל, בהקשר של מה שנאמר היום בדף הבית שלך, אני דווקא אוהבת את הדרך הסובלנית שבה את מביעה את דברייך.
וחזרה לאגם. היום חזרנו הביתה רק בצהריים ועד אז הוא היה עם חיתול. כשהורדתי את החיתול, ראיתי שכל הטוסיק שלו מרוח בקקי שפספסנו. זאת היתה תזכורת טובה ללמה הילד שלי מתסובב כל היום בלי חיתול.
אחה"צ הייתי עסוקה בלנקות את הבית אז נתתי לו להשתובב בשלוליות המים שהיו בכל הבית והוא הוסיף שלוליות משל עצמו. כשהתעייף, ניסיתי להרדים אותו והוא רטן, אז פשפשתי אותו בהצלחה, אבל הוא עדיין רטן. רק עכשיו, אחרי שעתיים של הסתובביות בתנוחת ההרדמות שלו, הנקות, ושירה הוא נרדם. בלי חיתול.

בשמת, האם הצלחת ללמוד מתי הוא צריך פשפושי לילה ומתי צריך רק ציצי או שפשוט מתישהו הוא התחיל לישון לילות שלמים. אני חוששת שזה לא לטובתו פשפושי הלילה. הוא מתחיל לבכות ברגע שאני מוציאה אותו מהמיטה, אפילו אם הוא צריך פיפי. אז אם אני מוותרת מראש, לא עדיף חיתול?
הוא יונק עד היום בלילה.
הוא הפסיק לעשות פיפי בלילה החל בגיל חודשיים. היה יבש בלילה בגיל חודשיים וחצי - במובן זה, שהוא התעורר ועשה סימני אי נוחות ועצבנות כשכבר היה צריך פיפי, כדי שאני אקח אותו לעשות. בגיל חודשיים זה היה בערך בארבע בבוקר, לאט לאט במשך השבועות הבאים השלפוחית גדלה והוא העיר אותי בחמש, חמש וחצי והלאה.
עדיין בחודשים הראשונים היו קטעים שהוא רצה גם פיפי וגם לינוק, ולפעמים לינוק לפני הפיפי, ולפעמים תוך כדי הנקה גם עשה פיפי, או התחיל לעשות פיפי ואז הפסיק וחיכה שאקח אותו.
מעבר לעניין שלו כתינוק אלרגי (האלרגיה הפריעה לו בשליטה על הסוגרים), מדובר כאן בתהליך של לימוד הדדי. למשל, הוא למד בהדרגה שאני מצפה שהוא יחכה עם הפיפי עד שאקח אותו לעשות, הוא למד שלא עושים במיטה ושלא עושים תוך כדי הנקה אלא מחכים עד להפסקה בהנקה ואז מבקשים פיפי וכן הלאה.
אני למדתי מתי הוא עושה את ההפסקה הקלילה בהנקה שבה אני רשאית לקחת אותו לעשות פיפי, ומתי הוא רוצה קודם לינוק ורק אחר כך פיפי, ומתי הוא חייב פיפי ובגלל זה הוא התעורר.

היום היינו מחוץ לבית כל היום (עם חיתול). למרות שקשה לי בחוץ, פשפשתי אותו בהצלחה לפחות 5 פעמים (אצלנו סופרים רק את ההצלחות). אני מרגישה שיפור משמעותי. אני חושבת שהשבוע שעבר שהעברתי בלי ללחוץ ובלי לנסות יותר מדי לתפוס את הפיפי בזמן מאד עזר לנו. אני יודעת לצפות אותו יותר טוב, והוא מרגיש פחות לחץ, מבין יותר טוב מה המשחק. כשנראה לי שהוא צריך אני אומרת לו בדרך שעכשיו הולכים לעשות פיפי ואני חושבת שזה עוזר לו להתכונן. הרי גם אנחנו לא עושים פיפי מעכשיו לעכשיו, אלא צרכים כמה שניות לחשוב על זה. קורה לפעמים שדקה אחרי שאני מציעה לו פיפי, והוא מסרב, הוא עושה על הרצפה, אבל אני לא חושבת שזה מסרבנות, אלא שהוא פשוט לא היה מוכן עדיין כשהצעתי. ההכנה בדרך לפיפי עוזרת.
תנוחת הפיפי עדיין לא ברורה לי. כרגע אני מעמידה אותו על רגליו, יד אחת תומכת בו בחזה, והשניה על אחת הירכים. למעשה, אני לא צריכה לאמר לו פיפי או לעשות קולות. הוא מקשר בין התנוחה הזו לפיפי. זה נוח לו מאד כשהוא ער אבל כשהוא צריך פיפי בלילה התנוחה ממש בלתי אפשרית כי היא מצריכה ערנות גדולה מדי. הוא מילל, ואיך שהוא נשכב במיטה הוא עושה פיפי. ניסיתי תנוחות אחרות בלילה אבל לא הצלחתי.
אני שמחה שמחר אנחנו בבית ככה שנוכל לחזור להיות ללא חיתול בכלל

היום היה עוד יום מוצלח, עם מעט מאד פספוסים. בבוקר הלכנו לים ומצאנו שם גור חתולים צולע ורזה. ויתרנו על תוכניות להמשיך להסתובב וחזרנו הביתה. אני חושבת שננסה למצא לו בית. יש לנו חתולות אבל זכרים לא שורדים אצלנו. הם חוזרים הביתה פצועים, מצולקים וצולעים, למודי קרבות, עד שיום אחד הם לא חוזרים יותר. בעיתי גם מבחינת אגם כי צריך להפריד בינהם כדי שאגם לא ימעך את הגורון המסכן (הוא אוהב מאד את החתולות שלנו אבל הן כבר גדולות ומבינות ענין).
קניתי לאגם מושב שמרכיבים על האסלה והיום הוא עשה קקי ישר לתוך השירותים. אני חושבת שיותר נוח לו ככה מאשר בסיר.
משעשע אותי שאגם מזהה את תנוחות הפיפי שלו למרות שאני ועמרי מפשפשים אותו בתנוחות מעט שונות. הוא מקבל בהבנה את ההבדלים ביננו.
מהסביבה מקבלים תגובות מגוונות. חמתי חושבת שזה "מוקדם מדי לגמילה". ניסינו להסביר לה שזה לא בדיוק גמילה ואף אחד לא לוחץ עליו. למעשה כרגע זה יותר לימוד שלנו מאשר שלו (היא לא השתכנעה). ידידה שראתה אותנו מפשפשים אותו התפעלה מאד והגיעה בעצמה למסקנה שזה הכל שאלה של הרגל ושאפשר להתחיל כבר מהלידה. ידידה אחרת חשבה כמה טוב לאוורר את הטוסיק ככה כל היום (בניגוד לתפרחת החיתולים המאיימת). סה"כ, אני לא מספרת יותר מדי לסביבה. אתמול פשפשתי אצל חברים פעמים בשירותים והם אפילו לא ידעו. לא רוצה לעשות מזה ענין. כשבא לי לספר אני תמיד יכולה להתישב ולכתב לכם.

