להיות לא מושלם

אנונימי

הצורך להיות מושלמת.
אני לא מאמינה כשאני מסתכלת אחורה ורואה כמה שנים אני מתאמצת למחוק את התיכנות הזה. בכמה תחומים כבר הצלחתי "לא לנסות להיות מושלמת", אבל כמה שאני לא "מצליחה" עדיין זה מופיע בעוד שיכבה, עמוקה יותר. כל קליפה שמתקלפת מגלה עוד שיכבה שבעצם, אם בודקים אותה, אז היא מנסה להיות מושלמת והיא שופטת אותי בגלל שאני לא מושלמת. אמא לא מושלמת. רעיה לא מושלמת. בת לא מושלמת. נכדה לא מושלמת. וזה עוד ניסוח עדין.

בדרך כלל השופט הקטן בראש שלי מדבר במונחים כמו "איומה", "איך אפשר לסבול אותך בכלל", או "היית צריכה לחיות לבד על אי בודד ואז העולם היה מרגיש הרבה יותר טוב".

ואולי "להצליח להיות לא מושלמת" פירושו פשוט: לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, לאהוב את עצמנו.

אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" נפל לי האסימון: איך מישהו שגדל כמונו יכול אי פעם להרגיש אהוב כמו תינוק רצף?

בתור אחד שהיה מושלם-רוצהלהיות ונגמל, לדעתי יש שתי בעיות לאדם שנחוץ לו להיות מושלם:

זה בלתי אפשרי.
זה לא מעניין אף אחד אחר.

בלתי אפשרי - כי למושלמות יש מן טבע כזה, שכל פעם שאנחנו משפרים את עצמנו ומתקרבים אליה קצת, כך גם שיפרנו את יכולתנו לראות את המושלמות, ועתה אנחנו שמים לב לפרטים קטנים יותר ועדינים יותר, ופתאום אנחנו שמים לב לעוד דברים שאנחנו צריכים לשפר על מנת להגיע למושלמות, ושוב מסתבר לנו שהמרחק אליה גדול ממה שחשבנו. זה מן מעגל כזה: שיפור עצמי >> שיפור היכולת להבחין בפרטים >> גדילת המרחק אל המושלמות >> צורך חזק יותר לשיפור עצמי >> שיפור עצמי >> ...

לא מעניין - מהר מאד אפשר לשים לב שהתנתקנו מהעולם של שאר האנשים, ואנחנו בעצם "משפרים" את עצמנו בפרטים שרק אנחנו יכולים לראות; מנסים לתקן פגמים בהם רק אנחנו מרגישים. עבור שאר האנשים זה נראה בהתחלה כאזוטריות נחמדה, ואחר כך כאזוטריות מעניינת, ואחר כך כנוקשות אופי, ואחר כך כסתם שגעון. למעשה, אנחנו דוחפים אותם לעמדה של "זה בן הזוג שלי; לטוב ולרע אני איתו; הפעם זה רע, נקווה שבמקום אחר זה יהיה טוב", כאשר מבחינתנו אנחנו בכלל מתכוונים להפוך את עצמנו לטובים יותר. בא לברך ונמצא מקלל.}

שוב, העברית -
מוטב שלם על פני מושלם. החיים בעולם הזה היחסי אינם יכולים להניח מושלמות, זו מתקיימת לרגע, לשניה ומכאן לנצח - בעולם המוחלט שנמצא מעבר להבנה.

בדיוק. אבל מאחר שמדובר בפגם, העדפתי להשתמש במילה הפחות טובה. מעבר לזה, במושלמות יש איזושהי איכות רדיפתית לא נעימה. בשלמות אמיתית זה לא היה קיים.

