ילדה עוברת כביש לבד

[אנונימי]

_{ראו גם: ילד בן תשע חוצה את הכביש}

[חגית_ל*]

בת החמש שלנו עברה בפעם השלישית לבד את הכביש, בורחת לאבא, בורחת לאמא. כל פעם הסברים ואיומים.
הפעם אמרתי שתקבל עונש, לא תלך לחברים ולא לגן השעשועים שבוע שלם.
לא יודעת מה לעשות איתה.

[אלטר_אגו*]

במצב כזה הייתי מנסה להסביר לה, בלי כעס, בצורה רגועה אבל חמורה, שזה מסוכן, שמכונית יכולה לעבור ולפגוע בה ושזה כואב מאד. ואם זה לא היה עוזר, הייתי משתדלת להפסיק ללכת איתה למקומות שיש בהם כביש מסוכן לתקופה מסויימת. לא הייתי מציגה את זה כעונש אלא הייתי אומרת שאני חוששת שהיא תרוץ לכביש ואני דואגת לה ולכן לא נלך. אולי יש מקום אחר שאפשר ללכת אליו במקום?
וחוץ מזה, מנסה לחשוב, למה היא עושה את זה? היא יכולה להסביר? האם היא עושה את זה כדי לגרום לכם להגיב, או שיש לה איזה שהוא צורך אחר, אולי מקום שהיא יכולה לרוץ בו בלי סכנה, אולי איזה שביל אופניים לחצות כמה פעמים ולהוציא את זה מהמערכת?
שלוש פעמים תוך כמה זמן בערך? עושה את זה כשהיא כועסת, או צוחקת?
סתם כמה מחשבות בשעת לילה מאוחרת.

[ניצן_אמ*]

אני זוכרת שחציתי את הכביש של התחנה המרכזית באשדוד כשהייתי בת ארבע. ליוינו את סבא שלי לאוטובוס, ואני ראיתי שאין מכוניות וחציתי בריצה.
הייתי כל כך גאה בעצמי שהצלחתי לעשות את זה לבד! ההורים שלי היו מזועזעים לגמרי. לא נזפו בכלל, רק הסבירו ושמרו עליי ביתר שאת.

בגיל חמש וחצי בערך רצתי אחרי כדור לרחוב שבו גרנו (גם שנות השבעים, גם רחוב צדדי) מכונית פגעה בי והעיפה אותי כמה מטרים באוויר.
באמת שהיה הרבה מזל, כי הנהג נסע כל כך לאט כי הוא חיפש איזו כתובת. לא קרה לי כלום. אפילו לא שריטה.
הייתי כל כך גאה בעצמי שנחתתי על הידיים!

אני חושבת שבגיל הזה קצת קשה להבין כמה שזה מסוכן...
מה שהייתי עושה היום, לו היתה לי ילדה בת חמש שבורחת, זה ללמד אותה בסביבה בטוחה איך לחצות כביש. שלפחות יהיו לה הכלים לעשות את זה בכמה שפחות סכנה אם היא בורחת.
לתת לה להחליט מתי חוצים כשהמשפחה חוצה. כולם הולכים יחד, היא מביטה ברמזורים, מביטה בכביש ובמכוניות והיא קובעת "עכשיו עוברים!" אם היא מפספסת משהו - עוצרים אותה ומראים לה.
לתת לה תחושה של אחריות ושל שליטה מבלי לסכן אותה.

נשמע לך?

[אם_לסבתא_היו_גלגלים*]

שלום חגית ,
זה מעניין מה שאת מספרת .
האם תוכלי לתאר את הכביש שעליו דברת ?
האם הוא סואן ?
האם הוא מאוד שקט ?
האם הוא קרוב לבית ?
איזה כלי רכב עוברים בו ?
ועוד : האם הילדה אדישה לסכנות אחרות?
האם היא 'בורחת' גם במקרים אחרים ?
ועוד שאלה קטנה : האם היא בת יחידה או מה המיקום שלה בין הילדים?

[חגית_ל*]

תודה להתייחסויות. אני מעלה את הנושא כאן משום שכבר ניסינו הכל. הסברנו יפה והדגמנו והיא יודעת יופי ולכן אני גם מבינה את הגאווה הגדולה לעבור לבד כביש, כי זה משהו שגדולים עושים והיא אכן יודעת היטב להסתכל לצדדים וכו', אך ילדים בגיל הזה גם אם הם מבינים את הסכנה אולי החושים שלהם לא מספיק ערים לכביש ועם כל הכבוד לידיעתה האיסור הוא איסור עד גיל 10 וזה ידוע לה. מה גם שעכשיו היא אמורה לקבל משקפיים לעין עצלה.
הכביש הוא שכונתי אחרי גינת הבניין ותנועתי למדי.
הילדה אמצעית מתוסכלת, מקניטנית ובדר"כ עושה מה שרוצה בהתרסה מקסימה ביותר, כמו שהגננת שלה הגדירה: 'אין עליה'. ילדה מיוחדת ויקרה שיודעת להיזהר בדר"כ.

[חדשה_ישנה*]

האיסור עד גיל 10 הוא בגלל הגובה (שאין לה ) ולכן אני לא מסכימה שהילדה צריכה ללמוד לחצות, כי לפעמים באה מכונית במהירות גבוהה ואפילו אנשים בוגרים נפצעים בתאונות כאלו. לא כל שכן ילדים.
אצלנו לקחתי שיר מ"הופ", שהוא במקור "לא חוצים את הכביש לבד, לא חוצים את הכביש בלי יד", והפכתי אותו ל"לא הולכים ליד כביש בלי יד..."- בדיוק מהסיבה הזאת- ילדים הם בלתי צפויים ואי אפשר לדעת מתי יבוא להם "ג'וק" לחצות את הכביש לבד... מאיזו סיבה הגיונית לגמרי, לדעתם...
בכביש- לא מספיק להיות נהג (או הולך רגל) זהיר, אתה גם תלוי בחסדי הנהג שנוהג ברכב השני.
אני מסכימה שכדאי וצריך לתת לילד להתנסות בדברים מסוכנים (למשל מגירה שתיסגר על האצבע, או מדרגות, היום בן השלוש שלי בישל איתי במטבח וערבב אוכל בסיר)- כמובן, בהשגחה שלא יהיה נזק רציני (אמא שלי נגנבת ממני כשהילד מטפס ואני אדישה- למראית עין כמובן )- אבל לא בכביש- כי כאן יכול לבוא נהג שבמקרה בדיוק מדבר בפלאפון או מחליף תחנה ברדיו והתוצאות יהיו קטסטרופליות, לא עלינו... ראיתי מספיק מקרים כאלו במד"א.