היום פעם ראשונה מחוץ לבית בלי חיתולים.
רק 4 שעות ולא למקומות מלחיצים מדי (סיבוב בשוק ואחר כך לסופר) אבל הסתדרנו ממש יפה. עשינו פיפי בכיור של השירותים בסופר ועמדתי שם וחיכיתי להזדמנות שאף אחד לא רואה (קצת מתביישת להיות מוזרה). עמרי שרצה עם חיתול הופתע לטובה מהקלות שבה היום עבר. נראה לי שמגיע לי פרח. אז בבקשה...
@}

אחרי שסוף סוף אזרנו אומץ והתחלנו לצאת מהבית בלי חיתולים, גיליתי שבחוץ הרבה יותר קל.
אחוז פספוסים אפסי ומרשים. אני חושבת שזה מאחר וכאשר הבחור בתנועה (במנשא, בעגלה, באוטו) או סתם על הידים הוא לא עושה אלא אם כן כלו כל הקיצים. אנחנו מסתובבים לנו בקניון או בסופר, ומדי חצי שעה- שעה אני הולכת לפשפש בכיור של השירותים, או סתם באיזה עציץ בחוץ. כל הדרך חזרה הביתה אני מאד גאה... ואז חוזרים הביתה ושוב יש מלא שלוליות על הרצפה.
חוץ מזה, הבחור התחיל ללכת. הוא הולך כמו שיכור ונופל. קם, הולך עוד כמה צעדים ושוב נופל. אתמול הצליח ללכת 10 צעדים רצוף. היום הסתכלנו על תמונות שלו והבנתי איך עבר לו הזמן (9 חודשים). מצד אחד תמיד מחכה בקוצר רוח שיתחיל לזחול..ללכת.. לדבר ומצד שני לא רוצה שהזמן יעבור ויפריד ביננו. לא רוצה שיגדל. עם כל שינוי שחל בו, אני צריכה להפרד ממשהו שהיה בו וכבר אין.

הרבה זמן לא עדכנתי, פשוט כי לא היה על מה להתלונן. הכל הולך טוב מדי. יש בערך פספוס-שניים ביום, הלילות יבשים (שני פספוסים בשבועיים האחרונים). פתאום זה נראה לי כל כך טבעי להסתובב איתו לכל מקום בלי חיתולים, עד שאני תוהה למה לא כולם ככה. זה שונה מאד מאיך שהרגשתי עד עכשיו. התמיכה מעמרי מאד עוזרת.
היום זכינו לביקור של אמי, ופרט לכל מיני פנינים שהיא מצאה לנכון להגיד ("מסכן, אין לו מיטה משל עצמו, אין לו פרטיות" או "תגידי, עדיין יש לך חלב או שזה יותר כמו מים עכשיו?" "הרגלת אותו לא טוב, הוא צמוד אליך כל הזמן", "אתה מכור לאמא, ממש תסביך אדיפוס") תהיתי איך היא מתיחסת בשיוויון נפש לכך שפשפשתי אותו 4 פעמים בהצלחה כשהיא היתה. אפילו קריאת התפעלות אחת לא הוצאתי ממנה. הבנתי שהיא כנראה חושבת שכל התינוקות ככה. ואכן, שאלתי אותה עלינו, אז היא חושבת שגם היא הורידה לנו את החיתול בגיל הזה. מצד אחד אני מאד מפקפקת בזכרונות המעורפלים של אמא שלי, ומצד שני אני יודעת שבתקופת חיתולי הבד היו נגמלים מוקדם יותר מהיום. היא מספרת שהיא היתה מושיבה אותנו על הסיר. משהוא כמו "שב על הסיר עד שתעשה פיפי". היא לא הציגה את זה כך, אבל זה מה שנראה לי.

היום נכנסנו לשחק ב"חדר שטיח". חדר בבית שתמיד סגור כדי שהשטיח שבו ישאר נקי ושלם. למשך 20 הדקות שהיינו שם שמנו חיתול. כשהורדנו את החיתול נוכחתי שלדעת שהאזור שם ממש חם. אני זוכרת את הטענה שתאי הזרע נפגעים עקב חימום היתר הזה, ותוהה אם יתכן ונוצר כבר נזק במחצית הראשונה של חייו, אז הוא היה כל הזמן עם חיתול. האם העובדה שהוא בלי חיתול עכשיו מכפרת במשהו על כך?

_"הרגלת אותו לא טוב, הוא צמוד אליך כל הזמן"
הי רקפת,סופסוף מצאתי את הבלוג שלך. באמת כששאלתי אותך איך את יודעת מתי אגם צריך הסברת לי את העניין עם הגודל;-)
ולגבי הציטוט-גם אני מקבלת את המשפט הזה בוורסיות שונות הן מאמי והן מחמותי. רק רציתי להגיד:-P

עוד תגלית - הדרגש
לפני כמה ימים היינו אצל חברים וכשלקחתי אותו לפשפוש ראיתי שיש להם דרגש כזה לילדים, אז העמדתי אותו עליו והוא עשה פיפי ישר לתוך השירותים.
מחכה בקוצר רוח להזדמנות לקנות דרגש כזה. הקץ לפשפושים על הדשא?
כשאנחנו בבית, קורה הרבה שאין לי כוח לרדוף אחרי הפשפושים שלו אז מדי פעם יש שלולית על הרצפה ואני מנגבת. לעומת זאת, בחוץ או אצל חברים, אני מקפידה שלא לפספס ואנחנו יכולים לעבור יום שלם עם אותו זוג מכנסיים.
השבוע חזר לעשות פיפי במיטה, וכבר חשבתי שזה היה מקרי השבועיים היבשים שהיו לנו, אבל אז הגיעו שתי לילות רצופים יבשים. הלילה אפילו לא היה אף פשפוש באמצע הלילה. הוא ישן משמונה עוד שמונה בלי לעשות פיפי! אני מניחה שזה איזשהו תהליך, שיהיו לילות יבשים יותר ופחות עד שנתיבש סופית.
הפשוש תפס לו תנומת צהריים אז כדי שאמהר לחטוף משהו לאכול.

הי רקפת, רק עכשיו אני קוראת אותך! איזה כיף לכם. גם לי הרבה יותר קל מחוץ לבית. פספוסים בלילה אצלי תמיד לפני שיניים.
תמשיכו להנות ולגדול ביחד!

השבוע חזר לעשות פיפי במיטה
לא להאמין שמדובר בילד בן עשרה (אחד עשר?) חודשים... מדהים!