אכן, לאותה איכות רדיפתית ניתן לקרוא אובססיה.
אובססיה למושלמות כזו באה לידי ביטוי בין היתר למשל באחת המחלות הקשות ביותר בעולם המערבי - האובססיה לנקיון. כאן אף פעם זה לא "מספיק" נקי. החולים והחולות במחלה זו הופכים להיות דיקטטורים לסביבבתם ומקבלים מהסביבה "הצדקה" להתנהגותם. הצדקה זו נובעת מנורמת הנקיון המופרזת המתקיימת בעולם המערבי כיום ומועצמת על ידי גופים אינטרסנטים המוכרים כמובן, חומרי ניקוי.

איך שאני רואה את זה, "הצורך להיות מושלמת" ו"להיות אדם שלם" הם הפכים.
אדם שלם הוא אדם שמקבל את עצמו ואוהב את עצמו כמו שהוא.

לעומת זאת, רודפי השלמות הפרפקציוניסטים אינם אדם שלם בשום אופן.
הם אדם חסר. לא בגלל שזה מה שהם (אנחנו

), אלא בגלל שככה הם מרגישים: תמיד חסר משהו, תמיד הם "לא בסדר", תמיד צריך לתקן, תמיד יש משהו לשפר, תמיד אני "לא מספיק טוב", תמיד מה שעשיתי "לא מספיק טוב". תמיד חסרה חתיכה.

אני דיברתי בדיוק על זה שהצורך להיות מושלמת הוא פגם מרכזי ורציני. אם אני מנסה תמיד לעשות הכל "עוד יותר טוב" ו"הכי טוב" ואף פעם אני לא מרגישה שהצלחתי, ותמיד חסר משהו, ותמיד זה לא מספיק טוב - אז קודם כל יש פה ציפייה לשיפוט ולביקורת, מישהו אומר לך שאת לא בסדר כמו שאת ואת צריכה כל הזמן "להשיג יותר" או "לשאוף ליותר" או להיות יותר טובה. את תמיד לא משביעה רצון. את לא בסדר כמו שאת.

זה דבר רע והרסני וצריך לצאת מזה.

לעומתו, אדם שלם פשוט חי. הוא פשוט הוא עצמו. הוא לא מסתכל על עצמו ועל מעשיו מבחוץ כל הזמן ושופט אותם ומנסה לבדוק מה לא בסדר ואיפה צריך לצעוק עליו, להעניש אותו או להכריח אותו לעשות הכל כמו שצריך.

אכן הצורך במושלמות הוא בעיקרו הסתכלות ביקורתית על איך אראה בעיני אחרים
זוהי התניה שנמצאת באנשים רבים
לדעתי הדרך לצאת מזה (מנסיוני) קלה יותר אם עובדים גם על הגוף
מדהים להיווכח כמה ההתניות שיש לנו מוטבעות בהרגלים גופניים

רזי, ציינת דבר חשוב שאני תמיד שוכחת לומר, עניין העבודה עם הגוף.

ואם כבר אנחנו מדברים על ההתנייה באתר של "באופן", אז זה המקום להזכיר שההתנייה הזאת מטופחת בשקידה, בחריצות ובנאמנות במערכת החינוך. כמעט הדבר היחידי שהם כן עושים שם בצורה טובה הוא להתנות אנשים להתכוונן לפי ההסתכלות הביקורתית, חותמת האישור והציון של אחרים סמכותיים, ששווים יותר ממך (ואתה לא שווה).

אני תמיד קינאתי באלה שקיבלו ציונים נמוכים. פעם חברי לספסל הלימודים קיבל 60 באיזו בחינה, ואני קיבלתי 100. אמרתי לו "איזה כיף לך שאתה יכול לקבל 60! זה כמו ללכת בלי שום פחד בחיים. אתה הולך על האדמה. אני הולכת כל הזמן על חבל דק בין בניינים בקומה עשירית. אני לא יכולה להרשות לעצמי ליפול".

הממ. בשמת, אני מסתכל על זה יותר כהתניית אנשים לפעול על פי מוטיבציה חיצונית (ציונים) להבדיל ממוטיבציה פנימית. כשאת מונעת על ידי מוטיבציה פנימית, יותר קל לתפוס את הביקורת החיצונית בתור משהו שאפשר ללמוד ממנו.