וניצן- במקרה הסיפור שלך נגמר טוב... לי היה סיפור קצת שונה (שגם נגמר טוב למזלי)- שיחקנו "מדרכות" (המשחק הזה שמנסים שהכדור יפגע בשפת המדרכה ויחזור אליך, אח, הנוסטלגיה...) בשכונה, בכביש שומם בד"כ, אני הייתי בת חמש או שש. האחיות הגדולות שלי שיחקו איתנו גם. הייתי נעולה בקבקבים מהסוג של פעם, המחליקים האלה. רצתי תוך כדי משחק לכביש, באה מכונית. ראיתי אותה וניסיתי לעצור אבל החלקתי ועשיתי שפגט באמצע הכביש. הנהג ראה אותי ובלם. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהייתי בתנוחת שפגט על הכביש, עם גרל אחת בין גלגלי המכונית. בפוקס. במזל. סנטימטר מהגלגל האחורי. והייתי ילדה מאוד זהירה ובוגרת.
אני לא הייתי כל כך גאה בעצמי באותו היום...

[חדשה_ישנה*]

השורה התחתונה- גם במחיר של בכי- לא מתקרבים לכביש בלי יד. נקודה.
איך סבתא שלי הייתה אומרת- "עדיף שהילד יבכה עכשיו ולא אנחנו נבכה עליו" (חס וחלילה)
זה באופן כללי הקו המנחה שלי באמהות- מי יבכה יותר- הילד עכשיו אם אני אגיד לו "לא" או אני אחר כך אם יקרה הגרוע מכל...

[תזמורת_הים*]

האיסור עד גיל 10 הוא בגלל הגובה
לא רק. גם היכולת להעריך את המהירות של המכונית שמתקרבת.
מעבר לזה מסכימה מאד עם הגישה של חדשה ישנה.

במצב שילדה בת 5 רצה לכביש בכוונה, הייתי לוקחת אותה ומכניסה אותה הביתה בלי דיבורים. היא הרי יודעת שזה אסור וגם יודעת למה. לא הייתי מבזבזת אנרגיות על עוד הסבר "אוטו יבוא ויתן לך מכה" אלא מבהירה לה במעשים שההתנהגות הזאת לא מקובלת, חד וחלק, ומשאירה אותה בבית גם (ובעיקר) אם זה אומר לבטל תכניות שקשורות אליה. גם אם זה אומר להזמין בייביסיטר שתשמור עליה בבית בזמן שאתם ממשיכים בתכניות שלכם עם הילדים האחרים.

מה שכן, מריח לי שיש פה מאבק כוחות, והכביש הוא רק סימפטום. כדי לפתור את הבעיה מהשורש צריך לבדוק ממה נובע המאבק ואיך מנטרלים אותו.

[אם_לסבתא_היו_גלגלים*]

שלום חגית ,
תודה על תשובותיך לשאלותי .
בענין אופיו של הכביש את אומרת הכביש הוא שכונתי אחרי גינת הבניין ותנועתי למדי. יתכן שהילדה איננה קולטת אותו ב חושים שלה כסכנה
מפני שאיננו סואן מאוד . ואז האזהרות נשארות מילוליות ללא הדגמה של הסיכון.
הייתי אומרת לה "בואי אני אתן לך להרגיש משהו " . לוקחת אותה ביד , מתקרבת מאוד לכביש , מחכה שתעבור מכונית , מחזיקה אותה חזק ביד , עומדות קרוב מידי לכביש כך שהיא יכולה לחוש את ההדף של המכונית , ואז הולכות הצידה למקום בטוח שבו אפשר לצפות במכונית ללא סכנה .ומדברות על התחושה בגוף. ומכאן על החוק : בכביש יד לאמא.
הייתי מדגימה בכל פעם שהולכים ביחד את כללי הבטיחות ש אני עצמי נוקטת. (דוגמא אישית )
כללי בטיחות ! בניגוד לאיסורים .
הייתי מפסיקה לחלוטין לדון בהבדלי הגילאים ובאיסורים החלים על 'קטנים' לעומת 'גדולים' . (אם קיימים כאלה בשיחותיכם ) . כללי הבטיחות חלים על כולם , בכל גיל.
הייתי מאפשרת לה לרוץ חופשי על המדרכה ולחכות לאמא בקצה (לא קרוב מידי לכביש) - זה נותן לה הזדמנות להוכיח שליטה עצמית ושאפשר לסמוך עליה. ובכלל לעשות כמה וכמה פעולות יזומות אשר נותנות כר פעולה ליוזמה שלה.

עצה ששוה זהב : אל 'תבטיחי ' עונשים כגון לא ללכת לחברים. עונש צריך לבוא סמוך ל 'עבירה' ובלי לקרוא לו 'עונש'.
אני מסכימה עם תזמורת הים שאומרת :
מה שכן, מריח לי שיש פה מאבק כוחות, והכביש הוא רק סימפטום. כדי לפתור את הבעיה מהשורש צריך לבדוק ממה נובע המאבק ואיך מנטרלים אותו.