לפי מה שקראתי פה אני מבינה שאתן עם הילד בבית. מה לעשות במקרה שאני שולחת את הילדה למעון? האם כדאי אז לחתל אותה בחד-פעמיים במעון ובבית בחיתולים? ובאיזה גיל התחלתן עם כל העניין? הגר כרגע בת 8 חדשים ושבוע וניזונה מהנקה (80%) ואוכל-מעון (ירקות, פירות וביסקויטים למינהם-20%). היא זוחלת, יושבת ונעמדת ליד כל רהיט, אדם או מדרגה מזדמנים. האם להקצות לזמן- העירום חדר בבית? וחוץ מזה, עוד מעט חורף- אז איך לנהוג בקשר לזה? עזרו לי! בתודה מראש

יעל2 - נסי לשאול בדף לגדל ילדים בלי חיתולים , שם יש הרבה אימהות שיכולות לענות לך (ואם תקראי אולי תמצאי את התשובות גם בלי לשאול).
אני עם הילדה בבית, בחורף עם בגדים (הרבה כביסות), לאחרונה אנחנו בחיתולים רב פעמיים ולא בלי חיתולים. בדף הנ"ל וודאי יוכלו לעזור לך. בעיקרון הייתי אומרת שמוטב באופן חלקי מאשר בכלל לא, מצד שני, מהבלוג של רקפת למדתי שהכי טוב זה להוריד חיתול וזהו, אין חיתולים. כמובן שכל וריאציה אפשרית.

הי רקפת. היה מאוד נחמד לקרוא. אנחנו עדיין בשלב השכנועים - כמו שאמא שלי אומרת, איזה אינטרס יש לה לעשות בסיר?

הי, מזמן לא נכנסתי לדף וראיתי שהיו פה סימני חיים.
גם אני חושבת שעדיף חלקי מאשר בכלל לא. לדעתי, גם באופן חלקי הקטנצ'יק יכול לקלוט את הענין די מהר. מצד אחד קורה שכשאני לא מפשפשת אני מרגישה שאולי אני עושה לו עוול, אולי הוא מחכה לפשפוש ומתאפק. מצד שני אני רואה שאם אני לא לוקחת אותו (כלומר מפספסת) אז הוא פשוט עושה איפה שהוא אז אולי הוא לא מתאפק, אלא שאם מציעים והוא צריך אז מה טוב, ואם לא, אז גם טוב. ואולי, זה נכון רק כשהוא בלי חיתול בכלל, כי כשהוא עם חיתול, אז ברגע שמורידים אותו מיד הוא משפריץ, כאילו שהכל נמעך שם וחם שם והיה לו קשה לעשות ככה פיפי אלא אם הוא כבר לא יכול יותר. אני עדיין תוהה מה יהיה בחורף. אני משערת שהרבה כביסה.
מודי, ממה שראיתי, סקויה מתלהבת מענין הסיר. אני חושבת שזה קצת משחק בשבילם. עוד סוג של תקשורת איתנו. אגם אוהב כל דבר שהוא מעין "דיבור בינינו" בין אם זה להצביע על חפצים ושאני אגיד את שמם (להיט חדש אצלנו), ובין אם זה למשוך לי בציצי (או לחלופין לנשוך לי את הכתף) ולצחוק כשאני צועקת מכאב.
ולסיפורינו, כשחולים חוזרים לחיתולים.
איזה שבוע עבר עלינו. זה התחיל מכוויות בשתי אצבעות שנגרמו כי החלטתי שאני יכולה לבשל את ארוחת ערב סוכות בעצמי, למשפחה שלי ולמשפחה של עמרי. אז עמרי בנה סוכה ואני בבוקר פצחתי בבישולים, ואז גיליתי שנגמר לי הגז, לחלוטין! למזלי יש לנו כירה אחת חשמלית. היא שימשה אותי נאמנה עד הצהריים, אז הגיע האוטו גז. בשמחה גדולה כיביתי את הכירה, הרמתי את אגם על הידים ואז כשסובבתי את הראש הוא הושיט יד לכירה ונגע בה. שעות הסתובבנו איתו צורח מכאבים. אפילו כשהוא נרדם, הוא לא היה מוכן להוציא את היד שלו מתוך קנקן מי הקרח. בסוף הערב עבר בשלום אבל למחרת אני ואגם התחלנו להרגיש לו טוב. לשנינו כאב הגרון ולאגם היה גם חום. לאגם שלפוחיות גדולות על האצבעות, וכאילו זה לא מספיק, אז גם ברגל היה לו פצע שבמקום להרפא רק הלך וגדל. חיכינו ליום שישי והלכנו לרופא שאמר שהפצע זה אינפטיגו (נגרם מאיזה חיידק) וצריך אנטיביוטיקה, ושהגרון בסדר גמור. ביום שבת אגם התחיל להשתעל ובשבת בלילה לא ישן ורק השתעל, השתנק ובכה כל הלילה. אחרי שני פספוסי פיפי במיטה החלטתי שהלילה נשים חיתול. הילד חולה ואני לא אציק לו עם פשפושים לילה ופשפושי סרק. מזל, כי באותו לילה עשה פעמים קקי בחיתול. (הוא אף פעם לא עושה קקי בלילה) על הבוקר חזרנו לרופא שאמר לי "מה את רוצה, הוא נושם בסדר גמור" . זה רק וירוס, זה יעבור, בואי ביום שלישי שנראה מה עם האינפטיגו. טוב. אז הלכנו לטייל קצת בתל אביב (היה נראה לי עדיף מאשר משועממים וחולים בבית). אגם המשיך להשתעל כל היום ומשך אחריו הרבה מבטים מרחמים. דווקא היינו אתמול בלי חיתול כל היום ואפילו נשארנו עם אותו זוג מכנסיים עד הלילה, אז הוא נרדם בתינוקיס, וכשהתעורר, לא רציתי להוציא אותו כדי שלא יתעורר לגמרי, אז הוא עשה פיפי עלי, על התינוקיס, הבגדים, הכל. מזל שכבר עמדנו לחזור הביתה.
גם כשהוא חולה, במשך היום הפשפושים עוד בסדר אבל בלילה זה ממש בלתי אפשרי. בכל אופן, הלילה שוב לא ישנו. כל הלילה שיעולים קשים ובכי. אמרתי לעמרי שלרופא הזה לא חוזרים והלכנו לחפש באשקלון רופא שיתיחס. איך שנכנסנו לחדר של הרופאה היא מיד שאלה בבהלה כמה זמן הוא כבר ככה. אגם התחיל לבכות (הוא לא אוהב רופאים) והבכי נהפך לבכי הסטרי עם שיעולים. היא אמרה שיש לו "סטירדו קשה" כלומר קוצר נשימה (בגלל דלקת שיש לו בדרכי הנשימה) ולקחה אותנו לאחות שעשתה לו אינהלציה. משם שלחו אותנו למיון, שם קיבלנו עוד סירופים, אינהלציות וזריקות. כל זה תוך כדי בכי. שעות של בכי הסטרי, השתנקויות. אחרי כל אנהלציה קצת נרגע ואז חזר להשתעל. באנהלציה האחרונה נרדם איך שהתחילה. שחררו אותנו הביתה ואז יכולנו להתפנות לכוונה המקורית שלנו בביקור בבית החולים - לבקר את אבא שלי שהתאשפז שם אתמול אחרי כאבים בחזה. כנראה שיעבור צנתור בימים הקרובים. בנתיים הוא שם לבד, משועמם, מודאג. רציתי להיות איתו יותר אבל הייתי צריכה לקחת את אגם הביתה. בבית חולים החזרנו לאגם את החיתול. זה לא היה נראה לי מקום לפשפושים. בכלל הוא בקושי עשה פיפי, הוא לא כל כך הסכים לאכול בימים האחרונים וחי פחות או יותר על הנקה מלאה. דווקא לימים בלי חיתולים יתרון שיש לי בקרה על מצב הפיפי שלו, וכמה פעמים שראיתי שהוא די מיובש מיד הלעטתי אותו בנוזלים. חזרנו הביתה ושמתי אותו במיטה בלי חיתול. בהתעוררות הראשונה שלו הוא עשה שלשול גדול במיטה, אז חזר לחיתול. כל היום הוא ישן. בערב התעורר לשעתיים עם מצב רוח טוב, לקחנו אותו לסיבוב במושב, חזרנו הביתה והבחור חזר לישון. הוא עדיין משתעל וחורק. נתנו לו בערב שני סירופים שאמורים לעזור לו לעבור אות הלילה בשלום. רק עכשיו יש לי זמן לשים לב שגם אני חולה. כואב לי הגרון כבר 5 ימים, אני עייפה נורא כל הזמן (אולי זה גם קשור לשתי לילות ללא שינה) ומצוננת ללא הפסקה.
אני כועסת על עצמי ועל הרופא הזה, שאמר שהכל בסדר. אגם לא היה צריך לעבור שני לילות כאלו. הוא אמר שזה סתם שיעול ויעבור, לא ידעתי שזה יכול כל כך בקלות להפוך לקוצר נשימה, לא ידעתי גם שבקלות אפשר לעזור לו. אפילו האנטיביוטיקה הזו היתה מיותרת לדעתי. היא לא עזרה לפצע. מאד התלבטתי אם לתת או לא ונתתי. בבית חולים הרופאה אמרה שעדיף בכלל למרוח סינטומיצין על הפצעים ובאמת, תוך חצי יום כבר רואים שיפור.
בבית חולים הסתובבתי עם דמעות בעיניים. לא הייתי שם בכלל. הרגשתי שצריך להפקיע אותו ממני. שאני פשוט לא אחראית. הילד שלי נחנק לי בלילה ואני מחכה לבוקר. ומקשיבה לרופא נגד הרגש שלי ומחכה עוד יום. ואני לא יודעת איך למנוע את זה בפעם הבאה. איך אני אדע מתי להקשיב לעצמי ולא לרופא, ומתי אני פשוט הסטרית. אין לי דרך לדעת. אין לי בסיס להשוואה עם ילדים אחרים. אין לי נסיון. ואגם צריך לסבול בגלל כל טעות שאעשה. כל דבר שקורה לו אני לוקחת כל כך קשה. אני עדיין זוכרת איך התיפחתי בבית חולים כשאגם היה מתחת לפוטוטרפי עם ערכי צהבת גבוהים אחרי הלידה. אפילו שאני יודעת שהוא יחסית בסדר, ששום דבר לא נורא, עדיין, מקרים כאלו מזכירים לי שיכול להיות הרבה יותר גרוע. שיכול להיות שיקרה לו משהו רע, שהוא יהיה חולה, פצוע, ימות, ואני ישר נכנסת לחלום בלהות.
הילד ישן ומחרחר ואני אנסה להתשלט קצת על הבית שלא נוקה מאז כל ההמולה של הערב חג..