רועי, אני לא בטוחה שהבנתי אותך.
אני לא דיברתי על מוטיבציה.
לדעתי הדיון במוטיבציה ובהתניות אינו חופף. ולא ברור לי הקשר שלו לרדיפת השלמות.
למשל, בדוגמא שהבאתי לא דנתי במוטיבציה שלי. היא היתה לעשות (למשל בחינה) הכי טוב שאפשר, לא לחפף, לא לטעות, לזכור הכל, לדעת הכל, להבין הכל - הציון הוא לא המטרה, אלא תופעת הלוואי של ההצלחה לעשות הכל הכי טוב. דני לא הרגיש צורך לעשות הכל טוב, הוא הסתפק בלעשות מה שבא לו, ועדיין הרגיש טוב מאוד עם עצמו.
אז אולי פרפקציוניסטים תמיד פועלים ממוטיבציה פנימית וזה מה שמבדיל אותם מהלא פרפקציוניסטים, אבל בשני המקרים מדובר בהתניות.

ומה הקשר ללימוד מביקורת? אני תמיד למדתי מביקורת - זה רק חיזק את הצורך בשלמות! הרי אתה מנסה לתקן כדי לעשות בפעם הבאה עוד יותר טוב...

לא דיברתי על הדוגמא שהבאת, אלא על הטענה הכללית שלך ש"...במערכת החינוך. כמעט הדבר היחידי שהם כן עושים שם בצורה טובה הוא להתנות אנשים להתכוונן לפי ההסתכלות הביקורתית, חותמת האישור והציון של אחרים סמכותיים, ששווים יותר ממך...". אני חושב שמערכת החינוך מתנה אנשים לפעול כתוצאה ממוטיבציה חיצונית -- הציונים. זה לא קשור לביקורת או להסתכלות ביקורתית, כי הרבה פעמים אין קשר בין הביקורת שניתנת לאיכות שקשורה למוטיבציה הפנימית שגורמת לאנשים ללמוד.

לדוגמא: נניח שאני מתעניין מאד בגיאוגרפיה מדינית. אני מכיר את דגלי כל המדינות, בירותיהן, מספר התושבים, ממה הם מתפרנסים, מי נלחם במי -- אפשר לומר שאני ער וישן וחולם על אטלס כרטא המדיני. כמו כן, נניח שאני בעוונותי גם תלמיד חטיבת הביניים. בשיעורי גיאוגרפיה--ובעיקר במבחנים--שואלים אותי שאלות שונות ומשונות על בליה קארסטית, כוחות גאופיזיים, ולוחות טקטוניים. אני כמובן נכשל בכל המבחנים כי היחסים האינטימיים בין גיר ומים אף פעם לא עניינו אותי, וקרומים אני לא אוהב לא על השוקו שלי ולא בכדור הארץ. התשובות שאני עונה נכון מדי פעם על שאלות מדיניות שומרות על הציון שלי שלא יהיה "נכשל" אלא רק "מספיק בקושי" עם הערה "מתעניין לעתים".

עכשיו מה קורה לי? סביר שעם הזמן ובתמיכת ההורים בית הספר יצליח לשחוק לי לבסוף את תחומי אי-העניין בגיאוגרפיה, על ידי יצירת עניין לשפר את הציון. איפה אני לא אצטרך שיפור בציון? בגיאוגרפיה מדינית. אז בית הספר בעצם מפעיל עלי לחץ (נותן לי ביקורת) להזניח את מה שמעניין אותי (מוטיבציה פנימית) ולהעדיף להשקיע במה שלא מעניין אותי. האם הביקורת שקיבלתי עושה אותי יותר טוב?