[ניצן_אמ*]

_האיסור עד גיל 10 הוא בגלל הגובה
לא רק. גם היכולת להעריך את המהירות של המכונית שמתקרבת._
מה זה משנה למה ה"איסור"? פעם לא היו כאלה איסורים, ובגיל שש כבר חציתי כביש לבד יומיומית בדרך לבית הספר. האיש שלי נסע בשני אוטובוסים בכיתה אלף. אז המציאות היתה אחרת, אין ספק, אבל הילדים של היום הם לא נכים ומפגרים, וחבל שמתייחסים אליהם ככה. אני לא אומרת לתת לה ללכת לבד, אני אומרת
א. לתת לה את הכלים כדי ש אם היא בורחת (משהו שהיא עושה, DUH) אז יהיו לה מעט יותר כלים לשרוד.
ב. לתת לה את התחושה שהיא בוגרת, אחראית, מסוגלת וסומכים עליה להחליט בכביש. מבלי לסכן אותה.

במקרה הסיפור שלך נגמר טוב... לי היה סיפור קצת שונה (שגם נגמר טוב למזלי)- שיחקנו "מדרכות"
גמנחנו שיחקנו מדרכות. לא הסיפור שלך ולא הסיפור שלי לא מוכיח כלום על הסכנה. אני בסה"כ השתמשתי בזה כדי להעביר את ההרגשה הברורה של אינדיבידואליות שהיתה לי בגיל ארבע וחמש. היום תתני לאמא שלך להחליט בשבילך משהו? אז זה תהליך, ובגיל חמש יש כבר הרבה יותר מסתם ניצנים שלו. כמה שיותר רומסים אותם, ככה יש יותר פרות עבשים לקטוף בגיל ההתבגרות. זו תחושתי והבנתי.

זה באופן כללי הקו המנחה שלי באמהות- מי יבכה יותר- הילד עכשיו אם אני אגיד לו "לא" או אני אחר כך אם יקרה הגרוע מכל...
אין לי מה להגיד על זה. אולי אפשר להעביר מסרים כאלה לתפוז?

הייתי אומרת לה "בואי אני אתן לך להרגיש משהו " . לוקחת אותה ביד , מתקרבת מאוד לכביש , מחכה שתעבור מכונית , מחזיקה אותה חזק ביד , עומדות קרוב מידי לכביש כך שהיא יכולה לחוש את ההדף של המכונית
אני אומרת - תני לה להדרס ממש. שתרגיש מה זה באמת. אחרת היא תחשוב שאת עושה עניין ממש מופרז מקצת הדף ותרוץ להראות לך שזה לא סיפור כזה גדול.
בלי ציניות? אני חושבת שזה ממש קאונטר-פרודקטיב. משיג בדיוק את ההיפך מהרצוי. הילדה תחשוב שאמא שלה התחלקה על השכל ושמכוניות זה ממש מגניב ומהיר.

[חדשה_ישנה*]

ניצן, חבל שאת מגיבה בצורה כזו...
ולא, אני לא חושבת שמקומה של התגובה שלי בתפוז... עד כמה שאני יודעת אין אמת אחת ויש ספקטרום שלם של תגובות למאורעות כאלו, ושכל אחת תבחר מה שמתאים לה. אני הצגתי את שלי. אם את סומכת על הילדה שלך בכביש- סבבה. גם אני סומכת על הבן שלי באופן כללי, גם בדברים שנחשבים "מסוכנים". אני לא סומכת על הנהגים בכביש.

והמשפט ההוא, כוונתו שאם יש סכנת חיים- כאן אני שמה גבול. כבר כתבתי למעלה ש אני מסכימה שכדאי וצריך לתת לילד להתנסות בדברים מסוכנים (למשל מגירה שתיסגר על האצבע, או מדרגות, היום בן השלוש שלי בישל איתי במטבח וערבב אוכל בסיר)- כמובן, בהשגחה שלא יהיה נזק רציני - אבל יש הבדל דק בין להיות אמא זורמת ורגועה לבין לתת לילדה שלך לרוץ לכביש ולהידרס.
אני לא הצלחתי למצוא את הדרך ש תבטיח לי שהילד לא ירוץ לכביש כשזה מסוכן. (אגב, גם הילד שלי מאוד זהיר בכביש, אנחנו גרים במושב ואין לנו שער בין החצר לכביש (השקט) שממש עובר ליד הבית, והילדים שלי לא מסתובבים עם רצועה בחצר P-: )- אבל בעיר- עם כל הבני שמונה עשרה שעכשיו הוציאו רשיון ועושים פוזות על החבר'ה- סליחה, אבל כאן אני לא בודקת עד כמה הילד שלי זהיר.

הבנתי שאת לא גרה בארץ כרגע. אני לא יודעת כמה שנים את לא כאן- אבל אולי דברים שרואים מכאן לא רואים משם... אולי תרבות הנהיגה איפה שאת נמצאת היא אחרת.

[חדשה_ישנה*]

ולגבי אינדיבידואליות- יש מספיק (המון) מקומות וזמנים שבהן הילד שלי מפגין עצמאות. 99% מהזמן. אז יש פעולות X Y שלא מקובלות עלי. מה שקובע זה הטוטאל של היום יום, ולא מקרה או מקרים בודדים.

[בשמת_א*]

האיסור עד גיל 10 הוא בגלל הגובה (שאין לה
אני אכן אומרת לילדים את העניין של הגובה.
שמה שמסוכן הוא שהנהגים לא רואים מתחת לגובה מסוים, וכשזה ילד קטן הם עלולים לא להבחין בו ולדרוס אותו.
לא שיש לי ילדים שרצים לכביש. אם כי מגיל צעיר מאוד הם רצים, ונעמדים על שפת המדרכה, במרחק בטוח, לחכות לי לעבור.