בבית חולים הסתובבתי עם דמעות בעיניים. לא הייתי שם בכלל. הרגשתי שצריך להפקיע אותו ממני. שאני פשוט לא אחראית

רקפת, מתוקה, את כזו אימא טובה וקשובה וחכמה ורגישה לבן בר-המזל שלך, אל תייסרי את עצמך!
שתהיה החלמה מהירה לשניכם. @}

תודה ליזה,
שנינו מרגישים כבר יותר טוב ורק מקווים שלא הדבקנו את עמרי.
כבר אתמול חזרנו לפשפושים במשרה מלאה והולך לא רע (בעיקר משום שהיינו מחוץ לבית).
בבית עדיין יש לא מעט פספוסים. אני חושבת שלפעמים אני מפספסת בבית כי אני מנסה להמנע מעודף פשפושי סרק. חוששת שיפסיק לשתף פעולה, ולא כל כך אכפת לי מפספוסים בבית. אני תוהה אם המצב ישתפר עד החורף, ואם כביסות אינסופיות של זוגות מכנסיים לא ימאסו עלי. אני מניחה שכל התהיות האלו עלו לי פשוט כי היה מוזר להיות כמה ימים עם חיתולים. מאד מוזר, ולא נעים להודות, גם נוח. אני עדיין חושבת שלנו ולו עדיף להיות בלי, אבל זה פשוט גרם לי לחשוב שוב על הכל.

הימים האחרונים לא היו כל כך חלקים, בלשון המעטה.
המון פספוסים, אפילו מחוץ לבית. במשך כמה ימים היתה לי הרגשה שעמרי מפשפש אותו בהצלחה יותר ממני אז שלחתי אותו לפשפש כל פעם שהיה נדמה לי שצריך, אבל עדיין היו המון פספוסים. במקביל, שמנו לב שבמקום לעשות פיפי בעמידה, כרגיל, הוא התחיל לכרע כשהוא עושה פיפי. רק אתמול קלטתי שכנראה התנוחה (עמידה) כבר לא נראית לו וניסיתי לפשפש אותו בישיבה על הסיר, ולשמחתי הוא הסכים. אני עדיין חוקרת ומנסה להבין מה יהיה לו הכי נוח. הוא כל הזמן משתנה.
מרב פספוסים הוא קלט את הענין שמנגבים שלוליות ומנסה בעצמו לנגב את השלולית עם מגבת