לעומת זאת, אם הייתי מונע על ידי המוטיבציה הפנימית שלי, אז כנראה שהייתי ממשיך להתעמק בגיאוגרפיה מדינית. הייתי מתעסק בזה, לומד עוד עובדות, רואה תוכניות על זה בטלוויזיה, מדבר על זה עם אנשים. מישהו מהאנשים האלה היה אולי מגלה לי עובדה חדשה שלא ידעתי, לדוגמא שמישור החוף לא היה חלק ממדינה יהודית כמעט אף פעם בהיסטוריה. כשהייתי מגיב בהפתעה הוא היה עלול לומר "אתה לא רציני; אתה רוצה להגיד לי שלא קראת אף ספר על ההיסטוריה הרחוקה של מדינה יהודית??". ואני הייתי שואל את עצמי, באמת, איך לא קראתי? והולך ושואל ספר מהספריה בנושא.
במלים אחרות, היה לי קל יותר ללמוד מהביקורת (אפילו אם היא לאו דווקא נאמרת באופן בונה).

ואם יש הורים תומכים, שרואים שהילד כן מתעניין, אבל לא בדיוק במה שהמורה חושבת שצריך להתעניין, ותומכים בילד להשקיע וללמוד במה ש הוא רוצה, ואולי בית ספר בלי ציונים, היה יכול להיות הפתרון לילד כמוך, או גם לאחת כמוני, שדברים מעטים עניינו אותי בבית הספר, כל השאר לא לימדו בבית הספר (כמה מוזר), וההורים לא תמכו בי, אלא במערכת.
חלומות...

אני חושבת שהיה לי מזל גדול, שההורים שלי לא התעניינו בבית הספר בכלל. כל מה שעניין אותי - השתקעתי בו, ובבית הספר בעצם עניין אותי הכל. אני טיפוס כזה שמתעניין בכל דבר ורוצה לדעת הכל על הכל, גם מה שמלכתחילה לא עניין אותי.

אני מקווה, שאם לא אצליח לשכנע את בן זוגי לעבור לחינוך ביתי, אצליח להתנהג כמו ההורים של בשמת, ולתמוך בילדים שלי שיעשו מה שהם רוצים, ושמה שחשוב זה מה שמעניין אותם, ולא מה שהמורה חושבת שמעניין.
נשמע כל כך דבילי, לשלוח ילדים למקום בשביל סתם, כלומר, בלי שמאמינים שאפשר להרוויח שם משהו לצמיחה, לגדילה, לתפיסה וכולי.

כשהייתי בבית ספר חדש בכתה ד' והתברר שזה בית ספר מזעזע, אז אבא שלי אמר (ציטוט מדוייק): "חבל שיש חוק חינוך חובה, הייתי מלמד אותך בבית הרבה יותר טוב".

לעומתו, אדם שלם פשוט חי. הוא פשוט הוא עצמו. הוא לא מסתכל על עצמו ועל מעשיו מבחוץ כל הזמן ושופט אותם ומנסה לבדוק מה לא בסדר ואיפה צריך לצעוק עליו, להעניש אותו או להכריח אותו לעשות הכל כמו שצריך.

יחד עם זה, יש פה שאלה מסויימת. אם אתה פשוט חי לך ועושה מה שבא לך בלי לבדוק ולבחון את מעשיך, אתה עלול לפגוע באחרים בלי לשים לב.

אני חושב שלהתבונן ולבחון את מעשיך זה דבר חיובי, אבל השאלה מאיזה מקום עושים את זה. אם זה בא ממקום של הלקאה עצמית וחיפוש אחר הדברים הלא מושלמים כדי להפוך את עצמך למושלם, הרי שאתה חי בדיכוי של עצמך על עצמך. לעומת זאת, אם אתה בוחן את מעשיך ממקום של קבלה, יש אפשרות ללמוד ולצמוח, ולהתחשב באחר.

ההבדל בין שני הדברים האלה הוא כנראה דק וחמקמק, ואנחנו נוטים להתבלבל בו...

<עודד המחפש ממחשב אחר>

באופן טבעי

באופן טבעי