חגית ל, יקירתי, אני באמת שואלת את עצמי מה קורה פה? מה זה יצר ההתאבדות הזה? למה היא רצה לכביש? מה מסתתר מאחורי זה?
כשאני הייתי בת שלוש-ארבע בערך, גם אני רצתי לכביש. ישר לתוך רחוב דיזנגוף, שכבר אז (בשנת תרפפ"ו כמובן) היה סואן ביותר.
סבתא שלי סיפרה, שהיא רצה להציל אותי, ושאמא שלי אפילו לא ראתה. ושעשיתי את זה יותר מפעם אחת.
למה?
ובכן, נולדה לי אחות. ואמא היתה עסוקה עם האחות הקטנה התינוקת, ואני נדחיתי הצידה, נעשיתי לא חשובה, לאמא שלי היתה מישהי יותר קטנה, יותר חמודה, יותר חשובה, מישהי שהתעסקו איתה ואני כבר נחשבתי "גדולה" שלא צריכה טיפול או עזרה.
אין לי שום ספק שהדחף ששלח אותי לרוץ ישר לכביש היה מלא במודעות שיקרה לי משהו נורא. אפילו במוח של ילדה בת שלוש זה היה סוג של התאבדות: אותו הכעס, אותו הדחף לנזק עצמי גדול שיצטערו, שפתאום ירגישו שאני כן חשובה להם, שכן אוהבים אותי, שכן איכפת ממני.
מה שכן, זה לא עבד P-:
תחשבי על זה.

לגבי עונש: את כבר לא יודעת מה לעשות, מה? מה אפשר ללמוד מעונש? רק תחושת עוול ורצון לנקום...
חזרה הביתה מייד היא אולי התגובה ההגיונית: זה לא עונש. זה "אוי ואבוי, אני מפחדת שידרסו אותך. זהו זה, אי אפשר שתהיי יותר בחוץ".

ואגב סיפורים: בילדותי גר בבית ממול ילד בגילי בשם זיו, שהיה חבר מאוד טוב שלי. כל הזמן שיחקנו יחד. ואז הם נסעו לשליחות באפריקה. בדיוק אנחנו נסענו בעקבות הלימודים של אבי לסקנדינביה. ואז הורי קיבלו מכתב מהוריו. זיו היה בן חמש. הם הלכו ברחוב באפריקה. זיו רץ לכביש פתאום. נדרס ומת )-:

[חגית_ל*]

טוב, ברור שיש פה מאבק כוחות, כל הזמן על כל דבר. יותר מאבק בסגנון 'את לא תגידי לי מה לעשות אני מחליטה עלי'.

מגיל צעיר מאוד הם רצים, ונעמדים על שפת המדרכה, במרחק בטוח, לחכות לי לעבור.
גם היא נוהגת כך תמיד כשהיא איתי.

בשמת - מה אני אגיד? זה מתאים למצב. אבל כמה אהבה אפשר לתת כדי שתרגיש שאוהבים אותה? כמה חיבוקים ונישוקים ותשומת לב - בור ללא תחתית, כך שכמה שאני חושבת על זה זה נראה לי חסר תכלית, זה הרי תמיד המצב כשנולד אח חדש. בטענות לאלוהים.
סיפור עצוב מאוד


להחזיר הביתה - היא הרי רצה הביתה מגן השעשועים, לא החוצה. ובדר"כ היא אכן עוצרת ובודקת לפני שיורדת לכביש, לפי כל הכללים, כי היא נבונה וחכמה. היא רק אוהבת להפחיד אותי בכניסה דרמטית הביתה שאני אדע לי שהיא עשתה את זה כי היו לה סיבות "טובות" (לא רוצה להיות עם אבא, התגעגעתי אלייך). ואני אומרת לה ששום סיבה לא מספיק טובה בשביל זה.

אז מה נגמר בסוף? היום צווחה וצווחה שהיא חייבת לצאת, שאין לה אוויר, שחם לה וכו'.
הזכרתי לה שוב למה היא נשארת בבית. הבטיחה שלא תעשה כן. אמרתי שאנחנו לא סומכים על ההבטחה שלה כי כבר עשתה כן 3 פעמים ואנחנו חוששים שיקרה לה משהו ולא יכולים לצאת. בכי גדול. לצאת עם הקטנה הייתי חייבת, כי היא מחכה ליציאה בערב לגן השעשועים אז כמובן צווחות.
אז בסוף הלכנו כולנו, עם הבטחה כפול הבטחה שלא תעשה כן ומיוזמתה נתנה לי יד בכביש וגם בחזרה.
היא גם אמרה שהיום קיבלה משקפיים (לעין עצלה) אז היא יודעת שצריכה להיזהר מאוד בכביש כי היא לא רואה כ"כ טוב. אישרתי.
ילדה מקסימה, אבל לצערי אני לא יכולה להיות שקטה שהיא לא תחזור על זה.
אני אמשיך להזכיר לה שוב ושוב ותודה על כל הרעיונות @}

[חגית_ל*]

גם מבן הזוג לא חסכתי את כעסי, שלא רץ אחריה בצעקות.

[אם_לסבתא_היו_גלגלים*]

אמרתי שאנחנו לא סומכים על ההבטחה שלה כי כבר עשתה כן 3 פעמים ואנחנו חוששים
שלום חגית ,
חשוב להבהיר לילדה למה נשארתם בבית . עשיתם זאת כדי לחרוט בזיכרון את הדרישה המחמירה והנכונה : לא מתפרצים לכביש .
נשארתם ולא יצאתם - ( זאת , אגב , דוגמא קלאסית ל'תוצאה הגיונית' אשר מן הסתם איננה נעימה . תוצאה טבעית , לא עונש. )
אך צריך לדעתי להימנע מביטוי כגון זה - שאנחנו לא סומכים על ההבטחה שלה . - הילדה שואבת את ההערכה העצמית שלה מתוך ההערכה שלכם אותה . ובדיוק עכשיו כאשר עקב חינניות מדהימה של אח קטן מתבלבל עליה עולמה... חשוב לשנן לה שסומכים עליה .
הייתי אומרת שגילויי הערכה כגון "אני סומכת עליך" נחוצים לה מאוד . כמו גילויי אהבה , חיבוקים ונישוקים
.
אני בטוחה שעכשיו היא לא תתפרץ יותר לכביש. - , עכשיו שיש לה משקפיים ...! (אני , כבר התאהבתי בה !)