הי רקפת! קודם כל- בריאות לך ולמשפחתך. שנית, אני עוקבת אחרי הכתוב כאן מזה כשבועיים ויש לי מה לספר. כאשר נתקלתי לראשונה בדף הז קראתי אותו ואת דומיו בשקיקה, וניסיתי בבוקר שאחרי לשדל את הילדה לעשות קקי בשירותים. במקרה הצליח לי ושילחתי אותה ככה למעון שמחה וטובת לב. היה לי ברור שזאת החלטה שקשה יהיה לעמוד בה ולכן ניסיתי אולי רק פעם אחת מאז וגם זה על הבוקר, מה עוד שכמו אגם גם הגר היתה חולה/שיניים/ללא סדר יום בגלל החגים ולכן לא עבדתי על הנושא. מה שכן, אני חייבת לספר לכן שערכתי תחקיר נלהב בנושא. אז אמא שלי אמרה לי שבשום פנים ואופן לא אחזור לחיתולים אבל מצד שני היא אמרה שנגמלנו בערך בגיל שנה וחצי ושאם כבר אז להתחיל לעבוד על זה בקיץ וכשהילדה תשלוט בסוגרים. חמותי, מאידך, סיפרה שהסבתות עזרו לה לגדל את הילדים, וכך חמותה גמלה את שלושת הגדולים מחיתולים בגיל 10 חדשים והיא עשתה זאת עם שלושת הקטנים. אני רק רוצה לציין שבעלי וכל אחיו גם החלו ללכת בגיל הזה אז אולי יש קשר בין הדברים. בדף של לגדל בלי חיתולים נכתב שאנחנו מחדשים מקריאה שפה מתה, ואכן, כשתחקרתי את חמותי בנושא התרגשתי לשמוע איך שהיא תיארה את הטכניקה בדיוק כמו שכתבתן שם, אבל בכל מקרה מדובר בגמילה מחיתולים ולא בגידול ללא חיתולים לחלוטין. אני יודעת שעל הנייר הגידול ללא חיתולים עדיף, אבל חוץ מההשלכות המעשיות של העניין (וכאן כל אחד רשאי לקבוע עד כמה יש לו סבלנות לנקות פספוסים) אולי אין בכלל טעם להתעקש עם התינוק בנושא הזה עד שהוא לא מעלה את זה בעצמו? האחיינים שלי, לדוגמא, הורידו בעצמם את הטיטול בגיל מסוים ואז נחסכו מהם ומהוריהם חדשי התרגול המפרכים שאת עוברת. מאידך (וסליחה על חוסר העקביות) אני יודעת מנסיוני שלאחר הלידה שפשוט לא יודעים שברח משהו עד שלא מורידים את הטיטול/תחבושת שסופגים באופן כל כך מושלם. קשה להחליט. קשה עוד יותר לבצע את ההחלטה ולחיות בשלום עם הידיעה שמעצלנות ומחוסר נכונות ללכת נגד כל המערכת אני מושכת את נושא הטיטול עד לקיץ הבא.
כמה ימים לאחר הלידה דיברתי עם חברה חכמה אחת והכרזתי שאני בחיים לא אשים את הילדה אצל זאת בגלל הצעקנות ואצל זאת בגלל הבטיחות ועוד הצהרות בסגנון הזה, ואז היא אמרה לי שאני צריכה לבחור את הקרבות שלי ולשמור את האנרגיה שלי כדי לנצח בהם. מי יודע האם זהו קרב מיותר או שהנקודה הזו טובה בדיוק כמו כל נקודה אחרת על ציר הזמן להתחיל בה את ההדברות עם הילדה?

מה אומר לך יעל, גם אני לא יודעת מה יותר נכון.
יש ימים מוצלחים שבהם אני חושבת לי שזה כל כך פשוט ונכון שאני מתפלאת מדוע לא כל ההורים מורידים את החיתול, ויש ימים, מלאים בפספוסים שבהם אני חושבת שאולי אני טועה, שאולי כמו שאת אומרת, אני יכולה לחסוך לעצמי חודשים של טרחה, ויותר מזה, חודשים בהם אני מרגישה שאני מציקה ומטרידה אותו. פשפושי הסרק, הקמות באמצע הלילה מהמיטה לפיפי, לפעמים אפילו להחליף סדין באמצע הלילה (במקרים חמורים). להפסיק באמצע ארוחה כדי ללכת לפשפוש...כל זה היה נחסך ממנו אם הוא היה לובש חיתול.
אבל למרות הספקות, אנחנו עדיין בלי חיתולים כי אני חושבת שהיתרונות עולים על הבעיות.
דבר ראשון, אני מקווה שאגם יעשה את צרכיו בשרותים לא מתוך לחץ אלא פשוט מתוך הרגל. אני חושבת שהשימוש בחיתול יוצר אצל התינוק הרגל (מעולם לא היה נראה לי שהחיתול, נקי או מלוכלך מפריע לאגם) שאחר כך צריך לשנות. מדוע מראש להרגיל את התינוק למשהו לא נכון?
דבר שני, כשהוא עם חיתול נדמה לי שקשה לו יותר לעשות פיפי (יש לנו חדר אחד בבית עם שטיח יקר לנו ושם אגם משחק רק עם חיתול) . כשאנו יוצאים מהחדר אני מורידה לו את החיתול והוא מיד צריך פיפי כאילו התאפק בחיתול.
פרט לכך, אני חושבת שזה חשוב שהוא יגלה את כל החלקים בגוף שלו ומה הם עושים בגיל שהוא מגלה את יתר אבריו. אני חושבת שזה יכול להיות מפתיע ואפילו מבהיל לילד בן שנה וחצי -שנתיים ויותר לגלות פתאום מה יוצא ממנו כשהוא עושה קקי.
ובהקשר הזה, בגיל מבוגר יותר לגמילה יש לדעתי מעורבות גדולה הרבה יותר של מניעים פסיכולוגיים מצד הילד. כלומר, רצון להשביע את ההורים, חששות, רצון לעצמאות ומרדנות, הכל הרבה יותר מפותח ומורכב והופך את הגמילה לענין רגשי. בעוד שאצל תינוק קטן נראה לי שההתיחסות היא יותר מעשית.
בטח יש עוד דברים שלא עולים לי בראש כרגע, ובכל אופן, לגבייך, דבר ראשון אני לא חשבתי שאני צריכה לעשות פשרות. אני הרגשתי בדיוק כמוך, שאף אחת אחרת לא תגדל את הילד בדיוק כמו שאני רוצה, אבל לא הייתי מוכנה להתעלם מזה ולכן אני איתו. טוב, זה לא דיון עכשיו על בית לעומת פעוטון, מה עוד שאין לי משנה גדולה. אני פועלת רק לפי הרגע. לא יכולה לאמר לך אם בעוד שנה הוא יהיה בגן או שלעולם לא ילך אפילו לבית הספר. לגבי החיתולים, אני לא חושבת שזה משהו שחייבים להתעקש עליו. אני מאד נהניתי כבר מההתחלה מהתקשורת. אני מציעה לו פיפי והוא מבין אותי! הוא רוטן שהוא צריך פיפי ואני מבינה אותו. אבל אלו לא הדרכים היחידות לתקשורת. אני לא יודעת בת כמה הקטנה שלך, אבל בטח יש לכן עוד נקודות שבהן אתן מבינות אחת את השניה. כלומר, אם את חושבת שזה רעיון טוב ובא לך לנסות אז מצוין, תלכי על זה, אפילו אם זה רק באופן חלקי כשאת איתה. כל הצלחה היא מאד משמחת. אם זה לא נראה לך, אז זה לא סיפור גדול. עוד כמה חודשים עם חיתול ובקיץ ערומים (גם אז צריך לנקות שלוליות מהרצפה). לגבי החורף והכביסות, מכנסיים מפושפשים אני ממחזרת כמה פעמים על ידי שטיפה במים ויבוש, וככה העומס על הכביסות קטן.
אני חושבת שאת צריכה לחשוב על השיקולים לכאן ולכאן, לראות מה לדעתך נכון יותר, ולפעול לפי זה, בלי חישובים של נוח, לא נעים, לא נורא...יש טיעונים לכל צד ורק את יכולה לדעת מה נכון לך. בכל אופן, אם את מחליטה לנסות, שתדעי שההתחלה היא הכי קשה (לפחות כך היה אצלנו) ואם את צריכה עצות אז בשמחה.

אני מאוד נהנית לקרוא את הבלוג שלך, סתם ככה, שתדעי.
למרות שאני הפסקתי את שיטת הבלי חיתולים וחזרתי איתה לרב פעמי, עדיין אני מדי פעם מפשפשת אותה בהצלחה וזה משמח. את כותבת נורא יפה, ומאז שנפגשנו בפארק הירדן אני ממש מדמיינת את הבלוג שלך קם לחיים (רואה את הסצינות שאת מתארת בדמיון). כיף שיש פנים מאחורי המילים (במיוחד כשאלו פנים יפים כאלו).@}
תודה על מה שכתבת לי בדף הבית, בלי התגובות באמת תהיתי אם מישהו קורא.

היום החתולה הקטנה שלנו, טריקו, מתה.
את טריקו הבאנו הביתה יחד עם אחיה החורג לפני מספר חודשים. את החתולון מצאנו בן חודשיים במרינה של אשקלון כשהוא שדוף וגורר אחריו את אחת הרגלים בחוסר חן. לקחנו אותו למחרת לוטרינרית שאמרה שבדיוק גם לה הביאו גורה קטנה מהמרינה, ואולי הם אחים. הם לא היו אחים, היא היתה קטנה יותר, כבת חודש. איכשהו שוכנענו לקחת גם אותה, כדי שיהיה לחתולון שלנו חברה בת גילו. בהתחלה הוא היה מרביץ לה אבל תוך יום יומיים הם נהיו כמו אחים. אכלו, ישנו ושיחקו ביחד. טריקו היתה שובבה במיוחד. או שישנה או ששיחקה. היא אהבה במיוחד את טאפי (הכלבה הבלונדה שלנו) והיתה מתכרבלת איתה בכל הזדמנות.
היום בבוקר נסענו לראיון עבודה של עמרי ובדרך חזרה התעכבנו כמה שעות במרכז קניות (טיול לאגם בחנות חיות ובחנויות צעצועים). כשחזרנו מצאנו אותה מתה בכניסה לחצר.
זה כל כך לא היה צריך לקרות. הם עדיין גורים קטנים ואנחנו תמיד משאירים אותם בבית. לפני שיצאנו ראיתי שהם יצאו וחשבתי לעצמי שצריך להכניס אותם. נראה לי שבהמולת ההזדרזות לצאת שכחתי מזה. החתול היה בבית אבל היא נשכחה בחוץ. פעם אחת בחוץ, וזה היה יותר מדי. היא בטח היתה מבוהלת. אני לא יודעת ממה היא מתה. לא היו עליה פצעים מבחוץ. היא פשוט שכבה לה, עם מעט דם מטפטף מהאף. אני חוששת שהכלבים שלנו הרגו אותה. מיקה וטאפי שלנו אוהבות חתולים ונזהרות עליהם לרב. אבל גם סקאי אתם בחצר (הכלב של השכנים). לרב הוא כלב ממש רגוע שלא מתענין בחתולים. לאחרונה הוא נהיה יותר תוקפן (דווקא נגד כלבים) וכשהם שלושתם ביחד מחליטים "לשחק" עם חתול הם מתלהבים וזה נהיה ממש מסוכן. אתמול טריקו יצאה החוצה וכעבור כמה דקות שמעתי נביחות הסטריות בחוץ. רצתי החוצה ומצאתי אותה מנסה להתחבא מאחורי גלגל של אפניים ושלושתם מסביבה מנסים להגיע אליה כדי להשתעשע קצת. כשחזרנו היו עליה המון סימנים של ליקוקים. טאפי ניסתה להעיר אותה לחיים. יכול להיות שהיא גם זו שהרגה אותה? נשיכה ידידותית חזקה מדי? אולי מישהו מהם תפס אותה בגרון ושבר לה את המפרקת? אבל אז לא היה יורד דם מהאף. אולי נשיכות שלא גרמו לפצעים מבחוץ אבל כן לדימומים פנימיים? אני נורא רוצה לחשוב שזה לא מה שקרה. אולי היא נדרסה. אולי מכונית פגעה בה והיא עפה הצידה, שלמה ויפה. אבל מה הסיכוי לזה? ברחוב שמכונית עוברת בו בערך פעם ברבע שעה.
כשחזרנו אגם היה על הידים וראה את טריקו שוכבת מתה. הוא לא הבין. הוא הצביע עליה ורצה לרדת לאמר לה שלום. הרחקתי אותו והוא פישפש בשלווה בצד. אחר כך הלכנו לקבור אותה בשדה. אגם לא יודע שהוא לא ישחק יותר עם טריקו.
אני מרגישה שזה כל כך לא היה צריך לקרות. הייתי צריכה לשים לב שהיא לא בבית. השארתי גורה קטנה בחוץ, בחצר חשופה בלי מקומות מחבוא, בלי אוכל ומים, ובעיקר, מבוהלת ומפוחדת.
חשבתי שהיא תשאר אתנו עוד שנים רבות. הבית מרגיש מאד ריק בלי רוח השובבות שלה. אפילו החתולון שלנו (מתי כבר יהיה לו שם?) כבר דורש יותר תשומת לב, כיאה לגור בודד.
טריקו האהובה. אני מקווה שהיא מתה בפתאומיות, בלי להרגיש כאב או פחד.