ואת זה אבל לצערי אני לא יכולה להיות שקטה שהיא לא תחזור על זה. . היא לא תחזור על זה ...- יהיו דברים חדשים ..
אין שקט לאמא , כידוע ...

[במבי_ק*]

אולי אפשר פשוט לתת לה יד כל הדרך לגינת המשחקים? לומר לה שבגלל שהיא בורחת לכביש את רוצה ללכת איתה יד ביד כדי לשמור עליה, עד שהיא תהיה מספיק גדולה כדי להבין שלא רצים לכביש לבד - זאת גם האמת, זה גם פותר את הבעיה וגם לא מונע מכם ללכת לשם. זה לא עונש, זו מניעה.

[תזמורת_הים*]

פעם לא היו כאלה איסורים ובגיל שש כבר חציתי כביש לבד יומיומית בדרך לבית הספר
זה נשמע כמו:
"אני גדלתי על מטרנה ויצאתי בסדר גמור"
"אני נסעתי באוטו על הברכיים של אמא שלי ולא קרה לי כלום"
להמשיך?

אני בסה"כ השתמשתי בזה כדי להעביר את ההרגשה הברורה של אינדיבידואליות שהיתה לי בגיל ארבע וחמש. היום תתני לאמא שלך להחליט בשבילך משהו? אז זה תהליך, ובגיל חמש יש כבר הרבה יותר מסתם ניצנים שלו. כמה שיותר רומסים אותם, ככה יש יותר פרות עבשים לקטוף בגיל ההתבגרות. זו תחושתי והבנתי.
אבל מה הטעם להעמיד את הילד בסכנת מוות רק כדי לא לרמוס את ניצני האינדיוידואליות שלו? אם את רוצה שהילד יגדל להיות מבוגר עצמאי רצוי קודם כל שהוא באמת יגדל לדעתי לקחת את עקרונות ה חינוך ללא כפייה רחוק מדי זה קאונטר-פרודקטיב, כי איך הילד ילמד לזהות מצבים באמת מסוכנים, אם אמא שלו מגיבה תמיד ברוגע ובכבוד לרצונות שלו, בין אם זה לשים אבן בפה ובין אם זה לרוץ לכביש?

[בשמת_א*]

_אז בסוף הלכנו כולנו, עם הבטחה כפול הבטחה שלא תעשה כן ומיוזמתה נתנה לי יד בכביש וגם בחזרה.
היא גם אמרה שהיום קיבלה משקפיים (לעין עצלה) אז היא יודעת שצריכה להיזהר מאוד בכביש כי היא לא רואה כ"כ טוב. אישרתי.
ילדה מקסימה, אבל לצערי אני לא יכולה להיות שקטה שהיא לא תחזור על זה._
מה שעשית היה מצויין ומוצלח מאוד, ועבד איתה לחלוטין:
א. לא יצאתם, ואמרת לה למה. הבהרת שאת פוחדת ודואגת לשלומה, זה מה שהודגש, לא "עונש".
ב. בסוף הסכמתם, אחרי הבטחה שלה.
ג. נתת לה יד.
ד. היא מצאה סולם לרדת בו מהעץ: המשקפיים, היא לא רואה.
ה. היא קיבלה את תשומת הלב שלה, וגם זכתה במשהו שרצתה, תמורת הבטחה ועוד תשומת לב (כשאת נותנת לה יד ומתקשרת איתה בנושא, זו תשומת לב, והיא חיובית, כי הבהרת לה כמה היא חשובה).
ולכן, כל עוד את מפחדת שהיא עלולה לעשות את זה שוב, את פשוט דואגת להקפיד על אותם דברים:

• לפני שיוצאים, כל יציאה, את מזכירה לה שכשמתקרבים לכביש נותנים יד לאבא או לאמא, במיוחד עכשיו שאת לא רואה.
• מקפידים להחזיק בידה לאורך כל הדרך, כן, גם אבא צריך ללמוד. והילדה אני מבינה בסך הכל בת חמש? אבא גם יכול לקחת על הידיים ולחבק כשמתקרבים לכביש. זאת הבעת אהבה ותשומת לב עוד יותר גדולה. יותר שווה מאשר לברוח...
• מה שמניע אותה הוא במודעות שלך. זה יוצר שינוי.
• ולטווח הארוך, אחים שמרגישים מקופחים מלידת אח/ות חדש/ה כן יוצאים נשכרים מהמון חיבוקים, נישוקים ותזכורות כמה אנחנו אוהבים אותם.

[פלוני_אלמונית*]

ההמלצה לא לתת לילד עד גיל 9 לעבור לבד את הכביש היא כדי שהתשדיר יתחרז

[ניצן_אמ*]

זה נשמע כמו:
רק נשמע נשמה.
קראי יותר בעיון.

יתר על כן, בעיניי לא לתת לה את הכלים לעבור בצורה עצמאית שם אותה ביותר סכנת מוות. בעיניי, לתת לה את התחושה שהיא נתין שצריך לעשות מה שאומרים לו אחרת ייענש בצורה שרירותית שם אותה ביותר סכנת מוות - כי יש יותר סכנת מרד, ויותר סכנת בריחה.
מעט כבוד לילדה וליכולותיה לא יזיק פה.