אני לא מאמינה שאני צריכה להמשיך ולכתוב פה באותו הטון, אבל חולד שלנו, מתה גם היא.
אתמול בלילה שמעתי אותה מנסה להכנס דרך החלון שלה ולא מצליחה, יצאתי החוצה לקרא לה ולא מצאתי אותה. חזרתי הביתה ובבוקר חשבתי שזה מוזר שהיא לא הגיעה בלילה או בבוקר. כעבור כמה שעות השכן שלנו דפק בדלת ואמר שהוא מצא אותה מתה במטע זיתים שמול הבית שלנו.
חולד המתוקה שלי, ילדה קטנה וטובת לב. היא היתה מוטלת שלמה, קשה וקרה כמו טריקו. היו רק סימנים של קצת דם מהאף. אני לא מאמינה , זה כמו סיוט. שהאהובים שלי מתים בזה אחר זה. חולד המקסימה, החברה הכי טובה של אגם. ליוותה אותו מאז שנולד. ליקקה אותו, ישנה איתו, סבלה בשקט כשהוא מעך אותה או משך לה בשפם, שיחקה איתו בכדור. אהבה אותו והוא אהב אותה. הייתי בטוחה שהיא תלווה עוד שנים רבות. הגיעה אלינו כגורה מנוזלת, חולה, שדופה שמצאתי אחרי מבחן התזה שלי במכון וייצמן. מיד התאהבתי בה. היא היתה הילדה הקטנה שלי עוד הרבה לפני שאגם נולד.
נשארנו עם שנים. שני חתולים, ג'וקית והחתול הקטן, ושתי הכלבות שלנו, מיקה וטאפי.
אחרי שמצאנו אותה התקשרתי לוטרינר לשאול לדעתו והוא אמר לי מיד להגיע כי זה נשמע כמו הרעלה. מסתבר שיש רעל מכרסמים שחיות בית גם כן אוהבים לאכול וגורם לדימומים פנימיים, מונע קרישת דם, וכך החיה מתה לה לפתע. לוקח לרעל כמה ימים להשפיע. נסענו אליו והתברר שגם מיקה וטאפי אכלו מהרעל. אין להן קרישת דם לחלוטין. הוא נתן להם ויטמין K ואנטיביוטיקה וזה אמור לעזור. טאפי נראית לא טוב. כבר אתמול שמנו לב שמשהו לא בסדר, אבל חשבתי שאולי היא מדוכאת כי טריקו מתה. עכשיו אני מבינה שהיא פשוט עמדה למות גם כן. ביום ראשון היתה אמורה לעבור עיקור. אם היא היתה עולה על שולחן הניתוחים הזה היא לא היתה קמה.
אני מקווה שהן יהיו בסדר. כרגע כולם בעוצר פה. אנחנו לא יודעים היכן הם אכלו את הרעל הזה. יכול להיות שהחתולים צדו עכברים מורעלים והכלבות גם כן שיחקו עם גוויות שמתו מהרעלה.
רק אתמול עוד חולד היתה פה, התעצבנה על החתלתול שניסה לקפוץ עליה ברוח שובבית אחרי שנשאר לבדו. לא דמינתי לעצמי שהיא לא תחזור. אני אפילו לא זוכרת את הפעם האחרונה שדיברתי איתה, שליטפתי אותה. חולד שלי. היא תמיד סמכה עלי שאעזור לה, שאטפל בה.
כשמצאנו את חולד מתה, חשבתי שזה לא יכול להיות, שאולי אני נענשת על משהו. אחרי שגליתי מה הסיבה למוות שלהן אני מבינה שבאמת נענשתי. סקיי, הכלב השכן דימם מהאף כמה פעמים בחודש האחרון. דימומים ארוכים וחזקים. בפעם הראשונה קראנו לבעל הבית שלו והוא במקום לוטרינר, לקח אותו הביתה וקשר אותו בחצר. כעבור יומיים זה עבר. בפעם השניה, שוב אמרנו לו והוא שוב קשר אותו. חשבתי לעצמי שאולי ארים טלפון לוטרינר להתיעץ. אבל לא עשיתי את זה, מעצלות, מחוסר אכפתיות, לא יודעת למה. אם הייתי עושה את זה, אם הייתי לוקחת אותו בעצמי לוטרינר, היינו מגלים את ההרעלה בזמן, לא אחרי שתי חתולות מתות.
אני כל היום מסוחררת, פשוט לא רוצה להתמודד עם זה. זה לא יכול להיות. חולד שלי. איך אשלים עם הריק הזה? איך אשמור על הנותרים?
לא רוצה שהבלוג הזה יהפוך לבלוג הספד לבני ביתי.

רקפת מתוקה ויקרה!(())
כל כך מצטערת לקרוא על האסונות האלו!
שולחת חיבוק וירטואלי ומקווה ששאר החיות לא יינזקו מהרעל.
איך מפזרים רעל כזה בלי ליידע? זוועה! כשאחותי הקטנה הייתה בת שנה בערך היא בלעה רעל עכברים בגינה וכמעט מתה מזה, אבל בסוף יצאה בשלום. שמרי על מה שאגם מכניס לפה.
אני נוסעת הלילה לשבוע, כשאחזור נשתמע. חיבוקים לכולכם.

מוזר, בימים האחרונים, לפני כל פספוס, אגם כורע לתנוחת פיפי, מסתכל עלי ומילל, ואז עושה פיפי. כבר למדתי לזהות את יללת הפיפי, אבל לרב אני לא מספיקה לעשות עם זה משהו. כשהוא צריך קקי הוא גם רוטן בצורה מיוחדת ואז אני לוקחת אותו לאסלה והוא מיד מתחיל בעבודה. אני תוהה למה הוא רוטן. נראה שהוא רוצה שנפשפש אותו. אני לא מבינה למה. למה שירצה. מה אכפת לו לעשות על הרצפה? יש לו איזה אינסטינקט מולד כזה לרצות לעשות את הצרכים שלו במקום מוגדר או מורחק? הגיוני שכן, הרי הכלבות שלי לא רוצות לעשות את צרכיהן בחצר (וכמובן גם לא בבית), אפילו שאף אחד לא לימד אותן אחרת. בכל זאת, זה נשמע לי מופלא.
אגם המשעשע, אחרי שמילל ועושה שלולית על הרצפה, הוא רץ להביא איזה בגד או טישו ומנגב את השלולית.
היום הוא היה עם חיתול כי שיחקנו על השטיח החדש, ואחרי כמה דקות נמאס לו ורצה לצאת החוצה אז הורדתי לו את החיתול וראיתי שעשה קצת קקי, יותר כמו שלשול בעצם. הוא די התלכלך. לקחתי אותו לאסלה והוא עשה עוד המון, והכניס יד לגעת בעצמו והיד התלכלכה. הוא הסתכל על היד שלו קצת מזועזע, הרחיק אותה מהגוף והתחיל לילל. הייתי בשוק. זה מפריע לו להלכלך מקקי? לפני כמה חודשים הוא היה משחק עם זה בחדווה. אני שידרתי לו איכשהו איזה גועל מהצרכים שלו? זה משהו טבעי שבא ממנו? מוזרים לי כל השינויים האלו. הוא כל כך גדל. עוד כמה ימים בן שנה.
אני בטוחה שאם היה יודע להגיד, היה אומר לנו במילים כשהוא צריך לשירותים. במקום, הוא מנסה לסמן לנו ביללה, במבט, ברטינה. זה חדש לי. זה החיזוק הראשון שאני מקבלת. עד עכשיו תהיתי אם אני לא איזה טרוריסטית שמציקה לבן שלה במקום לתת לו לפשפש בשקט בחיתול.

<לפעמים, כשאנו הולכים ברגל לטיול מושב, אני מלבישה אותו מין אוברול ומשאירה אותו פתוח באזור המתאים, והפלא ופלא, אנו משאירים אחרינו שלוליות על המדרכה בלי להרטיב את הבגד

>

שוב קצת חולים.
כנראה נדבקנו משילת. לפני כמה ימים עשינו ביביסיטר ראשון יחדיו. שמרנו על ילדה בת שנה ו-4 חודשים. אמנם לא ממש השתלם כלכלית (רק הנסיעה לאשקלון התקזזה עם התשלום על השעה וחצי) אבל היה חשוב לי לראות שאני מסתדרת עם שניים ביחד לפני שאני מחפשת לשמור על ילד נוסף לשעות ארוכות יותר. היה מצויין.
תכננתי להגיע עם חיתול, כדי להראות נורמלית, אבל שכחתי.
מה עוד שאגם בדיוק התעורר כשהגענו לשם. לא רציתי לפשפש אותו לידה וקיוויתי שהוא יתאפק עד שהיא תלך. הבחור אכן היה סובלני ופושפש בהצלחה באמבטיה שלהם 3 פעמים בשעה וחצי האלה.
ובכלל, הוא מאד נהנה. היה בינהם קליק מהרגע הראשון והם שיחקו יחד כמעט כל הזמן. לילדה הזו יש בערך עשירית מכמות הצעצועים שיש לאגם. היא גדלה לה עם אמא שלה בבית, צמודה לערוץ קטנטנים כל היום. מכירה כבר את כל התוכניות היטב. "ילדה נוחה" כמו שאמא שלה תיארה אותה. בחורה צעירה בת עשרים שלא חושבת לעומק על ההשלכות של הפיכת הטלויזיה לעולם היחיד כמעט של הבת שלה. שמחתי שבמשך שעה וחצי עשינו לה הפוגה קלה מהטלויזיה (למרות שלעיתים היא פזלה קצת אל המסך). באיזשהו שלב היא התחילה לתת לעצמה מכות על הראש, הסתכלתי עליה המומה. כעבור כמה דקות ראיתי בטלויזיה שיש תוכנית שבה יושבים הורים עם ילדים ועושים תנועות עם הידיים. היא זיהתה שהתוכנית עומדת להגיע! היא בטח כבר ראתה את זה עשרות עו מאות פעמים!
המחשבות על שילת לא עוזבות אותי כבר ימים רבים. זה ברור לי שאמא שלה אוהבת אותה ולא חושבת לרגע שהיא פוגעת בה. מבחינתה, הילדה מאושרת. בעיני, הילדה חיה בעולם צר, ללא אינטראקציות אמיתיות, ללא צורך להמציא לעצמה משחקים. פתאום אגם נראה לי בר מזל.