ההמלצה לא לתת לילד עד גיל 9 לעבור לבד את הכביש היא כדי שהתשדיר יתחרז

[אלטר_אגו*]

זה הרי לא כאילו ביום ההולדת 9 הילד מקבל מתנה מהמדינה מיומנות חציית כבישים.
כדי שהתשדיר יתחרז
בלי לזלזל בסכנה, וגם בלי להרשות לבת השבע שלי לחצות את הכביש לבד (בשלב זה אני מלמדת אותה איך, והיא חוצה לבד בהשגחה), שמתי לב שיש פה תהליך מהסוג הזוחל: פעם אמרו ילד בן שש, אחר-כך ילד בן שבע, אחר-כך ילד בן שמונה, כל שנה מעלים את הסף. בין השאר זה בגלל שיש יותר ויותר מכוניות בכבישים והן פחות ופחות לוקחות בחשבון ילדים חוצים {{}}. מצד שני יכול להיות שיש פה גם תהליך שבו ילדים פחות ופחות מתנסים בחצייה ולכן יותר ויותר מתקשים בכך. קצת כמו שפעם אמרו לא לתת לילדים אגוזים עד גיל שלוש, והיום אומרים עד גיל חמש. שוב, לא שאני מציעה לשלוח ילדים להתאמן בחציית דרך נמיר. סתם אבחנה.
_היא גם אמרה שהיום קיבלה משקפיים (לעין עצלה) אז היא יודעת שצריכה להיזהר מאוד בכביש כי היא לא רואה כ"כ טוב. אישרתי.
ילדה מקסימה_
זה מקסים וגם חכם.

[בשמת_א*]

בין השאר זה בגלל שיש יותר ויותר מכוניות בכבישים והן פחות ופחות לוקחות בחשבון ילדים חוצים
פחות ופחות לוקחות בחשבון הולכי רגל בכלל.
אני בעצמי מפחדת לחצות כבישים. אני לא ילדה, ובכל זאת נוסעים עלי. אני כבר לא סופרת כמה פעמים היה לי "תקל" עם מכונית שניסתה פשוט לנסוע כאילו אני אוויר. מפחיד אותי לשלוח ילד שלי מול הסיטואציות האלה.

[חגית_ל*]

מודה לכל המשתתפים והמייעצים @}

עד עכשיו הילדה מקבלת תיזכורת בכל פעם שהולכים למקום עם כביש והיא הפנימה שצריך לתת יד ולא עוברים לבד. ז"א היא למדה משהו וגם אנחנו

[לוטם_מרווני*]

ההמלצה לא לתת לילד עד גיל 9 לעבור לבד את הכביש היא כדי שהתשדיר יתחרז
רק אני לא שומעת שום חרוז בין 9 למילה כביש? (תשדיר שאני כנראה לא שומעת כשאני נחשפת לכל החדשות דרך האינטרנט...)
ול חגית ל אני שמחה שפתרתן את הבעיה הזו. נשמעת מקסימה ומתוקה מאוד, בת החמש שלך. מסרי לה @}. (גם לנו יש בת חמש. אך איזה גיל...)

[תבשיל_קדרה*]

תשדיר שאני כנראה לא שומעת כשאני נחשפת לכל החדשות דרך האינטרנט
בדיוק.
אני לא זוכרת את החרוז, זה ציטטו לי.
בעצם אני זוכרת. זה משהו כמו "לחצות לבד לפני גיל 9" שמתחרז עם - שימי לב - "פשע". (אני לא זוכרת את השורות המלאות, לכן זה לא מתמשקל)

[טרה_רוסה*]

באמת נראה לכן שיש קונספירציה לחריזה וגוננות יתר על הילדים שלכן? באמת.
לדעתי המספר 9 נובע מסטטיסטיקות של פגיעות של ילדים בכביש. אותו דבר כמו הגיל שאסור לאכול אגוזים ושאר אזהרות.
אני גם חושבת שפעם ילדים היו נפגעים יותר. זה שפעם היה מקובל שילד בן 6 ילך לבד, לא אומר שילדים אז לא היו נדרסים. למה פעם, גם בימינו ילדים נדרסים כל שבוע.

[תבשיל_קדרה*]

מעבר לדעה שלי שהרבה לפני גיל 9 ילד יכול להיות אחראי מספיק בשביל לחצות כביש (אולי תלוי איפה),
יש לי בעיה עם זה שכשמשדרים תשדיר כזה, מטילים את האחריות על הולכי הרגל, ומסירים אותה מהנהגים.
אילו - למשל - היו עושים תשדיר שמעודד לחצות במעבר חציה, ובמקביל מזכיר לנהגים שמעבר החצייה הוא תחום-שיפוט-הולכי-רגל, זה היה תשדיר פרודוקטיבי.
ככה, יוצאת מזה רק הפחדה, ושחרור נהגים מהחובה להסתכל בשבע עיניים לצדדים (כולל מדרכה, כולל בין מכוניות חונות) כשהם נוסעים בשכונת מגורים.

לדעתי נכתבו כבר באתר תילי תילים של מילים על התשדיר ההוא.

[ניצן_אמ*]

תשדיר שאני כנראה לא שומעת כשאני נחשפת לכל החדשות דרך האינטרנט
אני גם לא דרך האינטרנט.

טרה, בגלל זה זה היה משעשע. אף אחת לא חושבת שזה הסדר של הדברים. זה מגוחך, ולכן ההערה הזאת זכתה לחיוכים. בקשר לזה שילדים אז היו הולכים לבד וגם נדרסים, זה לא מוכיח כלום. הנה היום, אסור להם ללכת לבד עד גיל תשע, והם בכל זאת נדרסים. מהפרטים האלה ניתן להסיק שלל מסקנות הזויות על בטיחות בדרכים.
אני, במקרה, לא דיברתי דווקא על בטיחות בדרכים בהקשר הזה, אלא על אינדיבידואליות ועצמאות בילדים בגיל שש, שנשללת מהם יותר ויותר, הופכת אותם לתלויים בגילאים יותר ויותר מאוחרים, וזה, לעניות דעתי הפרטית והאישית, פוגע בכל המעורבים.

תשע-פשע. מקסים. מזכיר לי את הקמפיינים שהייתי רואה בשלטי חוצות, נגד סמים וכו'. אני כבר לא זוכרת את הפרטים, רק שהנחות היסוד לגבי הורות ואחריות אזרחית וכו' היו כל כך מקוממות בעיניי, שהייתי די מזועזעת שאיש לא פצה פה וצפצף. (אני צפצפתי בכל הזדמנות, לא שזה עזר לי ) (עכשיו עדכנתי את הדף, לפני שליחה, ואני רואה שדווקא נאמרו תילי תילים. יופי! )

חגית, טוב לשמוע @}

[פלוני_אלמונית*]

כל הדיבורים האלה על לתת כלים הם ממש לא רלוונטים בנושא הזה
עומר ועדי וונטש חצו את הכביש ממש בזהירות הם נתנו יד אחד לשני וחיכו עד שרכב עצר. היו להם את כל ה"כלים" שאבא ואמא יכולים לספק. זה לא עזר להם להשאר בחיים

[ניצן_אמ*]

נו. הגיון צרוף.
מה את מציעה? לא לתת להם כלים?
אולי שלא יצאו מהבית עד גיל עשרים וחמש? אולי שיצאו רק עם שכפ"ץ?
אולי שלא יהיו בכלל מכוניות? (ברעיון הזה אני דווקא תומכת)

גם אם היו להם כל הכלים, והגובה, וחריזה מתאימה, וגם אם היו בני יותר מתשע, זה שדרס אותם הוא פשוט פושע.
כנגד זה לא היה עוזר להם כלום. נהגת אחרת עצרה להם במעבר חציה, למען השם, מה הקשר לבטיחות בדרכים או לכלים? לדעתי הדבר היחיד שיש לעשות זה לתת כלים. נהיגה מגננתית, חציה מגננתית, אין ברירה אחרת. אחרת ממש מעמידים אותם בסכנה גדולה יותר.

אגב, זה קרה מרחק שלוש דקות הליכה מהבית שגרנו בו בשנים האחרונות. וכפר סבא היא אחת הערים שבהן הנהיגה הכי אדיבה וזהירה שנתקלתי בארץ. יש שם משמרות זה"ב מדי יום, עשרות ומאות פנסיונרים מתנדבים כל-יום-כל-יום ברחובות. מלא שלטי עצור ניידים מתנפנפים לעברך כשאת נוהגת וקשה מאד להגיע שם למהירות המותרת...

ובכל זאת שום דבר לא עזר להם כי הנהג הזה הוא פשוט פושע. לא כי הם קטנים.

[בשמת_א*]

ואתמול סיפרו לי שילד בן 12 נדרס מטרים מהבית. בצומת מרומזר. 12, לא 9.

[רחל_ברמן*]

נו, ובי פגעה מכונית כשהייתי בת 17. בצומת מרומזר. התת-דיון הזה לא יכול ללכת לשום מקום בלי מידע על כמה יותר ילדים נפגעים ממכוניות מאשר מבוגרים (ובאיזה גילאים).
(אני בכלל בעד פתרונות כמו שלא יהיו בכלל מכוניות)

[מיצי_החתולה*]

אינדיבידואליות ועצמאות בילדים בגיל שש, שנשללת מהם יותר ויותר, הופכת אותם לתלויים בגילאים יותר ויותר מאוחרים אני מהרהרת בזה רבות לאחרונה, כנראה כי בכורי כבר בן חמש וחצי.
בגיל 6 הלכתי וחזרתי לבד אל ומבית הספר (נדמה לי שהדרך היתה ללא כבישים), הלכתי לבד למכולת בשליחות קטנה.
אבל אני לא שולחת את בכורי למכולת (ממש מתחת לבית, בלי כביש, והוא היה מתענג לו שלחתיו) כי אני פוחדת מזרים, לא כי הוא לא אחראי. אולי ביישוב קטנטן הייתי מרגישה אחרת. פה בתל אביב, הפחד מזרים שיציעו לו שוקולד מכרסם בי.

[חגית_ל*]

האם העולם נהיה מפחיד יותר או שאנחנו נהיינו פחדנים יותר?
אין ספק שהוא נהיה מפחיד. המודעות שלנו למה שעלול לקרות עלתה. והרבה מאיתנו פחות מאמינים בהשגחה הטובה.

[ניצן_אמ*]

שאלה טובה שאלת, חגית.
אני יכולה להגיד לך, בתור מישהי שחיה עכשיו באחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם (ספציפית בעיר עם אחוזי פשיעה מהנמוכים בארה"ב, שהיא מראש, מקום די בטוח בהשוואה למקומות אחרים (סטטיסטית)) שהרבה מאד מזה זה פחד.
ארה"ב היא תרבות פחד. כל מקרה קיצון שקורה הופך לחוקים הזויים, התגוננות יתר, חרדות ופרנויות. כשרק הגעתי לפה הייתי בחרדות של ממש. ממה שראיתי בטלויזיה, חוטפים פה ילדים על ימין ועל שמאל והופכים אותם לעבדי מין, כל שחור הוא מינימום רוצח שוטרים בפוטנציה, אם שולחים את הילד לבי"ס סביר שהוא לא יחזור בריא ושלם, וזה אם הוא בכלל הגיע לגיל בית ספר, כי יש פה צלפים שיורים עליו מהגג.

השבוע קיבלתי אימייל נסער ורגשני עם הרבה "MIA CULPA" שנגמר ברזולוציה לחשוף את הבושה כדי שאחרים יוכלו ללמוד מהנסיון הרע, על ילד שנפל מהחלון. חלון עם רשת. בקומה השניה של בית פרטי, לתוך שיחים ולא קרה לו כלום. ועכשיו האומה הנרגשת מצופה למגן את כל חלונות הקומה השניה ולא לתת לילדים לעשות שום דבר לבד. והן עושות את זה! פלא שהאמהות פה מתמוטטות? ותארי לעצמך שלכל אמא יש רק חלק קטן מסיפורי האימה האלה, יש פה אמהות שמקדישות את חייהן למציאת כל הדברים שעשויים להשתבש. זוועה. (וזה גם היה כתוב לפי כל חוקי הז'אנר. הייתי עם בחילה קלה כל היום אח"כ...)