פתאום אגם נראה לי בר מזל.
אגם אכן בר מזל (גם בלי קשר לילדים אחרים) @}

בתקופה האחרונה (כשעוד היה חם) היו לנו פספוסים לרב. בעיקר בבית, הוא היה מתהלך חצי ערום (בררר... קר לי לחשוב על זה עכשיו) ומדי פעם עושה שלולית פה ושם. דאגתי מה יהיה כשהחורף יגיע. כמה כביסות אוכל לעשות. באופן מפתיע, איך שנהיה קר והתחלתי להלביש אותו, נגמרו הפספוסים! מקסימום פספוס ליום, לפעמים גם זה לא. אפילו ימים בהם הוא כל היום בבית, מסתובב, אפילו לא תמיד לידי, ועדיין, אימצנו לנו נקודת פשפוש מהשפה של האמבטיה לתוך האמבטיה וזה עובד כמו קסם.
המסקנה היחידה שלי היא שהוא היה מוכן להפסיק עם הפספוסים עוד הרבה קודם. זה היה תלוי רק ברצון שלי. הרי כשהיינו בחוץ, ולא רציתי לקחת איתי המון מכנסיים להחלפה, אז הייתי מציעה לו בתדירות גבוהה ולא היו פספוסים. אבל בבית, הייתי פשוט מתעצלת לפעמים. כלומר, לא ממש מתוך עצלות, יותר נכון חוסר בטחון. לא הייתי בטוחה אם צריך או שאני מטרטרת אותו לפשפוש סרק, והיה לי יותר נוח פשוט לתת לו לעשות על הרצפה. עכשיו כשזה לא אופציה יותר, אז אין פספוסים. אני מקפידה לקחת אותו כל שלושת רבעי שעה בערך לפיפי והוא מאד משתף פעולה. הפספוסים היחידים שקורים הם כשעמרי איתנו, כי אז יש לי הרגשה (מוטעית) שהאחריות לא עלי (אם נאמר אני מבשלת ועמרי משחק איתו) .

<רקפת דאגה מכביסות אינסופיות של מכנסי פיפי בחורף, במקום זה קיבלה כביסות אינוספיות של מכנסי בוץ>

שליחה על ידי רקפת* » 09 מאי 2005, 20:05

חודשים שלא היה מה לעדכן. הבחור היה מפושפש כל שעה בערך, פספוסים במהלך היום היו די נדירים, בלילה לפעמים היו תקופות יבשות, לפעמים פחות. מעולם לא הצלחנו ללמוד את הסימנים שלו ל-אני צריך עכשיו. זה הכל הוא. הוא זה שמחכה, עד כמה שיכול, שיפשילו מכנסיו ויציעו לו פיפי. קקי אותו הדבר. למדנו שהוא צריך אחרי ארוחות גדולות, וכשהוא קם בבוקר. בבוקר פשוט עשינו לנו נוהג לשלח אותו מהמיטה ללא תחתון, הוא היה מטייל בבית, עושה קקי באמצע הסלון ואז מעיר אותנו בצעקות "עגה, עגה" שמשמעותן "יש פה קקי, בואו לנקות". מיותר לציין שכל קרובי המשפחה שיצא להם לראות את המחזה של אגם עושה קקי באמצע הסלון הזדעזעו עד מאד. אגם לא רוצה לשבת על סיר, וגם לא על אסלה מוקטנת ומוזר לי שנראה להם עדיף ויותר "מתורבת" שהוא יעשה על עצמו בחיתול. בכל אופן, עד פה זה רק תקציר של החודשים האחרונים. הסיבה שאני כותבת היא שיש חדש.
לפני מספר שבועות אגם התחיל לבקש במילים. זו הפתעה כל כך נעימה ומשום מה גם מספקת. כאילו יש לי עכשיו אישור שזה גם מה שהוא רוצה (מגוחך, אני יודעת, אבל עם כל הביקורת של הסביבה חיזוקים מאגם הם רצויים מאד). בהתחלה הוא ביקש רק קקי. היה מצביע על האזור הרלוונטי ואומר "עגה, עגה". אחרי שבועיים בערך היו כמה ימים עם המון פספוסים. עמרי היה בבית כמה ימים רצופים וכשהוא בבית אני חושבת שהוא כבר יפשפש והוא חושב שאני ובסוף אף אחד לא מציע לאגם במשך שעות. שוכחים. אז אחרי כמה ימים כאלו נראה לי שאגם פשוט התייאש מאתנו וחשב שאם הוא לא יסביר לנו אז המצב אבוד ופשוט התחיל להגיד לנו "טו, טו" ולהצביע על האזור כל פעם שרצה. מרב הרצון הטוב שלו מיד התמלאתי רגשות אשם על הפספוסים הרבים וחזרתי להציע לו כמו שצריך. אז לרב הוא לא צריך לבקש, מציעים לו מדי פעם, ואם שוכחים אז הוא מזכיר.
אני חושבת שאנחנו ממש ברי מזל עם אגם שלנו. הוא רק בן שנה וחצי אבל כזה גדול.

אני חושבת שאנחנו ממש ברי מזל עם אגם שלנו.
מסכימה איתך.
ועוד - אני חושבת שאגם ממש בר מזל עם ההורים שלו.
@}

רקפת, כל הכבוד על הסבלנות וההתמדה.
בשבוע שעבר הורדנו ליוחננצ'יק את החיתול אבל עדיין לא התחלתי לשאול אותו אם הוא צריך פיפי או לכוון אותו לעשות במקום מסוים. אולי אקבל ממך השראה ואתחיל מחר.

ומוזר לי שנראה להם עדיף ויותר "מתורבת" שהוא יעשה על עצמו בחיתול.
אתמול בדיוק אמרנו את זה גם, אחרי שיוחננצ'יק עשה קקי על אבא שלו ועל כסא בסלון.

רקפת, מה קרה לדף הבית שלך?

מחקת אותו?
רציתי לשלוח לך @} ולא מצאתי כתובת.