לפני כמה שבועות היתה פה חברה, והיתה לה החוצפה לרדת על כסא הבטיחות שאנחנו משתמשים בו. "לכל אמא יש את ה'קטע' שלה, ושלי זה כסאות בטיחות." היא הסבירה לי בידענות בעודה מלפפת את החבלים סביב כסאות בניה (בלי לחגור את הכסאות! כי "חגורות יכולות TO FAIL אז היא רק עוגנת את הכסאות... (מגלגלת עיניים)) לא אמרתי לה שהכסא שלנו עולה על שלה בכל קריטריון בטיחות אפשרי, עולה יותר משלה, ושכבר קרה שהפעלנו שיקול דעת והקטנה נסעה ממש (אתן יושבות?) מחוץ לכסא ...

אני מצטערת שאני לא שותפה למצעד ההיסטריה השבועי (השבוע נפחד ממחלת ליים! במקום השני, שבוע עשירי ברציפות, טביעה! כבר 7 שנים במצעד, למרות שאיבד מקום השבוע - בן לאדן!) עושה רושם שזה מספק עניין להמון אנשים.
אני החלטתי להסתכל על הדברים ככה:

מה הסטטיסטיקה? מה גורמי הסיכון שלי שמעלים את הסיכוי לכך שיקרה משהו? כמה חמור מה שעשוי לקרות (מבחינתי זה כמו "מכפיל" או אפילו מעלה בחזקה, על הסיכון) מה המחיר שאני מוכנה לשלם על זה שאני נזהרת? (לצעוק על הילדה? להכות אותה? לקשור אותה לקיר שלא תזוז יותר מדי? לא לעשות ילדים? לא להרשות שום דבר לאדם אחר שאיננו אני? להעניש?) ובד"כ מה שקורה זה שאני בודקת, ואז מגיעה למסקנה מאד רציונאלית, מאד חזקה, מאד מיודעת, מאד מודעת, שאין באמת ממה לחשוש חוץ מהחששות עצמם.

בנוגע לכבישים, בתור "התגוננות והכנה" לעתיד, היא היתה עליי במנשא כל הזמן עד שלב די מאוחר במיוחד ובפרט ליד כבישים, אני תמיד לידה, אני תמיד נותנת לה יד כשאנחנו חוצות היום, ואני כל הזמן מדברת על זה כשאנחנו בכביש "אנחנו תיכף חוצות את הכביש. הכביש יכול להיות מאד מסוכן, אנשים נוהגים מהר והמכוניות עשויות לפגוע בנו. זהירות! הנה עכשיו המכוניות עצרו, הנהגים ראו אותנו ומחכים שנחצה את הכביש." היא מאד מודעת לכבישים ופוחדת ממכוניות (בגלל שהן רועשות) פחד שאני לא עושה שום דבר כדי להפיס. להיפך. אני אומרת לה "את פוחדת מהן בצדק. הן מהירות וגדולות ויכולות לפגוע בנו כשהן נוסעות מהר." (אני תמיד אומרת משהו על זה שהמכוניות עצמן לא יכולות לעשות לנו כלום, כי הן בסה"כ מכונות, בעוד שבני האדם שנוהגים בהן יכולים גם יכולים.)

מבחינתי זה לא שונה בהרבה מעדר ביזונים... רועש, מהיר ומסוכן. אין צורך באמת להסביר את זה. (יצר שימור עצמי?)
אלא אם אנחנו מתנהגים ומלמדים בהתנהגות שלנו שזה בכלל לא מפחיד, ואז לכי תוכיחי שאין לך אחות...

(יצא ארוך. שוין.)

[מיצי_החתולה*]

אני פחות פוחדת מנפילות מהחלון ודברים שקשורים לבטיחות. בזה קל לי לשחרר. יותר מפחיד אותי לשחרר את הילדים לעולם, כשהם כל-כך תמימים ונוחים להאמין וכל אחד יכול לעבוד עליהם.

אין ספק שיש בעולם הרבה פחות רוצחים סדרתיים, סוטי מין וסתם מניאקים משרואים בטלוויזיה. ועדיין יש המון. אין לי מושג אם היום יש יותר מודעות ולכן יודעים יותר, והכמות לא השתנתה, או שהמציאות של ימינו באמת הביאה לזה שיש יותר מטורפים שמסתובבים ברחובות, אבל מאלה אני ללא ספק פוחדת.

[טרה_רוסה*]

אין ספק שיש בעולם הרבה פחות רוצחים סדרתיים, סוטי מין וסתם מניאקים משרואים בטלוויזיה.
אני דווקא חושבת שיש המון סוטי מין. תראי את הסטטיסטיקות של מספר הנפגעים מינית. אחת מכל כמה? אנחנו גם יותר מודעים אליהם, כי כתוב עליהם בעיתון. כל שבוע תופסים כמה בישראל. ומה עם כל אלה שלא תופסים? זה כבר לא נראה לי משהו זניח סטטיסטית. ואני חושבת שיילכו ויהיו יותר ויותר. מה לעשות, כשילדים נחשפים לסרטי פורנו באינטרנט מגיל 11, אז יש לזה השפעה.

[מיצי_החתולה*]

כשילדים נחשפים לסרטי פורנו באינטרנט מגיל 11, אז יש לזה השפעה. השבוע בחדשות היתה כתבה שדיברה על כך שיש יותר ויותר ילדים בגילאים נמוכים שמטרידים ילדים אחרים, עקב חשיפה לתכנים מופלאים כמו טלנובלות לילדים.

אני דווקא חושבת שיש המון סוטי מין. את כנראה צודקת, למרות שעדיין יש בטח פחות מאשר בטלוויזיה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ל